סלמאן מצאלחה ||

נדודי שירה

"מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע", ניסה דרויש לנסח את המבע הפואטי של הטרגדיה הפלשתינית. אך דומה כי מאז החליט לקום ולעזוב מרצונו את חיפה ב-1970, ולהצטרף בסופו של מסע לשורות אש"ף, הוא נע ונד בין שדות תעופה ו"ישב על המזוודות" יותר מכל פלשתינאי אחר. יציאת פלשתין הראשונה שלו אירעה בשנת הנכבה, כמניין הפלשתינאים. גלות זאת לא ארכה זמן רב, שכן הוא חזר כילד עם משפחתו, בין ה"מסתננים", אל בירוה, כפר הולדתו, כדי לגלות שהכפר חרב ואיננו עוד. כך הצטרף הילד דרויש אל עדת "הנפקדים הנוכחים" שלא היו בארץ בזמן עריכת מפקד האוכלוסין. מאחר שהוראת המונח מולדת בתרבות הערבית צרה מאוד והיא מצטמצמת לתחום הכפר, הוא גילה עם שובו כי חזר מגלות לבנון אל גלות מסוג אחר, גלות במולדתו שלו: "פליט הייתי בלבנון וכעת פליט במולדתי", כתב דרויש על תחושותיו עם חזרתו לכפר שאיננו, ל"מולדתו האבודה". זה, בסופו של דבר, החוט המחבר את מכלול שירתו של דרויש לאורך השנים.

הוא למד בבית ספר בדיר אל-אסד, הכפר הגלילי הלא רחוק מחורבות כפרו, גן עדן האבוד שלו. בימים ההם הסתירו אותו המורים מפני המשטרה, משום שכ"מסתנן" היה לא חוקי בעיני "אנשי החוק" החדש ששלט בארץ.

עם השנים החל דרויש לחפש מקום לבטא בו את מורכבות חייו בארץ ששינתה את פניה. וכך הוא מצא את דרכו אל העיתונות הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ובמהרה כוכבו החל לדרוך כמשורר. בעקבות מלחמת יוני 1967, לא רק ירושלים חוברה לה יחדיו כי אם גם הפלשתינאים משני עברי הגבול חוברו להם יחדיו בפצע ובחבורה טרייה. גם לעיני העולם הערבי מסביב נגלה פתאום מיעוט ערבי-פלשתיני שנשכח בתוך חלקי ארץ פלשתין שנהפכו לאזרחי מדינת ישראל.

דרויש חש מחנק בארץ ורצה לעוף גבוה יותר, חזק יותר ורחוק יותר. הוא שאף להיות באור הזרקורים הערביים, "בעד בעד חיפה", בערי הבירה של העולם הערבי. ואכן, לאחר שעזב ב-1970 התקבל בזרועות פתוחות, מצא המון זרקורים והמון אורות הופנו אליו. אולם ככל שנקפו השנים וחלום שחרור פלשתין התרחק והלך, דומה כי החרטה על הצעד הפזיז שעשה בעוזבו את הארץ, את מולדתו הפרטית, החלה אוכלת אותו מבפנים. הוא התיישב בלבנון וכתב שירים על ביירות. אך הלבנונים שהיו שרויים במלחמותיהם עם הפלשתינאים לא היו מרוצים מכך שפלשתינאי אחד, אף אם הוא משורר נערץ, כותב על ביירות. הם אמרו לו כדבריו: "זו לא העיר שלך. אמרו שאני זר. הרגשתי שם ארעי" (מתוך ראיון עם הלית ישורון ב"חדרים" 12).

ואכן, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה עקר דרויש, ביחד עם אנשי אש"ף, לקפריסין ולאחר מכן לתוניסיה. מכאן והלאה, מונחים כמו "כאן" ו"שם" הלכו ותכפו בשירתו של דרויש בחיפוש אחר שייכות: "אני מכאן, ואני משם, ואינני שם ואינני כאן" (מתוך: "פחות ורדים"), והוא הלך ושקע בזיכרונות: "אני משם. ויש לי זיכרונות. נולדתי כשאר האנשים. יש לי אמא / ובית עם הרבה חלונות. יש לי אחים, חברים, וכלא עם חלון קר..../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת / היא המולדת" (שם).

מכאן, בדיוק מנקודת הניכור הזאת בגלות, החלה דרך החזרה הנפשית שלו הביתה, אל המקום הקטן הזה, אל הכפר שהוא מולדתו האמיתית: "אני אוהב לנסוע / אל כפר שלא תלה את לילי האחרון על ברושיו". אך יחד עם זאת הוא ידע שדרכו איננה סוגה בשושנים: "אזרוק הרבה ורדים לפני שאגיע אל ורד אחד בגליל". לא במקרה בחר דרויש, בשנות גלותו מפלשתין, לרבעון שערך שנים רבות - החל בביירות, קפריסין ולבסוף ברמאללה - את השם "אלכרמל". אמנם הוא עזב את הגליל ואת הכרמל, את הגיאוגרפיה ה"פרטית" שלו, בחיפוש אחר תהילה בבירות ערב, אך הוא המשיך לשאת את המולדת הקטנה שלו על כנפי המטאפורה.

ברגעים של גילוי לב חשף את צפונות לבו ביחס למולדת האמיתית, לא הסיסמה, שאצר בתוכו. הוא התוודה בראיון להלית ישורון שלא ירצה לגור בעזה, שאינו אוהב את עזה, ועזה איננה מולדתו. אך לא רק עזה איננה מולדת בעיניו, אלא גם רמאללה, שאליה חזר בעקבות הסכמי אוסלו. שוב חש שהוא חי בגלות ב"מולדת הפוליטית", וכך התוודה דרויש באוזני אדם שץ בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2001: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, לכן היא איננה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו". במלים אלה חושף "המשורר הלאומי הפלשתיני" את הבעייתיות של השתייכות למולדת הפלשתינית, אך אין הוא מסביר לקורא מהי המולדת האמיתית בעיניו.

דברים כאלה מעולם לא נחשפו בראיונות לעיתונות הערבית. המולדת היא סיסמה שנישאת ברבים, אך איש אינו מנסה לפרוט אותה לפרטים, לדון במשמעותה העמוקה, להצביע על גבולותיה ועל מה שהיא מסמלת בתודעה הפרטית והקולקטיווית של הפלשתינאי ושל הערבי בכלל. תקשורת ההמונים הערבית התייחסה אליו כאל סמל שיחס של קדושה דבק בו. על כן, דיון אמיתי וכן בשאלות כאלה היה בו משום חילול הקודש.

בעל כורחו נהפך דרויש לסמל פלשתיני, הן מבחינה פואטית והן מבחינה פוליטית. הדבר הקשה עליו מאוד ולא אחת ניסה להשתחרר, אך ללא הועיל, מכבלי הנישה הפלשתינית הצרה שייחדו לו משוררים ערבים אחרים שנתקנאו בתהילתו. ההמון, מעצם טבעו, מחפש סמלים, וההמון הערבי אהב אותו. מה עוד שמסורת היא מימים ימימה בתרבות הערבית, עוד לפני האיסלאם, שמשוררים אמורים להיות הדוברים של השבט. והנה נפל בחלקם של המונים ערבים דובר מובהק של השבט הפלשתיני, של השבט הערבי, הניצב זקוף מול אויביו: "רשום לפניך, ערבי אני", כפי שהטיח דרויש בגאווה באחד משיריו המוקדמים.

וכך, במודע או לא במודע, הפך דרויש את הדיבור על המולדת למקצוע הפואטי שלו: "אמר לי בדרכו אל כלאו: / אדע כאשר אשתחרר, / כי לדבר בשבח המולדת, / כמו לדבר סרה במולדת, / הוא מקצוע ככל המקצועות" (מתוך: "מצב מצור"). ואכן, בהיותו איש מלאכה מיומן, לא חסך דרויש דיבורים על המולדת. הוא אף נתן את הכותרת "מולדת ממלים" לאחד משיריו.

לא אחת היתה האהדה הרבה לדרויש מעין "התרסה מותרת" נגד השליטים והמשטרים הערבים עצמם. שכן הדיבור על פלשתין בעולם הערבי היה מפלטם היחיד של מתנגדי המשטרים האלה. משטרי דיכוי אלה הותירו לאזרח הערבי לשאת את "דגל פלשתין" כעצם לשחק בה, בתנאי שלא ייגעו בשליטים ובשלטון. ההמונים אהבו את שירתו הגרועה של דרויש, לא את שירתו הטובה שהתפתחה בשנים האחרונות. לא אחת ביקשו ההמון לקרוא משהו מן השירה הגרועה ההיא שהפכה אותו לסמל פלשתיני וערבי, ולא אחת סירב וניסה להשתחרר מכבלי אותה שירה, מכבלי אותו סמל שהעיקו עליו מאוד.

בהיותו אמון על המסורת הפואטית הערבית הקלאסית, דרויש המשיך לדבוק, ובצדק, במסורת הנותנת משקל נכבד לצד המוסיקלי בשירה, צד המבדיל אותה מן הפרוזה. יחד עם זאת ניסה בשנים האחרונות לרכך את עמדתו בנוגע לדבקותו בשירה השקולה, וניסה להשתחרר מכבלי המשקל. לזכותו ייאמר כי לא נח לרגע על זרי הדפנה, אלא המשיך במסעות החיפוש אחר הביטוי הפואטי שלו. שירתו של דרויש קלחה כמעיין המתגבר, אם כי, לטעמי, הוא גלש לעתים לגודש מלאכותי של מטאפורות צורמניות חסרות שחר פואטי, כגון: "תקרת צהלת הסוס", ועוד כהנה וכהנה מטאפורות מצועצעות הנשמעות כאילו היו לקוחות מפס ייצור של מפעל צעצועים מפלסטיק לשיווק המוני.

דרויש לא אהב ביקורת (אך מי אוהב ביקורת?), ואני לא חסכתי ממנו ביקורת בשנים האחרונות, ולעתים במלים בוטות שפירסמתי בערבית כאן ובחו"ל. דרויש חיפש אהבה בכל מחיר, אהבה של השלטון ואהבה של העם בעת ובעונה אחת, ואין סתירה גדולה מזאת. ברצותו להחזיק בטלית משני קצותיה, מעולם לא נקט עמדה חד-משמעית שיש בה אמירה מוסרית כלשהי ותמיד הילך בין הטיפות. מצד אחד לא רצה להרגיז את השלטון, כל שלטון - לא השלטון הפלשתיני המושחת שהיה סמוך על שולחנו משך שנים רבות, וגם לא השלטונות הערביים במדינות ערב. ומהצד האחר, לא רצה להרגיז את ההמון הערבי שהיה זקוק לאהבתו הפופוליסטית כמו אוויר לנשימה.

יחד עם זאת, ובהניחנו לרגע את הפן הפופוליסטי שניבט לעתים משיריו הפמפלטיים הישירים, שירים שפורסמו בהשפעת האירועים ברגעי כעס ובסערת רגשות מוצדקת, דרויש הוא משורר נפלא שגילה במרוצת דרכו הפואטית את סודה הכמוס של השירה האמיתית. וכך העניק לקוראיו רגעים של אושר, גם אם מלנכולי ברובו, כיאה לתפקידה של שירה גדולה.

עכשיו, לאחר שתמו נדודי השירה שלו, הוא ימשיך להיות עוד לשנים רבות, "הנפקד הנוכח" הפואטי האולטימטיווי, הן בשירה הפלשתינית והן בשירה הערבית בכלל.

***

פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 15 באוגוסט 2008

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

בחזרה לתקופת האבן

האם מקרה הוא כי ששת הימים, בתחילתו של יוני 67', נמתחו לכדי ארבעים שנה? ומדוע זה קרה? השקט ששרר בשטחים הפלסטינים הכבושים בעקבות המלחמה ההיא לא נבע רק מאפקט ההלם שנחת על העולם הערבי כולו, אלא בעיקר משום שהפלסטינים הטילו כל הזמן את יהבם על העולם הערבי. ומשזה היה שרוי בהלם, היו הפלסטינים אובדי עצות.

כל עוד העולם הערבי המשיך לנהל מלחמות עם ישראל ולשדר עוינות, במסווה של דאגה לזכויות הפלסטינים, ישבו אלה וחיכו שהישועה תבוא מן האחים הערבים. ליתר דיוק, מן הרטוריקה של המשטרים הערביים. אולם, לאחר שיצאה מצרים ממשוואת העימות, בעקבות חתימת הסכם השלום, ולאחר מכן, בעקבות הוצאת אש"ף כחזית עימות בגבול לבנון, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, נסתתמו הדרכים בפני הפלסטינים. הם איבדו את התקווה שהישועה תבוא להם מן החוץ. זוהי הסיבה האמיתית לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדת האבנים, כפי שקראו לה. המשמעות העיקרית שלה היתה כי הפלסטינים עומדים בדד אל מול הכיבוש הישראלי, ולכן החליטו ליטול את גורלם לידיהם.

אולם, עד שהתהליך הזה הבשיל עברו שנים רבות, שבהן הצליח הכיבוש הישראלי לזרוע עוד ועוד התנחלויות, לנגוס עוד ועוד אדמה פלסטינית, ולהתבסס בשטחים הכבושים. התבססות הכיבוש הישראלי היתה כל כך עמוקה עד כי הסכמי אוסלו, שנחתמו בין מדינת ישראל לאש"ף בעקבות האינתיפאדה הזאת, לא יכלו להביא לסיום הכיבוש. נוסף על כך, הדיון בשאלות המרכזיות, כמו מעמדה של ירושלים, נדחו למועד מאוחר יותר שאיש לא ידע מתי יגיע, אם בכלל.

ומשהתחוור לפלסטינים כי ישראל גוררת רגליים, מושכת זמן ולא מתכוונת להחזיר את מזרח ירושלים לפלסטינים, הדרך אל האינתיפאדה השנייה היתה סלולה. אינתיפאדת אל-אקצה קראו לה, כי הפעם חיפשו הפלסטינים ישועה ממקור רחב אחר, מאחר שהלאומיות הערבית שעליה הטילו את יהבם הכזיבה ולא הביאה שום תוצאה. בכך, נוסף לסכסוך פן אחר, קשה יותר לפתרון, הוא הפן הדתי.
*
אין הרי הזמן במזרח התיכון כהרי הזמן במקומות אחרים, שכן, לא תנועת כדור הארץ סביב השמש היא אשר קוצבת את חיי האנשים כאן. הזמן במזרח הזה, ערש המונותיאיזם, אינו שועה לחוקי הפיסיקה או לצוויים ארציים. הזמן כאן במזרח הוא מעל הפיסיקה ומעל ההיסטוריה, כי הוא זמן מיתולוגי. לא מקרה גם כן, כי הדגש בהמנון "התקווה" של מדינת ישראל מושם על הפן התיאולוגי, "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופיה".

השילוב בין שני המרכיבים, נפש יהודי - לא נפש ישראלי - מחד, לבין המקום, ציון, לא יכול להיות אלא מיתי דתי. לכן, אפשר לומר כי "התקווה" היא יותר תפילה יהודית מאשר ישראלית. כאשר ההמנון, סמל המדינה, הוא תפילה יהודית, הרי שמדינה כזאת אינה יכולה להיות אלא מדינת "שריעה", הלכה יהודית, שלא מפרידה בין דת למדינה, בין מדינה למיתולוגיה.

מלחמת יוני 67' קירבה את ישראל, כמדינת הלכה, אל המקום הטעון ביותר באותה הלכה. רגשי הנחיתות הקיימים אצל כל אלה שמתקראים "חילונים" מול נושאי דגל היהדות, על סוגיהם וזרמיהם השונים, הכניסו את כולם למלכוד. ישראל, שבלעה בששת הימים את החצי השני של פלסטין, א"י אל קרבה, דמתה יותר ויותר ל"וַואוִוי בָּלע מַנְגָ'ל", שועל אשר בלע מגל, כמאמר הפתגם הערבי העממי. אין הוא יכול להשאירו בקרבו ואין הוא יכול לעכלו. גם ניסיונות הוצאתו מקרבו יהיו מלווים בפצעים ובכאבים רבים. מה עוד שהמגל הזה נושא, בין השאר, חתימות עתיקות יומין מן המורשת השועלית המיתולוגית.
*
כאשר ביקש שלמה המלך לבנות את בית המקדש, מספרת לנו האגדה הערבית, הוא נדרש לסיועה של חטיבה מצבא הג'ינים. שכן ג'ינים, שדים, חיות ורוחות השמיים היו סרים למרותו. הג'ינים שקדו לילות כימים על מלאכת חציבת הסלעים, על הניסור ועל הסיתות. הרעש שנישא בשמי העיר טרד את מנוחתם של אנשי ירושלים. נזדעקו תושבי העיר אל שלמה וטענו בפניו שאין הם יכולים לחיות כך, ושאין הם יכולים לישון בלילה מרוב הרעש שעושים הג'ינים החוצבים בסלעים.

שמע שלמה את קובלנותיהם, ודבריהם נפלו על אוזניו הקשובות. הוא פנה אל הג'ינים: האין אתם יודעים על משהו, על כלי כלשהו, שאפשר בעזרתו לחצוב בסלע בלי לעשות רעש? אחד הג'ינים ענה לו: כן, הו נביא האלוהים, אני מכיר משהו כזה. זהו סלע שנקרא סאמור, אך אינני יודע את מקום הימצאו. פנה שלמה אל הג'ינים: אתם חייבים למצוא אותו בכל דרך. אך, משאלה לא הביאו פתרון לבעיית הרעש, שטרד את מנוחת אנשי העיר, ביקש שלמה להתייעץ עם שריו.

לאחר שהרהר בדבר הוא ביקש שיביאו לו קן של נשרים עם ביצים שהוטלו בו, ושידאגו לכך שהקן יוסר ממקומו בלי שדבר בסביבת הקן, אם אבן ואם ענף, יזוז ממקומו. הקן הובא אל שלמה, והוא ציווה שהקן יושם בתוך תיבת זכוכית קשיחה, ויש אומרים כי התיבה היתה עשויה ברזל. לאחר מכן הוא ציווה להחזיר את הקן אל מקומו בתוך התיבה השקופה. בערבו של יום שב הנשר, אך לא יכול היה להגיע אל הקן. הוא ניסה להסיר את התיבה מעל הקן, אך ניסיונותיו כשלו. לאחר שנואש פרש הנשר את כנפיו, התעופף ונעלם מאחורי האופק. כל הזמן הזה צפו אנשיו של שלמה מרחוק בנעשה. למחרת היום שב הנשר כשהוא נושא ברגליו אבן, ריחף מעל הקן והשליך את האבן לכיוון הקן. התיבה נשברה ממכת האבן ונחצתה לשניים.

משראה שלמה את המחזה הוא ביקש שיביאו לו את הנשר. הג'ינים יצאו למשימה והביאו את הנשר אל שלמה וזה שאל אותו: מהיכן לך האבן הזאת שהשלכת על הקן? והנשר ענה: זוהי אבן שנמצאת בהר בקצה המגרב, המערב, ששמו סאמור. ציווה שלמה על הג'ינים להתלוות לנשר אל ההר ההוא ולהביא מן ההר אבנים שישמשו כלים לחציבה ולניסור הסלעים בירושלים, וכך היה. העבודות התבצעו מאז ללא רעש שיטריד את מנוחת אנשי העיר, מספרת האגדה.

אגדות ומיתוסים תמיד נקשרו בבניית ערים מרכזיות בתרבות האנושית, וירושלים אינה יוצאת מן הכלל הזה. רעש ומהומה שטרדו את מנוחתם של אנשי ירושלים היו כאן מאז ומתמיד, ושמא נכון לומר, מאז ולתמיד.

והנה חלפו להם ארבעה עשורים מאז שנשמעה ההוראה "בן צור, סע!" בחודש יוני 67'. האם היה בהוראה הזאת רמז כלשהו אל "אבן הצור" ההיא שנותרה על ההר, ייתכן. שכן, במהרה הדהדה הקריאה ברשתות הקשר "הר הבית בידינו", בסיומו של יום קרב.

ב"פצע וחבורה ומכה טריה" חוברה לה העיר מאז, ומשל היתה העיר לארץ כולה. פצעים, חבורות ומכות טריות שהתערבבו בה עם מכות הטוריות שפצעו את אדמתה, והציבו בה עוד חומה על ההיא הרובצת בה מימים ימימה.
*
היריות שנשמעו ב-4 בנובמבר לפני כתריסר שנים, בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, נועדו למחוק כליל את הקו הירוק שהחל מצטייר מחדש בלב הארץ בעקבות אינתיפאדת האבנים הראשונה, שהובילה אל הסכמי אוסלו. על מנת לצייר את הקו הזה מחדש, נזקק יצחק רבין באותם ימים למשענת אזרחית, לנפש ישראלית, לא יהודית, בדמות רוב חוסם שכלל חברי סיעות ערביות בכנסת. מצדם, שמחו חברי סיעות אלה לתת לרבין את המשענת, והדגישו בכך גם הם את רצון הניתוק שלהם ממה שקורה מעבר לקו הירוק. ניתוק זה, גם אם לא יודו בו מנהיגי ציבור ערבים בארץ, מטעמים של "תקינות פוליטית פלסטינית", ממשיך להתקיים עד היום, אחרי ארבעים שנה.

רבין נרצח על רקע חילול כבוד המשפחה, חילול כבוד השבט היהודי. במלחמת השבטים, המתנהלת זה עשרות שנים בארץ, היווה הצעד האזרחי של יצחק רבין מהלך של חציית קווים שבטית. לא עוד שני מחנות, שבט יהודי מחד מול שבט ערבי שנלחמים על הארץ, כי אם מחנה ישראלי שמנסה להציל את השבט היהודי מהסכנות הטמונות בתפיסות המיתיות העומדות בבסיס קיומו השבטי. אולם, מנגד עמדו כוחות טעונים במטענים מסוג אחר, מטענים מיתולוגיים הנדחסים כחגורות נפש מתפוצצות.

צחוק הגורל הוא כי היה זה אותו רבין אשר פיקד על מחיקת הקו הירוק במלחמת יוני 67' וקירב בכך את השבט היהודי אל אותה אבן, אל אותו "סלע" ואל אותה אגדה. בכך הוא נתן לבני השבט היהודי לגעת במיתוס, וגם ליפול ברשתו. המגע עם ה"סלע", כמו גם עם מקומות טעונים אחרים, הוביל את ישראל אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה. שהרי נאמר כי ציון היא נקודת המוצא, היא הציר, היא מרכז העולם והעולם מאמצעיתו נברא. ונאמר גם: "אבן השתייה נבראה בתחילה ושאר עפרות תבל נדבקו לה רגבים רגבים, עד שהושלמה מלאכת הארץ כולה", כפי שרש"י יודע לספר. אבן שתייה זאת, שאותה משום מה לא פוררו הג'ינים של שלמה עד עפר, תמיד עוררה שדים מרבצם והיוותה, כמו כל המתחם כולו סביבה, סלע מחלוקת לאורך ההיסטוריה של המקום.

באחד המדרשים של ר' שמעון בן יוחאי נאמר: "והמלך השני שיעמוד מישמעאל יכבוש את כל המלכויות ויבוא לירושלים... וחוצב בהר המורייה ועושה אותו מישור כולו... רואה אני את מלכם שהוא בונה לו השתחוויה על אבן השתייה".

ייתכן כי המלך הישמעאלי השני הזה גם הוא שמע משהו אודות נפלאות העיר הזאת, שכן נאמר: "מי שחפץ לראות פיסת אדמה מגן העדן, שיילך לראות את בית אל-מקדס", היא ירושלים, כדברי הנביא מוחמד, כפי שמסופר באחת המסורות. והמלך הישמעאלי הזה הוא לא אחר מאשר הח'ליף השני, עומר בן אל-ח'טאב. ואולי שמע הח'ליף שישב בחצי האי ערב, קריאה דומה לקריאת "הר הבית בידינו" ממפקדי צבאו, שכבשו את העיר בשנת 638 לספירה. המלך הישמעאלי, הח'ליף עומר, שהתפלל לבטח גם הוא בחצי האי ערב לכיוון ירושלים בטרם שונה הכיוון למכה, שם מיד את פעמיו לירושלים כדי לחזות במו עיניו במראות גן העדן.

באיגרת אחת, מתקופת הגאונים, שנשלחה מירושלים אל בני הגולה, מסופר: "בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש".

גם מסורות ערביות ידעו לספר פרטים דומים על האירוע הזה: כאשר הח'ליף השני, עומר בן אלח'טאב, הגיע לירושלים, הוא מצא כי שטח ההר כולו עזובה, שכן הוא שימש מזבלה עירונית לאחר החורבן. ציווה עומר, על פי המסורת, לנקות את השטח ואף השתתף בעצמו בעבודות הניקיון. לאחר מכן הוא ביקש לברר אצל כעב אל-אחבאר, היהודי המומר, שהתלווה לכוחות המוסלמים, את המיקום המדויק של ה"סלע" על-מנת לבנות את המסגד, וכעב הראה לח'ליף את המיקום המדויק.

כאשר התייעץ עומר עם כעב היכן לקבוע את המסגד, אמר לו זה לקבוע את המסגד מאחורי הסלע. למשמע עצתו זו של כעב, מוסיפה המסורת לספר, גער בו הח'ליף כשהוא טופח על חזהו ואומר: "הו כעב, אתה עדיין הולך בדרכי היהודים". שכן, קלט עומר בן אל-ח'טאב כי כעב זה, היהודי המומר, מנסה לקבוע את מיקום המסגד כך שהמתפללים יפנו בעת התפילה אל כיוון הסלע. וכל זאת משום שהסלע הוא ה"קִבְּלה", כיוון התפילה, של היהודים, והסלע בעיני היהודים משול לכעבה אצל המוסלמים, בעוד כיוון התפילה של המוסלמים שונה מזמן אל כיוון מכה. האם כעב זה רצה להמשיך להתפלל לכיוון הסלע בגלל מוצאו היהודי? ייתכן.

בסופו של דבר נבנה המסגד בחלקו הדרומי של המתחם, והמתפללים המוסלמים פונים אל הכעבה שבמכה, הקבלה של המוסלמים, ולא אל הסלע, הקבלה של היהודים, כפי שמספרות המסורות המוסלמיות.
*
ובתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, ולא הרחק משם, שוכן לו גם קברו הקדוש של יהודי מפורסם אחר, שכנסיה מפורסמת סוככת עליו ואליה נוהרים חסידים מארבע רוחות השמיים. תחת השם "כניסת אל-קיאמה", כפי שהנוצרים מכנים אותה, הדביקו לה המסורות המוסלמיות את השם הלא מחמיא "כניסת אל-קמאמה", כלומר כנסיית הזבל, ללמדנו על המתח הדתי הקיים גם בין האיסלאם לנצרות.

המולה רבה אני פוגש בתחילתו של חודש אפריל 2007 בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. קולות שירה והלמות תופים מהדהדים בתוך תיבת התהודה השמימית המשונה הזאת, ששמה ירושלים. אני נזכר כי 'שבת האור' היום, ורק נעניתי להזמנת חבר לביקור קצר בעיר העתיקה לשם קיום מצווה ירושלמית, מצוות ניגוב החומוס המסורתי שיצא שמעו למרחקים. אני צועד לי במעלה הסמטה, בכיוון הרובע הנוצרי, ומנסה לפלס את דרכי בתוך ההמון החוגג. המון רב היה שם, ערב רב של צבעים וגזעים, צליינים ותיירים נושאי מצלמות דיגיטליות להנצחת המעמד בחגו של ישו. למשמע הקריאות הנישאות באוויר הדחוס של הסמטאות, אני אומר לעצמי, כי ישו ודאי מתהפך בקברו, השוכן מספר מטרים משם, או שמא הוא זז באי-נחת על מושבו המרופד אי שם בשמיים, כמאמר הנוצרים.

לעתים, נדחקים הזיכרונות מן העבר הרחוק, או שהם נארזים בחבילה ונשמרים בחדרי נפש, עד שזעזועים גלובליים פורמים את האריזה והם צצים על פני השטח. דומה כי זיכרונות נוצריים כאלה שבים ומהדהדים. לפני כיבוש ירושלים ע"י הצבאות המוסלמיים, שלח אבו עוביידה, מפקד הכוחות המוסלמיים איגרת אל תושבי ירושלים: "אל הפטריארכים של אנשי איליה [ירושלים] ותושביה...אנו קוראים לכם להעיד כי אין אלוהים בלעדי אללה וכי מוחמד הוא שליח אללה... אם תיענו לקריאתנו דמכם, רכושכם וצאצאיכם יהיו אסורים עלינו, ותהיו אחים לנו. ואם תסרבו לקריאתנו, תחוייבו בתשלום ה'ג'זיה', מס גולגולת, בעוד ידנו תהיה על העליונה ואתם מושפלים. ואם תסרבו לכך, הריני מודיעכם, כי אפשוט עליכם עם אנשים שאהבת המוות שלהם גדולה יותר מאהבתכם את שתיית היין ואכילת בשר החזיר, ולא ארפה מכם עד אשר אהרוג את לוחמיכם ואקח בשבי את צאצאיכם. בחרו אם כן באחת מן השתיים".

לבסוף נכנעה ירושלים, והסכם מסירת העיר והסדרת היחסים עם הנוצרים נחתם ע"י הח'ליף עומר בן אלח'טאב. בכך עבר קברו הקדוש של ישו לידי השלטון המוסלמי, ומפתחות הכנסייה עד עצם היום הזה נמצאים בידיהם, שריד מאותם ימים בעבר. מלחמות הדת לא פסקו כאן, הם המשיכו לבעור על אש קטנה, עד אשר הגיעו הצלבנים לשחרר את הקבר הקדוש מידי שלטון "הברברים".

כאשר סבבתי בסמטאות העיר העתיקה בתחילת אפריל שנה זו, ושמעתי את הלמות התופים בחגו של ישו המתהפך בקברו, שמעתי גם הדים אחרים שקמים לתחייה מתוך זיכרונות העבר. אני מטה אוזן ומקשיב לשירת הצעירים הנוצרים המשולהבים בחגיגה, ולא מאמין למשמע אוזניי: "באל-רוח, באל-דם, נפדיכּ יא מסיח", בנשמה, בדם נפדה אותך משיח, קוראים הצעירים בקול ניחר, בהשפעת הרוחות המנשבות באזור, קריאה המנוגדת לרוח הפסוק "המכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת", רוחו של ישו. התיירים המנציחים את ההתלהבות הנוצרית לבטח ישאו את הסיסמה אל מעבר לים, כדי שתהדהד גם שם ללבות את מלחמת הדת, שתביא כליה על העולם.

אגדה ערבית אחרת מספרת, כי מלאך המוות היה חברו של שלמה המלך. כשבא יום אחד לביקור, פנה אליו שלמה ושאל: כיצד זה אתה בא אל בית ולוקח את כל אנשי הבית, בעוד אתה לא נוגע באיש בבית שלידו? ענה מלאך המוות: אתה ודאי יודע את זה טוב ממני. אני בסך הכול יושב מתחת לכס מלכות שמיים, שממנו מושלכים אלי איגרות הכוללות שמות של אנשים שאני מצווה לקחת את נשמותיהם.

יום אחד בא מלאך המוות לבקר את שלמה, שישב באותה עת עם חבר אחר שלו. מלאך המוות הביט אל החבר וחייך אליו. משהלך מלאך המוות, פנה החבר אל שלמה ושאל: מי זה, הו נביא האלוהים? "זהו מלאך המוות", ענה לו שלמה. אמר החבר: "ראיתי שהוא חייך אלי, אני מבקש ממך לצוות על הרוח שתישא אותי מכאן אל מקום רחוק בהודו". נענה שלמה לבקשת החבר והרוח נשאה אותו והשליכה אותו הרחק בהודו. כשחזר מלאך המוות לבקר את שלמה, שאל אותו שלמה מדוע הוא חייך אל החבר. "ראיתי אותו אצלך", ענה מלאך המוות, והוסיף: "אמרתי לעצמי, מה עושה כאן האיש הזה, שכן אני נצטוויתי לקחת את נשמתו במקום כלשהו רחוק בהודו", ולכן הסתכלתי עליו וחייכתי.

כך היה בעיר הזאת, בארץ הזאת, וכך הווה. והנה אנו כאן יושבים בה ורואים לנגד עינינו איך היא נחצבת ואיך מלוא הארץ רעש. כל נגיעה באדמתה מעוררת את הג'ינים מרבצם, ואלה רק מחכים כדי לפרוץ מתוך הבקבוקים, כדי לצאת במחול שדים רועש ומדמם, שאיש אינו יודע את תוצאותיו.

שלמה איננו עמנו יותר כדי לשפוט משפט צדק במלחמת ה"כולה שלי" של עובדי האבן, שאותה הותירו הג'ינים כחור שחור ואפל. רק מלאך המוות סובב לו בארץ וידיו מלאות עבודה.

והסיפור עוד לא נגמר. בדם ואש, הוא עוד יסופר.
____

פורסם: פנים, גליון 39, יוני 2007

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

עיר הפרח המהלך

לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים היא בסופו של דבר עיר הזרים הנצחיים.

בעוד אנו אורזים את חפצינו בשנה האחרונה של המאה החולפת, של האלף החולף ומנסים למיין מה נחוץ לנו ומה לא, נחשפים לפנינו דמיונות חבויים שניסינו להסתיר, פיסות זיכרון ששכחנו במרתף ילדותנו ואולי זה הזמן להעלות. את האלף הראשון כבר עברו אבותינו ולא שבו. המתים, כידוע, לא קיימו הבטחות מעולם. ועכשיו, מה נאמר לכל אלה הבאים אחרינו? עוד חזון למועד? רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח.

כאן על קו פרשת הרוח, בין מציאות לדמיון, בין אוטופיה של ספירות עליונות למציאות של העולם התחתון, ניצבת ירושלים כגושי אבן המפרידים בין ים לים, בין המחר לאתמול, בין הירוק למדבר, ומעל לכל, בין קודש לחול. היא עומדת לה כאן כטרמינל קוסמי-פוליטי רחב ידיים, כנקודת זינוק על מסלול תחרויות שכּל הנוטל בהן חלק עובר אל מקומות אחרים ואל זמנים אחרים. כאן בירושלים, ובארבע כנפות תבל, נדחפים צאצאי משה, ישו ומחמד אל המסלול, כדי לקחת חלק באולימפיאדת הרוח הרעה שאיננה יודעת מנוח. כולם עומדים רכונים בחרדת קודש על הקרקע ומחכים ליריית הזינוק כדי לנצח את כוחות הכבידה.
*
בדמיוני כילד נקשרה ירושלים קשר הדוק באותו יום אפוקליפטי של הזנקה שאין ממנה חזרה. התסריט, כולל הוראות הבמאי היושב על במה מוגבהת בכיפת השמים, היו קבועים מראש ומפורטים לפרטי פרטים. במחזה של אחרית הימים לא ניתנת יד חופשית לאלתורים של שחקנים בני תמותה. אלה אמורים למלא את התפקיד שנקבע להם מראש, באמונה שלמה ובלי להעלות שאלות ותהיות, שמא ואולי ובכל זאת. היהודים, נאמר בתסריט האימים, עתידים להרוס את המסגדים המוסלמיים בירושלים, וכך יתחילו תגובות שרשרת. בתגובה על התמיכה הבלתי מסויגת של המערב, הנוצרי ברובו כידוע, ביהודים ובמדינת היהודים, יקומו המוסלמים להרוס את הכנסיות הנוצריות. תגובת המערב על הרס הכנסיות לא תאחר לבוא. המערב, הנוצרי כאמור, יגייס את צבאותיו, שיבואו לכבוש את הכעבה ואת מכה. וכך, בתגובות שרשרת בלתי ניתנות לריסון, תפרוץ המלחמה העולמית הגדולה, היא היא האפוקליפסה, עד אשר יבוא המשיח וישליט סדר חדש בעולם.

אמנם זה יהיה סדר עולמי חדש, שונה מזה שמדברים בו בימים אלה. אני לא תיארתי לעצמי, בימי הילדות ההם, כי הגורל עתיד לזמן אותי להצטופף עם קהל העיר הזאת, קל וחומר לחשוב על אפשרות להתגורר בעין הסערה שעתידה להתרחש באחרית הימים.

בשנת 1690, לספירת הנוצרים כמובן, מישהו אחר חשב שהנה אחרית הימים מתרחשת לנגד עיניו הכבויות. איש אינו יודע את שמו, ורוב הסיכויים שאיש לא יידע. איש העיר חלבּ, עבד אלע'ני אלנאבלסי שמו, בא באותה שנה לירושלים, נשא בה תפילה, סבב בשוקיה, פגש את אנשיה, וכמנהג עולי רגל רבים אחרים העלה את רשמיו על הכתב. יום אחד יצא אל גבעה הנמצאת מחוץ לחומות העיר בצד מערב. בימים ההם הגבעה שימשה בית קברות מוסלמי, ובית הקברות עדיין קיים בטבורה של ירושלים באזור ממילא. מלוויו של האיש סיפרו לו, כי כאן בקצה בית הקברות מישהו ניסה לחפור איזה קבר, והנה גילה בתוך הקבר איש מוסלמי היושב וקורא בקוראן. האיש מן הקבר פנה אליו ושאל: מה קרה, האם השעה, אחרית הימים, הגיעה? החופר בקבר נבהל ממה שראו עיניו ונס על נפשו. ואולם כעבור זמן חזר החופר למקום בלוויית אנשים אחרים. אך לא מצאו במקום זכר, לא לחפירה ולא לקבר.

כ200- שנה לאחר מכן, מישהי חשבה שאחרית הימים קרבה ובאה. בשנות השבעים של המאה ה19- באה לעיר ירושלים אשה הולנדית בשם ג'ין מרקס. כאן כינו אותה אנשי העיר "הנסיכה ההולנדית". ג'ין החליטה שלא די לחלום, אלא הגיעה העת לדאוג לצדדים הפרקטיים של הגאולה ואחרית הימים. לשם כך, היא החלה בבניית בניין שהיה אמור לשמש אכסניה גדולה, שתכיל 140 אלף איש מבני ישראל אשר יישארו בחיים באחרית הימים. המקום שבחרה הנסיכה ההולנדית הוא אותו מתחם, ממערב לבית הקברות המוסלמי בממילא. האיש מן הקבר בסיפור הקודם אמנם משתייך לבני ישמעאל, אבל מזלו אולי היה משחק לו והיה זוכה להשתכן במלון חמישה כוכבים על תקן גוי של שבת אצל ניצולי בני ישראל.

הפרויקט של הנסיכה ההולנדית לא הושלם, כי נגמר לה הכסף. ללמדך, שגם בעסקי אחרית הימים העניינים מתנהלים על פי מחירי השוק הארציים. במקום ההוא נמצא היום גן העצמאות המהווה, בשעות הקטנות של הלילה, כמנהגם של גני עצמאות בארץ הקודש, אתר מפגשים, מן הסוג שבגינו לגירוש מגן העדן היתה נוספת בעיטה, אם לא מעבר לכך, מנקודת המבט של האורתודוקסיה השלטת בעולמה של העיר. כך, לאורך השנים, יושבים להם אנשי ירושלים, החיים והמתים, בצפייה ליום הדין אשר לבטח יבוא. וכך, על כנפי הדמיון הפנטסטי, נישאת ירושלים אט אט מעל פני האדמה. כאילו האבן של העיר איננה אותה האבן, כאילו הרוח איננה אותה הרוח וכאילו האנשים אינם אותם האנשים.

לירושלים יש חוקים משלה. חוקי פיסיקה לא פועלים עליה. העיר ירושלים נישאת מעל פני האדמה באמצעות כוחות עילוי מטאפיסיים, וכל ניסיון לרדת עמה למטה, אל קרקע המציאות, אל הרחוב, אל בית הקפה, אל המולת האוטובוסים ואל האשפה העירונית, גורם להתרסקות חלומות ספוגים בקדושת אחרית ושל פנטסיות רוויות במיצים של אלוהות. כך גם נודעה העיר בסינדרום שלה, סינדרום ירושלים. המטייל ברחובותיה עשוי לפגוש אותם אנשים אשר כל חלומותיהם התנפצו על קרקע המציאות בעיר הזרה והמוזרה. איפה נמצא עוד עיר בעולם עם סינדרום הנושא את שמה?

את ירושלים רצוי לשמור במרתפי הדמיון. מומלץ ורצוי לכתוב עליה ולה שירים. היא עיר שמיטיבה עם המשוררים ומספקת להם צבע בשפע, דימויים ומטאפורות. יחד עם זאת, לא כדאי ואולי אף מסוכן לפרוט אותה לפרטים קטנים, כי המציאות עשויה לטפוח על הפנים וההתמודדות תהיה קשה. ירושלים, שכל תושביה זרים, איננה מסבירה פנים לזרים, כי לזרוּת בה יש הירארכיה. גם אני זר בירושלים וגם לי אינה מסבירה פנים. מה אני, בן התמותה, לעומת ימיה הרבים שהחליפו בה הרבה בני-תמותה.

בשנות השבעים של המאה ה19-, כמאה שנה לפני שבאתי בשעריה של ירושלים, בא אליה דמשקאי אחד, נעמאן אלקסאטלי שמו, בחיפוש אחר קידמה ואחר פתיחות. דמשק של הימים ההם היתה בעיניו לשיא הפיגור, לכן שם פעמיו אל מה שדימה אז בעיני רוחו כעיר האורות. עיר אורות הוא כמובן לא מצא, ואת רשמיו הנציח בחיבור שבו הוא מפרט את קורות מסעו בחבלי סוריה הגדולה. כ40- אלף תושבים הוא מנה אז בעיר, ואלה היו ערב רב של זרים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. הילידים, וטנייון כפי שהוא מכנה אותם, היו מיעוט בירושלים. רוב רובם של תושבי העיר באו ממקומות רחוקים, הווה אומר, מעבר לים ומעבר למדבר. היום מונה ירושלים יותר מ400- אלף נפש. התושבים של היום הם זרים חדשים, או צאצאי הזרים של אתמול. הזרים של היום הם אבות הזרים שייוולדו בה. ולאט לאט מתברר כי הזרוּת היא חלק בלתי נפרד מן העיר.

הזרים שהתיישבו בעיר אוהבים שזרים באים לבקר. הם יושבים בציפייה "למשלחות המבקרים כי הם מהווים חלק חשוב בפרנסתם", כדברי אלקסאטלי. יחסי האהבה-שנאה משמשים בה בערבוביה, כי אלה שכבר התיישבו בה אינם אוהבים זרים אחרים שבאים להתיישב בה, אך כולם חפצים בכספי הזרים, הווה אומר תיירים, כי על כך פרנסתם.

מי בונה את מי? האם האדם בונה לו עיר כצלמו, או שמא העיר היא הבונה את האדם כדמותה וכצלמה? שאלה זו, שנראית פשוטה, איננה פשוטה כלל וכלל כשמדובר בירושלים. ערים הבנויות לחופי ימים מקבלות מן הים את אופיין. הן פונות אל הים ושואבות ממנו רוגע. המחזוריות של הגאות והשפל והגלים המכים ללא הרף בחוף נוסכים בהן תחושה של חיים לאין קץ. גם בירושלים יש מחזוריות, אך זו מחזוריות של הר געש, שאינך יודע מתי יתפרץ.

וגם ים קיים בקרבת ירושלים. אך בים הזה של ירושלים אתה תמיד שוכב על הגב ועיניך נשואות לשמים. אתה אינך צריך לנקוף אצבע כדי לצוף בים של ירושלים, כי הוא תמיד דוחף ודוחף אותך למעלה. אתה יכול לשקוע רק בהזיות על ימים אחרים וזמנים אחרים. כל ניסיון שלך לעמוד על הקרקע, להיות במציאות, דורש מאמץ עילאי ובהרבה מקרים הוא דורש הרבה דמעות, ולא תמיד בגלל המלח של ים המוות.

אני, כאמור, לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים של המאה הזאת, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים בסופו של דבר היא עיר הזרים הנצחיים. מכיוון שכך, הם פני הדברים בירושלים. הקשר אל העיר איננו קשר אל מקום, כי אם אל זמן. הקשר איננו אל אבן, חפץ או משהו ארצי, כי אם אל רגע, אל תחושה ואל חוויה. ולירושלים, בשונה מערים רבות בעולם, ישנו יותר מדי זמן, יותר מדי רגעים ויותר מדי עבר. ומרוב עבר בירושלים קשה לראות את העתיד, כי העתיד של ירושלים תמיד מושך אל העבר. אנשי ירושלים מתהלכים בה כשעיניים קבועות בעורפם ופניהם קדימה, חסרות עיניים. זאת אולי עוד סיבה מדוע אנשי ירושלים מרבים ליפול ברחובותיה. כל תנועה בה, ולו הקטנה ביותר, יש בצדה פצע. כל אבן שהופכים בה עלולה לחשוף תחתיה עקרבים, כי ירושלים, כדברי המסורת, היא "כוס של זהב המלאה עקרבים".

ירושלים של אתמול, של היום וכנראה גם של מחר, יושבת על קו פרשת הרוח. היא תערובת של חברון מדרום ושל ורשה מצפון. היא יושבת בין המדבר לבין ההר. שני ימים נלחמים עליה, הים התיכון ממערב וים המלח ממזרח. ים של חיים וים של מוות, בדיוק כקורותיה. אך בימים אלה דומה כי היא יותר ויותר מפנה גב למערב ולא יושבת במזרח. היא מושכת אל העבר, אל הבראשית. יותר מדי עבר עבר פה, ובמקום שיש בו עבר צפוף כל כך, קשה לראות את העתיד.

ובמקום ההוא, במתחם ממילא, מספר אלנאבלסי ברשמיו, הוא ראה דבר מופלא: עיניו קלטו צמח בגודל אצבע, צבעו ירוק ויש בו פרח פורח. לצמח יש שתי ידיים וארבע רגליים וראש קטן אדום עם כרבולת לבנה מתנוססת מעליו. לצמח יש גם זנב ורוד אדמדם עם חוליות, ובצמח הזה יש רוח חיים והוא מהלך על רגליו. האם, בתוך האגדה שמספר אלנאבלסי מסתתרת תקווה? יום יבוא ומן הארץ לא רק תורה תצא, אלא גם פרחי ירושלים יתהלכו חופשי על אדמתה. שנים לא מעטות אני חי בירושלים ואני עובר הרבה ליד המקום הזה. בכל פעם אני מסתכל ובוחן את הקרקע, אולי אזכה לראות את הפרח המהלך ההוא.

בינתיים אני מסתפק בפרחים מהלכים אחרים, שאני רואה כבר שנים. יש להם ידיים ורגליים, אך אלה לא הידיים והרגליים שלהם. אלה הן ידיה ורגליה של הנערה הסובבת בלילות ומנסה למכור פרחים בברים של ירושלים.

ירושלים, קיץ 1999

*

פורסם: פנים, גליון 12, פברואר 2000

***
לאנגלית, לחץ כאן.
לערבית, לחץ כאן.

ـــــــــــــــــــ

כל הפרטים