מדינה ערבית, מדינה עברית - ובא לישראל ולישמעאל גואל

ישנם כאלה, הן בימין ההזוי והן בשמאל הלא פחות הזוי, שמעלים מחשבות על אי־חלוקה. אבל בהעדר חלוקה לא יבוא הסכסוך על פתרונו. לא נגיע למצב של ״אדם אחד, קול אחד״, אלא אל המשך הכיבוש והשכשוך במי הביבים הדתיים, היהודיים והמוסלמיים כאחד

...

סלמאן מצאלחה ||

 שתי מדינות לשתי שפות

הגיע הזמן לדבר תכל'ס. היהודים והערבים לא הולכים מכאן לשום מקום. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהמצב הנוכחי הוא בלתי נסבל מבחינה מוסרית ופוליטית. כל מי שטוען שהסכסוך בארץ הוא סכסוך לאומי, חייב שיהיו לו די יושר ואומץ אינטלקטואלי כדי להציג את חזון הפתרון הלאומי שלו.

ישנם כאלה, הן בימין ההזוי והן בשמאל הלא פחות הזוי, שמעלים מחשבות על אי־חלוקה. אבל בהעדר חלוקה לא יבוא הסכסוך על פתרונו. לא נגיע למצב של ״אדם אחד, קול אחד״, אלא אל המשך הכיבוש והשכשוך במי הביבים הדתיים, היהודיים והמוסלמיים כאחד. צריך, אם כן, לשים את חזיונות השווא של חיים במדינה דו־לאומית בצד. כיוון שהרוב המוחלט בקרב שני הציבורים, היהודי והפלסטיני, מבקש לחיות בארצו חיים לאומיים, אין מנוס מחלוקה מדינית של הארץ לשתי מדינות לאום, על כל המשתמע מכך.

כדי לסיים את הסכסוך דרוש רצון טוב בקרב שני העמים. רצון טוב כזה דורש הפנמה, הכרה עמוקה והסכמה של שני הצדדים על העיקרון הבסיסי: לשני העמים קשר חזק אל חבלי הארץ הזאת. ברור כי כל מי ששולל את עקרון־העל הזה אינו מחפש פתרון של ממש לסכסוך.

צריך להדגיש, שחלוקת הארץ היא חלוקה מדינית לשתי מדינות לאום: מדינה עברית־ישראלית ומדינה ערבית־פלסטינית. החלוקה תתבסס על הקו הירוק, לא בשל קדושה כלשהי הקשורה אליו, אלא מפני שזהו הקו שזוכה להסכמה בינלאומית רחבה. זאת ועוד, כדי להבטיח שההסדר בין שני העמים אכן יסיים את הסכסוך, צריך לעגן בחוק יסוד בפרלמנטים של שתי המדינות את עקרון ההפרדה בין דת ומדינה. חוק כזה נועד לעקוף את התסבוכות הקשורות בהגדרות הדתיות, האתניות והלאומיות של הפרטים שהם אזרחי שתי המדינות.

כשמדינת ישראל עצמה אינה יודעת להגדיר מיהו ומהו יהודי, היא אינה יכולה לבוא בדרישות להכרה בה כבמדינה יהודית. קל וחומר, כאשר חמישית מאזרחיה הם ערבים היושבים בארצם ובמולדתם. לכן, אם מתעקשים על ״מדינה יהודית״, צריך להתעקש על תוספת חשובה לא פחות להגדרה הזאת: ״וארצם ומולדתם של הערבים אזרחי המדינה״. ברור, כי "הרוב הלשוני" בכל מדינה הוא אשר קובע את זהותה התרבותית. עם זאת, לא יזיק לרוב ללמוד ולדעת את שפת המיעוט, את שפת השכן המתגורר בבית הסמוך. לכן, בשתי המדינות ייקבע מעמד רשמי לשפת המדינה השכנה. קביעת מעמד שפת השכנים דרושה למען חינוך הדורות הבאים. שכן, אזרחי שתי המדינות משולים לדיירי בית משותף. הם דיירי מולדת משותפת.

בדומה לכל מדינה מתוקנת ובהתאם לכללים הנוהגים בחוק הבינלאומי, יש להדגיש שהלאום בשתי המדינות הוא לאום מדיני־אזרחי ותו לא. יהודי שיבחר להישאר תחת ריבונות פלסטינית, ייחשב פלסטיני לכל דבר ועניין, בדומה לכל אזרח פלסטיני אחר. כך הוא הדבר לגבי כל האזרחים תחת הריבונות הישראלית. ההפרדה המוצעת בין לאום אזרחי ללאום דתי־אתני נועדה לעקוף מכשול גבוה ובלתי עביר - הדרישה להגדרת המדינה על בסיס הרוב האתני־דתי של אזרחיה.

למדינה, באשר היא מדינה, אין דת. אזרחי המדינה יכולים להאמין בדת כזו או אחרת, או שלא להאמין בשום דת בכלל. השפה השלטת היא הקובעת בסופו של דבר את זהות המקום. לכן, מה שיביא לסיום הסכסוך אחת ולתמיד הוא ההכרה בפלסטין כמדינה ערבית - לא מוסלמית - ובישראל כמדינה עברית - לא יהודית - ובא לישראל ולישמעאל גואל.

*

פורסם: דעות-הארץ, 19.03.2014

***

For English, press here