סלמאן מצאלחה
ארכיון -
על התרגום מערבית לעברית:
תרגום בצידי הדרך, עורך: ששון סומך, אוניברסיטת תל-אביב 1993
תרגום בצידי הדרך, עורך: ששון סומך, אוניברסיטת תל-אביב 1993
הצגת רשומות עם תוויות מסות. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות מסות. הצג את כל הרשומות
אנשים בתוך מלים
ארכיון (1988):
״אנשים בתוך מלים״, השירה והספרות הערבית מהפלמ״ח הפלסטיני ועד האינתיפאדה,פוליטיקה, גליון מס׳ 21, 1988 -
געגועים לירושלים
בעקבות ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל".
סלמאן מצאלחה ||
געגועים לירושלים
ימים רבים עברו מאז שהגעתי לירושלים בשנות השבעים הראשונות. אחרי כל השנים האלה למדתי כי מניין השנים האלה ייחשב כהרף עין בהשוואה לימיה הרבים של העיר הנופלת וקמה, נופלת וקמה כמו בובה שמרכז הכובד שלה נמצא בתחתיתה. ימיה הרבים של ירושלים הם קיסמה והם הקללה הרובצת עליה מאז שנתקדש עפרה, מאז שנתקדשו אבניה.
אני נוסע למזרח ירושלים וחושב ביני לבין עצמי כי העיר הטעונה בכל כך הרבה עבר, איך תמצא לה פנאי לחשוב על העתיד. אך לא העיר, לא העפר ולא האבנים הם שעשו את ירושלים מה שהיא. רק האנשים שהציבוה במרכז הווייתם. ומרגע שעשו כך היא השתלטה עליהם. היא לפתה אותם חזק ומאז היא לא נותנת מנוח.
פעם נהגתי להסתובב אחוז קסם בתוך הסמטאות האפלוליות של העיר העתיקה. אני מודה, זמן רב לא עשיתי את זה. אני חולף בשער שכם, ומוצא כי שוטרי משמר הגבול שעמדו בפתח השער בשנות השבעים ממשיכים לעמוד באותו מקום. כאילו הכיבוש עצר מלכת.
אחרי כתריסר שנים פרצה האינתיפאדה גם במזרח ירושלים, והעיר שחוברה לה באספלט ובטון, ברובה וכידון, שוב נפרדו דרכיה, אך הפעם לא לשלום. דם זרם ברחובות ירושלים, ערבים ויהודים קיפחו את חייהם על מזבח קידוש האבנים והעפר, מי הכובש ומי הנכבש, במלחמת השבטים הנאבקים על העבר.
פעם חלם זיאד אבו זיאד על שלום, והוא ממשיך לחלום על שלום בירושלים: "אבל קודם כל שיהיו הפלסטינים עם משוחרר. זה דבר ראשון. שנחזור לארצנו. שנחזור לירושלים... אולי במרחק מאתיים מטר משער שכם. בלב ירושלים הוא אומר לי את המלים האלה. מה מוזר", מסכם עמוס עוז את המיפגש שלו עם זיאד אבו זיאד במערכת העיתון "אלפג'ר" במזרח ירושלים. העיתון שבק חיים והפסיק להופיע, וזיאד אבו זיאד מסתובב כבר עם דרכון פלסטיני בכיס וטס במחלקה הראשונה, כחבר נבחר במועצה הפלסטינית.
הגעגועים לירושלים של אותם ימים הם געגועים לשליטה על ירושלים. הנה הוא עלי אלח'לילי, משורר פלסטיני ועורך מוסף התרבות באותם הימים, כותב בימים ההם בעודו יושב בלב ירושלים: "בראשיתו של יום מעונן / לפני, וגם אחרי צלאח א-דין / כמו כל האנשים כולם, / שוב ושוב נתגעגע / לירושלים הערבית, / ירושלים של מעלה / ירושלים שנשתכחה / וירושלים החקוקה בכל ספר וספר. / אנו מתגעגעים וחולפים בסמטאות הקסומות / האם אנחנו כאן?" (מתוך: "יום מעונן", ירושלים 1984). הוא חולף בתוך סמטאותיה, נוגע באבניה - וממשיך להתגעגע אליה. ה"האם אנחנו כאן" הוא המפתח להבנת הסיטואציה. כל עוד אינך שליט בה, אתה לעולם תתגעגע לירושלים. ירושלים זאת, יותר משהיא חושפת את סיבוכיה, היא חושפת יום יום ושעה שעה את תסביכי אוהביה, וליתר דיוק מאהביה. כאשר היא נענית להם, הם מפנים לה עורף ומזניחים אותה. הם לעולם ירצו אותה בלתי-מושגת, כי רק כך, כשהיא חלק מפנטאזיה, הם ימשיכו לחפש אחריה, להתחנן אליה ולהתפלל אליה, וגם לכתוב לה שירים.
כמה מידידיי הטובים הם יהודים חילוניים. אחד מאלה אף אפשר להגדיר אותו כחילוני אדוק מאוד. לפני שבוע הצליח להדהים אותי כאשר פנה אליי, ספק ברצינות ספק בצחוק: "אתם הפלסטינים יכולים לעשות מצווה גדולה, במקום להתעסק בכל מיני שטויות, לכו לחפש את המחבוא של הפרה האדומה ותעלימו אותה". כנראה שאפילו את העבודה הזאת רוצים שהערבים יעשו בשבילם. כמובן, שהדבר איננו מציק כלל וכלל. אני נזכר בדבריו בעודני מדבר עם יהודי חרדי על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה. אתה נראה לי כמי שמעיף מבט של פרידה מירושלים המזרחית, אני אומר לו. מדוע? הוא שואל בתמיה. הפלסטינים, אני אומר, מקימים מדינה ובירתה ירושלים המזרחית. מרוב דיבורים על כך, בסוף זה יקרה, הוא משיב, לא מצליח להסתיר את הצער למשמע דבריי.
הוא מבקר בכותל, ברובע היהודי לעתים רחוקות עובר בשוק העיר העתיקה, וחולם על כך שיהיו יהודים עשירים שיקנו הרבה חנויות בשוק. "אי-אפשר לעשות טראנספר בכפייה", הוא אומר. צריך לקנות בתים ולעשות את הדברים על-פי החוק", הוא ממשיך. "קברניטי המדינה הם כה עלובים. בכלל, היה צריך לקבוע עובדות בהר הבית עוד בשנת ששים ושבע, כמו שעשו בכותל. הר הבית זהו פצע. פצע כואב מאוד. כל הממשלות טעו אז בששים ושבע. הם טעו בכך, שלא קבעו עובדות בשטח ישר אחרי המלחמה. היו צריכים להשתלט על מחצית מהר הבית המקום הזה הוא קודש-הקודשים של היהודים, בעוד שאצל הערבים הוא בדרגה שלישית".
אז מה יהיה? שאלתי. רק להתפלל. כל הזמן להתפלל שהפיצוץ שיבוא יתפוס אותנו בעמדה טובה יותר. "הפרה האדומה היא סימן לכך שאנו נמצאים קרוב מאוד לביאת המשיח. תהיה רעידת אדמה חזקה מאוד, שתהרוס את הכל, ואז יירד בית-המקדש שלם ומוכן מן השמים". אתה לא חושב שאתה פסיכי? אני שואל אותו. והוא עונה לי: זה עניין של אמונה. ואני מעיף מבט לעבר העיר העתיקה, כמי שרוצה לתפוס בעיניו עוד תמונה בטרם תקרוס תחת עול הפנטאסיות האפוקליפטיות. באיזור החי על-פי המיתוסים ומקדש הבלים, הפרה האדומה איננה סתם חיה מבויתת המניבה חלב ומהווה אטרקציה לילדים. פרה אדומה היא האקדח המופיע במערכה הראשונה במחזה האימים. אני נזכר בדבריו של חברי החילוני, וחושב לעצמי, אולי יש בדבריו משהו.
כל אחד מחפש את ירושלים שלו. ברגע שהוא משיג אותה, הוא פונה לחפש אותה במקום אחר. משורר פלסטיני צעיר, שחזר גם הוא לפלסטין בעקבות הסכמי אוסלו, נדרש להרחיק את עצמו בחזרה אל גלותו בסופיה כדי לכתוב על ירושלים: "מן המרפסת שלי / אני רואה את ירושלים בשעת לילה / שבילים מובילים בדרך אליי. / תפילות לזכר הדם. / געגועים נשברים / פעמונים אלמים. / כאן נשענים החיילים / ושם הריח שלי. / כאן רחבת ריקודים שלא הושלמה / ושם ציפור לדאגה. / מן המרפסת שלי / אני רואה את ירושלים בשעת לילה / ונזכר בחבריי / שעדיין חולמים על השיבה." (ח'אלד דרוויש, מתוך: "מראות", סופיה-רמאללה 95').
והיום הוא יום ששי הראשון לחודש מאי 1997, ימי ששי של מזרח ירושלים היו נצבעים בשלל צבעים, כשאל העיר היו נוהרים הרבה פלסטינים, מן הכפר ומן העיר, מי לקיים את התפילה במסגדים, ומי לעסוק במסחר ומי את שני הדברים כשני ציפורים במכה אחת. היום, ובעקבות מדיניות הסגרים שהונהגה על-ידי השלטון הישראלי, העיר למעשה נותקה משאר הגדה. רק מעטים מורשים להיכנס לעיר, והעיר הפלסטינית הולכת ודועכת. מאז האינתיפאדה והסגרים החוזרים ונשנים נטשו רוב המוסדות את העיר. רק פה ושם אפשר למצוא עוד משהו.
במחצית הדרך בין המקום בו עמד שער מנדלבאום לבין המטה הארצי של משטרת ישראל, ברחוב צדדי, ניצב "בית אבן ערבי", לא רחוק מאותו "בית אבן ערבי" שתיאר עמוס עוז. עץ האקליפטוס המתנשא בכניסה מעל גגות השכונה הפסטוראלית, איננו מרפה ממני. הוא מחזיר אותי שנים רבות אחורה אל הכפר המשקיף על הכינרת ועל הרי גולן במזרח. אני זוכר שהושטתי את היד ונגעתי בם עוד בטרם היה שיר עברי. גם שם, בחצר בית-הספר העממי שבו למדתי, ניצב עץ אקליפטוס שם הרביצו בנו מורים ערבים, כשרים למהדרין, תורה ציונית, על התפקיד המרכזי אותו ממלא האקליפטוס בהיותו מייבש ביצות ידוע. מאז אותם ימים ייבשו הרבה מים לאורך הירדן.
"בית האבן הערבי" היפה הזה משמש זה מספר שנים גלריה, שבה מציגים אמנים פלסטינים את עבודותיהם. זהו אחד המפעלים התרבותיים היחידים שהוקמו בשנים האחרונות במזרח העיר. סולימאן מנצור, אחד הבולטים שבין האמנים הפלסטינים, מנהל את המקום. הוא יושב לשולחן עמוס ניירות ומעשן בשרשרת. הוא נראה לי טרוד ממשהו. אני שואל אותו: מה העניינים? הוא משיב כי הוא טרוד בזמן האחרון בעניין המגורים. מנצור הוא תושב ירושלים רק שבשנים האחרונות מצא את עצמו מתגורר מחוץ לעיר, כמו רבים מתושביה הפלסטינים של ירושלים. מדיניות הטראנספר הזוחל הולכת ונותנת את אותותיה על-פני העיר הערבית. הבנייה הערבית מוגבלת, ובדרך כלל היא בנייה פרטית שעברה משך כל השנים דרך המסננת של טדי קולק. בשנים האחרונות דומה כי החורים במסננת של יורשו הולכים ונסתמים. כשיש סגר, אומר מנצור, אמא שלו, הגרה במרחק כמה מאות מטרים, לא יכולה לבקר אותו, כי הוא מחוץ לירושלים. זהו המפגש עליו מדבר עלי אלח'לילי עם הכובש. היהודים, אומר אלח'לילי היו חיילים. אלה היהודים שהוא פגש לראשונה. ולכן, כשהוא חצה את הקו הירוק אחרי מלחמת 67', הוא גילה ילדים וזקנים, בדיוק כמו הילדים והזקנים בשכם. עכשיו הוא יושב ברמאללה, ונושא בתפקיד הממונה על מרכזי התרבות ברשות הפלסטינית.
אני שואל אותו, איך השתנה העולם אצלך בעשור האחרון? והוא עונה: שני דברים מרכזיים קרו לעם הפלסטיני בשנים האלה: ראשית כל, היתה האינתיפאדה, ואחר-כך כניסת הרשות הפלסטינית. שני דברים אלה, הוא אומר, סייעו רבות לגיבושה של הזהות הפלסטינית הנפרדת. אם הכיבוש היה נמשך, היתה סכנה של היטמעות הזהות הפלסטינית בתוך ישראל. עכשיו אנו בתהליך של בניית המדינה והזהות הפלסטינית. אני מנסה להקשות עליו ולשאול: למרות שאתה לא יכול להגיע לירושלים? והוא עונה בלי היסוס: כן, למרות זאת. אנחנו נדבר על ירושלים, והיא תהיה בירת פלסטין, כפי שהיא בירת ישראל. אני מסתובב בתערוכה המוצגת באלוואסטי שבמזרח ירושלים, ושוב מוצא את עצמי מול שער של העיר שחוברה לה, כשהמסגדים במרכזו. ברקע ממשיך קולו של הזמר המצרי עבד אלווהאב להסתלסל בקול פלסטין: "שוב נפגשו דרכינו וכל חלומותינו התגשמו".
יום ששי היום, ואני בדרכי למזרח ירושלים. ואין ולו פיסת ענן אחת בשמים מאותם עננים שבשירו של אלח'לילי שרב כבד ירד על העיר וברדיו ממהרים להזהיר מהבערת זרדים בחורשות ובפארקים, כי האש עלולה להתפשט במהירות. מאז השריפה שהשתוללה בשנה שעברה, דואגים להזכיר זאת במהדורות החדשות. אני אומר לעצמי, אין סכנה שתפרוץ אש פתאומית בירושלים, כי הרי כמעט ולא נשארו זרדים בעיר. האספלט והבטון וגושי האבנים הולכים ומשתלטים וסוגרים על העיר מכל הכיוונים. ואם האש תתפשט בירושלים, היא תבוא מהאש הבוערת בעצמות היבשות שמתחת לפני האדמה. מנהרה אחת כבר הציתה תבערה, ורק בקושי היא כובתה. שם לוחשת אש התמיד שעתידה לטרוף את המזרח התיכון כולו. אני דוחק הצדה את המחשבות האפוקליפטיות וחוצה את הקו שבעבר חיבר-חצה בין שני חלקי נפשה של העיר הסכיזופרנית.
"בית האבן הערבי הישן" שבו שכנה מערכת העיתון "אלפג'ר" ("השחר"), עדיין עומד על תלו. ה"שחר" שאמור היה להפציע דומה כי התמהמה. עלטה עדיין אופפת את המקום הניצב לא הרחק משער שכם. רק הרעש המונוטוני של השאון המגיע מכביש מספר 1 מפר את הנימנום שהולך וכובש את העיר המזרחית בשעה כה מוקדמת בערב. כמו היה לקו מתח גבוה, המזמזם בלב היער. ולא רק את השלווה הוא מפר, כי אם הוא חוצה לשניים את העיר שחוברה לה יחדיו. זהו הכביש המסמל יותר מכל את היותה עיר חצויה. שם, ליד הרמזורים, ניצבים כל בוקר גברים המציגים את נחת זרועם, "עֶרְכַּת הסַּבָּל" בידיהם, והסבל בעיניהם. ילדים מהר חברון אורבים לרמזור האדום כדי להציע את מרכולתם לנהגים שממתינים לאור הירוק שיוביל אותם תוך דקה אל לב-לבו של הקו הירוק, היישר אל לבה של העיר המערבית. זוהי עיר אחרת, יש האומרים - תוססת עד השעות הקטנות של הלילה.
לא פשוט בירושלים הערבית. כולם נושאים אליה את עיניהם. אבל ברגע שנוגעים בה, הם נוטשים אותה לנפשה והולכים אל מערב ירושלים. "לא היה בתוכנית שלי לבקר בירושלים, מכיון שידעתי כי מזה כמה חודשים לא קל להגיע אליה למי שאינו ישראלי מלידה, או למחזיק באזרחות ישראלית. אך אחותי הפעלתנית שהקדימה אותי לבקר ברמאללה שנה קודם לכן, הדגישה כי ביקור בארץ בלי לראות את ירושלים ייחשב לביקור חסר." הוא עובר ברחוב צלאח א-דין: "הרחוב האחרון בירושלים, ומייד נזכרתי ברחובנו האחרון בפאכהאני, ביירות. ודומה כי נגזר עלינו להיות תמיד ברחובנו האחרון. אולם האם אנו עתידים לאבד את רחובנו האחרון פעם נוספת?" וכך הולכת החבורה אל המצפים להשקיף על העיר העתיקה. הם צופים ומטיילים, אך לא נכנסים לעיר העתיקה, תחת זאת הם עוברים למערב העיר בתחושה: "כמה משונה ומכאיב להיכנס לירושלים, פוחדים. ולאחר כל השנים, איזה מין הרגשה ביודעך כי אתה בעל המקום האמיתי, והנה אתה נכנס כמו גנב בלילה!" הוא חותם את היומן: "וכך מצאתי כי התכוונתי למשהו והגעתי למשהו אחר. התכוונתי לבקר באל-קצא, בכניסיית הקבר, לצעוד על המרצפות העתיקות של הוויהדלרוסה, ומצאתי את עצמי משוטט במדרחוב הישראלי? האם לעובדה הזאת יש משמעות?" (מתוך: יומן: מספר שעות בירושלים" מאת רסמי אבו עלי, סופר פלסטיני, התפרסם באלחיאת", לונדון, 21 בדצמבר 1996). וירושלים זאת מצטיירת בעיני הפלסטינים כאילו נפלה מהמטוס של אוסלו באמצע הלילה הפלסטיני. ורק אלוהים לבדו יכול להציל אותה. ובמשחקי מלחמות הקודש של האלוהים, לא יהיו מנצחים שישוטטו ברחובותיה. יותר מכל היא תידמה לעיר אסורה. רק חורבות ואבנים, אשר אוהביה החליטו להציבם כגלעד. שורות שורות של תיירים, בני כל הלאומים, יבואו להביט על העיר אשר אכלה את יושביה, יהודים כערבים.
אני מסתובב בירושלים ויותר ויותר היא נראית לי כערימה של זרדים יבשים. או גן חיות מיתולוגיות. עמוסה בלי הכר בהיסטוריה. יותר מדי עבר וזיכרון יש בעיר הזאת. מרוב עבר קשה לראות את העתיד. אני מעיף מבט אחרון על העיר, ומבחין בעשן ההולך ומיתמר מעל גגותיה. פעם נוספת התקדרו השמים מעל ירושלים. גשם במאי זה דבר נדיר בעיר הזאת אני מנגב מעל פניי את טיפות הגשם, ולפתע נראו לי כמו דמעות.
___
בעקבות ספרו של עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל.
המאמר התפרסם במוסף יום העצמאות: ידיעות אחרונות, 11 במאי 1997
***
For English, press here.
הג'ינים יצאו עם שחר
סלמאן מצאלחה
הג'ינים יצאו עם שחר
קולות שונים ומשונים
עולים בערבוביה בשלהי הקיץ הזה. בימי חודש הרמדאן שזה עתה התדפק על שערי העיר, קולות לא מסונכרנים של מואזינים מפלחים את השמיים. כל קול, בדרכו שלו, עולה מן ההקלטות המושמעות ברמקולים שהוצבו על צריחי המסגדים הפזורים בעיר הערבית. למשמע שלל הקולות האלה פורצים לפתע פעמוני הכנסיות במחול צלילים מתחרה שהולך ומתעצם, עד שגם אלה הולכים ונאלמים ומפנים מקום לקולות אחרים שעולים מן הטבע המנסים בדרכם להשתלב בסימפוניה הבלתי גמורה של העיר.
עולים בערבוביה בשלהי הקיץ הזה. בימי חודש הרמדאן שזה עתה התדפק על שערי העיר, קולות לא מסונכרנים של מואזינים מפלחים את השמיים. כל קול, בדרכו שלו, עולה מן ההקלטות המושמעות ברמקולים שהוצבו על צריחי המסגדים הפזורים בעיר הערבית. למשמע שלל הקולות האלה פורצים לפתע פעמוני הכנסיות במחול צלילים מתחרה שהולך ומתעצם, עד שגם אלה הולכים ונאלמים ומפנים מקום לקולות אחרים שעולים מן הטבע המנסים בדרכם להשתלב בסימפוניה הבלתי גמורה של העיר.דומה כי האצטרובלים שדמו לעטלפים תלויים על ענפי העץ החלו מתפקעים, אולי מצחוק הפעם, למשמע הקולות המשונים שנישאו באוויר החם. איש לא נוגע בעטלפים, שכן חל איסור על התנכלות להם כיוון שהם סייעו בכיבוי השריפה בעיר, כדברי האגדה. כשהלהבות אחזו בבית המקדש עפו העטלפים אל הים וביקשו רשות ליטול ממימיו כדי להגיע אל ירושלים ולכבות את האש. ואם לא די בצחוק העטלפים המתפקעים על העץ, הרי כשכל זה נגמר ונראה היה כי דממה יורדת על העיר, לפתע נכנסו לפעולה קולות הדחפורים החוצבים ומכים בסלעים ברעש מחריש אוזניים.
אני מחפש את שלמה המלך שיצווה על הג'ינים שיצילוני מעונשם של הדחפורים. שלמה המלך, על פי המסורת הערבית, העסיק את הג'ינים במלאכת בניית העיר ובית המקדש. עבודות החציבה שביצעו הג'ינים טרדו את מנוחת התושבים, ואלה לא יכלו לשאת את הרעש שחוללו הג'ינים. הם יצאו להפגין והרימו קול זעקה נגד השלטון. שלמה זימן אליו את שריו ואת הג'ינים הסרים למרותו וכינס ישיבת התייעצות. הוא פנה לג'ינים ואמר: "איזה מין ג'ינים אתם, האין באמתחתכם דרך כלשהי לחצוב בסלע בלי לעשות את הרעש מחריש אוזניים הזה?", הטיח שלמה בפניהם. "רק ג'יני אחד, שמו צַחְ'ר, שנמצא בים מרוחק מאוד יכול לסייע לך בנדון", אמר לו אחד הג'ינים יודעי הדבר. שלמה שמע את דבריו וציווה מיד להביא חיש מהר את צח'ר זה.
***
רעש ומהומה, אני נזכר,
נשמעים בעיר הזאת מאז שכף רגלי דרכה על אדמתה. שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, ואין מי שיוריד את מפלס הרעש, אין מי שיעצור את החוצבים באבן ואין מי שיפסיק את ניסור הסלע כנסר מחשבות טורדות בנפש מסוכסכת.
נשמעים בעיר הזאת מאז שכף רגלי דרכה על אדמתה. שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, ואין מי שיוריד את מפלס הרעש, אין מי שיעצור את החוצבים באבן ואין מי שיפסיק את ניסור הסלע כנסר מחשבות טורדות בנפש מסוכסכת.
לא הרחק מכאן, על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה, מתבדר לו במשב קל דגל כחול-לבן. זהו כחול-לבן אחר שבא ממרחקים, מעבר לים. רוברט ברוס, מלך סקוטלנד, מאוד רצה להגיע אל ירושלים, אך משלא עלה בידו לממש את חלומו הוא ציווה כי לאחר מותו יוטמן ליבו באדמת ירושלים, ארץ צליבתו של ישו. כשברוס הלך לעולמו, נטל האביר דוגלס את הלב והניחו בקופסת כסף, כעין ארון קבורה היאה ללב מלך, ונשא את הלב עימו. בעוד דוגלס מנהל קרבות נגד הסרצינים בספרד, הוא הטיל את הלב בקופסה לשדה המערכה באומרו: "לך ראשון, לב אמיץ, כפי שתמיד נהגת לעשות, ודוגלס יבוא אחריך". קופסת הלב נמצאה לאחר מכן מנוקבת על-ידי חניתות, הושבה לאדינברו שבסקוטלנד ושם נקבר ליבו של ברוס בכנסיה. החיילים הסקוטים שהגיעו לירושלים עם הכוחות האנגלים במלחמת העולם הראשונה לא שכחו את צוואת מלכם הנערץ והקימו כאן את הכנסיה הסקוטית על ראש הגבעה להנצחת זכר "ליבו האמיץ" של ברוס.
רק אפר ועפר,
עבר חולף ובא עבר וכך הזמן נערם שכבה מעל שכבה, דולף משמי העיר ללא מחר. דם ויזע ידעו ימיה הרבים של העיר. אולם, לא רק ימים רבים יש בעיר ירושלים, גם זרים רבים בה. אך, בשונה מערים אחרות, הזרות בעיר הזאת היא זרות אחרת. הזרות בזו העיר היא תמצית השיר. מאז ומתמיד, ואולי נכון יותר לומר מאז ולתמיד, היתה ירושלים מוקד משיכה לערב רב של סהרוריים. מכל המינים ומכל הסוגים, אם מלכים ואם פשוטי עם מכל העדות ומכל הדתות והצבעים נהרו אליה עולי הרגל. אין עוד עיר בעולם שבשמה נקשרה תופעה, שקיבלה חותמת מלומדת של הפרעה נפשית, הנקראת "סינדרום ירושלים". יש מי שבא בשערי העיר, אומרים המלומדים, וחושב שהוא מקבל כוחות נבואיים, כוחות משיחיים המבשרים על קץ הימים. כל כך הרבה ימים יש בעיר הזאת, אך אחרית עוד אין.
וכך קרה שבשנות השבעים של המאה שעברה גם אני באתי בשערי העיר הזאת כזר, אם כי עדיין לא הייתי מסוהרר. באתי אל העיר ש"חוברה לה יחדיו", כמאמר הקלישאה העברית שצמחה על רקע המלחמה הרחוקה ההיא של ראשית יוני 1967. ירושלים של הימים ההם נראתה לי מקום קסום. כל מה שזכרתי ממנה היה גג המשקיף על שער שכם ועל העיר העתיקה. היה זה לפני המלחמה ההיא ששמה העברי, ששת הימים, שואב מימי בראשית. לעומת זאת, בערבית הומצא לה מונח מיוחד "נכסה", מונח שנועד להקל ראש בתבוסה הגדולה של צבאות ערב. שכן, ה"נכסה" היא הרכנת ראש ונסיגה זמנית בטרם תבוא התקומה הערבית מחדש, וה"נכסה" תהיה כלא היתה. אך ה"נכסה" ההיא נמשכת כבר ארבעה עשורים ויותר, ועוד ידה נטויה.
בימים ההם, באתי מן הגליל הרחוק במסגרת טיול בית-ספר עממי. גדרות תיל חצצו בין מערב למזרח. המזרח היה בשלטון ממלכת ירדן, כה קרוב ורחוק היה המזרח. אנו, שארית הפליטה שנשארנו במולדת לאחר הנכּבה שהתרגשה עלינו ב-1948, עמדנו כאן במערב על הגג הכפוף לשלטון מלכות ישראל, השקפנו בפליאה על חומות העיר העתיקה, על ככר השוק השוקקת, על ההמולה בשער שכם ועל ההמון שהולך ונבלע בתוך החומה.
והנה אני מוצא את עצמי באחד מימי הקיץ, בחלוף עשור מאז אותו טיול קסום של בית-הספר, יושב לי בבית קפה במרכז העיר. פה ושם אנשים זרקו מבט חטוף על ה"קול קורא" שנשמע בתוך ההמולה, אך המשיכו בדרכם. אנשים בשלל צבעים ושפות צעדו בטבורה של העיר עד שלפתע, בתוך המולת הרחוב, נשמעת לה קריאה קצובה: "ארץ הקודש, רמאים ובני זונות...". האיש והקול מפלסים את דרכם בין ההמון, מתקרבים להם, חולפים על פניי ועולים עד ששניהם, גם האיש וגם קולו המהדהד, נעלמים להם מאחרי בניין במעלה הרחוב. רק שאריות של קול נותרו מאחור. הן נחרתו פה ושם, בדמות חיוכים מאופקים על פניהם של העוברים ושבים שהאיש והקול פילסו את דרכם ביניהם.
במרוצת השנים, ראיתי איך העיר משנה את פניה. עקב בצד אגודל הרים נחצבו, חומה ומגדל צצו להם ברקיע וחומות חדשות סגרו על העיר ועל לבבות תושביה. לא הרחק משם, עוד חופרים בעיר וחופרים. מנסים להכין תשתית מסילה לרכבת קלה, כך אומרים. לא מסילה ללבבות מניחים בעיר, כי אם מסילה לרכבת שעתידה לחצות את העיר בכבדות, רכבת שנוסעת משום מקום לשום מקום כמנסה לחבר בין מזרח לבין מערב. אך אין מזרח לעיר ואין מערב לה. רק ציר של זמן שסובב סביב לוע פעור, כסרכזת הפוכה המושכת כל הבא בשעריה פנימה, אל החור השחור ששמו ירושלים.
***
כששלמה ציווה על הג'ינים
שיביאו בפניו את הג'יני צח'ר על מנת למצוא דרך להפסיק את הרעש, אמרו הג'ינים לשלמה, כי המבצע הזה קשה מאוד. הם הסבירו כי צח'ר זה ניחן בכוח עצום, וכי ישנה רק דרך אחת להשתלט עליו ולהביאו; מאחר וצח'ר נוהג לבוא פעם בחודש אל אחד המעיינות באי מסויים כדי לשתות, הרי שלשם הבאתו יש צורך לייבש את המעיין ולהחליף את מימיו ביין. לכשיבוא, הוסיפו להסביר, הוא ישתה לשכרה וכוחו יאבד ממנו. שלמה שמע את דברי הג'ינים ברוב קשב, אחר ציווה עליהם להביא אותו בכל דרך והטיח בפניהם, כי לא מעניין אותו באיזה שיטה או תחבולה הם ינקטו על מנת לבצע את המשימה.
מספורי אגדות נבנית העיר ירושלים. בנסיון לחפש לגיטמציה מונותואיסטית לדת החדשה שצמחה במדבר, שלח האסלאם את מוחמד מחצי האי ערב עד לירושלים על גבי הבוראק, אותה בהמה, סוס מכונף שהיה שייך לשלמה המלך בכבודו ובעצמו, כדברי המסורת המוסלמית. כאן החנה מוחמד את הבוראק קשור לסלע, ומכאן עלה לשמיים. אך בשונה מן המוסלמית, המסורת היהודית לא הכניסה את משה אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים, כיוון שהיכה בסלע תחת לדבר אליו. היא השאירה אותו להשקיף עליה מרחוק, שם מעל ראש ההר במדבר שמעבר לנהר.
אני פוסע לי בראש הגבעה בשכונת אבו-טור ומשקיף על העיר העתיקה ועל המדבר ההוא שמעבר לנהר. אני שולח את מבטי לשמיים בנסיון לדמיין את ארונו של אהרן שראו בני ישראל חג בשמי העיר. המסורת הערבית ידעה גם ידעה להכניס הן את משה והן את אהרן עם שאר בני ישראל אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים.
הגבעה הזאת שאני עומד עליה כעת היא "טור אהרן", כדברי המסורת הערבית. עוד יודעת האגדה לספר, כי כאשר בני ישראל סגדו לעגל הזהב רצה משה לעלות לכאן ולפנות אל אלוהיו. אהרן ביקש שיתלווה אליו באומרו: קח אותי עמך, שכן אין אני בטוח שבני ישראל לא יחדשו חידושים אחריך? למרות שמשה כעס ולא אהב את הרעיון, הוא נתרצה לבסוף ולקח את אהרן עימו.
בעוד שניהם הולכים בדרך והנה חלפו שניהם על פני שני אנשים שעסקו בכריית קבר. משה ואהרן קרבו אל כורי הקבר ושאלו: של מי הקבר הזה? והכורים ענו: הקבר הזה נועד לאיש בגודל האיש הזה והצביעו על אהרן. אחר הם פנו אל אהרן: חיי אלוהיך, כנס אל הקבר כדי למדוד. אהרן פשט את בגדיו ונכנס לקבר ונשכב בו. בו ברגע אלוהים נטל את נשמת אהרן והקבר סגר עליו. משה נטל את בגדי אהרן ושב לו על עקבותיו בוכה על מות אהרן. כאשר הגיע משה אל בני ישראל בלי אהרן הם האשימו אותו כי הרג את אחיו. משה, שלא ידע איך להסביר את העלמות אחיו, פנה בתפילה ובקריאה לאלוהיו. אלוהים נענה לתפילתו של משה והראה לבני ישראל את ארונו של אהרן חג בשמיים מעל ראש ההר הזה, הגבעה הזאת.
הג'ינים יצאו לדרכם,
כפי שציווה שלמה, במטרה להביא מן המרחקים את הג'יני האימתני אליו. הם הגיעו אל המעיין שהוא נוהג לפקוד, החליפו את מימיו ביין וארבו לו שם במקום מסתור. עברו מספר ימים וצח'ר לא הופיע עד שכמעט התייאשו. בעוד הם חוככים בדעתם הג'ינית מה לעשות, והנה לפתע צץ לו משום מקום הג'יני צח'ר פוסע לו קלות בדרכו אל המעיין. אך להפתעתו הוא גילה כי במעיין זורם יין במקום מים ולא ידע מה לעשות. הוא שב על עקבותיו בלי שירווה את צמאונו. מקץ מספר פעמים בהן חזר הג'יני צח'ר אל המעיין הוא נשבר, שתה לרוויה מן היין ונפל שיכור כלוט. הג'ינים שארבו על המשמר במקום מסתור התנפלו עליו וקשרו אותו, אחר נשאו אותו אחר כבוד אל חצרו של שלמה.
בעוד להבות אש יוצאות מפיו ועשן מיתמר מנחיריו, פנה צח'ר לשלמה: הוד מלכותך, מה פשר הבאתי ממרחקים, שכן יודע אתה שאין אני בא בקהל בני האדם? שלמה שטח בפני צח'ר העשנים את התרעמות התושבים ודבר הזעקה שקמה בבעיר נוכח הרעש שיוצרים הג'ינים במלאכת חציבת הסלעים. שלמה הוסיף כי נודע לו כי רק הוא, צח'ר, יודע על דרך להוריד את מפלס הרעש. הנהן צח'ר הג'יני בראשו בעוד העשן עולה מנחיריו, אחר אמר: אתה צריך להביא קן נשרים שלם עם הביצים בתוכו, שכן אין עלי אדמות כנשר בכושר ראייתו. שלמה פנה לשריו ועוזריו וציווה לעשות כמצוות צח'ר. ואכן, הקן הובא והונח בראש הר במדבר. סביב הקן נצטוו לבנות גם קירות מזכוכית שקופה ומשוריינת.
כאשר הנשר חזר הביתה, אל מקום הקן, לא מצא את הקן והביצים. הנשר עלה לשמים וחג גבוה במרום עד אשר ראה את הקן הגנוב בראש ההר המרוחק במדבר. הוא נחת שם, אך לא הצליח לפלס את דרכו אל הקן והביצים בגין קירות הזכוכית השקופה והמשוריינת שסגרה עליו. ניסה בכל דרך להכות במקורו ובטפריו בזכוכית אך לשווא. הוא נואש והתעופף לו משם. למחרת היום שב הנשר אל מקום הקן כשהוא נושא במקורו אבן ה"סאמור". הוא חג גבוה מעל הקן והשליך את אבן הסאמור שפילחה את הזכוכית שסגרה על הקן. לאחר מכן, צלל הנשר ממרומים, נשא את הקן והתעופף לו משם. אבן ה"סאמור" שהטיל הנשר נותרה במקום. צח'ר ניגש למקום והביא את האבן לשלמה.
ירושלים הרים סביב לה.
בין ההרים ישנו הר אחד ובו מערה הדומה לבית. אנשים נהגו בעבר הרחוק לפקוד את המערה, הבית. כאשר הלילה יורד על הר הבית מאיר באור נגוהות, אף כי אין בו עששיות, לא נרות ולא אשנב, כפי שמספרת האגדה הערבית. מאז שקראתי את הסיפור הזה, אני נוהג לטייל בהרי ירושלים בחיפוש אחר המערה, הבית המואר הזה. לאחרונה מצאתי אותה ואני שומר על מיקומה בסוד ומדי פעם אני נוהג ללכת להתבודד בה. עמוק עמוק בתוך המערה יש מעיין שממנו יוצאות תעלות מתפתלות וזורמות לכל הכיוונים. בתעלות זורם נוזל מנצנץ בצבע יין. היום, עם כל הרעש הזה מסביב, גמלה בלבי ההחלטה, כי בפעם הבאה שאבקר במקום אני הולך להרוות את צמאוני מן הנוזל האדמדם, ולא איכפת לי אם כוחי יאבד ממני.
שיביאו בפניו את הג'יני צח'ר על מנת למצוא דרך להפסיק את הרעש, אמרו הג'ינים לשלמה, כי המבצע הזה קשה מאוד. הם הסבירו כי צח'ר זה ניחן בכוח עצום, וכי ישנה רק דרך אחת להשתלט עליו ולהביאו; מאחר וצח'ר נוהג לבוא פעם בחודש אל אחד המעיינות באי מסויים כדי לשתות, הרי שלשם הבאתו יש צורך לייבש את המעיין ולהחליף את מימיו ביין. לכשיבוא, הוסיפו להסביר, הוא ישתה לשכרה וכוחו יאבד ממנו. שלמה שמע את דברי הג'ינים ברוב קשב, אחר ציווה עליהם להביא אותו בכל דרך והטיח בפניהם, כי לא מעניין אותו באיזה שיטה או תחבולה הם ינקטו על מנת לבצע את המשימה.
מספורי אגדות נבנית העיר ירושלים. בנסיון לחפש לגיטמציה מונותואיסטית לדת החדשה שצמחה במדבר, שלח האסלאם את מוחמד מחצי האי ערב עד לירושלים על גבי הבוראק, אותה בהמה, סוס מכונף שהיה שייך לשלמה המלך בכבודו ובעצמו, כדברי המסורת המוסלמית. כאן החנה מוחמד את הבוראק קשור לסלע, ומכאן עלה לשמיים. אך בשונה מן המוסלמית, המסורת היהודית לא הכניסה את משה אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים, כיוון שהיכה בסלע תחת לדבר אליו. היא השאירה אותו להשקיף עליה מרחוק, שם מעל ראש ההר במדבר שמעבר לנהר.
אני פוסע לי בראש הגבעה בשכונת אבו-טור ומשקיף על העיר העתיקה ועל המדבר ההוא שמעבר לנהר. אני שולח את מבטי לשמיים בנסיון לדמיין את ארונו של אהרן שראו בני ישראל חג בשמי העיר. המסורת הערבית ידעה גם ידעה להכניס הן את משה והן את אהרן עם שאר בני ישראל אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים.
הגבעה הזאת שאני עומד עליה כעת היא "טור אהרן", כדברי המסורת הערבית. עוד יודעת האגדה לספר, כי כאשר בני ישראל סגדו לעגל הזהב רצה משה לעלות לכאן ולפנות אל אלוהיו. אהרן ביקש שיתלווה אליו באומרו: קח אותי עמך, שכן אין אני בטוח שבני ישראל לא יחדשו חידושים אחריך? למרות שמשה כעס ולא אהב את הרעיון, הוא נתרצה לבסוף ולקח את אהרן עימו.
בעוד שניהם הולכים בדרך והנה חלפו שניהם על פני שני אנשים שעסקו בכריית קבר. משה ואהרן קרבו אל כורי הקבר ושאלו: של מי הקבר הזה? והכורים ענו: הקבר הזה נועד לאיש בגודל האיש הזה והצביעו על אהרן. אחר הם פנו אל אהרן: חיי אלוהיך, כנס אל הקבר כדי למדוד. אהרן פשט את בגדיו ונכנס לקבר ונשכב בו. בו ברגע אלוהים נטל את נשמת אהרן והקבר סגר עליו. משה נטל את בגדי אהרן ושב לו על עקבותיו בוכה על מות אהרן. כאשר הגיע משה אל בני ישראל בלי אהרן הם האשימו אותו כי הרג את אחיו. משה, שלא ידע איך להסביר את העלמות אחיו, פנה בתפילה ובקריאה לאלוהיו. אלוהים נענה לתפילתו של משה והראה לבני ישראל את ארונו של אהרן חג בשמיים מעל ראש ההר הזה, הגבעה הזאת.
הג'ינים יצאו לדרכם,
כפי שציווה שלמה, במטרה להביא מן המרחקים את הג'יני האימתני אליו. הם הגיעו אל המעיין שהוא נוהג לפקוד, החליפו את מימיו ביין וארבו לו שם במקום מסתור. עברו מספר ימים וצח'ר לא הופיע עד שכמעט התייאשו. בעוד הם חוככים בדעתם הג'ינית מה לעשות, והנה לפתע צץ לו משום מקום הג'יני צח'ר פוסע לו קלות בדרכו אל המעיין. אך להפתעתו הוא גילה כי במעיין זורם יין במקום מים ולא ידע מה לעשות. הוא שב על עקבותיו בלי שירווה את צמאונו. מקץ מספר פעמים בהן חזר הג'יני צח'ר אל המעיין הוא נשבר, שתה לרוויה מן היין ונפל שיכור כלוט. הג'ינים שארבו על המשמר במקום מסתור התנפלו עליו וקשרו אותו, אחר נשאו אותו אחר כבוד אל חצרו של שלמה.
בעוד להבות אש יוצאות מפיו ועשן מיתמר מנחיריו, פנה צח'ר לשלמה: הוד מלכותך, מה פשר הבאתי ממרחקים, שכן יודע אתה שאין אני בא בקהל בני האדם? שלמה שטח בפני צח'ר העשנים את התרעמות התושבים ודבר הזעקה שקמה בבעיר נוכח הרעש שיוצרים הג'ינים במלאכת חציבת הסלעים. שלמה הוסיף כי נודע לו כי רק הוא, צח'ר, יודע על דרך להוריד את מפלס הרעש. הנהן צח'ר הג'יני בראשו בעוד העשן עולה מנחיריו, אחר אמר: אתה צריך להביא קן נשרים שלם עם הביצים בתוכו, שכן אין עלי אדמות כנשר בכושר ראייתו. שלמה פנה לשריו ועוזריו וציווה לעשות כמצוות צח'ר. ואכן, הקן הובא והונח בראש הר במדבר. סביב הקן נצטוו לבנות גם קירות מזכוכית שקופה ומשוריינת.
כאשר הנשר חזר הביתה, אל מקום הקן, לא מצא את הקן והביצים. הנשר עלה לשמים וחג גבוה במרום עד אשר ראה את הקן הגנוב בראש ההר המרוחק במדבר. הוא נחת שם, אך לא הצליח לפלס את דרכו אל הקן והביצים בגין קירות הזכוכית השקופה והמשוריינת שסגרה עליו. ניסה בכל דרך להכות במקורו ובטפריו בזכוכית אך לשווא. הוא נואש והתעופף לו משם. למחרת היום שב הנשר אל מקום הקן כשהוא נושא במקורו אבן ה"סאמור". הוא חג גבוה מעל הקן והשליך את אבן הסאמור שפילחה את הזכוכית שסגרה על הקן. לאחר מכן, צלל הנשר ממרומים, נשא את הקן והתעופף לו משם. אבן ה"סאמור" שהטיל הנשר נותרה במקום. צח'ר ניגש למקום והביא את האבן לשלמה.
ירושלים הרים סביב לה.
בין ההרים ישנו הר אחד ובו מערה הדומה לבית. אנשים נהגו בעבר הרחוק לפקוד את המערה, הבית. כאשר הלילה יורד על הר הבית מאיר באור נגוהות, אף כי אין בו עששיות, לא נרות ולא אשנב, כפי שמספרת האגדה הערבית. מאז שקראתי את הסיפור הזה, אני נוהג לטייל בהרי ירושלים בחיפוש אחר המערה, הבית המואר הזה. לאחרונה מצאתי אותה ואני שומר על מיקומה בסוד ומדי פעם אני נוהג ללכת להתבודד בה. עמוק עמוק בתוך המערה יש מעיין שממנו יוצאות תעלות מתפתלות וזורמות לכל הכיוונים. בתעלות זורם נוזל מנצנץ בצבע יין. היום, עם כל הרעש הזה מסביב, גמלה בלבי ההחלטה, כי בפעם הבאה שאבקר במקום אני הולך להרוות את צמאוני מן הנוזל האדמדם, ולא איכפת לי אם כוחי יאבד ממני.
***
שלמה, שידע את שפת
בעלי החיים, ציווה על הג'ינים להביא בפניו את הנשר. שלמה דיבר אל הנשר ושאלו לפשר אבן ה"סאמור" הזאת, והיכן אפשר למצוא אותה. הנשר הסביר, כי אבן זאת נמצאת בהר גבוה מאוד, רחוק רחוק במערב. אז, פנה שלמה אל הג'ינים וביקשם לטוס מהר עם הנשר אל ההר ההוא ולהביא מן האבן המיוחדת הזאת. הג'ינים יצאו לדרכם והביא כל שיכלו לשאת מן האבן המיוחדת. יש אומרים כי זוהי אבן היהלום שבאמצעותה הג'ינים חצבו וסיתתו מאז בסלעי ירושלים בלי להרעיש ובלי להטריד את מנוחת תושבי העיר.
שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, בעוד טרטור הדחפורים המכים בסלעי ירושלים ממלא את שמי העיר ולא נותן לי מנוח. בכדי להסיח את דעתי מן המטרד הזה כרגע, אני ניגש ומוזג לי עוד כוס יין ומצית עוד סיגריה. אני לוגם לי מן היין, אחר מניח את הגביע על אדן החלון ורואה כיצד דמעות אדמדמות זולגות להן על דפנות הזכוכית השקופה, מחליקות בחזרה על החומות כאגלי יהלומים המתמזגים אט אט עם האדום המנצנץ בשמי העיר העתיקה בשעת שקיעה.
בעלי החיים, ציווה על הג'ינים להביא בפניו את הנשר. שלמה דיבר אל הנשר ושאלו לפשר אבן ה"סאמור" הזאת, והיכן אפשר למצוא אותה. הנשר הסביר, כי אבן זאת נמצאת בהר גבוה מאוד, רחוק רחוק במערב. אז, פנה שלמה אל הג'ינים וביקשם לטוס מהר עם הנשר אל ההר ההוא ולהביא מן האבן המיוחדת הזאת. הג'ינים יצאו לדרכם והביא כל שיכלו לשאת מן האבן המיוחדת. יש אומרים כי זוהי אבן היהלום שבאמצעותה הג'ינים חצבו וסיתתו מאז בסלעי ירושלים בלי להרעיש ובלי להטריד את מנוחת תושבי העיר.
שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, בעוד טרטור הדחפורים המכים בסלעי ירושלים ממלא את שמי העיר ולא נותן לי מנוח. בכדי להסיח את דעתי מן המטרד הזה כרגע, אני ניגש ומוזג לי עוד כוס יין ומצית עוד סיגריה. אני לוגם לי מן היין, אחר מניח את הגביע על אדן החלון ורואה כיצד דמעות אדמדמות זולגות להן על דפנות הזכוכית השקופה, מחליקות בחזרה על החומות כאגלי יהלומים המתמזגים אט אט עם האדום המנצנץ בשמי העיר העתיקה בשעת שקיעה.
אוגוסט-ספטמבר 2009
כל הצפורים מוליכות לרומא
סלמאן מצאלחה ||
כל הצפורים מוליכות לרומא
ילד הייתי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, ותמימות לא חסרה לי בימים ההם.
אף פעם לא העליתי על דל דעתי הערבית ולו בדל רעיון או מחשבה על כוונותיהן
הנסתרות של להקות הצפורים שהיו נוחותות במטעי-הזיתים של כפר
אל-מע'אר המשקיף על ימת-הגליל בהתקרב
עונת המסיק.
כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו, יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים, מקור מחייתם העיקרי בימים ההם. אולם עד שהיו אנשי הכפר מגיעים אל המטעים, כבר היו הצפורים מספיקות להתפטם בפרי השמנוני, ואחר-כך היו עפות ונוטלות עמן צידה לדרך. עננת הצפורים היתה ניתקת מצמרות הזיתים, מטפסת במעלה הגבעות השמיימה ומתעופפת צפונה ומערבה עד היעלמה מאחורי אופק. וכך, מדי שנה בשנה ומדי עונה בעונה, חזרו הלהקות על הרגליהן, סעדו את ליבן והתעופפו להן מערבה לשמע הרעשנים של אנשי הכפר, שלא פעם תיבלו את רעשיהם בקולות נפץ שיצאו מרובי-ציד דו-קניים. גם אנחנו, כילדים, זכינו לשמור על שרשרת המזון, וסעדנו את ליבנו מבשרן של הצפורים השחורות.
עונות רבות של מסיק נקפו ולהקות רבות של צפורים זרמו במטעים, עד שבגרתי ושמתי את פעמי לירושלים לקנות בה דעת וחכמה. אך, בצד החכמה שהעניקה לי ירושלים פרחה התמימות אל מחוזות רחוקים ולא שבה מעולם. והנה אני, כעבור שנים, מוצא את עצמי מפליג לי שוב ושוב במסעות חיפושים אחרי אותה תמימות, אחרי אותו גן-עדן אבוד.
אני אומר "מפליג לי", אך עבור מי שחי בירושלים קשה לו להשתמש בביטוי השאוב מעולם הים. ירושלים רחוקה מן הים התיכון מרחק שעת נסיעה, וההפלגה ממנה יכולה להיות רק על כנפי המטאפורה. אף-על-פי-כן, למי שבכל-זאת מתעקש להפליג, יכולים דפי הספרים לשמש לו מפרשים. ריח הדפים המצהיבים של ספרים עתיקים משול לריחות העולים מן הים, ועם כל הפיכת דף נוצרת רוח. המלים הן גלי ים רחב-ידיים, וככל שאתה הופך דפים כך הרוח מתחזקת ונושאת אותך אל עולמות קסומים.
כה רבה היתה פליאתו של מארק טווין שבא מקצות מערב, באמצע המאה התשע-עשרה, ונחת בעיר הזאת. את שראו עיניו בירושלים הנציח בדפי יומנו: ”נראה לי שכל הגזעים, הצבעים והלשונות שישנם עלי-אדמות מיוצגים בין ארבעה-עשר אלף התושבים שחיים בירושלים. בלואי סחבות, עליבות, עוני ועזובה הם הסמלים המציינים את נוכחות השלטון המוסלמי... הגידמים, המשוגעים, העוורים והנכים שאתה נתקל בהם בכל פינה יודעים רק מלה אחת, בשפה אחת, המלה הנצחית: בקשיש. ירושלים היא עיר עצובה, מדכאת ונטולת חיים. לא הייתי רוצה לחיות כאן”. (מארק טווין, 9681).
אך להבדיל ממארק טווין הריני חי מזה שלושה עשורים בירושלים. והנה עוד לילה עגמומי יורד עכשיו על העיר והחושך האופף אותה בתחילת המיליניום השלישי דומה כי ירד עליה מזמן אחר ומעולם אחר. ממסורת המצטטת את עבדאללה אבּן עבאס, בן-דודו של הנביא מוחמד ואחד הבולטים שהעבירו מסורות על הנביא ועל האסלאם הקדום, אנו למדים כי ”כל שכיות החמדה של בית-אלמקדס, היא ירושלים, ירדו מגן העדן. אך אלרוּם, הרומאים, הניחו עליהן את ידיהם, נטלו אותן והעבירון אל עיר שלהם הנקראת רומיה", היא רומא. ועוד מסופר שהרוכב היה מגמא לאורן של שכיות החמדה האלו "מרחק חמישה לילות רכיבה”, ולא היה יודע חושך מהו.
בחשיכה הירושלמית הזאת אני תוהה איך זה מסופר במאה השביעית לספירה על שכיות-חמדה שנלקחוו מירושלים לרומא להפיץ בה את אורן למרחק של חמישה לילות רכיבה, ואני לא יכול לברוח מן המחשבה על אור אחר. כלום אין אלה הם הדים של מסורות שהדהדו במזרח על שכיות-החמדה של ירושלים, אשר בשנת 07 לספירה נבזזו על-ידי הרומאים? והאור הזה מהו אם לא אור מנורת הזהב הטהור שהוארה בשמן-זית, ואשר זכר העברתה לרומא הונצח בתבליט שעל שער טיטוס? אלפיים שנה עברו מאז, ואני יושב לי עתה, במרחק שנות-אור מן השכיות שנבזזו מן המזרח כדי להאיר לעיר הרומאים.
עכשיו שוב עונת מסיק, ושוב עונת הפקת שמן מידפקת בשער. בלילה ירושלמי חשוך מתמיד אני מנסה לפלס את דרכי בנבכי העבר הרחוק. כן, העבר, כי אנו במזרח מחפשים תמיד את עתידנו בעבר, אולי משום שיותר מדי עבר יש לנו כאן. כן, אנו במזרח צועדים קדימה, אך עינינו מקובעות בראשינו מאחור. וכך אנו נופלים וקמים ונופלים וקמים בלי לדעת לעצור לרגע ולסובב את הראש קדימה.
אנשים רבים נעו בין מזרח ובין מערב, אם בעתות מלחמה ואם בעתות שלום. וכמו שהמזרח נראה קסום בעיני מי שבאו מעבר לים ונחתו בחופיו, הציצו ונפגעו, או שגנבו ממנו אור והפיצו במערב, כך גם תמיד קסם המערב לאנשי המזרח שדרכה רגלם על האדמה האירופאית מעבר לים.
במאה התשיעית לספירה, מצטט אל-וליד בן מֻסלם, איש דמשק ובן-חסות בחצר הח'ליפות האומיית, מדברי אחד הסוחרים שהפליגו בים התיכון במסעות מסחרם. הסוחר מספר: ”רכבנו על הים והספינה הטילה אותנו אל חופי ממלכת רומיה, היא רומא. שלחנו אגרת אל אנשי רומא לאמור: עמכם חפצים אנו לסחור. אנשי רומא שלחו אלינו שליח, ואנו יצאנו בלווייתו לעבר רומא. בדרך עלינו על גבעה ועוד גבעה ועוד הר, עד שראו עינינו רואות במרחק-מה שטח ירקרק שרוע לפנינו כעין פני הים. משראינו מה שנגלה לעינינו נשאנו את שם האלוהים לאמור: אללה אכבר, כלומר, אלוהים הוא הרם והנשגב מכול. השליח, שנדהם למשמע קריאותנו, שאל לפשר הדבר: מדוע אמרתם אללה אכבר? ואנו ענינו לו: זה הים, ומסורת היא לנו מדורי-דורות לשאת את שם האלוהים הרם בראותנו את הים. השליח לא ידע את נפשו למשמע תשובתנו ופרץ בצחוק. לאחר שנרגע, אמר: 'אין זה הים כלל וכלל, אלה הם הגגות של רומא, שהרי כל גגותיה מכוסים לוחות עופרת יצוקה'”.
כאשר התייחסו סופרים ערבים בימי-הביניים לרומאים הם התכוונו, בעצם, לצדו הצפוני של הים התיכון ולחבלי-הארץ של ממלכות הנוצרים, שהרי: ”ארץ הרומאים היא הארץ ממנה נושבת הרוח המערבית... והיא משתרעת מאנטיוכיה ועד סיציליה... והרומאים כולם נוצרים...”, כדבריהם.
אך, לא רק הגגות של רומא בילבלו את דעתם של אנשי המזרח. כאשר נכנסו אלה פנימה וסבבו ברחובות ובשווקים, בארמונות ובקתדראלות, וראו את עבודות האמנות שרומא משופעת בהן, אם בפיסול ואם בציור, לא יכלו שלא להתפעל ממראה עיניהם. בדומה למארק טווין שבו גם הם למזרח והעלו על הכתב את חוויותיהם. עדות למידת ההתפעלות נחקקה במלים שלא נס ליחן עד היום. על הרומאים נכתב: ”הם אנשי מלאכה וידע ברפואה, ובין אומות העולם הם נחשבים טובים ביותר בכל הקשור למלאכת הציור. המצייר שלהם מצייר אדם ואינו פוסח על שום פרט ממנו. אין הוא מסתפק בכך, וברצותו הוא עושה אותו צעיר וברצותו עושה אותו זקן, וברצותו יעשהו בא-בימים. ולא די בכך, אם רצונו בכך הוא יעשה אותו יפה-תואר, או צוחק ואף בוכה. והוא מבדיל בין הצחוק מתוך שמחה לאיד לבין הצחוק מתוך בושה, בין צחוק מתפקע לבין חיוך, בין צחוק איש שמח לצחוקו של משוגע”.
מאות-שנים עברו מאז נשאו הסוחרים הערבים את שם האלוהים נוכח גגות הים ושכיות-החמדה של רומא. עתות שלום ועתות מלחמה חלפו מאז עד שהגענו עד הלום כדי לדבר על הים התיכון כאגן של תרבויות שהעשירו זו את זו. אולם דומה כי ככל שהנושא הזה עולה לדיון כך נחשפת האמת העמוקה המסתתרת מאחורי מתק-השפתיים. העלאת הנושא הזה לדיון שוב ושוב חושפת את השסע העמוק הקיים בין מזרח למערב, בין צפון לבין דרום.
השסע הזה אינו חדש כלל וכלל. יש להתדפק על שערי המיתוס ולנבור בנבכיו כדי ללמוד משהו על קשרי-הגומלין בין תרבויות הים התיכון. מן המיתוס הערבי שהיה נפוץ בימי-הביניים יכולים אנו ללמוד דבר מה על האגן המשוסע הזה. בעבר הרחוק, מספרת האגדה, לא היה הים התיכון הזה שאנו מסובים סביבו ומנסים לדבר בשבחו קיים כל-עיקר. הים הזה נוצר כתוצאה של מאבק בין צפון לבין דרום. סופר ערבי מימי-הביניים פורס בפנינו את סיפור היווצרותו של הים, וכך הוא כותב: ”קראתי בלא מעט ספרים המספרים על דברי-ימי מצרים וארצות המגרב, ומהם למדתי כי לאחר שעברו הפרעונים מן הארץ שלטו אחריהם מלכים משושלת בני דלוכה. בין המלכים האלה היו שני המלכים דרכון בן מלוטס, וזמטרה. ושני מלכים אלה ניחנו ברוב חכמה ורבה היתה עוצמתם, והם עסקו גם במאגיה. הרומאים חפצו להכניע את ממלכת מצרים, להשתלט על ארצם ולמלוך במקומם. אך מלכי מצרים אלה מצאו להם תחבולה ודרך להתגונן מן הרומאים. הם פרצו פירצה באוקיינוס הגדול שבמערב, הוא ים המחשכים (בחר אל-טֻ'למאת). נחשולי המים שפרצו מים-המחשכים שטפו והטביעו ארצות וממלכות פורחות עד אשר הגיעו אל חופי ארץ אל-שאם, היא סוריה במזרח, ועד חבלי הרומאים בצפון. ומאז הפך הים חוצץ בין ארץ הרומאים לבין ארץ מצרים”.
אם כן, היות והמיתוס חושף את הזרמים התת-קרקעיים של הלך הרוח השולט בתודעה העממית של החברה בה הוא נוצר, למדים אנו כי ים זה נוצר לחצוץ בין הצפון שרוצה להשתלט לבין הדרום המתגונן. משנפרדו דרכי צפון ודרום והים חצץ ביניהם נפרדו גם תפיסות-העולם שלהם. במשך הדורות הפך להיות חוצץ בין הפרט לבין השבט, בין חופש הפרט בצדו הצפוני לבין העריצות השבטית לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים. הים התיכון הוא כיום קו הגבול שמפריד בין ענב לתמר, בין ענב המשתבח עם הזמן לבין תמר כמוצר של כאן ועכשיו שלא משאיר זכר אחריו. או שמא נאמר, בין היין לבין האַין.
מאבק זה בין צפון לדרום ומזרח יצר בעבר גם מיתוס ערבי אחר שמסביר את כוח-עמידתם של הרומאים מול אויביהם. המסורות הערביות מוסיפות לספר לנו כי ”סביב מושב המלך ברומא מאה עמודים מכוסים זהב, ועל כל עמוד ניצב פסל נחושת של איש האוחז בידו פעמון שעליו נחרת שמה של אומה מסויימת. כל הכתובות האלה הן כתובות מאגיות. ואם היה מלך ממלכי האומות האלו זומם ויוצא בכוונה לפלוש לממלכת רומא, היה פסלה של אומה זו מתנועע, והפעמון היה מצלצל. כך יכלה ממלכת רומא לקלוט את המזימה, להתכונן לקראתה ולהתגונן מפניה”.
אך ממלכת רומא, כסמל לעולם המערבי, לא רק התגוננה כי אם תקפה, כבשה וניצלה את הדרום והמזרח משך דורות על דורות. עדות ליחסו של המערב כלפי המזרח ניתנת בדבריו של גרימס, שהגיע לארץ-הקודש ורשם את חוויותיו: ”לא פסחתי על שום הזדמנות ליצור רושם חזק אצל הערבים, בסיוע הנשק האמרקאי והאנגלי, כדי שיבינו את הסכנה שבתקיפת אחד הפראנג‘ים המזוינים, ואני חושב שהפיקו את הלקח” (מארק טווין, 9681). האם השתנה משהו מאז?
סתיו חדש יורד על ירושלים. עונת המסיק ממשמשת ובאה ואני הופך עוד דף ועוד דף ומפליג על סיפון הספרים עד שאני מגלה שלא רק שכיות-החמדה והאור של המזרח הובלו לרומא. עכשיו אני מגלה כי גם הזיתים של כפר אל-מע'אר באותם ימים של תמימות נטלו הצפורים במקוריהן וברגליהן והביאום עמן לרומא. המיתוס הערבי חושף בפניי את מעלליהן של אותן להקות שנחתו במטעי הזיתים. בתיאורים של רומא שהעלו הסוחרים הערבים על הכתב נכתב: ”ומול הכנסיה ככר גדולה מוקפת חומות ובמרכזה עמוד נחושת שעליו ניצב פסל זהב של צפור שחורה שעל חזהּ כתובת מאגית ובמקור שלה זית, ועוד זית בכל רגל משתי רגליה. בהגיע עונת המסיק, מצייצת הצפור הזאת ואז מגיעות כל הצפורים בנות-מינה מכל רחבי תבל כשהן נושאות במקוריהן וברגליהן שלושה זיתים ומטילות את הזיתים על ראש הפסל. שערי הככר הזאת נעולים ושומרים נאמנים מוצבים עליהם. כאשר הככר מתמלאת זיתים ועונת המסיק תמה נאספים הנאמנים וכובשים את הזיתים, ומפרישים למלך ולפטריארכים ולאישים במעמדם את חלקם ושאר השמן משמש לתאורה בעשישיות ובפנסים במקומותיהם. וכל שמנה רומא בא בזכות הכתובת הזאת, הקמיע הזה”.
סתיו חדש יורד על ירושלים. העלים המצהיבים בספרים העתיקים נושרים להם ברוח ונערמים בפאתי מדבר. ואני יושב לי במזרח חשוך-המרפא ולבי יוצא אל השמן שידע להאיר את קצה המערב.
בעבר הרחוק, המצהיב והולך, נכרתו בריתות-שלום בין המערב למזרח. בימים ההם ידע המערב לעניק מתנות למזרח כשם שהמזרח ידע גם הוא להעניק רבות למערב. אולם לעתים היו אלה מתנות מסוג אחר, מתנות שהשפעתן נשארה מאות רבות של שנים: ”כשכרתו קבאד' [מלך פרס] וקיסר [מלך הרומאים] שלום ביניהם, שלח קיסר לקבאד' מתנות הרבה. בתוך השאר העניק לו פסל עשוי זהב של שפחה-זמרת. באשמורת מסויימת בלילה קולות זימרה היו יוצאים מפסל השפחה. כה ערבו קולות הזימרה לאוזני השומעים עד שהיתה שלווה אופפתם ותרדמה היתה נופלת עליהם...”.
דומה כי התרדמה שהפיל המערב על המזרח בכפפות של שפחה-זמרת נמשכת הרבה שנים. כה עמוקה התרדמה עד שאין עמי האיזור מצליחים להתעורר ממנה. אם יתעוררו, עלולים הם עוד לבקש שיוחזרו להם הזית, השמן והאור.
***
כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו, יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים, מקור מחייתם העיקרי בימים ההם. אולם עד שהיו אנשי הכפר מגיעים אל המטעים, כבר היו הצפורים מספיקות להתפטם בפרי השמנוני, ואחר-כך היו עפות ונוטלות עמן צידה לדרך. עננת הצפורים היתה ניתקת מצמרות הזיתים, מטפסת במעלה הגבעות השמיימה ומתעופפת צפונה ומערבה עד היעלמה מאחורי אופק. וכך, מדי שנה בשנה ומדי עונה בעונה, חזרו הלהקות על הרגליהן, סעדו את ליבן והתעופפו להן מערבה לשמע הרעשנים של אנשי הכפר, שלא פעם תיבלו את רעשיהם בקולות נפץ שיצאו מרובי-ציד דו-קניים. גם אנחנו, כילדים, זכינו לשמור על שרשרת המזון, וסעדנו את ליבנו מבשרן של הצפורים השחורות.
עונות רבות של מסיק נקפו ולהקות רבות של צפורים זרמו במטעים, עד שבגרתי ושמתי את פעמי לירושלים לקנות בה דעת וחכמה. אך, בצד החכמה שהעניקה לי ירושלים פרחה התמימות אל מחוזות רחוקים ולא שבה מעולם. והנה אני, כעבור שנים, מוצא את עצמי מפליג לי שוב ושוב במסעות חיפושים אחרי אותה תמימות, אחרי אותו גן-עדן אבוד.
אני אומר "מפליג לי", אך עבור מי שחי בירושלים קשה לו להשתמש בביטוי השאוב מעולם הים. ירושלים רחוקה מן הים התיכון מרחק שעת נסיעה, וההפלגה ממנה יכולה להיות רק על כנפי המטאפורה. אף-על-פי-כן, למי שבכל-זאת מתעקש להפליג, יכולים דפי הספרים לשמש לו מפרשים. ריח הדפים המצהיבים של ספרים עתיקים משול לריחות העולים מן הים, ועם כל הפיכת דף נוצרת רוח. המלים הן גלי ים רחב-ידיים, וככל שאתה הופך דפים כך הרוח מתחזקת ונושאת אותך אל עולמות קסומים.
כה רבה היתה פליאתו של מארק טווין שבא מקצות מערב, באמצע המאה התשע-עשרה, ונחת בעיר הזאת. את שראו עיניו בירושלים הנציח בדפי יומנו: ”נראה לי שכל הגזעים, הצבעים והלשונות שישנם עלי-אדמות מיוצגים בין ארבעה-עשר אלף התושבים שחיים בירושלים. בלואי סחבות, עליבות, עוני ועזובה הם הסמלים המציינים את נוכחות השלטון המוסלמי... הגידמים, המשוגעים, העוורים והנכים שאתה נתקל בהם בכל פינה יודעים רק מלה אחת, בשפה אחת, המלה הנצחית: בקשיש. ירושלים היא עיר עצובה, מדכאת ונטולת חיים. לא הייתי רוצה לחיות כאן”. (מארק טווין, 9681).
אך להבדיל ממארק טווין הריני חי מזה שלושה עשורים בירושלים. והנה עוד לילה עגמומי יורד עכשיו על העיר והחושך האופף אותה בתחילת המיליניום השלישי דומה כי ירד עליה מזמן אחר ומעולם אחר. ממסורת המצטטת את עבדאללה אבּן עבאס, בן-דודו של הנביא מוחמד ואחד הבולטים שהעבירו מסורות על הנביא ועל האסלאם הקדום, אנו למדים כי ”כל שכיות החמדה של בית-אלמקדס, היא ירושלים, ירדו מגן העדן. אך אלרוּם, הרומאים, הניחו עליהן את ידיהם, נטלו אותן והעבירון אל עיר שלהם הנקראת רומיה", היא רומא. ועוד מסופר שהרוכב היה מגמא לאורן של שכיות החמדה האלו "מרחק חמישה לילות רכיבה”, ולא היה יודע חושך מהו.
בחשיכה הירושלמית הזאת אני תוהה איך זה מסופר במאה השביעית לספירה על שכיות-חמדה שנלקחוו מירושלים לרומא להפיץ בה את אורן למרחק של חמישה לילות רכיבה, ואני לא יכול לברוח מן המחשבה על אור אחר. כלום אין אלה הם הדים של מסורות שהדהדו במזרח על שכיות-החמדה של ירושלים, אשר בשנת 07 לספירה נבזזו על-ידי הרומאים? והאור הזה מהו אם לא אור מנורת הזהב הטהור שהוארה בשמן-זית, ואשר זכר העברתה לרומא הונצח בתבליט שעל שער טיטוס? אלפיים שנה עברו מאז, ואני יושב לי עתה, במרחק שנות-אור מן השכיות שנבזזו מן המזרח כדי להאיר לעיר הרומאים.
עכשיו שוב עונת מסיק, ושוב עונת הפקת שמן מידפקת בשער. בלילה ירושלמי חשוך מתמיד אני מנסה לפלס את דרכי בנבכי העבר הרחוק. כן, העבר, כי אנו במזרח מחפשים תמיד את עתידנו בעבר, אולי משום שיותר מדי עבר יש לנו כאן. כן, אנו במזרח צועדים קדימה, אך עינינו מקובעות בראשינו מאחור. וכך אנו נופלים וקמים ונופלים וקמים בלי לדעת לעצור לרגע ולסובב את הראש קדימה.
אנשים רבים נעו בין מזרח ובין מערב, אם בעתות מלחמה ואם בעתות שלום. וכמו שהמזרח נראה קסום בעיני מי שבאו מעבר לים ונחתו בחופיו, הציצו ונפגעו, או שגנבו ממנו אור והפיצו במערב, כך גם תמיד קסם המערב לאנשי המזרח שדרכה רגלם על האדמה האירופאית מעבר לים.
במאה התשיעית לספירה, מצטט אל-וליד בן מֻסלם, איש דמשק ובן-חסות בחצר הח'ליפות האומיית, מדברי אחד הסוחרים שהפליגו בים התיכון במסעות מסחרם. הסוחר מספר: ”רכבנו על הים והספינה הטילה אותנו אל חופי ממלכת רומיה, היא רומא. שלחנו אגרת אל אנשי רומא לאמור: עמכם חפצים אנו לסחור. אנשי רומא שלחו אלינו שליח, ואנו יצאנו בלווייתו לעבר רומא. בדרך עלינו על גבעה ועוד גבעה ועוד הר, עד שראו עינינו רואות במרחק-מה שטח ירקרק שרוע לפנינו כעין פני הים. משראינו מה שנגלה לעינינו נשאנו את שם האלוהים לאמור: אללה אכבר, כלומר, אלוהים הוא הרם והנשגב מכול. השליח, שנדהם למשמע קריאותנו, שאל לפשר הדבר: מדוע אמרתם אללה אכבר? ואנו ענינו לו: זה הים, ומסורת היא לנו מדורי-דורות לשאת את שם האלוהים הרם בראותנו את הים. השליח לא ידע את נפשו למשמע תשובתנו ופרץ בצחוק. לאחר שנרגע, אמר: 'אין זה הים כלל וכלל, אלה הם הגגות של רומא, שהרי כל גגותיה מכוסים לוחות עופרת יצוקה'”.
כאשר התייחסו סופרים ערבים בימי-הביניים לרומאים הם התכוונו, בעצם, לצדו הצפוני של הים התיכון ולחבלי-הארץ של ממלכות הנוצרים, שהרי: ”ארץ הרומאים היא הארץ ממנה נושבת הרוח המערבית... והיא משתרעת מאנטיוכיה ועד סיציליה... והרומאים כולם נוצרים...”, כדבריהם.
אך, לא רק הגגות של רומא בילבלו את דעתם של אנשי המזרח. כאשר נכנסו אלה פנימה וסבבו ברחובות ובשווקים, בארמונות ובקתדראלות, וראו את עבודות האמנות שרומא משופעת בהן, אם בפיסול ואם בציור, לא יכלו שלא להתפעל ממראה עיניהם. בדומה למארק טווין שבו גם הם למזרח והעלו על הכתב את חוויותיהם. עדות למידת ההתפעלות נחקקה במלים שלא נס ליחן עד היום. על הרומאים נכתב: ”הם אנשי מלאכה וידע ברפואה, ובין אומות העולם הם נחשבים טובים ביותר בכל הקשור למלאכת הציור. המצייר שלהם מצייר אדם ואינו פוסח על שום פרט ממנו. אין הוא מסתפק בכך, וברצותו הוא עושה אותו צעיר וברצותו עושה אותו זקן, וברצותו יעשהו בא-בימים. ולא די בכך, אם רצונו בכך הוא יעשה אותו יפה-תואר, או צוחק ואף בוכה. והוא מבדיל בין הצחוק מתוך שמחה לאיד לבין הצחוק מתוך בושה, בין צחוק מתפקע לבין חיוך, בין צחוק איש שמח לצחוקו של משוגע”.
מאות-שנים עברו מאז נשאו הסוחרים הערבים את שם האלוהים נוכח גגות הים ושכיות-החמדה של רומא. עתות שלום ועתות מלחמה חלפו מאז עד שהגענו עד הלום כדי לדבר על הים התיכון כאגן של תרבויות שהעשירו זו את זו. אולם דומה כי ככל שהנושא הזה עולה לדיון כך נחשפת האמת העמוקה המסתתרת מאחורי מתק-השפתיים. העלאת הנושא הזה לדיון שוב ושוב חושפת את השסע העמוק הקיים בין מזרח למערב, בין צפון לבין דרום.
השסע הזה אינו חדש כלל וכלל. יש להתדפק על שערי המיתוס ולנבור בנבכיו כדי ללמוד משהו על קשרי-הגומלין בין תרבויות הים התיכון. מן המיתוס הערבי שהיה נפוץ בימי-הביניים יכולים אנו ללמוד דבר מה על האגן המשוסע הזה. בעבר הרחוק, מספרת האגדה, לא היה הים התיכון הזה שאנו מסובים סביבו ומנסים לדבר בשבחו קיים כל-עיקר. הים הזה נוצר כתוצאה של מאבק בין צפון לבין דרום. סופר ערבי מימי-הביניים פורס בפנינו את סיפור היווצרותו של הים, וכך הוא כותב: ”קראתי בלא מעט ספרים המספרים על דברי-ימי מצרים וארצות המגרב, ומהם למדתי כי לאחר שעברו הפרעונים מן הארץ שלטו אחריהם מלכים משושלת בני דלוכה. בין המלכים האלה היו שני המלכים דרכון בן מלוטס, וזמטרה. ושני מלכים אלה ניחנו ברוב חכמה ורבה היתה עוצמתם, והם עסקו גם במאגיה. הרומאים חפצו להכניע את ממלכת מצרים, להשתלט על ארצם ולמלוך במקומם. אך מלכי מצרים אלה מצאו להם תחבולה ודרך להתגונן מן הרומאים. הם פרצו פירצה באוקיינוס הגדול שבמערב, הוא ים המחשכים (בחר אל-טֻ'למאת). נחשולי המים שפרצו מים-המחשכים שטפו והטביעו ארצות וממלכות פורחות עד אשר הגיעו אל חופי ארץ אל-שאם, היא סוריה במזרח, ועד חבלי הרומאים בצפון. ומאז הפך הים חוצץ בין ארץ הרומאים לבין ארץ מצרים”.
אם כן, היות והמיתוס חושף את הזרמים התת-קרקעיים של הלך הרוח השולט בתודעה העממית של החברה בה הוא נוצר, למדים אנו כי ים זה נוצר לחצוץ בין הצפון שרוצה להשתלט לבין הדרום המתגונן. משנפרדו דרכי צפון ודרום והים חצץ ביניהם נפרדו גם תפיסות-העולם שלהם. במשך הדורות הפך להיות חוצץ בין הפרט לבין השבט, בין חופש הפרט בצדו הצפוני לבין העריצות השבטית לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים. הים התיכון הוא כיום קו הגבול שמפריד בין ענב לתמר, בין ענב המשתבח עם הזמן לבין תמר כמוצר של כאן ועכשיו שלא משאיר זכר אחריו. או שמא נאמר, בין היין לבין האַין.
מאבק זה בין צפון לדרום ומזרח יצר בעבר גם מיתוס ערבי אחר שמסביר את כוח-עמידתם של הרומאים מול אויביהם. המסורות הערביות מוסיפות לספר לנו כי ”סביב מושב המלך ברומא מאה עמודים מכוסים זהב, ועל כל עמוד ניצב פסל נחושת של איש האוחז בידו פעמון שעליו נחרת שמה של אומה מסויימת. כל הכתובות האלה הן כתובות מאגיות. ואם היה מלך ממלכי האומות האלו זומם ויוצא בכוונה לפלוש לממלכת רומא, היה פסלה של אומה זו מתנועע, והפעמון היה מצלצל. כך יכלה ממלכת רומא לקלוט את המזימה, להתכונן לקראתה ולהתגונן מפניה”.
אך ממלכת רומא, כסמל לעולם המערבי, לא רק התגוננה כי אם תקפה, כבשה וניצלה את הדרום והמזרח משך דורות על דורות. עדות ליחסו של המערב כלפי המזרח ניתנת בדבריו של גרימס, שהגיע לארץ-הקודש ורשם את חוויותיו: ”לא פסחתי על שום הזדמנות ליצור רושם חזק אצל הערבים, בסיוע הנשק האמרקאי והאנגלי, כדי שיבינו את הסכנה שבתקיפת אחד הפראנג‘ים המזוינים, ואני חושב שהפיקו את הלקח” (מארק טווין, 9681). האם השתנה משהו מאז?
סתיו חדש יורד על ירושלים. עונת המסיק ממשמשת ובאה ואני הופך עוד דף ועוד דף ומפליג על סיפון הספרים עד שאני מגלה שלא רק שכיות-החמדה והאור של המזרח הובלו לרומא. עכשיו אני מגלה כי גם הזיתים של כפר אל-מע'אר באותם ימים של תמימות נטלו הצפורים במקוריהן וברגליהן והביאום עמן לרומא. המיתוס הערבי חושף בפניי את מעלליהן של אותן להקות שנחתו במטעי הזיתים. בתיאורים של רומא שהעלו הסוחרים הערבים על הכתב נכתב: ”ומול הכנסיה ככר גדולה מוקפת חומות ובמרכזה עמוד נחושת שעליו ניצב פסל זהב של צפור שחורה שעל חזהּ כתובת מאגית ובמקור שלה זית, ועוד זית בכל רגל משתי רגליה. בהגיע עונת המסיק, מצייצת הצפור הזאת ואז מגיעות כל הצפורים בנות-מינה מכל רחבי תבל כשהן נושאות במקוריהן וברגליהן שלושה זיתים ומטילות את הזיתים על ראש הפסל. שערי הככר הזאת נעולים ושומרים נאמנים מוצבים עליהם. כאשר הככר מתמלאת זיתים ועונת המסיק תמה נאספים הנאמנים וכובשים את הזיתים, ומפרישים למלך ולפטריארכים ולאישים במעמדם את חלקם ושאר השמן משמש לתאורה בעשישיות ובפנסים במקומותיהם. וכל שמנה רומא בא בזכות הכתובת הזאת, הקמיע הזה”.
סתיו חדש יורד על ירושלים. העלים המצהיבים בספרים העתיקים נושרים להם ברוח ונערמים בפאתי מדבר. ואני יושב לי במזרח חשוך-המרפא ולבי יוצא אל השמן שידע להאיר את קצה המערב.
בעבר הרחוק, המצהיב והולך, נכרתו בריתות-שלום בין המערב למזרח. בימים ההם ידע המערב לעניק מתנות למזרח כשם שהמזרח ידע גם הוא להעניק רבות למערב. אולם לעתים היו אלה מתנות מסוג אחר, מתנות שהשפעתן נשארה מאות רבות של שנים: ”כשכרתו קבאד' [מלך פרס] וקיסר [מלך הרומאים] שלום ביניהם, שלח קיסר לקבאד' מתנות הרבה. בתוך השאר העניק לו פסל עשוי זהב של שפחה-זמרת. באשמורת מסויימת בלילה קולות זימרה היו יוצאים מפסל השפחה. כה ערבו קולות הזימרה לאוזני השומעים עד שהיתה שלווה אופפתם ותרדמה היתה נופלת עליהם...”.
דומה כי התרדמה שהפיל המערב על המזרח בכפפות של שפחה-זמרת נמשכת הרבה שנים. כה עמוקה התרדמה עד שאין עמי האיזור מצליחים להתעורר ממנה. אם יתעוררו, עלולים הם עוד לבקש שיוחזרו להם הזית, השמן והאור.
***
אין נביא בעירו
סלמאן מצאלחה ||
אין נביא בעירו
(על קינת צפוריה של טאהא מוחמד עלי)
טאהא מוחמד עלי, שירים, מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס 2006.
"הבכי מתגורר בתוכי / מתרגֵש עלַי בלילות / ובאור היום רובץ על חָזִי / פוקד את חלומותַי / ולא עולה בידי להשילו מעלי / כשאני מתעורר." (מתוך: "לואי שהיתה לי יכלתך לשלוט בבכי", עמ' 205), כך חושף טאהא מוחמד עלי את צפונות לבו בפני הקורא. שכן, שיריו של טאהא הם שיר קינה אחד ארוך שמעלה את צפוריה (= צפורי) על ראש דאבתו. וכיוון ש"לאן שטאהא הולך הוא תמיד הולך לצפוריה" כדי לספר את סיפורה, את סיפורו, כי: "כל שארצה הוא זה: / שאזכה / לראות אחת לחודש / או לחודשיים / את זאת שנשלל ממני לראות / מיום שנפרדתי ממנה / בשחר ימַי" (מתוך: "שינה ותה", עמ' 211). ומכיוון שטאהא אוהב סיפורים, מן הראוי שנרחיב במעט את יריעת הסיפור.
ראשית, נקדים מסורת מוסלמית המספרת אניקדוטה מראשית האסלאם:
בעוד הנביא מוחמד כורע להתפלל, בחצר הכּעבה שבמכה, הגיח איש בשם עוקבּה, התנפל עליו, קשר בגד לצווארו וניסה לחנקו. עד שניגש אבּו בכּר, מי שעתיד להתמנות לח'ליף הראשון אחרי מות הנביא, חילץ את מוחמד והרחיק את עוקבּה ממנו. בגירסה אחרת של המסורת מסופר, כי עוקבה זה השליך על מוחמד כֶּסֶל, או קרביים של גמל, לקול צחוקם המתגלגל של הנוכחים במקום, עד אשר ניגשה פאטמה, בתו של מוחמד, והסירה את הַכֶּסֶל ממנו.
עוד ידובר על עוקבּה זה בהמשך.
כוח שירתו של טאהא מוחמד עלי טמון בפשטותה. זוהי שירה נטולת טכניקה, כי איננה מחפשת טכניקה או תחכום. זוהי שירה נטולת משקל ונטולת חרוז, כי היא שקולה במשקל אחר ובנויה מפסיפס של תמונות נוטפות אובדן. היא מקוננת ודואבת בלחש, כשסרקאזם וחום אינושי דרים בה בכפיפה אחת, ומאחורי הסרקאזם מתחבא לו הכאב הגדול על העקירה מצפוריה. ומכיון שההווה והעתיד של צפוריה נשלל מטאהא הוא חי לו את הזכרונות, הוא חי לו את העבר שלו, את העבר של צפורי. כאבו על האובדן מוביל אותו אל מחוזות המרירות, והמרירות אינה מוסתרת כי אם מוצהרת בפה מלא: "המרירות מדדה בעקבותַי, כפי שאפרוחים מדדים אחרי אמם התרנגולת", כלשונו באחד השירים.
על הכל, הפואטיקה של טאהא היא יותר פואטיקה של סיפור, פואטיקה של מספר עממי ופחות פואטיקה של משורר האמון על אמנות השיר. משום כך, כשהוא מופיע בערבי קריאה הוא נוהג לעתים קרובות לתבל את הקריאה בסיפורי רקע עממיים, לעתים בדויים, כדי להשרות אווירה מבודחת כחיזוק נוסף לטקסטים שלו. ומשום שהפואטיקה שלו היא של סיפורי-עם, הוא פונה מעת לעת, בטקסטים הכתובים שלו, גם לשימוש בשפה הערבית המדוברת הקרובה יותר אל טבע הדיבור, הקרובה אל טבע הסיפור.
טאהא מוחמד עלי נכנס באוהלה של השירה הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל, בגיל מאוחר. ומאחר שהשירה הפלסטינית, מקורח הנסיבות של מאבק לאומי, היתה נגועה שנים רבות במליציות יתר ובאמירות הלאומיות הקיבוציות, לא טרח איש מקברניטי השירה הפלסטינית או הערבית, לא טרח להפנות תשומת לב ראויה אל הקינה האותנטית של טאהא מוחמד עלי שידעה להביא את סיפורו העממי למקומות שמעבר לים. והסיפור של טאהא, כפי שעולה מתוך הטקסטים שלו, הוא סיפור של מקום תחת השמש. תרצו - ייקרא המקום הזה צפוריה, תרצו- הוא ייקרא פלסטין.
ובאשר למקום, שתי תמונות של פלסטין עולות מן הספרות הפלסטינית מול עינינו:
הפלסטיני שגלה, או הוגלה, מארץ מולדתו בנה לו במרוצת השנים דימוי של מולדת שהיא גן עדן אבוד: "הרחק מן המולדת האפשרית והבלתי אפשרית.... גנים ירוקים משתרעים היכן שפונות עיניי", כדברי השיר של מוריד אלברגותי, משורר פלסטיני החי בקהיר. מוריד אלברגותי מספר: "נהגתי לומר לחברי המצריים כי פלסטין מכוסה עצים, צמחיה ופרחי בר...". בעקבות הסכמי אוסלו, הגיע מוריד אלברגותי לביקור ברמאללה ובכפר-הולדתו. הוא העלה את רשמיו על הכתב בספר שקרא לו בשם "ראיתי את רמאללה", ובו הוא עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו. בתוך השאר הוא כותב: "מה כל הגבעות הקרחות השוממות הללו? האם נהגתי לשקר לאנשים אז?... האם ציירתי תמונה אידיאלית של פלסטין בגלל שאבדה? אמרתי לעצמי, כאשר יבוא בני, תמים, לבקר כאן, הוא יחשוב שתיארתי לו ארץ אחרת", ומוסיף ברגותי: "איך שרתי לארצי שעה שאינני מכיר אותה? האם שיקרתי מעט? הרבה? לעצמי? לאחרים? איזה מין אהבה היא זאת שעה שאין אנו מכירים את האהובה?"
להבדיל מן הפלסטיני הגולה, שמגלה כי צייר לו תמונה דמיונית של מולדת שאינו מכירה, הפלסטיני שנשאר מגלה במרוצת השנים, כי הארץ היא זאת שאיננה מכירה אותו, היא שמתכחשת ומתנכרת לו: הארץ משנה את פניה, הכל משתנה בה, עוף השמיים, האדמה על עציה, מעיינותיה, היא שדוחה את מי שמבקש לקרוא לה, ומטיחה בפניו: "מי אתה?", כדברי השיר של סמיח אלקאסם שנושא את הכותרת "מולדת". ואולי משום כך סמיח אלקאסם קרא לבנו הבכור בשם "וָּטָן", כדי שיכנוהו הבריות "אבּו וָּטָן", כלומר, "אבּו מולדת", כמנהג אנשי המקום.
מכיוון שצפוריה שינתה את פניה ונעשתה צִפּוֹרִי, כמשל לארץ כולה, יושב לו טאהא בנצרת, לא רחוק ממנה, מושיט את ידו ואינו יכול לגעת בה. את נצרת הוא מכנה "מולדת שניה", כי צפוריה היא היא המולדת, והיא "הגעגועים הנצחיים אל הנעלם", כפי שהוא מצהיר בראיון אחד.
בעיני המשורר שנשאר במולדת, הארץ הופכת להיות משולה לזונה בוגדנית שמוכנה להעניק את חסדיה למלחים זרים ולכל המתדפקים על שעריה, להוציא את בעליה החוקיים, כפי שטאהא כותב: "האדמה בוגדת / האדמה לא שומרת אמונים / לא ניתן לשים בה מבטחים / האדמה זונה /... / מנהלת מועדון לילה / צוחקת בכל הלשונות / ... / האדמה מתכחשת לנו / בוגדת בנו, מרמה אותנו / אדמתנו מחזרת אחר המלחים ... ולא ניכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו." (מתוך: "ענבר", עמ' 39-41).
ואם בזונה עסקינן נשוב ללכת בעקבותיו של עוּקבּה:
המסורת הערבית מספרת, כי באחד הקרבות שניהלו המוסלמים בחצי האי ערב, נלקח בשבי אותו עוקבּה, הידוע לשמצה באיבתו לנביא ולמוסלמים. וכשהנביא מוחמד ציווה להוציאו להורג, פנה אליו עוקבה ואמר: ומה יהיה עם גורל הילדים אחרי? ענה לו מוחמד: אש הגיהנום תהיה מנת חלקם. אך עוקבה הוסיף להקשות עליו: ומדוע דוקא אני, מתוך כל השבויים, הוא זה שמוצא להורג? למשמע הטרוניה הזאת של עוקבה, הטיח מוחמד בפניו: "האין אתה אלא יהודי מן היהודים של צפורי?" דינו של עוקבה נחרץ והוא הוצא להורג בצליבה. עוד מסופר על עוקבה, כי הוא היה "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם". הוא אף זכה להתייחסות באחד הפסוקים בקוראן.
יהודי מצפורי? האומנם?
עוד יודעת המסורת הערבית לספר לנו, כי בתקופת הג'אהליה, היא תקופת הפגאניות הערבית הטרום-אסלאמית, שהה בצפוריה למשך כעשר שנים איש בשם אומייה שהוא האב הקדמון או הסבא רבא של שושלת בני אומייה, ששלטו בסוריה בתחילת האסלאם. בתקופת שהותו בצפוריה הלך אומייה זה אל אשה יהודיה, יש אומרים שפחה ויש אומרים זונה, שהיתה בת חסות של בני שבט לח'ם ששלטו באיזור. אשה זאת הרתה לו וילדה לו בן ששמו בישמעאל ד'כּואן, והמכונה אבּו עַמְר. ד'כּואן הילד נלווה אל אביו אומייה שנדד מצפוריה לחצי האי ערב. הילד הזה, ד'כּואן, הוא לא אחר מאשר הסבא של עוקבּה הצלוב, או "היהודי מצפורי", כדברי מוחמד. לימים, נתמנה בנו של עוקבה, הוא אל-וַליד בן עוקבּה, על-ידי עות'מאן, הח'ליף השלישי של מוחמד, למושל מחוז כופה שבעיראק.
מתוך תחושת היאוש השורה, ימים כלילות, על טאהא מוחמד עלי מאז ה"נכבה" והעקירה מצפורי, הוא פונה לחפש גאולה במקום אחר. הולך הוא לבקש נחמה אצל העבר הרחוק של צפוריה. הוא פונה אל דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה הערבית והמוסלמית הקשורה למקום. באחד משיריו, שאינו כלול בקובץ המתורגם הזה שלפנינו, כותב טאהא מוחמד עלי: "צפוריה, מה את עושה כאן, בלילה האמגושי הזה.../ היכן הסוס של שרחביל? [הוא מפקד הצבא המוסלמי שכבש את צפוריה בשנת 635] / מה עשית עם חרבו של צלאח אלדין? [ששיחרר את צפוריה מהכיבוש הצלבני בשנת 1187] / היכן שליחי דאהר [הוא דאהר אלעומר, שבנה את המצודה של צפוריה בשנת 1745] / היכן כולם?" תוהה טאהא כמחפש תשובה לחוסר האונים שלו.
הפניה לחיפוש גאולה שתבוא מן העבר הרחוק עלולה לטמון לו סכנה בחובה, בחינת "אליה וקוץ בה". שכן, אם ימשיך טאהא מוחמד עלי לנבור ולחקור בעברו עוד עשוי הוא, אולי עלול, לגלות שהוא נצר למשפחתו הענפה של "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם", או שמא סתם עוד איזה יהודי אנוס אחר מצפורי, שעקבותיו אבדו בזמנים קדומים, במרחב הערבי.
***
המאמר פורסם ב: קשת החדשה, גיליון 17, סתיו 2006
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.
להרוג שלושה ולנוח
סלמאן מצאלחה ||
להרוג שלושה ולנוח
אחת מעלילות הדם הגדולות שהמציאו הציונים נגד הערבים היא הקריאה "אטבח אליהוד" המושמעת, כביכול, על ידי ערבים מתפרעים. עלילת דם זאת היא בחזקת "לשון הרע", ועל לשון הרע כבר אמרו חכמים שהיא "הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו" (ערכין טו, ע"ב).
בהכירנו את נפשו של המונותיאיסט המצוי במקומותינו, סביר להניח כי "לשון הרע" שאליו נדרשו החכמים מתייחס אך ורק ל"יהודי", בין אם הוא "אומרו", "מקבלו" או "שנאמר עליו". שכן, המושגים האלה אינם יכולים, בדיון הלכתי פנים יהודי, להכיל את שאר בני התמותה שאינם משתייכים לבני "העם הנבחר", בני בריתו של אברהם "אבינו". אבל נניח לרגע לסוגיה זאת למרות היותה רבת עניין כשלעצמה.
***
במרוצת העשורים האחרונים, שלא לומר במרוצת המאה שעברה, היחסים בין ערבים ויהודים עברו טלטלות רבות. המתח בין שני עמי הארץ, ושמא נכון יותר לומר עמי הארצות, ידע עליות ומורדות. עתות משבר ועתות רגיעה ידעה הארץ לסירוגין.
אני נזכר כעת בדברים אלה של חכמים, כי מדי פעם עולות על פני השטח שאלות בנושא היחסים העכורים בין המדינה "היהודית והדמוקרטית" לבין הערבים, אזרחי אותה מדינה שנאמר עליה גם "יהודית" וגם "דמוקרטית" בנשימה אחת ובלי ניד עפעף.
ההתפרעויות החמורות, שאירעו לאחרונה בעיר עכו ביום כיפור, היו הפעם כר נרחב לשיח החרשים המתנהל בין יהודים וערבים בארץ ה"מאובטחת". נכון, אין המדינה מוגדרת כמדינת הלכה ע"פ חוק, אך נכון גם לומר כי היא מתנהגת כמדינת "הלכה למעשה". הכפיה הדתית קיימת הלכה למעשה בישובים יהודים, כמו גם בישובים ערבים מוסלמים, משל היתה זו כפיה ע"י צו חברתי שאין המדינה יכולה לעמוד בפניו. כך, אתרע מזלו של הנהג הערבי בעיר עכו, שהיא להזכירכם עיר מעורבת, שרצה להסיע את בתו ביום-כיפור בחזרה הביתה לשכונה שרוב תושביה יהודים. רק בנס הוא ניצל מלינץ' הכפיה הדתית "הלכה למעשה" שעשו בו תושבי השכונה היהודים. במהרה, נפוצה שמועה בשכונות הערביות שתושבים ערבים נצורים וכי אזרח ערבי נהרג, וכך הכל התחיל להתגלגל והלהבות אחזו בבתים.
העתונות לא איחרה לבוא. היא מיהרה להביא דיווחים מן השטח ולפרסם עדויות מפי אנשי העיר, יהודים כערבים. שוב ושוב שטחו תושבים יהודים בפני הכתבים את המנטרה הידועה לשמצה "אטבח אליהוד", אותה מנטרה קמאית שכביכול נישאה בפי הערבים המתפרעים. הכתבים שמעו, רשמו והעיתון הדפיס והפיץ: "ושלא יספרו לנו שהערבים לא תיכננו את זה... זה הכל היה מתוכנן. הם צרחו פה כמו משוגעים 'אטבח אליהוד, אטבח אליהוד'. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, מהחלון של הבית שלי", טוען תושב עכו בפני כתב הארץ (עכו, מערכה ראשונה, הארץ, 17 באוקטובר 2008). וכך שבה לה הסיסמה הזאת והתפרסמה שוב ושוב בכל העתונים, אתרי האינטרנט ועברה מפה לאוזן: "תושבים באזור סיפרו שערבים התדפקו על דלתותיהם וצעקו 'איטבח אל יהוד'. לא יודע מה איתכם, אבל לי יש הרגשה שהייתה יד מכוונת לכל הפוגרום הזה...", תוהה תושב העיר המודאג באתר עכו.נט. או "הערבים סבבו ברחובות וקראו 'איטבח אל יהוד'" (מחלקה ראשונה).
אני קורא את הדברים ואומר לעצמי, לו התושבים היו מדווחים על קריאות כמו "אללה אכבר", הייתי אומר: ניחא, זוהי קריאה שגורה בפי מוסלמים, אך קריאה כמו "אטבח אליהוד", הרי מעולם לא נשמעה לא כאן ולא במרחב הזה מעולם.
אני תוהה על קנקנה של הקריאה המצמררת הזאת ומנסה לברר, היכן כל העסק המתקרא "אטבח אליהוד" התחיל? לשם כך, אני מתדפק על דלתו של הרב "גוגל" שליט"א ושואל לעצתו בסוגיה שאני מתחבט בה. הרב גוגל נ"י לא מאכזב אף פעם את המתדפקים על דלתו.
איש אחד יליד איסטנבול, משה בן שהם שמו, עלה לארץ עם משפחתו ומשפחת אחיו בשנת 1920. המשפחות התגוררו ליד נמל יפו, בשכונת נווה שלום. שנה לאחר מכן, באחד במאי 1921, השלום הופר בנווה השכונה. "כאשר פרצו המאורעות ביפו, נכנסו הערבים לדירת שתי המשפחות ובצעקות 'איטבח אל יהוד' היכו למוות את משה ואת אחיו יום טוב. בשל התגוננות הגבורה שלהם הצליחו הנשים והילדים למלט את נפשם." (מתוך: מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון).
עשר שנים לאחר מכן, וליתר דיוק בי"ז בשבט, תרצ"א, יוצא משה-צבי עם חמישה חברים, בחורי ישיבה ירושלמים, לטיול רגלי במזג חורפי נאה ושמים את פעמיהם לכיוון ים המלח ויריחו. הרב נריה אומר: "הרב קוק עודד טיולים בארץ ישראל כביטוי לאהבת ארץ ישראל... בשבילי זה היה טיול ראשון בארץ ישראל, והסמיכות לט"ו בשבט כנראה לא היתה מקרית. עם מקלות בידינו יצאנו לפנות בוקר והלכנו דרך שבילי ואדי קלט ליריחו. רק פעם אחת פגשנו בדרך בערבי שצעק לעברנו 'איטבח אל יהוד'..." (מתוך: אתר "כיפה"). כנראה שהקריאה "אללה אכבר" עוד לא צורפה אז בימים ההם לליקסיקון האימה. דומה כי הצעקה "איטבח אליהוד" משמשת כעין מס שפתיים שצריך לשלם לקורא היהודי, שכן לא יאה להביא סיפורי הרפתקאות של יהודי בארץ-ישראל בלי תשלום המס הזה.
לאחר שלנו בחורי הישיבה את הלילה במלון 'ירדן' ביריחו בעד 25 גרוש א"י, יצאו מחרת היום בי"ח בשבט עם בוקר לכיוון ים המלח: "יצאנו דרך השדה עם מצפן לים המלח. ראינו את הירדן, את ים המלח ואת מפעל נובמייסקי, ומשם דרך הואדי התקדמנו. באנו לירדן. הלכנו לים. עברנו את המפעל, נחנו ויצאנו ברגל ליריחו. פגשנו אוטו ערבי ושבנו איתו ירושלימה בארבע וחצי.", מספרים הבחורים. ואני קורא ולא יכול שלא לתהות על פשר ההתנהגות הזאת. כיצד זה עולים אותם בחורי ישיבה על "אוטו ערבי", כהגדרתם, ושבים איתו ירושלימה? האם פרחה מזכרונם הצעקה "אטבח אליהוד" של יום האתמול, או שמא לא היתה ולא נבראה ורק מס שפתיים המשולם לקורא על מנת להעצים את חוויית ההרפתקאה היהודית בארץ ישראל היתה זאת?
ימי הולדת היו מאז ומעולם סיבה למסיבה ובקיבוצים מציינים ימי הולדת של החברים. כאשר מדובר בחברים ותיקים זוהי הזדמנות להעלות זכרונות מימים עברו, וכך נוהג גם הקיבוץ הדתי שדה אליהו. במלאות שמונים לאסתר גולדשמיט לבית פנסו כותבת נורית דיקסטרו בעלון הקיבוץ: "אביה של אסתר ושמונת אחיו באו ארצה בתחילה המאה ה-20 ממקדוניה, מהעיר מונסטיר בבלקנים ... האב בא ישר לירושלים... אימה של אסתר באה מרבאט שבמרוקו... בירושלים נפגשו אביה ואימה של אסתר והקימו משפחה גדולה... בשכנות גרו גם משפחות של ערבים, איתם היו יחסים טובים. הילדים היו משחקים יחד ברחובות ולא היו בעיות. רק בימי שישי, אחרי התפילה במסגדים, היו קבוצות של צעירים משולהבים עוברים ברחובות הרובע, שולפים חרבות וצועקים 'איטבח אל יהוד'." (מתוך: שבולת, עלון קיבוץ שדה אליהו, גליון מספר 668, 2005).
לא רק בציון ימי הולדת של באים ובאות בימים הדברים עולים, כי אם במחזות הנכתבים על גיבורים מן העבר הציוני. והנה מחזאי אחד שהוא גם סופר ומשורר, ישראל גולד שמו, כותב מחזה בשם "אבשה" ובו הוא מעלה על נס את קורותיה של תנועת ניל"י. בין הדמויות במחזה: אבשלום פיינברג (1889-1917), מייסדה של התנועה ושעל שמו נקרא המחזה, וכן יוסף לישנסקי (1890-1917) ממנהיגי ניל"י.
על יחסו של הסופר, המחזאי והמשורר לערבים ניתן ללמוד מדברי אבשלום הסח באוזני חברו יוסף: "כשמדובר בנאמנותם של בני דודינו, רעי היקר, אימצתי לעצמי עיקרון בסיסי בלשון: 'כבדם וחשדם', והתאוריה הזאת כבר הוכיחה את עצמה לא אחת". על השכנים הערבים יודע יוסף לספר במקום אחר: "שכנינו הערבים, לעומת זאת, חוגגים על גבם של הג'נדרמים ומשמשים להם גיס חמישי. לא אחת יוצאים בחסות אדוניהם לפשיטת על הישוב כשבפיהם הקריאה המצמררת: "אללה הוא אכבר! איטבח אל יהוד! איטבח אל יהוד!"
ואבשלום מחזק את דבריו: "עם הקריאות הללו נאלצתי להתמודד לא אחת עוד בילדותי כתלמיד בית ספר אליאנס ביפו. לא עזרו לי לימודי האיסלם בכותאב ולא הסלנג הערבי השגור בפי. השינאה המושרשת בהם, בערה בעיניהם להשחית וידיהם קפוצות לאגרופים." (מתוך: ישראל גולד, "אבשה").
לא רק מייסדי ניל"י, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, ידעו לעצור בימים הרחוקים ההם את "בני דודנו" הפורעים שצועקים "אטבח אליהוד", כי אם גם בימים אלה רב"ט אולגה עמדה בפרץ, כפי שמדווחת יולי סקר בעתון "במחנה". תחת הכותרת "חתולות הרעם" היא מספרת לקוראים: "בתקרית אחרת, לפני כחודשיים, חדר מסתנן לשטח ישראל, לא רחוק מהיישוב נאות הכיכר, והחל לשרוף חממות. כשסיור של פלוגת קרקל ג' התקרב אליו, הוא פרץ בשאגות "אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד"... אחרי שנוהל מעצר חשוד לא עזר, והמסתנן התקרב למרחק שבעה מטרים מהלוחמים, רב"ט אולגה הייתה זו שעצרה אותו." (מתוך: אתר אכ"א של צה"ל)
לו היו הדברים נעצרים אצל "חתולת הרעם" רב"ט אולגה, דיינו. אך, גם אלופי צה"ל יודעים להפיץ את השקר הזה הנקרא "אטבח אליהוד". על כך אנו למדים מדבריו של האלוף שלמה גזית, בראיון שנתן לרוביק רוזנטל ב-1997. הוא זורק את עלילת הדם הזאת בהתייחסותו לאחריות הפלסטינית על הדישדוש במקום בכל הקשור למימוש הסכמי אוסלו בין ישראל והפלסטינים: "היתה להם תרומה גדולה. רבים אומרים שהם אינם רוצים שלום, ואני לא בטוח שטיעון זה הוא רק תעמולה. מצד שני, מאוד ייתכן שזה חלק מרטוריקה ערבית מקובלת, שלא בדיוק מתכוונים אליה. נתקלתי בזה עוד לפני שנים, כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהפגנה סוערת בחיפה וצעקו 'איטבח אל יהוד', ולמחרת באו לעבודה ודיברו וצחקו ואמרו: מה זה שייך אחד לשני? אמרנו, אמרנו. מישהו מתכוון לזה?" (פנים, גליון 3, אוקטובר 1997).
"מוות וחיים ביד-לשון", נכתב בספר הספרים. השקר של "אטבח אליהוד" המתגלגל בלשון העברית והמופץ חדשות לבקרים על כל צעד ושעל עוד לא בא אל קצו. נהפוך הוא, הוא ממשיך ללבות את הבעירה ואת השינאה. במאמר הנושא את הכותרת "אללה הוא אכבר", כותב מוטי פלד: "הבוגרים והוותיקים באזרחי ישראל יספרו שהמושג "אללה הוא אכבר" היה חלק בלתי נפרד מהקריאות "איטבח אל יהוד" ו"עליהום", קריאות מחרידות אלו היו קריאות עידוד של פנאטים צמאי דם לטבוח ביהודים באשר הם יהודים, ללא אבחנה, נשים וטף, קשישים וצעירים." (אתר "מחלקה ראשונה", 29/10/2006).
***
נער הייתי וגם זקנתי ואני יכול להעיד כאן, כי מעולם לא שמעתי את הקריאה הזאת בשום אירוע ובשום הפגנה לא בפלסטין ולא במרחב הזה מעולם. הגיע הזמן לומר את האמת, והאמת היא כי הקריאה הזאת נישאת אך ורק בפי יהודים. היא מעולם לא עלתה על לשונם של ערבים או מוסלמים בשום הפגנה, לא באיראן הרחוקה ולא בלבנון הקרובה. היא מעולם לא הושמעה ע"י פלסטינים, לא בשיאה של האינתפאדה הראשונה ולא בשיאה של האינתפאדה השניה. היא מעולם לא הושמעה ע"י ההמונים שהשתתפו בהלוויות של השהידים לא בגדה ולא בעזה, אף לא תחת שלטון החמאס.
יש הרי ערביסטים בשפע כאן, הן באוניברסיטאות והן במכוני מחקר. יש כאלה רבים המועסקים בכל אמצעי התקשורת, מי טיפש יותר ומי טיפש פחות. איש מכל אלה לא הביא מעולם ולו עדות מצולמת או מושמעת אחת של ערבים הנושאים כרזות או משמיעים את הקריאה המצמררת "אטבח אליהוד". איש מכל אלה לא יוכל להמציא ולו הקלטה אחת, כרזה אחת או כל עדות אחרת אחת המצביעה על קריאה ערבית כזאת.
אני קובע כאן, כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא סיסמה מעוברתת ותו לא, כיוון שהפועל "אטבח'" בערבית גזור משורש "טבח'" שהוראתו בישול ולא הרג. אמנם ישנו פועל אחר בערבית "ד'בח" המקביל ל"זבח" בעברית, אבל כנראה שהקריאה "אטבח אליהוד", הנישאת רק בפי יהודים כאמור, באה להעצים את הפראנויה היהודית השואבת מהיסטוריה והיסטריה רבת ימים. מעולם לא נשמעה בערבית קריאה הכוללת "אד'בח" ולא "אטבח" אליהוד ולא שום בטיח מן הסוג הזה.
יהיה מי שיטען כי נשמעו ערבים הקוראים קריאות כמו "מוות ליהודים", ואכן היו קריאות כאלה פה ושם כאן בארץ. אבל יש להדגיש קבל עם ועולם, כי קריאות אלה של ערבים מושמעות בשפה העברית דווקא ולא בשפה הערבית, ללמדנו כי קריאות אלה הן בהשפעת מורשת האספסוף היהודי הזועק בעברית "מוות לערבים", הן במגרשי כדורגל והן בהפגנות ובאירועים אחרים.
לא קל לנפץ עלילות דם, קל וחומר כאשר עלילה זאת, על רקע הסיכסוך המתמשך, משמשת בעברית לדימוניזציה של הערבי "הפראי וצמא הדם". אינני יודע מי רשם והפיץ לראשונה בעברית את הקריאה "אטבח אליהוד" ומתי התחילה זו להתגלגל על לשונות היהודים בארץ. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא הרגו יהודים, הרגו גם הרגו. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא טבחו ביהודים, טבחו גם טבחו. גם "בני דודנו" היהודים לא טמנו ידם בצלחת. גם הם טבחו בערבים הפלסטינים גם טבחו. כולם נעשו טבחים, עד אשר נעשתה הארץ כולה תוכנית ריאליטי של "קרב סכינים".
אני יכול לקבוע כאן ללא היסוס כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא אחד השקרים הגדולים שנשמעו בעברית. שקר זה הוא בחזקת "לשון רע", אף אם זה "שנאמר עליו" במקרה הזה הוא ערבי. עוד דבר קטן אחד אמרו החכמים: "המדבר לשון הרע הוא כמו רוצח ועובד עבודה זרה", ודי לחכימא ברמיזא.
*
באותו נושא: "קשים גרים לישמעאל"
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــــ
בהכירנו את נפשו של המונותיאיסט המצוי במקומותינו, סביר להניח כי "לשון הרע" שאליו נדרשו החכמים מתייחס אך ורק ל"יהודי", בין אם הוא "אומרו", "מקבלו" או "שנאמר עליו". שכן, המושגים האלה אינם יכולים, בדיון הלכתי פנים יהודי, להכיל את שאר בני התמותה שאינם משתייכים לבני "העם הנבחר", בני בריתו של אברהם "אבינו". אבל נניח לרגע לסוגיה זאת למרות היותה רבת עניין כשלעצמה.
***
במרוצת העשורים האחרונים, שלא לומר במרוצת המאה שעברה, היחסים בין ערבים ויהודים עברו טלטלות רבות. המתח בין שני עמי הארץ, ושמא נכון יותר לומר עמי הארצות, ידע עליות ומורדות. עתות משבר ועתות רגיעה ידעה הארץ לסירוגין.
אני נזכר כעת בדברים אלה של חכמים, כי מדי פעם עולות על פני השטח שאלות בנושא היחסים העכורים בין המדינה "היהודית והדמוקרטית" לבין הערבים, אזרחי אותה מדינה שנאמר עליה גם "יהודית" וגם "דמוקרטית" בנשימה אחת ובלי ניד עפעף.
ההתפרעויות החמורות, שאירעו לאחרונה בעיר עכו ביום כיפור, היו הפעם כר נרחב לשיח החרשים המתנהל בין יהודים וערבים בארץ ה"מאובטחת". נכון, אין המדינה מוגדרת כמדינת הלכה ע"פ חוק, אך נכון גם לומר כי היא מתנהגת כמדינת "הלכה למעשה". הכפיה הדתית קיימת הלכה למעשה בישובים יהודים, כמו גם בישובים ערבים מוסלמים, משל היתה זו כפיה ע"י צו חברתי שאין המדינה יכולה לעמוד בפניו. כך, אתרע מזלו של הנהג הערבי בעיר עכו, שהיא להזכירכם עיר מעורבת, שרצה להסיע את בתו ביום-כיפור בחזרה הביתה לשכונה שרוב תושביה יהודים. רק בנס הוא ניצל מלינץ' הכפיה הדתית "הלכה למעשה" שעשו בו תושבי השכונה היהודים. במהרה, נפוצה שמועה בשכונות הערביות שתושבים ערבים נצורים וכי אזרח ערבי נהרג, וכך הכל התחיל להתגלגל והלהבות אחזו בבתים.
העתונות לא איחרה לבוא. היא מיהרה להביא דיווחים מן השטח ולפרסם עדויות מפי אנשי העיר, יהודים כערבים. שוב ושוב שטחו תושבים יהודים בפני הכתבים את המנטרה הידועה לשמצה "אטבח אליהוד", אותה מנטרה קמאית שכביכול נישאה בפי הערבים המתפרעים. הכתבים שמעו, רשמו והעיתון הדפיס והפיץ: "ושלא יספרו לנו שהערבים לא תיכננו את זה... זה הכל היה מתוכנן. הם צרחו פה כמו משוגעים 'אטבח אליהוד, אטבח אליהוד'. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, מהחלון של הבית שלי", טוען תושב עכו בפני כתב הארץ (עכו, מערכה ראשונה, הארץ, 17 באוקטובר 2008). וכך שבה לה הסיסמה הזאת והתפרסמה שוב ושוב בכל העתונים, אתרי האינטרנט ועברה מפה לאוזן: "תושבים באזור סיפרו שערבים התדפקו על דלתותיהם וצעקו 'איטבח אל יהוד'. לא יודע מה איתכם, אבל לי יש הרגשה שהייתה יד מכוונת לכל הפוגרום הזה...", תוהה תושב העיר המודאג באתר עכו.נט. או "הערבים סבבו ברחובות וקראו 'איטבח אל יהוד'" (מחלקה ראשונה).
אני קורא את הדברים ואומר לעצמי, לו התושבים היו מדווחים על קריאות כמו "אללה אכבר", הייתי אומר: ניחא, זוהי קריאה שגורה בפי מוסלמים, אך קריאה כמו "אטבח אליהוד", הרי מעולם לא נשמעה לא כאן ולא במרחב הזה מעולם.
***
אני תוהה על קנקנה של הקריאה המצמררת הזאת ומנסה לברר, היכן כל העסק המתקרא "אטבח אליהוד" התחיל? לשם כך, אני מתדפק על דלתו של הרב "גוגל" שליט"א ושואל לעצתו בסוגיה שאני מתחבט בה. הרב גוגל נ"י לא מאכזב אף פעם את המתדפקים על דלתו.
איש אחד יליד איסטנבול, משה בן שהם שמו, עלה לארץ עם משפחתו ומשפחת אחיו בשנת 1920. המשפחות התגוררו ליד נמל יפו, בשכונת נווה שלום. שנה לאחר מכן, באחד במאי 1921, השלום הופר בנווה השכונה. "כאשר פרצו המאורעות ביפו, נכנסו הערבים לדירת שתי המשפחות ובצעקות 'איטבח אל יהוד' היכו למוות את משה ואת אחיו יום טוב. בשל התגוננות הגבורה שלהם הצליחו הנשים והילדים למלט את נפשם." (מתוך: מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון).
עשר שנים לאחר מכן, וליתר דיוק בי"ז בשבט, תרצ"א, יוצא משה-צבי עם חמישה חברים, בחורי ישיבה ירושלמים, לטיול רגלי במזג חורפי נאה ושמים את פעמיהם לכיוון ים המלח ויריחו. הרב נריה אומר: "הרב קוק עודד טיולים בארץ ישראל כביטוי לאהבת ארץ ישראל... בשבילי זה היה טיול ראשון בארץ ישראל, והסמיכות לט"ו בשבט כנראה לא היתה מקרית. עם מקלות בידינו יצאנו לפנות בוקר והלכנו דרך שבילי ואדי קלט ליריחו. רק פעם אחת פגשנו בדרך בערבי שצעק לעברנו 'איטבח אל יהוד'..." (מתוך: אתר "כיפה"). כנראה שהקריאה "אללה אכבר" עוד לא צורפה אז בימים ההם לליקסיקון האימה. דומה כי הצעקה "איטבח אליהוד" משמשת כעין מס שפתיים שצריך לשלם לקורא היהודי, שכן לא יאה להביא סיפורי הרפתקאות של יהודי בארץ-ישראל בלי תשלום המס הזה.
לאחר שלנו בחורי הישיבה את הלילה במלון 'ירדן' ביריחו בעד 25 גרוש א"י, יצאו מחרת היום בי"ח בשבט עם בוקר לכיוון ים המלח: "יצאנו דרך השדה עם מצפן לים המלח. ראינו את הירדן, את ים המלח ואת מפעל נובמייסקי, ומשם דרך הואדי התקדמנו. באנו לירדן. הלכנו לים. עברנו את המפעל, נחנו ויצאנו ברגל ליריחו. פגשנו אוטו ערבי ושבנו איתו ירושלימה בארבע וחצי.", מספרים הבחורים. ואני קורא ולא יכול שלא לתהות על פשר ההתנהגות הזאת. כיצד זה עולים אותם בחורי ישיבה על "אוטו ערבי", כהגדרתם, ושבים איתו ירושלימה? האם פרחה מזכרונם הצעקה "אטבח אליהוד" של יום האתמול, או שמא לא היתה ולא נבראה ורק מס שפתיים המשולם לקורא על מנת להעצים את חוויית ההרפתקאה היהודית בארץ ישראל היתה זאת?
ימי הולדת היו מאז ומעולם סיבה למסיבה ובקיבוצים מציינים ימי הולדת של החברים. כאשר מדובר בחברים ותיקים זוהי הזדמנות להעלות זכרונות מימים עברו, וכך נוהג גם הקיבוץ הדתי שדה אליהו. במלאות שמונים לאסתר גולדשמיט לבית פנסו כותבת נורית דיקסטרו בעלון הקיבוץ: "אביה של אסתר ושמונת אחיו באו ארצה בתחילה המאה ה-20 ממקדוניה, מהעיר מונסטיר בבלקנים ... האב בא ישר לירושלים... אימה של אסתר באה מרבאט שבמרוקו... בירושלים נפגשו אביה ואימה של אסתר והקימו משפחה גדולה... בשכנות גרו גם משפחות של ערבים, איתם היו יחסים טובים. הילדים היו משחקים יחד ברחובות ולא היו בעיות. רק בימי שישי, אחרי התפילה במסגדים, היו קבוצות של צעירים משולהבים עוברים ברחובות הרובע, שולפים חרבות וצועקים 'איטבח אל יהוד'." (מתוך: שבולת, עלון קיבוץ שדה אליהו, גליון מספר 668, 2005).
לא רק בציון ימי הולדת של באים ובאות בימים הדברים עולים, כי אם במחזות הנכתבים על גיבורים מן העבר הציוני. והנה מחזאי אחד שהוא גם סופר ומשורר, ישראל גולד שמו, כותב מחזה בשם "אבשה" ובו הוא מעלה על נס את קורותיה של תנועת ניל"י. בין הדמויות במחזה: אבשלום פיינברג (1889-1917), מייסדה של התנועה ושעל שמו נקרא המחזה, וכן יוסף לישנסקי (1890-1917) ממנהיגי ניל"י.
על יחסו של הסופר, המחזאי והמשורר לערבים ניתן ללמוד מדברי אבשלום הסח באוזני חברו יוסף: "כשמדובר בנאמנותם של בני דודינו, רעי היקר, אימצתי לעצמי עיקרון בסיסי בלשון: 'כבדם וחשדם', והתאוריה הזאת כבר הוכיחה את עצמה לא אחת". על השכנים הערבים יודע יוסף לספר במקום אחר: "שכנינו הערבים, לעומת זאת, חוגגים על גבם של הג'נדרמים ומשמשים להם גיס חמישי. לא אחת יוצאים בחסות אדוניהם לפשיטת על הישוב כשבפיהם הקריאה המצמררת: "אללה הוא אכבר! איטבח אל יהוד! איטבח אל יהוד!"
ואבשלום מחזק את דבריו: "עם הקריאות הללו נאלצתי להתמודד לא אחת עוד בילדותי כתלמיד בית ספר אליאנס ביפו. לא עזרו לי לימודי האיסלם בכותאב ולא הסלנג הערבי השגור בפי. השינאה המושרשת בהם, בערה בעיניהם להשחית וידיהם קפוצות לאגרופים." (מתוך: ישראל גולד, "אבשה").
לא רק מייסדי ניל"י, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, ידעו לעצור בימים הרחוקים ההם את "בני דודנו" הפורעים שצועקים "אטבח אליהוד", כי אם גם בימים אלה רב"ט אולגה עמדה בפרץ, כפי שמדווחת יולי סקר בעתון "במחנה". תחת הכותרת "חתולות הרעם" היא מספרת לקוראים: "בתקרית אחרת, לפני כחודשיים, חדר מסתנן לשטח ישראל, לא רחוק מהיישוב נאות הכיכר, והחל לשרוף חממות. כשסיור של פלוגת קרקל ג' התקרב אליו, הוא פרץ בשאגות "אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד"... אחרי שנוהל מעצר חשוד לא עזר, והמסתנן התקרב למרחק שבעה מטרים מהלוחמים, רב"ט אולגה הייתה זו שעצרה אותו." (מתוך: אתר אכ"א של צה"ל)
לו היו הדברים נעצרים אצל "חתולת הרעם" רב"ט אולגה, דיינו. אך, גם אלופי צה"ל יודעים להפיץ את השקר הזה הנקרא "אטבח אליהוד". על כך אנו למדים מדבריו של האלוף שלמה גזית, בראיון שנתן לרוביק רוזנטל ב-1997. הוא זורק את עלילת הדם הזאת בהתייחסותו לאחריות הפלסטינית על הדישדוש במקום בכל הקשור למימוש הסכמי אוסלו בין ישראל והפלסטינים: "היתה להם תרומה גדולה. רבים אומרים שהם אינם רוצים שלום, ואני לא בטוח שטיעון זה הוא רק תעמולה. מצד שני, מאוד ייתכן שזה חלק מרטוריקה ערבית מקובלת, שלא בדיוק מתכוונים אליה. נתקלתי בזה עוד לפני שנים, כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהפגנה סוערת בחיפה וצעקו 'איטבח אל יהוד', ולמחרת באו לעבודה ודיברו וצחקו ואמרו: מה זה שייך אחד לשני? אמרנו, אמרנו. מישהו מתכוון לזה?" (פנים, גליון 3, אוקטובר 1997).
"מוות וחיים ביד-לשון", נכתב בספר הספרים. השקר של "אטבח אליהוד" המתגלגל בלשון העברית והמופץ חדשות לבקרים על כל צעד ושעל עוד לא בא אל קצו. נהפוך הוא, הוא ממשיך ללבות את הבעירה ואת השינאה. במאמר הנושא את הכותרת "אללה הוא אכבר", כותב מוטי פלד: "הבוגרים והוותיקים באזרחי ישראל יספרו שהמושג "אללה הוא אכבר" היה חלק בלתי נפרד מהקריאות "איטבח אל יהוד" ו"עליהום", קריאות מחרידות אלו היו קריאות עידוד של פנאטים צמאי דם לטבוח ביהודים באשר הם יהודים, ללא אבחנה, נשים וטף, קשישים וצעירים." (אתר "מחלקה ראשונה", 29/10/2006).
***
נער הייתי וגם זקנתי ואני יכול להעיד כאן, כי מעולם לא שמעתי את הקריאה הזאת בשום אירוע ובשום הפגנה לא בפלסטין ולא במרחב הזה מעולם. הגיע הזמן לומר את האמת, והאמת היא כי הקריאה הזאת נישאת אך ורק בפי יהודים. היא מעולם לא עלתה על לשונם של ערבים או מוסלמים בשום הפגנה, לא באיראן הרחוקה ולא בלבנון הקרובה. היא מעולם לא הושמעה ע"י פלסטינים, לא בשיאה של האינתפאדה הראשונה ולא בשיאה של האינתפאדה השניה. היא מעולם לא הושמעה ע"י ההמונים שהשתתפו בהלוויות של השהידים לא בגדה ולא בעזה, אף לא תחת שלטון החמאס.
יש הרי ערביסטים בשפע כאן, הן באוניברסיטאות והן במכוני מחקר. יש כאלה רבים המועסקים בכל אמצעי התקשורת, מי טיפש יותר ומי טיפש פחות. איש מכל אלה לא הביא מעולם ולו עדות מצולמת או מושמעת אחת של ערבים הנושאים כרזות או משמיעים את הקריאה המצמררת "אטבח אליהוד". איש מכל אלה לא יוכל להמציא ולו הקלטה אחת, כרזה אחת או כל עדות אחרת אחת המצביעה על קריאה ערבית כזאת.
אני קובע כאן, כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא סיסמה מעוברתת ותו לא, כיוון שהפועל "אטבח'" בערבית גזור משורש "טבח'" שהוראתו בישול ולא הרג. אמנם ישנו פועל אחר בערבית "ד'בח" המקביל ל"זבח" בעברית, אבל כנראה שהקריאה "אטבח אליהוד", הנישאת רק בפי יהודים כאמור, באה להעצים את הפראנויה היהודית השואבת מהיסטוריה והיסטריה רבת ימים. מעולם לא נשמעה בערבית קריאה הכוללת "אד'בח" ולא "אטבח" אליהוד ולא שום בטיח מן הסוג הזה.
יהיה מי שיטען כי נשמעו ערבים הקוראים קריאות כמו "מוות ליהודים", ואכן היו קריאות כאלה פה ושם כאן בארץ. אבל יש להדגיש קבל עם ועולם, כי קריאות אלה של ערבים מושמעות בשפה העברית דווקא ולא בשפה הערבית, ללמדנו כי קריאות אלה הן בהשפעת מורשת האספסוף היהודי הזועק בעברית "מוות לערבים", הן במגרשי כדורגל והן בהפגנות ובאירועים אחרים.
לא קל לנפץ עלילות דם, קל וחומר כאשר עלילה זאת, על רקע הסיכסוך המתמשך, משמשת בעברית לדימוניזציה של הערבי "הפראי וצמא הדם". אינני יודע מי רשם והפיץ לראשונה בעברית את הקריאה "אטבח אליהוד" ומתי התחילה זו להתגלגל על לשונות היהודים בארץ. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא הרגו יהודים, הרגו גם הרגו. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא טבחו ביהודים, טבחו גם טבחו. גם "בני דודנו" היהודים לא טמנו ידם בצלחת. גם הם טבחו בערבים הפלסטינים גם טבחו. כולם נעשו טבחים, עד אשר נעשתה הארץ כולה תוכנית ריאליטי של "קרב סכינים".
אני יכול לקבוע כאן ללא היסוס כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא אחד השקרים הגדולים שנשמעו בעברית. שקר זה הוא בחזקת "לשון רע", אף אם זה "שנאמר עליו" במקרה הזה הוא ערבי. עוד דבר קטן אחד אמרו החכמים: "המדבר לשון הרע הוא כמו רוצח ועובד עבודה זרה", ודי לחכימא ברמיזא.
***
המאמר פורסם גם באתר: "הגדה השמאלית"*
באותו נושא: "קשים גרים לישמעאל"
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــــ
בחזרה לתקופת האבן
סלמאן מצאלחה ||
בחזרה לתקופת האבן
האם מקרה הוא כי ששת הימים, בתחילתו של יוני 67', נמתחו לכדי ארבעים שנה? ומדוע זה קרה? השקט ששרר בשטחים הפלסטינים הכבושים בעקבות המלחמה ההיא לא נבע רק מאפקט ההלם שנחת על העולם הערבי כולו, אלא בעיקר משום שהפלסטינים הטילו כל הזמן את יהבם על העולם הערבי. ומשזה היה שרוי בהלם, היו הפלסטינים אובדי עצות.
כל עוד העולם הערבי המשיך לנהל מלחמות עם ישראל ולשדר עוינות, במסווה של דאגה לזכויות הפלסטינים, ישבו אלה וחיכו שהישועה תבוא מן האחים הערבים. ליתר דיוק, מן הרטוריקה של המשטרים הערביים. אולם, לאחר שיצאה מצרים ממשוואת העימות, בעקבות חתימת הסכם השלום, ולאחר מכן, בעקבות הוצאת אש"ף כחזית עימות בגבול לבנון, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, נסתתמו הדרכים בפני הפלסטינים. הם איבדו את התקווה שהישועה תבוא להם מן החוץ. זוהי הסיבה האמיתית לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדת האבנים, כפי שקראו לה. המשמעות העיקרית שלה היתה כי הפלסטינים עומדים בדד אל מול הכיבוש הישראלי, ולכן החליטו ליטול את גורלם לידיהם.
אולם, עד שהתהליך הזה הבשיל עברו שנים רבות, שבהן הצליח הכיבוש הישראלי לזרוע עוד ועוד התנחלויות, לנגוס עוד ועוד אדמה פלסטינית, ולהתבסס בשטחים הכבושים. התבססות הכיבוש הישראלי היתה כל כך עמוקה עד כי הסכמי אוסלו, שנחתמו בין מדינת ישראל לאש"ף בעקבות האינתיפאדה הזאת, לא יכלו להביא לסיום הכיבוש. נוסף על כך, הדיון בשאלות המרכזיות, כמו מעמדה של ירושלים, נדחו למועד מאוחר יותר שאיש לא ידע מתי יגיע, אם בכלל.
ומשהתחוור לפלסטינים כי ישראל גוררת רגליים, מושכת זמן ולא מתכוונת להחזיר את מזרח ירושלים לפלסטינים, הדרך אל האינתיפאדה השנייה היתה סלולה. אינתיפאדת אל-אקצה קראו לה, כי הפעם חיפשו הפלסטינים ישועה ממקור רחב אחר, מאחר שהלאומיות הערבית שעליה הטילו את יהבם הכזיבה ולא הביאה שום תוצאה. בכך, נוסף לסכסוך פן אחר, קשה יותר לפתרון, הוא הפן הדתי.
*
אין הרי הזמן במזרח התיכון כהרי הזמן במקומות אחרים, שכן, לא תנועת כדור הארץ סביב השמש היא אשר קוצבת את חיי האנשים כאן. הזמן במזרח הזה, ערש המונותיאיזם, אינו שועה לחוקי הפיסיקה או לצוויים ארציים. הזמן כאן במזרח הוא מעל הפיסיקה ומעל ההיסטוריה, כי הוא זמן מיתולוגי. לא מקרה גם כן, כי הדגש בהמנון "התקווה" של מדינת ישראל מושם על הפן התיאולוגי, "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופיה".
השילוב בין שני המרכיבים, נפש יהודי - לא נפש ישראלי - מחד, לבין המקום, ציון, לא יכול להיות אלא מיתי דתי. לכן, אפשר לומר כי "התקווה" היא יותר תפילה יהודית מאשר ישראלית. כאשר ההמנון, סמל המדינה, הוא תפילה יהודית, הרי שמדינה כזאת אינה יכולה להיות אלא מדינת "שריעה", הלכה יהודית, שלא מפרידה בין דת למדינה, בין מדינה למיתולוגיה.
מלחמת יוני 67' קירבה את ישראל, כמדינת הלכה, אל המקום הטעון ביותר באותה הלכה. רגשי הנחיתות הקיימים אצל כל אלה שמתקראים "חילונים" מול נושאי דגל היהדות, על סוגיהם וזרמיהם השונים, הכניסו את כולם למלכוד. ישראל, שבלעה בששת הימים את החצי השני של פלסטין, א"י אל קרבה, דמתה יותר ויותר ל"וַואוִוי בָּלע מַנְגָ'ל", שועל אשר בלע מגל, כמאמר הפתגם הערבי העממי. אין הוא יכול להשאירו בקרבו ואין הוא יכול לעכלו. גם ניסיונות הוצאתו מקרבו יהיו מלווים בפצעים ובכאבים רבים. מה עוד שהמגל הזה נושא, בין השאר, חתימות עתיקות יומין מן המורשת השועלית המיתולוגית.
*
כאשר ביקש שלמה המלך לבנות את בית המקדש, מספרת לנו האגדה הערבית, הוא נדרש לסיועה של חטיבה מצבא הג'ינים. שכן ג'ינים, שדים, חיות ורוחות השמיים היו סרים למרותו. הג'ינים שקדו לילות כימים על מלאכת חציבת הסלעים, על הניסור ועל הסיתות. הרעש שנישא בשמי העיר טרד את מנוחתם של אנשי ירושלים. נזדעקו תושבי העיר אל שלמה וטענו בפניו שאין הם יכולים לחיות כך, ושאין הם יכולים לישון בלילה מרוב הרעש שעושים הג'ינים החוצבים בסלעים.
שמע שלמה את קובלנותיהם, ודבריהם נפלו על אוזניו הקשובות. הוא פנה אל הג'ינים: האין אתם יודעים על משהו, על כלי כלשהו, שאפשר בעזרתו לחצוב בסלע בלי לעשות רעש? אחד הג'ינים ענה לו: כן, הו נביא האלוהים, אני מכיר משהו כזה. זהו סלע שנקרא סאמור, אך אינני יודע את מקום הימצאו. פנה שלמה אל הג'ינים: אתם חייבים למצוא אותו בכל דרך. אך, משאלה לא הביאו פתרון לבעיית הרעש, שטרד את מנוחת אנשי העיר, ביקש שלמה להתייעץ עם שריו.
לאחר שהרהר בדבר הוא ביקש שיביאו לו קן של נשרים עם ביצים שהוטלו בו, ושידאגו לכך שהקן יוסר ממקומו בלי שדבר בסביבת הקן, אם אבן ואם ענף, יזוז ממקומו. הקן הובא אל שלמה, והוא ציווה שהקן יושם בתוך תיבת זכוכית קשיחה, ויש אומרים כי התיבה היתה עשויה ברזל. לאחר מכן הוא ציווה להחזיר את הקן אל מקומו בתוך התיבה השקופה. בערבו של יום שב הנשר, אך לא יכול היה להגיע אל הקן. הוא ניסה להסיר את התיבה מעל הקן, אך ניסיונותיו כשלו. לאחר שנואש פרש הנשר את כנפיו, התעופף ונעלם מאחורי האופק. כל הזמן הזה צפו אנשיו של שלמה מרחוק בנעשה. למחרת היום שב הנשר כשהוא נושא ברגליו אבן, ריחף מעל הקן והשליך את האבן לכיוון הקן. התיבה נשברה ממכת האבן ונחצתה לשניים.
משראה שלמה את המחזה הוא ביקש שיביאו לו את הנשר. הג'ינים יצאו למשימה והביאו את הנשר אל שלמה וזה שאל אותו: מהיכן לך האבן הזאת שהשלכת על הקן? והנשר ענה: זוהי אבן שנמצאת בהר בקצה המגרב, המערב, ששמו סאמור. ציווה שלמה על הג'ינים להתלוות לנשר אל ההר ההוא ולהביא מן ההר אבנים שישמשו כלים לחציבה ולניסור הסלעים בירושלים, וכך היה. העבודות התבצעו מאז ללא רעש שיטריד את מנוחת אנשי העיר, מספרת האגדה.
אגדות ומיתוסים תמיד נקשרו בבניית ערים מרכזיות בתרבות האנושית, וירושלים אינה יוצאת מן הכלל הזה. רעש ומהומה שטרדו את מנוחתם של אנשי ירושלים היו כאן מאז ומתמיד, ושמא נכון לומר, מאז ולתמיד.
והנה חלפו להם ארבעה עשורים מאז שנשמעה ההוראה "בן צור, סע!" בחודש יוני 67'. האם היה בהוראה הזאת רמז כלשהו אל "אבן הצור" ההיא שנותרה על ההר, ייתכן. שכן, במהרה הדהדה הקריאה ברשתות הקשר "הר הבית בידינו", בסיומו של יום קרב.
ב"פצע וחבורה ומכה טריה" חוברה לה העיר מאז, ומשל היתה העיר לארץ כולה. פצעים, חבורות ומכות טריות שהתערבבו בה עם מכות הטוריות שפצעו את אדמתה, והציבו בה עוד חומה על ההיא הרובצת בה מימים ימימה.
*
היריות שנשמעו ב-4 בנובמבר לפני כתריסר שנים, בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, נועדו למחוק כליל את הקו הירוק שהחל מצטייר מחדש בלב הארץ בעקבות אינתיפאדת האבנים הראשונה, שהובילה אל הסכמי אוסלו. על מנת לצייר את הקו הזה מחדש, נזקק יצחק רבין באותם ימים למשענת אזרחית, לנפש ישראלית, לא יהודית, בדמות רוב חוסם שכלל חברי סיעות ערביות בכנסת. מצדם, שמחו חברי סיעות אלה לתת לרבין את המשענת, והדגישו בכך גם הם את רצון הניתוק שלהם ממה שקורה מעבר לקו הירוק. ניתוק זה, גם אם לא יודו בו מנהיגי ציבור ערבים בארץ, מטעמים של "תקינות פוליטית פלסטינית", ממשיך להתקיים עד היום, אחרי ארבעים שנה.
רבין נרצח על רקע חילול כבוד המשפחה, חילול כבוד השבט היהודי. במלחמת השבטים, המתנהלת זה עשרות שנים בארץ, היווה הצעד האזרחי של יצחק רבין מהלך של חציית קווים שבטית. לא עוד שני מחנות, שבט יהודי מחד מול שבט ערבי שנלחמים על הארץ, כי אם מחנה ישראלי שמנסה להציל את השבט היהודי מהסכנות הטמונות בתפיסות המיתיות העומדות בבסיס קיומו השבטי. אולם, מנגד עמדו כוחות טעונים במטענים מסוג אחר, מטענים מיתולוגיים הנדחסים כחגורות נפש מתפוצצות.
צחוק הגורל הוא כי היה זה אותו רבין אשר פיקד על מחיקת הקו הירוק במלחמת יוני 67' וקירב בכך את השבט היהודי אל אותה אבן, אל אותו "סלע" ואל אותה אגדה. בכך הוא נתן לבני השבט היהודי לגעת במיתוס, וגם ליפול ברשתו. המגע עם ה"סלע", כמו גם עם מקומות טעונים אחרים, הוביל את ישראל אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה. שהרי נאמר כי ציון היא נקודת המוצא, היא הציר, היא מרכז העולם והעולם מאמצעיתו נברא. ונאמר גם: "אבן השתייה נבראה בתחילה ושאר עפרות תבל נדבקו לה רגבים רגבים, עד שהושלמה מלאכת הארץ כולה", כפי שרש"י יודע לספר. אבן שתייה זאת, שאותה משום מה לא פוררו הג'ינים של שלמה עד עפר, תמיד עוררה שדים מרבצם והיוותה, כמו כל המתחם כולו סביבה, סלע מחלוקת לאורך ההיסטוריה של המקום.
באחד המדרשים של ר' שמעון בן יוחאי נאמר: "והמלך השני שיעמוד מישמעאל יכבוש את כל המלכויות ויבוא לירושלים... וחוצב בהר המורייה ועושה אותו מישור כולו... רואה אני את מלכם שהוא בונה לו השתחוויה על אבן השתייה".
ייתכן כי המלך הישמעאלי השני הזה גם הוא שמע משהו אודות נפלאות העיר הזאת, שכן נאמר: "מי שחפץ לראות פיסת אדמה מגן העדן, שיילך לראות את בית אל-מקדס", היא ירושלים, כדברי הנביא מוחמד, כפי שמסופר באחת המסורות. והמלך הישמעאלי הזה הוא לא אחר מאשר הח'ליף השני, עומר בן אל-ח'טאב. ואולי שמע הח'ליף שישב בחצי האי ערב, קריאה דומה לקריאת "הר הבית בידינו" ממפקדי צבאו, שכבשו את העיר בשנת 638 לספירה. המלך הישמעאלי, הח'ליף עומר, שהתפלל לבטח גם הוא בחצי האי ערב לכיוון ירושלים בטרם שונה הכיוון למכה, שם מיד את פעמיו לירושלים כדי לחזות במו עיניו במראות גן העדן.
באיגרת אחת, מתקופת הגאונים, שנשלחה מירושלים אל בני הגולה, מסופר: "בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש".
גם מסורות ערביות ידעו לספר פרטים דומים על האירוע הזה: כאשר הח'ליף השני, עומר בן אלח'טאב, הגיע לירושלים, הוא מצא כי שטח ההר כולו עזובה, שכן הוא שימש מזבלה עירונית לאחר החורבן. ציווה עומר, על פי המסורת, לנקות את השטח ואף השתתף בעצמו בעבודות הניקיון. לאחר מכן הוא ביקש לברר אצל כעב אל-אחבאר, היהודי המומר, שהתלווה לכוחות המוסלמים, את המיקום המדויק של ה"סלע" על-מנת לבנות את המסגד, וכעב הראה לח'ליף את המיקום המדויק.
כאשר התייעץ עומר עם כעב היכן לקבוע את המסגד, אמר לו זה לקבוע את המסגד מאחורי הסלע. למשמע עצתו זו של כעב, מוסיפה המסורת לספר, גער בו הח'ליף כשהוא טופח על חזהו ואומר: "הו כעב, אתה עדיין הולך בדרכי היהודים". שכן, קלט עומר בן אל-ח'טאב כי כעב זה, היהודי המומר, מנסה לקבוע את מיקום המסגד כך שהמתפללים יפנו בעת התפילה אל כיוון הסלע. וכל זאת משום שהסלע הוא ה"קִבְּלה", כיוון התפילה, של היהודים, והסלע בעיני היהודים משול לכעבה אצל המוסלמים, בעוד כיוון התפילה של המוסלמים שונה מזמן אל כיוון מכה. האם כעב זה רצה להמשיך להתפלל לכיוון הסלע בגלל מוצאו היהודי? ייתכן.
בסופו של דבר נבנה המסגד בחלקו הדרומי של המתחם, והמתפללים המוסלמים פונים אל הכעבה שבמכה, הקבלה של המוסלמים, ולא אל הסלע, הקבלה של היהודים, כפי שמספרות המסורות המוסלמיות.
*
ובתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, ולא הרחק משם, שוכן לו גם קברו הקדוש של יהודי מפורסם אחר, שכנסיה מפורסמת סוככת עליו ואליה נוהרים חסידים מארבע רוחות השמיים. תחת השם "כניסת אל-קיאמה", כפי שהנוצרים מכנים אותה, הדביקו לה המסורות המוסלמיות את השם הלא מחמיא "כניסת אל-קמאמה", כלומר כנסיית הזבל, ללמדנו על המתח הדתי הקיים גם בין האיסלאם לנצרות.
המולה רבה אני פוגש בתחילתו של חודש אפריל 2007 בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. קולות שירה והלמות תופים מהדהדים בתוך תיבת התהודה השמימית המשונה הזאת, ששמה ירושלים. אני נזכר כי 'שבת האור' היום, ורק נעניתי להזמנת חבר לביקור קצר בעיר העתיקה לשם קיום מצווה ירושלמית, מצוות ניגוב החומוס המסורתי שיצא שמעו למרחקים. אני צועד לי במעלה הסמטה, בכיוון הרובע הנוצרי, ומנסה לפלס את דרכי בתוך ההמון החוגג. המון רב היה שם, ערב רב של צבעים וגזעים, צליינים ותיירים נושאי מצלמות דיגיטליות להנצחת המעמד בחגו של ישו. למשמע הקריאות הנישאות באוויר הדחוס של הסמטאות, אני אומר לעצמי, כי ישו ודאי מתהפך בקברו, השוכן מספר מטרים משם, או שמא הוא זז באי-נחת על מושבו המרופד אי שם בשמיים, כמאמר הנוצרים.
לעתים, נדחקים הזיכרונות מן העבר הרחוק, או שהם נארזים בחבילה ונשמרים בחדרי נפש, עד שזעזועים גלובליים פורמים את האריזה והם צצים על פני השטח. דומה כי זיכרונות נוצריים כאלה שבים ומהדהדים. לפני כיבוש ירושלים ע"י הצבאות המוסלמיים, שלח אבו עוביידה, מפקד הכוחות המוסלמיים איגרת אל תושבי ירושלים: "אל הפטריארכים של אנשי איליה [ירושלים] ותושביה...אנו קוראים לכם להעיד כי אין אלוהים בלעדי אללה וכי מוחמד הוא שליח אללה... אם תיענו לקריאתנו דמכם, רכושכם וצאצאיכם יהיו אסורים עלינו, ותהיו אחים לנו. ואם תסרבו לקריאתנו, תחוייבו בתשלום ה'ג'זיה', מס גולגולת, בעוד ידנו תהיה על העליונה ואתם מושפלים. ואם תסרבו לכך, הריני מודיעכם, כי אפשוט עליכם עם אנשים שאהבת המוות שלהם גדולה יותר מאהבתכם את שתיית היין ואכילת בשר החזיר, ולא ארפה מכם עד אשר אהרוג את לוחמיכם ואקח בשבי את צאצאיכם. בחרו אם כן באחת מן השתיים".
לבסוף נכנעה ירושלים, והסכם מסירת העיר והסדרת היחסים עם הנוצרים נחתם ע"י הח'ליף עומר בן אלח'טאב. בכך עבר קברו הקדוש של ישו לידי השלטון המוסלמי, ומפתחות הכנסייה עד עצם היום הזה נמצאים בידיהם, שריד מאותם ימים בעבר. מלחמות הדת לא פסקו כאן, הם המשיכו לבעור על אש קטנה, עד אשר הגיעו הצלבנים לשחרר את הקבר הקדוש מידי שלטון "הברברים".
כאשר סבבתי בסמטאות העיר העתיקה בתחילת אפריל שנה זו, ושמעתי את הלמות התופים בחגו של ישו המתהפך בקברו, שמעתי גם הדים אחרים שקמים לתחייה מתוך זיכרונות העבר. אני מטה אוזן ומקשיב לשירת הצעירים הנוצרים המשולהבים בחגיגה, ולא מאמין למשמע אוזניי: "באל-רוח, באל-דם, נפדיכּ יא מסיח", בנשמה, בדם נפדה אותך משיח, קוראים הצעירים בקול ניחר, בהשפעת הרוחות המנשבות באזור, קריאה המנוגדת לרוח הפסוק "המכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת", רוחו של ישו. התיירים המנציחים את ההתלהבות הנוצרית לבטח ישאו את הסיסמה אל מעבר לים, כדי שתהדהד גם שם ללבות את מלחמת הדת, שתביא כליה על העולם.
אגדה ערבית אחרת מספרת, כי מלאך המוות היה חברו של שלמה המלך. כשבא יום אחד לביקור, פנה אליו שלמה ושאל: כיצד זה אתה בא אל בית ולוקח את כל אנשי הבית, בעוד אתה לא נוגע באיש בבית שלידו? ענה מלאך המוות: אתה ודאי יודע את זה טוב ממני. אני בסך הכול יושב מתחת לכס מלכות שמיים, שממנו מושלכים אלי איגרות הכוללות שמות של אנשים שאני מצווה לקחת את נשמותיהם.
יום אחד בא מלאך המוות לבקר את שלמה, שישב באותה עת עם חבר אחר שלו. מלאך המוות הביט אל החבר וחייך אליו. משהלך מלאך המוות, פנה החבר אל שלמה ושאל: מי זה, הו נביא האלוהים? "זהו מלאך המוות", ענה לו שלמה. אמר החבר: "ראיתי שהוא חייך אלי, אני מבקש ממך לצוות על הרוח שתישא אותי מכאן אל מקום רחוק בהודו". נענה שלמה לבקשת החבר והרוח נשאה אותו והשליכה אותו הרחק בהודו. כשחזר מלאך המוות לבקר את שלמה, שאל אותו שלמה מדוע הוא חייך אל החבר. "ראיתי אותו אצלך", ענה מלאך המוות, והוסיף: "אמרתי לעצמי, מה עושה כאן האיש הזה, שכן אני נצטוויתי לקחת את נשמתו במקום כלשהו רחוק בהודו", ולכן הסתכלתי עליו וחייכתי.
כך היה בעיר הזאת, בארץ הזאת, וכך הווה. והנה אנו כאן יושבים בה ורואים לנגד עינינו איך היא נחצבת ואיך מלוא הארץ רעש. כל נגיעה באדמתה מעוררת את הג'ינים מרבצם, ואלה רק מחכים כדי לפרוץ מתוך הבקבוקים, כדי לצאת במחול שדים רועש ומדמם, שאיש אינו יודע את תוצאותיו.
שלמה איננו עמנו יותר כדי לשפוט משפט צדק במלחמת ה"כולה שלי" של עובדי האבן, שאותה הותירו הג'ינים כחור שחור ואפל. רק מלאך המוות סובב לו בארץ וידיו מלאות עבודה.
והסיפור עוד לא נגמר. בדם ואש, הוא עוד יסופר.
____
פורסם: פנים, גליון 39, יוני 2007
עיר הפרח המהלך
סלמאן מצאלחה ||
עיר הפרח המהלך
לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים היא בסופו של דבר עיר הזרים הנצחיים.
בעוד אנו אורזים את חפצינו בשנה האחרונה של המאה החולפת, של האלף החולף ומנסים למיין מה נחוץ לנו ומה לא, נחשפים לפנינו דמיונות חבויים שניסינו להסתיר, פיסות זיכרון ששכחנו במרתף ילדותנו ואולי זה הזמן להעלות. את האלף הראשון כבר עברו אבותינו ולא שבו. המתים, כידוע, לא קיימו הבטחות מעולם. ועכשיו, מה נאמר לכל אלה הבאים אחרינו? עוד חזון למועד? רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח.
כאן על קו פרשת הרוח, בין מציאות לדמיון, בין אוטופיה של ספירות עליונות למציאות של העולם התחתון, ניצבת ירושלים כגושי אבן המפרידים בין ים לים, בין המחר לאתמול, בין הירוק למדבר, ומעל לכל, בין קודש לחול. היא עומדת לה כאן כטרמינל קוסמי-פוליטי רחב ידיים, כנקודת זינוק על מסלול תחרויות שכּל הנוטל בהן חלק עובר אל מקומות אחרים ואל זמנים אחרים. כאן בירושלים, ובארבע כנפות תבל, נדחפים צאצאי משה, ישו ומחמד אל המסלול, כדי לקחת חלק באולימפיאדת הרוח הרעה שאיננה יודעת מנוח. כולם עומדים רכונים בחרדת קודש על הקרקע ומחכים ליריית הזינוק כדי לנצח את כוחות הכבידה.
*
בדמיוני כילד נקשרה ירושלים קשר הדוק באותו יום אפוקליפטי של הזנקה שאין ממנה חזרה. התסריט, כולל הוראות הבמאי היושב על במה מוגבהת בכיפת השמים, היו קבועים מראש ומפורטים לפרטי פרטים. במחזה של אחרית הימים לא ניתנת יד חופשית לאלתורים של שחקנים בני תמותה. אלה אמורים למלא את התפקיד שנקבע להם מראש, באמונה שלמה ובלי להעלות שאלות ותהיות, שמא ואולי ובכל זאת. היהודים, נאמר בתסריט האימים, עתידים להרוס את המסגדים המוסלמיים בירושלים, וכך יתחילו תגובות שרשרת. בתגובה על התמיכה הבלתי מסויגת של המערב, הנוצרי ברובו כידוע, ביהודים ובמדינת היהודים, יקומו המוסלמים להרוס את הכנסיות הנוצריות. תגובת המערב על הרס הכנסיות לא תאחר לבוא. המערב, הנוצרי כאמור, יגייס את צבאותיו, שיבואו לכבוש את הכעבה ואת מכה. וכך, בתגובות שרשרת בלתי ניתנות לריסון, תפרוץ המלחמה העולמית הגדולה, היא היא האפוקליפסה, עד אשר יבוא המשיח וישליט סדר חדש בעולם.
אמנם זה יהיה סדר עולמי חדש, שונה מזה שמדברים בו בימים אלה. אני לא תיארתי לעצמי, בימי הילדות ההם, כי הגורל עתיד לזמן אותי להצטופף עם קהל העיר הזאת, קל וחומר לחשוב על אפשרות להתגורר בעין הסערה שעתידה להתרחש באחרית הימים.
בשנת 1690, לספירת הנוצרים כמובן, מישהו אחר חשב שהנה אחרית הימים מתרחשת לנגד עיניו הכבויות. איש אינו יודע את שמו, ורוב הסיכויים שאיש לא יידע. איש העיר חלבּ, עבד אלע'ני אלנאבלסי שמו, בא באותה שנה לירושלים, נשא בה תפילה, סבב בשוקיה, פגש את אנשיה, וכמנהג עולי רגל רבים אחרים העלה את רשמיו על הכתב. יום אחד יצא אל גבעה הנמצאת מחוץ לחומות העיר בצד מערב. בימים ההם הגבעה שימשה בית קברות מוסלמי, ובית הקברות עדיין קיים בטבורה של ירושלים באזור ממילא. מלוויו של האיש סיפרו לו, כי כאן בקצה בית הקברות מישהו ניסה לחפור איזה קבר, והנה גילה בתוך הקבר איש מוסלמי היושב וקורא בקוראן. האיש מן הקבר פנה אליו ושאל: מה קרה, האם השעה, אחרית הימים, הגיעה? החופר בקבר נבהל ממה שראו עיניו ונס על נפשו. ואולם כעבור זמן חזר החופר למקום בלוויית אנשים אחרים. אך לא מצאו במקום זכר, לא לחפירה ולא לקבר.
כ200- שנה לאחר מכן, מישהי חשבה שאחרית הימים קרבה ובאה. בשנות השבעים של המאה ה19- באה לעיר ירושלים אשה הולנדית בשם ג'ין מרקס. כאן כינו אותה אנשי העיר "הנסיכה ההולנדית". ג'ין החליטה שלא די לחלום, אלא הגיעה העת לדאוג לצדדים הפרקטיים של הגאולה ואחרית הימים. לשם כך, היא החלה בבניית בניין שהיה אמור לשמש אכסניה גדולה, שתכיל 140 אלף איש מבני ישראל אשר יישארו בחיים באחרית הימים. המקום שבחרה הנסיכה ההולנדית הוא אותו מתחם, ממערב לבית הקברות המוסלמי בממילא. האיש מן הקבר בסיפור הקודם אמנם משתייך לבני ישמעאל, אבל מזלו אולי היה משחק לו והיה זוכה להשתכן במלון חמישה כוכבים על תקן גוי של שבת אצל ניצולי בני ישראל.
הפרויקט של הנסיכה ההולנדית לא הושלם, כי נגמר לה הכסף. ללמדך, שגם בעסקי אחרית הימים העניינים מתנהלים על פי מחירי השוק הארציים. במקום ההוא נמצא היום גן העצמאות המהווה, בשעות הקטנות של הלילה, כמנהגם של גני עצמאות בארץ הקודש, אתר מפגשים, מן הסוג שבגינו לגירוש מגן העדן היתה נוספת בעיטה, אם לא מעבר לכך, מנקודת המבט של האורתודוקסיה השלטת בעולמה של העיר. כך, לאורך השנים, יושבים להם אנשי ירושלים, החיים והמתים, בצפייה ליום הדין אשר לבטח יבוא. וכך, על כנפי הדמיון הפנטסטי, נישאת ירושלים אט אט מעל פני האדמה. כאילו האבן של העיר איננה אותה האבן, כאילו הרוח איננה אותה הרוח וכאילו האנשים אינם אותם האנשים.
לירושלים יש חוקים משלה. חוקי פיסיקה לא פועלים עליה. העיר ירושלים נישאת מעל פני האדמה באמצעות כוחות עילוי מטאפיסיים, וכל ניסיון לרדת עמה למטה, אל קרקע המציאות, אל הרחוב, אל בית הקפה, אל המולת האוטובוסים ואל האשפה העירונית, גורם להתרסקות חלומות ספוגים בקדושת אחרית ושל פנטסיות רוויות במיצים של אלוהות. כך גם נודעה העיר בסינדרום שלה, סינדרום ירושלים. המטייל ברחובותיה עשוי לפגוש אותם אנשים אשר כל חלומותיהם התנפצו על קרקע המציאות בעיר הזרה והמוזרה. איפה נמצא עוד עיר בעולם עם סינדרום הנושא את שמה?
את ירושלים רצוי לשמור במרתפי הדמיון. מומלץ ורצוי לכתוב עליה ולה שירים. היא עיר שמיטיבה עם המשוררים ומספקת להם צבע בשפע, דימויים ומטאפורות. יחד עם זאת, לא כדאי ואולי אף מסוכן לפרוט אותה לפרטים קטנים, כי המציאות עשויה לטפוח על הפנים וההתמודדות תהיה קשה. ירושלים, שכל תושביה זרים, איננה מסבירה פנים לזרים, כי לזרוּת בה יש הירארכיה. גם אני זר בירושלים וגם לי אינה מסבירה פנים. מה אני, בן התמותה, לעומת ימיה הרבים שהחליפו בה הרבה בני-תמותה.
בשנות השבעים של המאה ה19-, כמאה שנה לפני שבאתי בשעריה של ירושלים, בא אליה דמשקאי אחד, נעמאן אלקסאטלי שמו, בחיפוש אחר קידמה ואחר פתיחות. דמשק של הימים ההם היתה בעיניו לשיא הפיגור, לכן שם פעמיו אל מה שדימה אז בעיני רוחו כעיר האורות. עיר אורות הוא כמובן לא מצא, ואת רשמיו הנציח בחיבור שבו הוא מפרט את קורות מסעו בחבלי סוריה הגדולה. כ40- אלף תושבים הוא מנה אז בעיר, ואלה היו ערב רב של זרים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. הילידים, וטנייון כפי שהוא מכנה אותם, היו מיעוט בירושלים. רוב רובם של תושבי העיר באו ממקומות רחוקים, הווה אומר, מעבר לים ומעבר למדבר. היום מונה ירושלים יותר מ400- אלף נפש. התושבים של היום הם זרים חדשים, או צאצאי הזרים של אתמול. הזרים של היום הם אבות הזרים שייוולדו בה. ולאט לאט מתברר כי הזרוּת היא חלק בלתי נפרד מן העיר.
הזרים שהתיישבו בעיר אוהבים שזרים באים לבקר. הם יושבים בציפייה "למשלחות המבקרים כי הם מהווים חלק חשוב בפרנסתם", כדברי אלקסאטלי. יחסי האהבה-שנאה משמשים בה בערבוביה, כי אלה שכבר התיישבו בה אינם אוהבים זרים אחרים שבאים להתיישב בה, אך כולם חפצים בכספי הזרים, הווה אומר תיירים, כי על כך פרנסתם.
מי בונה את מי? האם האדם בונה לו עיר כצלמו, או שמא העיר היא הבונה את האדם כדמותה וכצלמה? שאלה זו, שנראית פשוטה, איננה פשוטה כלל וכלל כשמדובר בירושלים. ערים הבנויות לחופי ימים מקבלות מן הים את אופיין. הן פונות אל הים ושואבות ממנו רוגע. המחזוריות של הגאות והשפל והגלים המכים ללא הרף בחוף נוסכים בהן תחושה של חיים לאין קץ. גם בירושלים יש מחזוריות, אך זו מחזוריות של הר געש, שאינך יודע מתי יתפרץ.
וגם ים קיים בקרבת ירושלים. אך בים הזה של ירושלים אתה תמיד שוכב על הגב ועיניך נשואות לשמים. אתה אינך צריך לנקוף אצבע כדי לצוף בים של ירושלים, כי הוא תמיד דוחף ודוחף אותך למעלה. אתה יכול לשקוע רק בהזיות על ימים אחרים וזמנים אחרים. כל ניסיון שלך לעמוד על הקרקע, להיות במציאות, דורש מאמץ עילאי ובהרבה מקרים הוא דורש הרבה דמעות, ולא תמיד בגלל המלח של ים המוות.
אני, כאמור, לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים של המאה הזאת, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים בסופו של דבר היא עיר הזרים הנצחיים. מכיוון שכך, הם פני הדברים בירושלים. הקשר אל העיר איננו קשר אל מקום, כי אם אל זמן. הקשר איננו אל אבן, חפץ או משהו ארצי, כי אם אל רגע, אל תחושה ואל חוויה. ולירושלים, בשונה מערים רבות בעולם, ישנו יותר מדי זמן, יותר מדי רגעים ויותר מדי עבר. ומרוב עבר בירושלים קשה לראות את העתיד, כי העתיד של ירושלים תמיד מושך אל העבר. אנשי ירושלים מתהלכים בה כשעיניים קבועות בעורפם ופניהם קדימה, חסרות עיניים. זאת אולי עוד סיבה מדוע אנשי ירושלים מרבים ליפול ברחובותיה. כל תנועה בה, ולו הקטנה ביותר, יש בצדה פצע. כל אבן שהופכים בה עלולה לחשוף תחתיה עקרבים, כי ירושלים, כדברי המסורת, היא "כוס של זהב המלאה עקרבים".
ירושלים של אתמול, של היום וכנראה גם של מחר, יושבת על קו פרשת הרוח. היא תערובת של חברון מדרום ושל ורשה מצפון. היא יושבת בין המדבר לבין ההר. שני ימים נלחמים עליה, הים התיכון ממערב וים המלח ממזרח. ים של חיים וים של מוות, בדיוק כקורותיה. אך בימים אלה דומה כי היא יותר ויותר מפנה גב למערב ולא יושבת במזרח. היא מושכת אל העבר, אל הבראשית. יותר מדי עבר עבר פה, ובמקום שיש בו עבר צפוף כל כך, קשה לראות את העתיד.
ובמקום ההוא, במתחם ממילא, מספר אלנאבלסי ברשמיו, הוא ראה דבר מופלא: עיניו קלטו צמח בגודל אצבע, צבעו ירוק ויש בו פרח פורח. לצמח יש שתי ידיים וארבע רגליים וראש קטן אדום עם כרבולת לבנה מתנוססת מעליו. לצמח יש גם זנב ורוד אדמדם עם חוליות, ובצמח הזה יש רוח חיים והוא מהלך על רגליו. האם, בתוך האגדה שמספר אלנאבלסי מסתתרת תקווה? יום יבוא ומן הארץ לא רק תורה תצא, אלא גם פרחי ירושלים יתהלכו חופשי על אדמתה. שנים לא מעטות אני חי בירושלים ואני עובר הרבה ליד המקום הזה. בכל פעם אני מסתכל ובוחן את הקרקע, אולי אזכה לראות את הפרח המהלך ההוא.
בינתיים אני מסתפק בפרחים מהלכים אחרים, שאני רואה כבר שנים. יש להם ידיים ורגליים, אך אלה לא הידיים והרגליים שלהם. אלה הן ידיה ורגליה של הנערה הסובבת בלילות ומנסה למכור פרחים בברים של ירושלים.
בעוד אנו אורזים את חפצינו בשנה האחרונה של המאה החולפת, של האלף החולף ומנסים למיין מה נחוץ לנו ומה לא, נחשפים לפנינו דמיונות חבויים שניסינו להסתיר, פיסות זיכרון ששכחנו במרתף ילדותנו ואולי זה הזמן להעלות. את האלף הראשון כבר עברו אבותינו ולא שבו. המתים, כידוע, לא קיימו הבטחות מעולם. ועכשיו, מה נאמר לכל אלה הבאים אחרינו? עוד חזון למועד? רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח.
כאן על קו פרשת הרוח, בין מציאות לדמיון, בין אוטופיה של ספירות עליונות למציאות של העולם התחתון, ניצבת ירושלים כגושי אבן המפרידים בין ים לים, בין המחר לאתמול, בין הירוק למדבר, ומעל לכל, בין קודש לחול. היא עומדת לה כאן כטרמינל קוסמי-פוליטי רחב ידיים, כנקודת זינוק על מסלול תחרויות שכּל הנוטל בהן חלק עובר אל מקומות אחרים ואל זמנים אחרים. כאן בירושלים, ובארבע כנפות תבל, נדחפים צאצאי משה, ישו ומחמד אל המסלול, כדי לקחת חלק באולימפיאדת הרוח הרעה שאיננה יודעת מנוח. כולם עומדים רכונים בחרדת קודש על הקרקע ומחכים ליריית הזינוק כדי לנצח את כוחות הכבידה.
*
בדמיוני כילד נקשרה ירושלים קשר הדוק באותו יום אפוקליפטי של הזנקה שאין ממנה חזרה. התסריט, כולל הוראות הבמאי היושב על במה מוגבהת בכיפת השמים, היו קבועים מראש ומפורטים לפרטי פרטים. במחזה של אחרית הימים לא ניתנת יד חופשית לאלתורים של שחקנים בני תמותה. אלה אמורים למלא את התפקיד שנקבע להם מראש, באמונה שלמה ובלי להעלות שאלות ותהיות, שמא ואולי ובכל זאת. היהודים, נאמר בתסריט האימים, עתידים להרוס את המסגדים המוסלמיים בירושלים, וכך יתחילו תגובות שרשרת. בתגובה על התמיכה הבלתי מסויגת של המערב, הנוצרי ברובו כידוע, ביהודים ובמדינת היהודים, יקומו המוסלמים להרוס את הכנסיות הנוצריות. תגובת המערב על הרס הכנסיות לא תאחר לבוא. המערב, הנוצרי כאמור, יגייס את צבאותיו, שיבואו לכבוש את הכעבה ואת מכה. וכך, בתגובות שרשרת בלתי ניתנות לריסון, תפרוץ המלחמה העולמית הגדולה, היא היא האפוקליפסה, עד אשר יבוא המשיח וישליט סדר חדש בעולם.
אמנם זה יהיה סדר עולמי חדש, שונה מזה שמדברים בו בימים אלה. אני לא תיארתי לעצמי, בימי הילדות ההם, כי הגורל עתיד לזמן אותי להצטופף עם קהל העיר הזאת, קל וחומר לחשוב על אפשרות להתגורר בעין הסערה שעתידה להתרחש באחרית הימים.
בשנת 1690, לספירת הנוצרים כמובן, מישהו אחר חשב שהנה אחרית הימים מתרחשת לנגד עיניו הכבויות. איש אינו יודע את שמו, ורוב הסיכויים שאיש לא יידע. איש העיר חלבּ, עבד אלע'ני אלנאבלסי שמו, בא באותה שנה לירושלים, נשא בה תפילה, סבב בשוקיה, פגש את אנשיה, וכמנהג עולי רגל רבים אחרים העלה את רשמיו על הכתב. יום אחד יצא אל גבעה הנמצאת מחוץ לחומות העיר בצד מערב. בימים ההם הגבעה שימשה בית קברות מוסלמי, ובית הקברות עדיין קיים בטבורה של ירושלים באזור ממילא. מלוויו של האיש סיפרו לו, כי כאן בקצה בית הקברות מישהו ניסה לחפור איזה קבר, והנה גילה בתוך הקבר איש מוסלמי היושב וקורא בקוראן. האיש מן הקבר פנה אליו ושאל: מה קרה, האם השעה, אחרית הימים, הגיעה? החופר בקבר נבהל ממה שראו עיניו ונס על נפשו. ואולם כעבור זמן חזר החופר למקום בלוויית אנשים אחרים. אך לא מצאו במקום זכר, לא לחפירה ולא לקבר.
כ200- שנה לאחר מכן, מישהי חשבה שאחרית הימים קרבה ובאה. בשנות השבעים של המאה ה19- באה לעיר ירושלים אשה הולנדית בשם ג'ין מרקס. כאן כינו אותה אנשי העיר "הנסיכה ההולנדית". ג'ין החליטה שלא די לחלום, אלא הגיעה העת לדאוג לצדדים הפרקטיים של הגאולה ואחרית הימים. לשם כך, היא החלה בבניית בניין שהיה אמור לשמש אכסניה גדולה, שתכיל 140 אלף איש מבני ישראל אשר יישארו בחיים באחרית הימים. המקום שבחרה הנסיכה ההולנדית הוא אותו מתחם, ממערב לבית הקברות המוסלמי בממילא. האיש מן הקבר בסיפור הקודם אמנם משתייך לבני ישמעאל, אבל מזלו אולי היה משחק לו והיה זוכה להשתכן במלון חמישה כוכבים על תקן גוי של שבת אצל ניצולי בני ישראל.
הפרויקט של הנסיכה ההולנדית לא הושלם, כי נגמר לה הכסף. ללמדך, שגם בעסקי אחרית הימים העניינים מתנהלים על פי מחירי השוק הארציים. במקום ההוא נמצא היום גן העצמאות המהווה, בשעות הקטנות של הלילה, כמנהגם של גני עצמאות בארץ הקודש, אתר מפגשים, מן הסוג שבגינו לגירוש מגן העדן היתה נוספת בעיטה, אם לא מעבר לכך, מנקודת המבט של האורתודוקסיה השלטת בעולמה של העיר. כך, לאורך השנים, יושבים להם אנשי ירושלים, החיים והמתים, בצפייה ליום הדין אשר לבטח יבוא. וכך, על כנפי הדמיון הפנטסטי, נישאת ירושלים אט אט מעל פני האדמה. כאילו האבן של העיר איננה אותה האבן, כאילו הרוח איננה אותה הרוח וכאילו האנשים אינם אותם האנשים.
לירושלים יש חוקים משלה. חוקי פיסיקה לא פועלים עליה. העיר ירושלים נישאת מעל פני האדמה באמצעות כוחות עילוי מטאפיסיים, וכל ניסיון לרדת עמה למטה, אל קרקע המציאות, אל הרחוב, אל בית הקפה, אל המולת האוטובוסים ואל האשפה העירונית, גורם להתרסקות חלומות ספוגים בקדושת אחרית ושל פנטסיות רוויות במיצים של אלוהות. כך גם נודעה העיר בסינדרום שלה, סינדרום ירושלים. המטייל ברחובותיה עשוי לפגוש אותם אנשים אשר כל חלומותיהם התנפצו על קרקע המציאות בעיר הזרה והמוזרה. איפה נמצא עוד עיר בעולם עם סינדרום הנושא את שמה?
את ירושלים רצוי לשמור במרתפי הדמיון. מומלץ ורצוי לכתוב עליה ולה שירים. היא עיר שמיטיבה עם המשוררים ומספקת להם צבע בשפע, דימויים ומטאפורות. יחד עם זאת, לא כדאי ואולי אף מסוכן לפרוט אותה לפרטים קטנים, כי המציאות עשויה לטפוח על הפנים וההתמודדות תהיה קשה. ירושלים, שכל תושביה זרים, איננה מסבירה פנים לזרים, כי לזרוּת בה יש הירארכיה. גם אני זר בירושלים וגם לי אינה מסבירה פנים. מה אני, בן התמותה, לעומת ימיה הרבים שהחליפו בה הרבה בני-תמותה.
בשנות השבעים של המאה ה19-, כמאה שנה לפני שבאתי בשעריה של ירושלים, בא אליה דמשקאי אחד, נעמאן אלקסאטלי שמו, בחיפוש אחר קידמה ואחר פתיחות. דמשק של הימים ההם היתה בעיניו לשיא הפיגור, לכן שם פעמיו אל מה שדימה אז בעיני רוחו כעיר האורות. עיר אורות הוא כמובן לא מצא, ואת רשמיו הנציח בחיבור שבו הוא מפרט את קורות מסעו בחבלי סוריה הגדולה. כ40- אלף תושבים הוא מנה אז בעיר, ואלה היו ערב רב של זרים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. הילידים, וטנייון כפי שהוא מכנה אותם, היו מיעוט בירושלים. רוב רובם של תושבי העיר באו ממקומות רחוקים, הווה אומר, מעבר לים ומעבר למדבר. היום מונה ירושלים יותר מ400- אלף נפש. התושבים של היום הם זרים חדשים, או צאצאי הזרים של אתמול. הזרים של היום הם אבות הזרים שייוולדו בה. ולאט לאט מתברר כי הזרוּת היא חלק בלתי נפרד מן העיר.
הזרים שהתיישבו בעיר אוהבים שזרים באים לבקר. הם יושבים בציפייה "למשלחות המבקרים כי הם מהווים חלק חשוב בפרנסתם", כדברי אלקסאטלי. יחסי האהבה-שנאה משמשים בה בערבוביה, כי אלה שכבר התיישבו בה אינם אוהבים זרים אחרים שבאים להתיישב בה, אך כולם חפצים בכספי הזרים, הווה אומר תיירים, כי על כך פרנסתם.
מי בונה את מי? האם האדם בונה לו עיר כצלמו, או שמא העיר היא הבונה את האדם כדמותה וכצלמה? שאלה זו, שנראית פשוטה, איננה פשוטה כלל וכלל כשמדובר בירושלים. ערים הבנויות לחופי ימים מקבלות מן הים את אופיין. הן פונות אל הים ושואבות ממנו רוגע. המחזוריות של הגאות והשפל והגלים המכים ללא הרף בחוף נוסכים בהן תחושה של חיים לאין קץ. גם בירושלים יש מחזוריות, אך זו מחזוריות של הר געש, שאינך יודע מתי יתפרץ.
וגם ים קיים בקרבת ירושלים. אך בים הזה של ירושלים אתה תמיד שוכב על הגב ועיניך נשואות לשמים. אתה אינך צריך לנקוף אצבע כדי לצוף בים של ירושלים, כי הוא תמיד דוחף ודוחף אותך למעלה. אתה יכול לשקוע רק בהזיות על ימים אחרים וזמנים אחרים. כל ניסיון שלך לעמוד על הקרקע, להיות במציאות, דורש מאמץ עילאי ובהרבה מקרים הוא דורש הרבה דמעות, ולא תמיד בגלל המלח של ים המוות.
אני, כאמור, לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים של המאה הזאת, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים בסופו של דבר היא עיר הזרים הנצחיים. מכיוון שכך, הם פני הדברים בירושלים. הקשר אל העיר איננו קשר אל מקום, כי אם אל זמן. הקשר איננו אל אבן, חפץ או משהו ארצי, כי אם אל רגע, אל תחושה ואל חוויה. ולירושלים, בשונה מערים רבות בעולם, ישנו יותר מדי זמן, יותר מדי רגעים ויותר מדי עבר. ומרוב עבר בירושלים קשה לראות את העתיד, כי העתיד של ירושלים תמיד מושך אל העבר. אנשי ירושלים מתהלכים בה כשעיניים קבועות בעורפם ופניהם קדימה, חסרות עיניים. זאת אולי עוד סיבה מדוע אנשי ירושלים מרבים ליפול ברחובותיה. כל תנועה בה, ולו הקטנה ביותר, יש בצדה פצע. כל אבן שהופכים בה עלולה לחשוף תחתיה עקרבים, כי ירושלים, כדברי המסורת, היא "כוס של זהב המלאה עקרבים".
ירושלים של אתמול, של היום וכנראה גם של מחר, יושבת על קו פרשת הרוח. היא תערובת של חברון מדרום ושל ורשה מצפון. היא יושבת בין המדבר לבין ההר. שני ימים נלחמים עליה, הים התיכון ממערב וים המלח ממזרח. ים של חיים וים של מוות, בדיוק כקורותיה. אך בימים אלה דומה כי היא יותר ויותר מפנה גב למערב ולא יושבת במזרח. היא מושכת אל העבר, אל הבראשית. יותר מדי עבר עבר פה, ובמקום שיש בו עבר צפוף כל כך, קשה לראות את העתיד.
ובמקום ההוא, במתחם ממילא, מספר אלנאבלסי ברשמיו, הוא ראה דבר מופלא: עיניו קלטו צמח בגודל אצבע, צבעו ירוק ויש בו פרח פורח. לצמח יש שתי ידיים וארבע רגליים וראש קטן אדום עם כרבולת לבנה מתנוססת מעליו. לצמח יש גם זנב ורוד אדמדם עם חוליות, ובצמח הזה יש רוח חיים והוא מהלך על רגליו. האם, בתוך האגדה שמספר אלנאבלסי מסתתרת תקווה? יום יבוא ומן הארץ לא רק תורה תצא, אלא גם פרחי ירושלים יתהלכו חופשי על אדמתה. שנים לא מעטות אני חי בירושלים ואני עובר הרבה ליד המקום הזה. בכל פעם אני מסתכל ובוחן את הקרקע, אולי אזכה לראות את הפרח המהלך ההוא.
בינתיים אני מסתפק בפרחים מהלכים אחרים, שאני רואה כבר שנים. יש להם ידיים ורגליים, אך אלה לא הידיים והרגליים שלהם. אלה הן ידיה ורגליה של הנערה הסובבת בלילות ומנסה למכור פרחים בברים של ירושלים.
ירושלים, קיץ 1999
פורסם: פנים, גליון 12, פברואר 2000*
***
לאנגלית, לחץ כאן.
לערבית, לחץ כאן.
ـــــــــــــــــــ
