ארכיון ( 1988):

סלמאן מצאלחה ||

באשר האדם, שם אושוויץ

צופן: אדמע, מאת ק. צטניק, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988



״לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטירה כי אם אני ואתה, האדם״.

שלושים שנה נושא יחיאל די-נור את משא אושוויץ על כתפיו, שלושים שנה של חיים בפלנטה אחרת ששום ספינת חלל לא הגיעה אליה, כי ״הזמן שם, בפלנטת אושוויץ, לא כזמן כאן. כל רגע שם סובב על שיני גלגל לכת אחר״, ואין ביכולתנו, אנחנו בני התמותה, לגעת במה שנפשו של בעל ה״סלמנדרה״ נגעה בזמן ״ההוא״ של כזמננו.

״צופן: אדמע״ הוא עוד נסיון של ק. צטניק, שנדר נדר להיות לפה לכל המובלים למשרפות של אושוויץ, לספר את קורותיה של הפלנטה הזאת לאנשים שלא היו שם, כדי להזהיר מפני התהום הפעורה הניצבת לא הרחק מנפשם של בני האדם, כל בני האדם. אותה תהום פעורה כפיהוקו של איש ס. ס. בבוקרו של עוד יום עבודה ״משחררת״, בשולחו אנשים למשרפות: ״ברעדה אני נושא עיני לראות את פני אלוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש ס. ס. העומד למטה לפני המשאית. קורי השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו - נהר השלדים הזורם בשקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך״.

התמונה ה״פסטוראלית״ הזאת המובאת בגוף שלישי באה לומר שגם איש הס. ס. הזה היה בסך הכל בשר ודם. הוא עייף בשעת בוקר מוקדמת, ופיהוק ארוך נפער בפיו. אך תהום גדולה פעורה בנפשו כי הוא יצר את אושוויץ, וה״הוא״ כאן הוא בעצם האדם, כל אדם. אף ק. צטניק עצמו, באדמיות שבו, הוא גם יצר את אושוויץ, ״וכשביקשתי לראות את פני השטן שברא את אושוויץ, ראיתי פתאום על פני הנחשים הרוחשים את פני שלי... לראשי כובע ס. ס., סמל גולגולת המוות נעוץ מעל למצחיית הכובע, ובעד ארובות עיניה של הגולגולת אני מסתכל אל המשאית הנוסעת אל הקרמטוריון ואני מפהק ומפהק ומסתכל באיש ס. ס.״.

ק. צטניק מביט אל עצמו המעולף, ורואה את סודו של הפיצול. הוא נפרד מעצמו ורואה את סודו של הפיצול.

״צופן: אדמע״ נוצר בעקבות טיפול שקיבל ק. צטניק אצל ד״ר באסטיאנס, במרפאתו שבליידן. ד״ר באסטיאנס פיתח שיטה לריפוי נפגעי מחנות הריכוז הנאציים באמצעות הסם ל. ס. ד., והספר שלפנינו מתעד כמה ישיבות טיפוליות במרפאתו. ק. צטניק הגיע אל באסטיאנס ובפיו בקשה: ״אנא, פתח לפני שער זה, ואתה בבקשה ממך, הואל נא להשאיר אותי בפנים לבדי, עם עצמי״.

וכשהיה לבדו, חזר אל הפלנטה האחרת, אל אותן תמונות מעולם אחר: המשאיות, הרכבות וריח הבשר החרוך העולה מן הקרמטוריון. שם בפלנטה שאין לה קיום מלבד בשם אושוויץ עולה אליו ממעבה האדמה זעקת התולעת: ״אני החיים, אני החיים״. ״חיֵה״ זועקת אליו התולעת המחפשת מחסה, ״חפור וחיֵה״, כל עוד ידיך חופרות אתה חי!... חיה״. ומאחורי מסך הל. ס. ד., הוא משדר לנו איתותים ותמונות שקשה לנו, אנו בני התמותה, לקלוט אותן.

״צופן: אדמע״ הוא תעודה אנושית המטילה כתם על האנושות כולה, לאחר שהדברים המתוארים בה יכלו להתרחש בתוכה.
___

פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 26 באוגוסט 1988

כל הפרטים

ארכיון

סלמאן מצאלחה ||

זכר לשכחה - אחרית דבר

מחמוד דרוויש, זכר לשכחה, תרגום הערות ואחרית דבר: סלמאן מצאלחה, הוצאת שוקן בשנת 1989

כל הפרטים

ארכיון

בקורת ספרים

הוא אוהב את פלשתין ושואף להגיע אליה כמסעו של הצופי אל התחנה האחרונה שלו, אל ההתמזגות וההתייחדות עם האהובה, המולדת, האלוהים.

ג׳ברא אברהים ג׳ברא, תלאובת השמש, מערבית: רוג׳ה תבור, ספריית פועלים, 1989

הארץ, 24 במארס 1989

סלמאן מצאלחה ||

סימפוניה לפלשתין

כל הפרטים

משורה, לא משחרר גם המוות

צרת התרבות -

מיום ליום מתברר כי שרת התרבות נהפכה להיות צרת התרבות בישראל. "אין לי סבלנות לדרוויש", אמרה... היא מגדישה את הסאה ב"בולשיט" שלה, והגיע הזמן לעשות לה "קאט".

כל הפרטים

כמי שצופה מהצד על שתי הקהילות המדומיינות האלו אני יכול להביט בעיניים משתאות לנוכח המהלומות המילוליות שמטיחים אלה באלה.

סלמאן מצאלחה ||

״האשכנזים מדרועא דשמאלא״

נתחיל בסיפור: מעשה בבחורה המשתייכת לזרם הדתי-לאומי ושם משפחתה הוא ברזילי. זו הדריכה טיולים בשירות הלאומי שלה. יום אחד היא הדריכה טיול של בית-ספר לבנות משכונת גאולה בירושלים. כל הזמן שאלו אותה הבנות אם השם ״ברזילי״ הוא עיברות של ״אייזנברג״. למה אייזנברג, אולי אני ספרדיה? לא יכול להיות, אמרה לה בת אחת, את נורמלית. ספרדים, לא. אמא שלי אומרת שמי שמתחתנת עם ספרדי יש לה דפקט.

הדים מן הדעה הרווחת הזו אפשר לשמוע גם בפורום שנושאו שידוכים בין אשכנזים לספרדים. מישהי מספרת: ״לאחרונה יצא לי לשמוע על כמה חתונות ׳מעורבות׳... אשכנזי עם ספרדיה, וגם הפוך... בשיחה עם חברות דנו על זה והן אמרו... שאשכנזי לוקח ספרדיה או הפוך, יש כאן פשלה שמסתירים. לא שאני בעד אימרה זו, אבל זו הייתה הדעה הרווחת. האם אתם בעד שידוכים בין אשכנזים לספרדים או נגד? אני לא מדברת על ספרדיה שרופה שכל כולה זה מנטליות ספרדית מובהקת, אלא על בנות ספרדיות משתכנזות שמאוד אוהבות את המנטאליות האשכנזית והן בעצמן נראות כמו אשכנזיות.״. (מתוך: בחדרי חרדים)

במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״, נקרא לה - מערבית, נוצר מתח חיכוך. זהו חיכוך בין לוחות תרבות טקטוניים שקשה לגשר ביניהם. הלאבה הרותחת במעמקים רק מחפשת סדק קטן כדי להתפרץ החוצה. משנוצר סדק באמצעות אמירה או התנהגות כזו או אחרת, היא מתפרצת ועולה על פני השטח, לעתים בלשון רהוטה ולעתים בלשון בוטה וחבוטה.

ובכן, עונג רב מסב לי השיח המתלהט בין אשכנזים לספרדים בשנים האחרונות. כמי שצופה מהצד על שתי הקהילות המדומיינות האלו אני יכול להביט בעיניים משתאות לנוכח המהלומות המילוליות שמטיחים אלה באלה. בכל זאת יש משהו משובב נפש בגילויי החיבה ההדדית הנשפכת כטוקבק המתגבר מתחת לכל פוסט רענן.

בשסע התרבותי האשכנזי-ספרדי אין כל חדש. שכן ״המזרח הוא המזרח והמערב הוא המערב והשניים לעולם לא ייפגשו״, כמאמר המשורר. כל מה שעלה לאחרונה על פני השטח מבעבע עמוק בנבכי הנפשות הפועלות עוד מדאורייתא. צריך לחזור אל דברי החכמים בנושא הנדון ומן הראוי להקשיב לדבריהם בנחת. על ההבדל בין אשכנזים לספרדים כבר עמד פוסק הלכה גדול ממוצא ספרדי בן המאה ה-18. האשכנזים, אומר מרן החיד״א, מחמירים בדינים משום שהם שייכים לספירת ה״גבורה״. הספרדים, מאידך, מקלים הם, כיוון שהם שייכים לספירת ה״חסד״. החסד הספרדי, יסבירו החכמים, משול למים המחלחלים למטה ומחברים, בעוד הגבורה האשכנזית משולה לאש המאכלת, המפוררת והפונה למעלה.

מר״ן עובדיה יוסף אף הרחיק עד ימי בראשית. ״האשכנזים מדרועא דשמאלא״, דרש עובדיה יוסף באחד משיעוריו. הספרדים, עוד מימי אדם הראשון, היו אוחזים בידו הימנית של אדם הראשון שהיא ספירת חסד, בעוד האשכנזים אחזו בידו השמאלית, שהיא ספירת גבורה.

זה מה שמבעבע מתחת לפני השטח. כאשר מישהו מתרעם על החלוקה הזו בין ״חסד״ הספרדים ו״אש״ האשכנזים ופונה לקבל הסבר בנדון, הרב עונה לו בזו הלשון: ״אתה מתייחס לתכונות החיצוניות, ואילו החיד"א מתייחס למידות הפנימיות. לא אאריך, כדי שאף אחד לא יפגע. אבל במריבה עם הספרדי, נכון שהוא צועק וכו', אבל אחר כך הוא עושה סולחה וגמרנו. אצל האשכנזי, הוא נלחם באלגנטיות, אבל המריבה יכולה להמשך זמן רב, והנקמה יכולה להגיע על קר.״ (ראה: יהדות נט)

אם כן, אין חיבור בין יסוד האש ליסוד המים. אלה הם שני יסודות מנוגדים מאז ימי בראשית. הנה לכם תורת השסע האתנו-תרבותי על רגל אחת, ואידך זיל גמור.

*

כל הפרטים

זאב רז || הכל בגלל מלה אחת

באִבחַת סכין סילק אדם חכם מלה מיותרת - וַיהי אור

זאב רז || 

הכל בגלל מלה אחת

הערה על הגירסה החדשה, היפהפיה והמבוארת להפליא של "ספר האגדה"

אמר ארכימדס: "תנו לי נקודת־מִשעָן — ואָניף את העולם".

ליָדיו של פרופ' אביגדור שנאן נִקרתה נקודת־משען והוא הניף את העולם. נקודת המִשען היא "ספר האגדה" החדש.

כל הפרטים

כל מי שדורש שוויון אזרחי מלא ונושא את הסיסמה ״מדינת כל אזרחיה״ חייב לעמוד מאחורי צירוף המלים שהוא זורק לחלל האוויר. הוא חייב למלא את הסיסמה הזו בתוכן ולעמוד על העקרון האזרחי הזה עד תום. 
 

סלמאן מצאלחה ||

רגל פה רגל שם

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

דרך המישרים של הפלסטיני

סיפור שהיה כך היה. לפני כתריסר שנים, וליתר דיוק בקיץ 1996, השתתפתי בפסטיבל השירה הבינלאומי הנערך ברוטרדם שבהולנד. באותה שנה השתתף גם ידידי המשורר יצחק לאור. בין המשתתפים בפסטיבל היה גם משורר מצרי. כעבור יום, אם זכרוני אינו מטעני, המתיק יצחק לאור באוזני סוד, כי המשורר המצרי פונה לו עורף ואינו מדבר עמו. המשורר המצרי אף מתרחק מקבוצת משוררים כאשר הוא מצטרף אליה. לאחר ששמעתי את הדברים החלטתי כי לא אתן לדברים לעבור כך ויזמתי מפגש משולש בינינו.

שאלתי את המשורר המצרי: "מדוע אתה מתרחק מיצחק ולא מדבר עמו?" תשובתו היתה: "ישנה החלטה רשמית של אגודת הסופרים במצרים האסורת לדבר עם ישראלים". שאלתי אותו שנית: "האם אתה מכיר את יצחק לאור? האם קראת משהו מפרי עטו? מהן עמדותיו, דעותיו, או דבר מה כזה?" הוא השיב: "לא, אינני מכיר אותו. זה לא חשוב, כי ההחלטה היא החלטה רשמית ומחייבת". אמרתי לו: "האם אתה יודע שיצחק לאור, זה שאתה מתרחק ממנו, הוא יותר פלסטיני מהרבה פלסטינים שאתה מכיר, והוא יותר ערבי ויותר אנטי אמפריאליסט מהרבה סופרים של 'אגודות הסופרים שלכם'? המשורר המצרי המשיך להתעקש: "ההחלטה היא החלטה רשמית, והיא מחייבת את כולם".

לאחר שנואשתי מן "ההגיון" הזה, פניתי אליו: "אם אתה מחוייב לכל הדברים הרשמיים האלה, עליך לדבוק בהם עד הסוף ואל תדבר עמי גם כן. אני חושש שאתה מפר את ההחלטות הרשמיות שלכם. שכן, גם אני נושא דרכון ישראלי. מה לעשות, נולדתי בישראל ואני נושא את הדרכון הישראלי וייתכן כי, מבחינה רשמית, אסור לך לדבר עמי". למשמע הדברים האלה, ראיתי כי הוא נבוך קצת, אך התעשת ואמר: "אתה ערבי וזה דבר שונה". "ידידי היקר", אמרתי לו "אם אתה חפץ לדבוק בדברים רשמיים, אז הנה הוא הדרכון הישראלי שלי. ואם אתה נוהג אחרת עמי משום שאני ערבי, בשונה מיצחק לאור רק משום שהוא יהודי, הרי שההתנהגות שלך מונעת אך ורק ממניעים גזעניים ואין שום הסבר אחר", כך נגמרה השיחה. מאוחר יותר הבנתי מיצחק, כי המשורר המצרי שינה את דפוס ההתנהגות שלו והפסיק להתרחק ממנו.

אני נזכר בסיפור הזה עכשיו בעקבות כל ההמולה הערבית החדשה שנסבה סביב פירסומו של ספר באנגלית הנושא את הכותרת "עיר, סיפורי ערים מהמזרח התיכון", אנתולוגיה של סיפורים על ערים במזרח התיכון, שאותה ערכה משוררת ועתונאית לבנונית. הדבר שעורר את המהומה הזאת הוא הכללת סיפור של יצחק לאור באנתולוגיה הזאת לייצג את העיר תל-אביב.

שוב ושוב נזעקים כל אלה המתהדרים בתוארים כמו נושאי הדגל, הדבקים בעקרונות היסוד של האומה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ודרך הדחליל הנקרא המאבק ב"נורמליזציה". וכל זאת, על מנת להופיע כמי שמגנים על "האומה הערבית" נוכח הסכנה הישראלית האורבת, לא רק בדמות תרגום יצירות עבריות לערבית, כי אם כעת השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה אנגלית משותפת.

"הסתננות ישראלית אל התת-מודע הערבי", זעקה הכותרת שהתנוססה בראש מאמר של נג'ואן דרויש, משורר פלסטיני וכתב עתון 'אל-אח'באר' הלבנוני המקורב לחזבאללה. קראתי את המאמר, אך לא הבנתי כיצד מתבצעת ההסתננות הזאת אל התת-מודע הזה. הדבר נשגב מבינתי. האם התת-מודע הערבי הוא תת-מודע אנגלי ולא ידענו זאת קודם? אחרת, כיצד ההסתננות אל התת-מודע הערבי הזה נעשית דרך תרגום לאנגלית? יתירה מזאת, גם ההנחה על קיומו של תת-מודע ערבי טומנת בחובה הנחה אחרת והיא קיומו של מודע ערבי. הנחה זאת, כמדומני, היא עלילה גדולה ללא כל ספק.

כנראה, לא תעזורנה ללאור עמדותיו האנטי ציוניות המוצהרות שאותן הוא מביע כאן בישראל כמו מעל כל בימה בחו"ל. שום דבר לא יעזור לו אצל כל אלה, מסיבה שאין לה קשר לנורמלזציה וכדומה. "הדבר המפליא הוא", ממשיך כתב 'אל-אח'באר' לנאום: "כי הפרוגרסיביות של חלק מהסופרים הישראלים הפכה להיות תירוץ למען החדרתה של ישראל אל התודעה הערבית והפיכתה לחלק טבעי באיזור". אה, עכשיו הבנו, אני אומר לעצמי, ישראל הסתננה בהתחלה אל התת-מודע הערבי והנה היא כעת חודרת אל ה"מודע הערבי". איזה מזימה ציונית אימפריאליסטית שחוטיה נטווים סביב המודע והתת-מודע הערביים!
ואם אין מנוס מכך, ממשיך הכותב בנסיון להקל במעט את המהלומה הישראלית שניחתה על התודעה הערבית, "אפשר למשל לשתף את לאור בספר המדבר על הכיבוש הישראלי ועל הטרור של המדינה העברית או הפאשיזם הגואה בחברה הישראלית, אך לא בספר רגיל המדבר על העיר תל-אביב". הכותב מסיים את נאומו בהבעת דאגתו הגדולה: "גם מדאיג מאוד שספר כזה עובר כך, במודע, בקרב הסופרים הערבים שהסכימו לפרוס את סיפורי עריהם במסגרת אחת עם סיפור תל-אביב, ובקבלתה כעיר טבעית נורמאלית במזרח התיכון" (אל-אח'באר, 25 באוקטובר 2008).

אכן, האמת היא כי תל-אביב איננה "עיר נורמאלית במזרח התיכון". היא שונה מאוד מערי המזרח התיכון החוששות מן החופש שאותו מייצגת עיר זאת. לו הייתה זאת עיר בעלת אופי של ערי המזרח התיכון הייתה אוסרת את מכירת ספריו של יצחק לאור ואחרים, כפי שעושות ערים ערביות במזרח עם ספריהם של סופרים ומשוררים ערבים. לו היתה בעלת אופי של ערי המזרח התיכון לא היתה יוצאת בהפגנה הגדולה ביותר במזרח התיכון נגד הטבח בסברה ושתילה. באותה תקופה, בתקופת מלחמת לבנון ההיא ב-1982, כתב אותו יצחק לאור:"וְעַכְשָׁו בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּתֵל אָבִיב הַמַּפְצִיצָה אֲנִי קָם / אֶל הַמִּטְבָּח מַעֲלֶה בּוֹ אוֹר וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַתִּינוֹק / בּוֹכֶה בַּבַּיִת מִמּוּל וְאֶת קוֹל אִמּוֹ הַטּוֹבָה מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ / וַאֲנִי מְוַתֵּר עַל קוֹלוֹת הַמִּזְמוּז לְמַטָּה בָּרְחוֹב וְעַל הַשִּׁעוּל /.../ וַאֲנִי מְנַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת / הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אֶת נְשִׁימָתֵךְ. אֶשָּׁאֵר רַק עִם צִוְחַת / הָעוֹלָלִים בְּמַעֲרַב בֵּירוּת". אכן, לו היתה תל-אביב בעלת אופי של המזרח התיכון היא היתה שותקת על כל זה, כפי ששתקו ושותקות כל אותן ערים במזרח התיכון על מעשי הטבח שהתרחשו ומתרחשים בעיראק, בדארפור או כאלה שהתרחשו בלבנון עצמה, ארץ אותו עתון ומזרחה ממנה.

אין אני בא להגן על תל-אביב כאן, כי לאמיתו של דבר יש בלבי חשש בשנים האחרונות מכך שהעיר הזאת, כמו ערים אחרות כאן, מתחילה להצטרף אל אותה מנטאליות גזענית של המזרח הזה שמדיף סרחון גזעני על כל סוגיו ומקורותיו. אולי בדרך זאת, תתממש הנורמליזציה האמיתית של העיר הזאת עם המזרח הזה. בשפתנו העממית נאמר: "מי שמתחבר לאנשים ארבעים יום, הופך להיות חלק מהם", קל וחומר כאשר ארבעים הימים האלה נעשו ארבעים, או ששים שנה ויותר.

העניין שיש לנו בפרשה הזאת והשלכותיה הוא הרבה מעבר לכך. הסופר המצרי ג'מאל אל-גיטאני, המופיע גם הוא בספר, ממהר להדגיש כי הוא "לא ידע על השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה" ומוסיף, כי לאחר פרסום הספר הוא קיבל דוא"ל מהסופר הפלסטיני עלא חליחל, תושב עכו שמשתתף גם הוא באנתולוגיה, שמבהיר לו כי "הסופר הישראלי מביע סולידריות עם העניין הפלסטיני". אך אל-גיטאני ממשיך: "הסולידריות איננה חשובה בהקשר הזה, כי העניין הוא עניין עקרוני." (אל-אח'באר, 27 באוקטובר 2008).

אחרי כן, מיהר עלא חליחל לשלם מס שפתיים לגזענים הערבים. במאמר שנשא את הכותרת "לא בהכרח הגנה על יצחק לאור" הוא מביע את פליאתו על כל הרעש סביב הפרשה הזאת, ומוסיף: "מטרת הנורמליזציה היא הפיכת ישראל חלק לגיטימי במרחב הערבי, ולכן אנו דוחים אותה ונלחמים בה כולנו", ומוסיף כי שימת הישראלים כולם בסל אחד "איננו לטובת העניין הפלסטיני, ואיננה לטובת כל אלה המאמינים בעקרונות של ניהול מאבקים ומשברים". כך הפכה אנתולוגיה ספרותית על ערים להיות שאלה של ניהול משברים ומאבקים, וכיוון שכך הוא אומר: "היהדות של לאור ודומיו לא צריכה להיות מכשול", וכי יש להתייחס אליה כאל "סולידריות שבאה מאחרים כמו צרפתים, דרום אפרקאיים ואחרים הנאמנים לעניין הפלסטיני", פוסק חליחל.

אין אני יודע אם יצחק לאור נאמן לעניין הפלסטיני של חליחל אם לאו. אך, אני סמוך ובטוח כי לאור נאמן לעניין שלו עצמו כישראלי, כיהודי ובראש ובראשונה כאדם, וכל זאת בשונה מהנהגת המפלגה אליה משתייך חליחל עצמו, אותה הנהגה שנכנעה ללחץ התנועה האסלאמית כאן וסילקה אותו מעריכת העתון של המפלגה בגלל מאמר שפירסם בעתון שלו ושל מפלגת בל"ד שלו.

אין צורך להזכיר כי ישנם קולות אחרים מחוץ למקהלה הצורמנית הזאת; אדוניס השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, המנוח מחמוד דרויש השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, וכך עשו רבים אחרים, עיראקים, לבנוניים, מרוקאיים ותוניסאים. יחד עם זאת קיימים רבים כאלה שנאחזים בכיבוש הישראלי בפלסטין כתירוץ. אך האמת היא כי לא הכיבוש הישראלי של אדמה ערבית הוא מה שמנחה אותם. לו היה כיבוש אדמה ערבית עומד בראש מעייניהם היו צריכים לסרב לנסוע לאנגליה או לארה"ב למשל, או לסרב להשתתף באנתולוגיה היוצאת לאור בארץ הכובשת את עיראק. או שמא עיראק איננה אדמה ערבית בעיני סופרים אלה?

ייתכן כי הבעיה של חליחל, שלנו כאן, היא עם הציונות ולא עם היהדות, אך הבעיה של כל האחרים היא בדיוק הפוכה. שכן, עמדותיהם של כל אלה אין להן שום קשר לכיבוש אדמה ערבית. עמדותיהם נובעות מהשקפה גזענית מאוסה כלפי היהודים מעצם השתייכותם הביולוגית ולא משום סיבה אחרת. משום כך, לא תעזורנה ליצחק לאור רעיונותיו, עקרונותיו ועמדותיו אצל כל אלה. כל עוד לאור הוא יהודי הוא יישאר לעד שייך לעדת "אלה אשר נשפכה החימה עליהם" - כלומר היהודים, כמאמר הפרשנות של הפסוק בפרשת אל-פאתחה, היא הפרק הפותח של הקוראן - בעיני הגזענים התועים.

אם כן, יש לומר קבל עם כי על כל פלסטיני הסובל מגזענות ציונית כאן, או הסובל מגזענות של אחיו הערבים בכל מקום במזרח התיכון הזה, חרף סיסמאות האחווה הערבית המזוייפת, להציב גבול ברור שמפריד בינו ובין הגישות הגזעניות האלה. וכל זאת, משום שבסופו של דבר, הוא עתיד לחיות עם ולצד השכן היהודי שלו. קל וחומר כאשר השכן הזה הוא יצחק לאור ומה שהוא מייצג.
זוהי דרך המישרים הפוליטית והחברתית של הפלסטיני. הלא כן?

***

הגירסה הערבית של המאמר התפרסמה לראשונה באתר הערבי הבינלאומי "אילאף".
התפרסמה גם באתר שמאל ערבי "משקף המזרח התיכון".

לגירסה הערבית, לחץ כאן.
***


המאמר עם תגובות באתר "קדמה".
המאמר עם תגובות באתר "הגדה השמאלית".

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

ברית מלים

על הקיר תלויים ציורי ילדים מעוטרים במלים בכתב ידם. אני בוחן את הציורים ומנסה לקרוא את מה שרשמו הידיים הקטנות. בתוך שלל המלל העברי, אני מגלה להפתעתי גם מלה אחת שיד קטנה עלומה רשמה אותה בערבית.

מדפים עמוסים בספרי ילדים ניצבים בפינת האולם. כל ילד יכול להושיט את היד, לגעת, לדפדף או לקרוא להנאתו. עולם ומלואו של אותיות שמתחברות, שיושבות יחד ויוצרות מלים ומשפטים בשחור על גבי נייר. עולם שוקק חיים בתוך נייר ממוספר שנכרך יחד וקיבל את השם ספר.

ובדומה למלים שחברו להן יחד, בתוך הכריכות הצבעוניות, אני מבחין בקצה השני של האולם בקבוצת ילדים ישובים להם וכרוכים לשולחנות העבודה. ניירות ועפרונות בצבעים שונים מונחים לפניהם, והם מקשיבים למורה מסורה המדברת אליהם. בצדו השני של האולם, משמאל לשער הכניסה, קיים עוד אגף, רחב יותר, עם עוד מדפים ועוד ספרים לגדולים.

לא, זוהי לא תמונה שעולה בזיכרוני כעת מתקופת הילדות. בילדותי לא זכיתי לבקר באולם של ספרייה ציבורית עמוסה בספרי ילדים, לא משום שלא רציתי אלא משום שמוסד כזה לא היה קיים כלל בכפר.

לא במקרה בנתה העברית בתים ליצור הקטן והמופלא הזה המשתייך למשפחת הספרים. כך קיבלנו בית ספר, וכך זכינו בבית ספרים. והספרים דומים לבני אדם, שכן גם לכל ספר יש שם. כל סימן, כל פסיק, כל צליל מתחבר לזה שעומד לידו ואומר לו שלום. וכך עוד שלום ועוד שלום, עוד מלה ועוד משפט, עד אשר נשלמת ברית המלים שנקראת יצירה. ומשזו נשלמת היא יוצרת את הקשר הנצחי בינה לבין המחבר, מחולל השלום הראשון, המסובב הראשון.

גם העברית וגם הערבית שאלו את המונח "ספר". אך לימים נפרדו דרכי העברית והערבית. ספר המשיך לשמש את העברית, והערבית החדשה בחרה לקרוא ליצור הזה בשם "כתאב". גם ל"כתאב" היה בית משלו - "בית-כתאב" קראנו לו בערבית של הימים ההם. אך זהו מונח ששימש אותנו בילדות כתחליף לילקוט בית ספר. כשידם של ההורים לא היתה משגת לקנות ילקוט, נהגו האמהות לבחור שמלה אחת שתש כוחה מרוב שימוש, לגזור ולתפור ממנה "בית-כתאב" - בית ספר, כעין שק צבעוני עם מתלה לכתפיים. ב"בית-כתאב" ההוא נהגנו לתחוב מחברות, ספרים ועפרונות בבואנו אל בית הספר.

מקום שבו בונים בתים ליצורים הקטנים והמופלאים האלה הוא מקום שוקק חיים. הוא מקום שבו יכולים יצורים אלה לצאת אל הרחוב, להתחבר אל בני אדם ואף להיכנס אליהם הביתה לביקור. בני האדם שיתחברו ליצורים אלה ישמרו עליהם מכל משמר, ואף יבנו להם ארון משלהם. יש כאלה שיבנו להם ארון ספרים יהודי, ויש כאלה שיבנו ארון ספרים ערבי. ובמקומות רחוקים מעבר לים יבנו ארון סיני או יפני, צרפתי או רוסי.

והנה אני עומד כאן ועכשיו ומעיף מבט על חבורת הילדים הכרוכה לה בשקט, שוקדת על מלאכתה באולם הספרייה העירונית בעיר דימונה, לשם הגעתי יחד עם משוררים אחרים כדי להעביר שיעורים על שירה בבתי הספר שבעיר. אני מביט על הילדים ולרגע נזכר במונח הערבי "אהל אל-כתאב", אנשי הספר או עם הספר, מונח המשמש באיסלאם לציין יהודים שהביאו לעולם את ספר הספרים.

אך דומה כי מאז זרמו הרבה מים בנהר, והדברים לא מתנהלים על מי מנוחות. כולם עדים בשנים האחרונות להידרדרות המתמשכת בשפת ההבעה של בני הנוער, הן דוברי העברית והן דוברי הערבית. הדבר מתבטא במבחנים הבינלאומיים להבנת הנקרא שמקיים ארגון המדינות המתועשות. מתברר שישראל תופסת מקום נמוך מאוד בדירוג, והיא ממוקמת בשליש האחרון של המדינות. בראש טבלת המדינות מדורגים התלמידים השוודים, הבריטים, ההולנדים והאמריקאים.

לא צריך להקים ועדות בדיקה בנדון, כי הרי הסיבות לכשל בהבנת הנקרא גלויות לעיני כל. שכן, בדומה לבעיית הדיגלוסיה הכרונית הקיימת בשפה הערבית, שגורמת לנתק כמעט מוחלט בין השפה התקנית, שפת הספר, שפת החשיבה והיצירה, לבין שפת הדיבור הדלה ברחוב, מתפתחת בעיה דומה בשפה העברית. גם בעברית הולכת ומתפתחת דיגלוסיה דומה בין עברית מדוברת של כוכב נולד, עברית דלה ושטוחה של רחוב, לבין עברית אחרת, עברית של ספר, של חשיבה ושל יצירה.

אך דומה כי במקום לבנות בתים לספרים בכל ישוב ובכל שכונה, ולסבסד ספרים להורים ולילדים, מעדיפים כאן להרוס בתי אזרחים, מעדיפים לבנות קניונים שאליהם מופנים עדרי אדם באמצעות טקסי כינוס הנקראים משום מה במונח "מבצע", כיאה לארץ המבצעים. ומבצעים של שיטוח מוחות מעין אלה לא פוסחים גם על הישובים הערביים.

כאשר עמדתי באולם הספרייה ובחנתי את ציורי הילדים התלויים על הקיר, שמתי לב כי המלה הערבית כתובה באיות לא נכון, טעות שנובעת משפה הנרכשת דרך שמיעה ולא דרך קריאה. הטעות הזאת של הילדים היא טעות נסלחת, לא כן הטעויות והחטאים שנעשים בזדון על ידי המבוגרים. את הטעות הקטנה של המלה הערבית הזאת תתקן בבוא היום הילדה הבדואית סאל עוקבי, תלמידת כיתה ד' מבית הספר היובל מבאר שבע, שהוכתרה השבוע כאלופת הבנת הנקרא בעברית בדרום הארץ. ואולי מסאלי הקטנה מן הדרום (אם עד אז לא תהרוס המדינה את ביתה) תבוא הישועה לישראל ויבוא גם לישמעאל גואל.

***

פורסם: הארץ, 20 בפברואר 2007

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

להרוג שלושה ולנוח

אחת מעלילות הדם הגדולות שהמציאו הציונים נגד הערבים היא הקריאה "אטבח אליהוד" המושמעת, כביכול, על ידי ערבים מתפרעים. עלילת דם זאת היא בחזקת "לשון הרע", ועל לשון הרע כבר אמרו חכמים שהיא "הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו" (ערכין טו, ע"ב).

בהכירנו את נפשו של המונותיאיסט המצוי במקומותינו, סביר להניח כי "לשון הרע" שאליו נדרשו החכמים מתייחס אך ורק ל"יהודי", בין אם הוא "אומרו", "מקבלו" או "שנאמר עליו". שכן, המושגים האלה אינם יכולים, בדיון הלכתי פנים יהודי, להכיל את שאר בני התמותה שאינם משתייכים לבני "העם הנבחר", בני בריתו של אברהם "אבינו". אבל נניח לרגע לסוגיה זאת למרות היותה רבת עניין כשלעצמה.
***
במרוצת העשורים האחרונים, שלא לומר במרוצת המאה שעברה, היחסים בין ערבים ויהודים עברו טלטלות רבות. המתח בין שני עמי הארץ, ושמא נכון יותר לומר עמי הארצות, ידע עליות ומורדות. עתות משבר ועתות רגיעה ידעה הארץ לסירוגין.

אני נזכר כעת בדברים אלה של חכמים, כי מדי פעם עולות על פני השטח שאלות בנושא היחסים העכורים בין המדינה "היהודית והדמוקרטית" לבין הערבים, אזרחי אותה מדינה שנאמר עליה גם "יהודית" וגם "דמוקרטית" בנשימה אחת ובלי ניד עפעף.

ההתפרעויות החמורות, שאירעו לאחרונה בעיר עכו ביום כיפור, היו הפעם כר נרחב לשיח החרשים המתנהל בין יהודים וערבים בארץ ה"מאובטחת". נכון, אין המדינה מוגדרת כמדינת הלכה ע"פ חוק, אך נכון גם לומר כי היא מתנהגת כמדינת "הלכה למעשה". הכפיה הדתית קיימת הלכה למעשה בישובים יהודים, כמו גם בישובים ערבים מוסלמים, משל היתה זו כפיה ע"י צו חברתי שאין המדינה יכולה לעמוד בפניו. כך, אתרע מזלו של הנהג הערבי בעיר עכו, שהיא להזכירכם עיר מעורבת, שרצה להסיע את בתו ביום-כיפור בחזרה הביתה לשכונה שרוב תושביה יהודים. רק בנס הוא ניצל מלינץ' הכפיה הדתית "הלכה למעשה" שעשו בו תושבי השכונה היהודים. במהרה, נפוצה שמועה בשכונות הערביות שתושבים ערבים נצורים וכי אזרח ערבי נהרג, וכך הכל התחיל להתגלגל והלהבות אחזו בבתים.

העתונות לא איחרה לבוא. היא מיהרה להביא דיווחים מן השטח ולפרסם עדויות מפי אנשי העיר, יהודים כערבים. שוב ושוב שטחו תושבים יהודים בפני הכתבים את המנטרה הידועה לשמצה "אטבח אליהוד", אותה מנטרה קמאית שכביכול נישאה בפי הערבים המתפרעים. הכתבים שמעו, רשמו והעיתון הדפיס והפיץ: "ושלא יספרו לנו שהערבים לא תיכננו את זה... זה הכל היה מתוכנן. הם צרחו פה כמו משוגעים 'אטבח אליהוד, אטבח אליהוד'. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, מהחלון של הבית שלי", טוען תושב עכו בפני כתב הארץ (עכו, מערכה ראשונה, הארץ, 17 באוקטובר 2008). וכך שבה לה הסיסמה הזאת והתפרסמה שוב ושוב בכל העתונים, אתרי האינטרנט ועברה מפה לאוזן: "תושבים באזור סיפרו שערבים התדפקו על דלתותיהם וצעקו 'איטבח אל יהוד'. לא יודע מה איתכם, אבל לי יש הרגשה שהייתה יד מכוונת לכל הפוגרום הזה...", תוהה תושב העיר המודאג באתר עכו.נט. או "הערבים סבבו ברחובות וקראו 'איטבח אל יהוד'" (מחלקה ראשונה).

אני קורא את הדברים ואומר לעצמי, לו התושבים היו מדווחים על קריאות כמו "אללה אכבר", הייתי אומר: ניחא, זוהי קריאה שגורה בפי מוסלמים, אך קריאה כמו "אטבח אליהוד", הרי מעולם לא נשמעה לא כאן ולא במרחב הזה מעולם.

***

אני תוהה על קנקנה של הקריאה המצמררת הזאת ומנסה לברר, היכן כל העסק המתקרא "אטבח אליהוד" התחיל? לשם כך, אני מתדפק על דלתו של הרב "גוגל" שליט"א ושואל לעצתו בסוגיה שאני מתחבט בה. הרב גוגל נ"י לא מאכזב אף פעם את המתדפקים על דלתו.
איש אחד יליד איסטנבול, משה בן שהם שמו, עלה לארץ עם משפחתו ומשפחת אחיו בשנת 1920. המשפחות התגוררו ליד נמל יפו, בשכונת נווה שלום. שנה לאחר מכן, באחד במאי 1921, השלום הופר בנווה השכונה. "כאשר פרצו המאורעות ביפו, נכנסו הערבים לדירת שתי המשפחות ובצעקות 'איטבח אל יהוד' היכו למוות את משה ואת אחיו יום טוב. בשל התגוננות הגבורה שלהם הצליחו הנשים והילדים למלט את נפשם." (מתוך: מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון).

עשר שנים לאחר מכן, וליתר דיוק בי"ז בשבט, תרצ"א, יוצא משה-צבי עם חמישה חברים, בחורי ישיבה ירושלמים, לטיול רגלי במזג חורפי נאה ושמים את פעמיהם לכיוון ים המלח ויריחו. הרב נריה אומר: "הרב קוק עודד טיולים בארץ ישראל כביטוי לאהבת ארץ ישראל... בשבילי זה היה טיול ראשון בארץ ישראל, והסמיכות לט"ו בשבט כנראה לא היתה מקרית. עם מקלות בידינו יצאנו לפנות בוקר והלכנו דרך שבילי ואדי קלט ליריחו. רק פעם אחת פגשנו בדרך בערבי שצעק לעברנו 'איטבח אל יהוד'..." (מתוך: אתר "כיפה"). כנראה שהקריאה "אללה אכבר" עוד לא צורפה אז בימים ההם לליקסיקון האימה. דומה כי הצעקה "איטבח אליהוד" משמשת כעין מס שפתיים שצריך לשלם לקורא היהודי, שכן לא יאה להביא סיפורי הרפתקאות של יהודי בארץ-ישראל בלי תשלום המס הזה.

לאחר שלנו בחורי הישיבה את הלילה במלון 'ירדן' ביריחו בעד 25 גרוש א"י, יצאו מחרת היום בי"ח בשבט עם בוקר לכיוון ים המלח: "יצאנו דרך השדה עם מצפן לים המלח. ראינו את הירדן, את ים המלח ואת מפעל נובמייסקי, ומשם דרך הואדי התקדמנו. באנו לירדן. הלכנו לים. עברנו את המפעל, נחנו ויצאנו ברגל ליריחו. פגשנו אוטו ערבי ושבנו איתו ירושלימה בארבע וחצי.", מספרים הבחורים. ואני קורא ולא יכול שלא לתהות על פשר ההתנהגות הזאת. כיצד זה עולים אותם בחורי ישיבה על "אוטו ערבי", כהגדרתם, ושבים איתו ירושלימה? האם פרחה מזכרונם הצעקה "אטבח אליהוד" של יום האתמול, או שמא לא היתה ולא נבראה ורק מס שפתיים המשולם לקורא על מנת להעצים את חוויית ההרפתקאה היהודית בארץ ישראל היתה זאת?

ימי הולדת היו מאז ומעולם סיבה למסיבה ובקיבוצים מציינים ימי הולדת של החברים. כאשר מדובר בחברים ותיקים זוהי הזדמנות להעלות זכרונות מימים עברו, וכך נוהג גם הקיבוץ הדתי שדה אליהו. במלאות שמונים לאסתר גולדשמיט לבית פנסו כותבת נורית דיקסטרו בעלון הקיבוץ: "אביה של אסתר ושמונת אחיו באו ארצה בתחילה המאה ה-20 ממקדוניה, מהעיר מונסטיר בבלקנים ... האב בא ישר לירושלים... אימה של אסתר באה מרבאט שבמרוקו... בירושלים נפגשו אביה ואימה של אסתר והקימו משפחה גדולה... בשכנות גרו גם משפחות של ערבים, איתם היו יחסים טובים. הילדים היו משחקים יחד ברחובות ולא היו בעיות. רק בימי שישי, אחרי התפילה במסגדים, היו קבוצות של צעירים משולהבים עוברים ברחובות הרובע, שולפים חרבות וצועקים 'איטבח אל יהוד'." (מתוך: שבולת, עלון קיבוץ שדה אליהו, גליון מספר 668, 2005).

לא רק בציון ימי הולדת של באים ובאות בימים הדברים עולים, כי אם במחזות הנכתבים על גיבורים מן העבר הציוני. והנה מחזאי אחד שהוא גם סופר ומשורר, ישראל גולד שמו, כותב מחזה בשם "אבשה" ובו הוא מעלה על נס את קורותיה של תנועת ניל"י. בין הדמויות במחזה: אבשלום פיינברג (1889-1917), מייסדה של התנועה ושעל שמו נקרא המחזה, וכן יוסף לישנסקי (1890-1917) ממנהיגי ניל"י.

על יחסו של הסופר, המחזאי והמשורר לערבים ניתן ללמוד מדברי אבשלום הסח באוזני חברו יוסף: "כשמדובר בנאמנותם של בני דודינו, רעי היקר, אימצתי לעצמי עיקרון בסיסי בלשון: 'כבדם וחשדם', והתאוריה הזאת כבר הוכיחה את עצמה לא אחת". על השכנים הערבים יודע יוסף לספר במקום אחר: "שכנינו הערבים, לעומת זאת, חוגגים על גבם של הג'נדרמים ומשמשים להם גיס חמישי. לא אחת יוצאים בחסות אדוניהם לפשיטת על הישוב כשבפיהם הקריאה המצמררת: "אללה הוא אכבר! איטבח אל יהוד! איטבח אל יהוד!"

ואבשלום מחזק את דבריו: "עם הקריאות הללו נאלצתי להתמודד לא אחת עוד בילדותי כתלמיד בית ספר אליאנס ביפו. לא עזרו לי לימודי האיסלם בכותאב ולא הסלנג הערבי השגור בפי. השינאה המושרשת בהם, בערה בעיניהם להשחית וידיהם קפוצות לאגרופים." (מתוך: ישראל גולד, "אבשה").

לא רק מייסדי ניל"י, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, ידעו לעצור בימים הרחוקים ההם את "בני דודנו" הפורעים שצועקים "אטבח אליהוד", כי אם גם בימים אלה רב"ט אולגה עמדה בפרץ, כפי שמדווחת יולי סקר בעתון "במחנה". תחת הכותרת "חתולות הרעם" היא מספרת לקוראים: "בתקרית אחרת, לפני כחודשיים, חדר מסתנן לשטח ישראל, לא רחוק מהיישוב נאות הכיכר, והחל לשרוף חממות. כשסיור של פלוגת קרקל ג' התקרב אליו, הוא פרץ בשאגות "אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד"... אחרי שנוהל מעצר חשוד לא עזר, והמסתנן התקרב למרחק שבעה מטרים מהלוחמים, רב"ט אולגה הייתה זו שעצרה אותו." (מתוך: אתר אכ"א של צה"ל)

לו היו הדברים נעצרים אצל "חתולת הרעם" רב"ט אולגה, דיינו. אך, גם אלופי צה"ל יודעים להפיץ את השקר הזה הנקרא "אטבח אליהוד". על כך אנו למדים מדבריו של האלוף שלמה גזית, בראיון שנתן לרוביק רוזנטל ב-1997. הוא זורק את עלילת הדם הזאת בהתייחסותו לאחריות הפלסטינית על הדישדוש במקום בכל הקשור למימוש הסכמי אוסלו בין ישראל והפלסטינים: "היתה להם תרומה גדולה. רבים אומרים שהם אינם רוצים שלום, ואני לא בטוח שטיעון זה הוא רק תעמולה. מצד שני, מאוד ייתכן שזה חלק מרטוריקה ערבית מקובלת, שלא בדיוק מתכוונים אליה. נתקלתי בזה עוד לפני שנים, כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהפגנה סוערת בחיפה וצעקו 'איטבח אל יהוד', ולמחרת באו לעבודה ודיברו וצחקו ואמרו: מה זה שייך אחד לשני? אמרנו, אמרנו. מישהו מתכוון לזה?" (פנים, גליון 3, אוקטובר 1997).

"מוות וחיים ביד-לשון", נכתב בספר הספרים. השקר של "אטבח אליהוד" המתגלגל בלשון העברית והמופץ חדשות לבקרים על כל צעד ושעל עוד לא בא אל קצו. נהפוך הוא, הוא ממשיך ללבות את הבעירה ואת השינאה. במאמר הנושא את הכותרת "אללה הוא אכבר", כותב מוטי פלד: "הבוגרים והוותיקים באזרחי ישראל יספרו שהמושג "אללה הוא אכבר" היה חלק בלתי נפרד מהקריאות "איטבח אל יהוד" ו"עליהום", קריאות מחרידות אלו היו קריאות עידוד של פנאטים צמאי דם לטבוח ביהודים באשר הם יהודים, ללא אבחנה, נשים וטף, קשישים וצעירים." (אתר "מחלקה ראשונה", 29/10/2006).

***
נער הייתי וגם זקנתי ואני יכול להעיד כאן, כי מעולם לא שמעתי את הקריאה הזאת בשום אירוע ובשום הפגנה לא בפלסטין ולא במרחב הזה מעולם. הגיע הזמן לומר את האמת, והאמת היא כי הקריאה הזאת נישאת אך ורק בפי יהודים. היא מעולם לא עלתה על לשונם של ערבים או מוסלמים בשום הפגנה, לא באיראן הרחוקה ולא בלבנון הקרובה. היא מעולם לא הושמעה ע"י פלסטינים, לא בשיאה של האינתפאדה הראשונה ולא בשיאה של האינתפאדה השניה. היא מעולם לא הושמעה ע"י ההמונים שהשתתפו בהלוויות של השהידים לא בגדה ולא בעזה, אף לא תחת שלטון החמאס.

יש הרי ערביסטים בשפע כאן, הן באוניברסיטאות והן במכוני מחקר. יש כאלה רבים המועסקים בכל אמצעי התקשורת, מי טיפש יותר ומי טיפש פחות. איש מכל אלה לא הביא מעולם ולו עדות מצולמת או מושמעת אחת של ערבים הנושאים כרזות או משמיעים את הקריאה המצמררת "אטבח אליהוד". איש מכל אלה לא יוכל להמציא ולו הקלטה אחת, כרזה אחת או כל עדות אחרת אחת המצביעה על קריאה ערבית כזאת.

אני קובע כאן, כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא סיסמה מעוברתת ותו לא, כיוון שהפועל "אטבח'" בערבית גזור משורש "טבח'" שהוראתו בישול ולא הרג. אמנם ישנו פועל אחר בערבית "ד'בח" המקביל ל"זבח" בעברית, אבל כנראה שהקריאה "אטבח אליהוד", הנישאת רק בפי יהודים כאמור, באה להעצים את הפראנויה היהודית השואבת מהיסטוריה והיסטריה רבת ימים. מעולם לא נשמעה בערבית קריאה הכוללת "אד'בח" ולא "אטבח" אליהוד ולא שום בטיח מן הסוג הזה.

יהיה מי שיטען כי נשמעו ערבים הקוראים קריאות כמו "מוות ליהודים", ואכן היו קריאות כאלה פה ושם כאן בארץ. אבל יש להדגיש קבל עם ועולם, כי קריאות אלה של ערבים מושמעות בשפה העברית דווקא ולא בשפה הערבית, ללמדנו כי קריאות אלה הן בהשפעת מורשת האספסוף היהודי הזועק בעברית "מוות לערבים", הן במגרשי כדורגל והן בהפגנות ובאירועים אחרים.

לא קל לנפץ עלילות דם, קל וחומר כאשר עלילה זאת, על רקע הסיכסוך המתמשך, משמשת בעברית לדימוניזציה של הערבי "הפראי וצמא הדם". אינני יודע מי רשם והפיץ לראשונה בעברית את הקריאה "אטבח אליהוד" ומתי התחילה זו להתגלגל על לשונות היהודים בארץ. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא הרגו יהודים, הרגו גם הרגו. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא טבחו ביהודים, טבחו גם טבחו. גם "בני דודנו" היהודים לא טמנו ידם בצלחת. גם הם טבחו בערבים הפלסטינים גם טבחו. כולם נעשו טבחים, עד אשר נעשתה הארץ כולה תוכנית ריאליטי של "קרב סכינים".

אני יכול לקבוע כאן ללא היסוס כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא אחד השקרים הגדולים שנשמעו בעברית. שקר זה הוא בחזקת "לשון רע", אף אם זה "שנאמר עליו" במקרה הזה הוא ערבי. עוד דבר קטן אחד אמרו החכמים: "המדבר לשון הרע הוא כמו רוצח ועובד עבודה זרה", ודי לחכימא ברמיזא.

***

המאמר פורסם גם באתר: "הגדה השמאלית"
 *
באותו נושא: "קשים גרים לישמעאל"
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــــ

כל הפרטים

ארכיון

סלמאן מצאלחה || 

נפש ישראלי הומייה

יצחק רבין נרצח על קו התפר המתוח שבין ישראלי ליהודי. הוא נרצח על-ידי שליחי השבט היהודי משום שהיה לו העוז לנסות להרחיב את שטחי המרעה של השבט הישראלי על חשבון זה היהודי. כך קם הגולם על יוצרו.

אין זה מקרה שבהימנון של המדינה, אין ולו רמז אחד לפן החילוני של הציונות. נהפוך הוא, הדגש ב"התקוה" הוא דוקא על הפן התיאולוגי העמוק ביותר הקשור בזמן (היסטוריה), ובמקום (ארץ ציון): "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופייה". השילוב הזה בין השניים, הנפש והמקום, איננו יכול להיות אלא מיתי דתי. ההימנון של מדינת ישראל הוא תפילה דתית יהודית ולא ישראלית. מדינת ישראל היא מדינת "שריעה" (הלכה) יהודית, ולא מדינה חילונית. משלא השכילו, אולי לא יכלו ואולי לא רצו קברניטי המדינה לנתק את הקשר הזה בין דת ומדינה, הם חטאו את החטא הקדמון של הציונות. כעבור שני עשורים באה מלחמת יוני 1967 וקירבה את השבט היהודי עד כדי נגיעה ממש באותם מקומות הטעונים בזמנים ובערכים מיתולוגיים. החבל הלך והתהדק.

לחטא קדמון זה נוסף עוד חטא. החילוניות הישראלית, על כל גוניה, לא הצליחה לסגל לעצמה שיח ערכי שיש לו בטחון עצמי למול השיח הדתי. נהפוך הוא, על החילוניות הישראלית השתלטו רגשי נחיתות מול אותו שיח דתי פונדמנטליסטי. מן הטעם הזה לא יחסה החילוניות הישראלית חשיבות למלים הנכתבות ולמלים המושמעות בראש חוצות. הימין, על גוניו השונים, הדתיים והלא דתיים, ידע לנצל את המלים הטעונות בקדושה עד תום. וזוהי נקודת השבר הגדולה.

כך, שוב ושוב צצו מן העבר המיתולוגי דמויות מפלצתיות - עמלק, פרעה, המן ואפילו דמויות מן ההיסטוריה הקרובה כגון היטלר. הימין היונק ממקורות דתיים והטוען לערכי משפחה ושבט, הציב את עיניו בעורפו כמי ששבוי בפרנויה תמידית. גם את העתיד הוא רואה במשקפי קסם, המראים לו כל העת תמונות מן העבר המפלצתי. בפראנויה זאת מנסה הימין להדביק את כולם. והיא אינה צומחת בחלל ריק. מקורה, בין השאר, בכך שהימין מודע בתוך תוכו, כי עשה עוול בל ישוער לאחר, והאחר במקרה הזה הפלסטיני.

הימין, מעצם מהותו, שבוי בתוך המלכודת הזאת. חלקים בשמאל, לא כולם, מנסים להיחלץ ממנה עם נפגעים מעטים ככל האפשר.

יצחק רבין לא רק הבין את הסכנה החמורה, הטמונה במלכודת הזאת. הוא הרי היה מודע לכך שהוא כרמטכ"ל הכניס את ישראל לתוכה. משראה את הדברים נכוחה, היה לו האומץ להתחיל לחפש דרכי מילוט ונסיגה. אך בהיותו גנראל רצה שהנסיגה תיעשה עם מינימום נפגעים. זו גם סיבת ההססנות והחשדנות שלו.

לשם יציאה מן המלכודת רבין היה מוכן ללכת צעדים גדולים קדימה. הוא היה מוכן להטות את הכף לטובת השבטיות הישראלית לעומת זו היהודית. בתגובה בא אליו הימין בתביעה הגזענית ל'רוב יהודי'. תביעה זאת אף הצליחה לחלחל אל תוך מפלגתו שלו. בנסיון נואש, ניסה להתיר את הפלונטר והתחיל לדבר בשפה אחרת. מונחים כמו גזענות ואפרטהייד, שהטיח בימין, הושמעו מפיו בנימה של שאט נפש, וכך תיאר אותם בערוץ הממלכתי ימים ספורים לפני הרצח.

האבל ששטף את ערביי ישראל לאחר הרצח היה כן ואמיתי. הוא נבע ממקור עמוק ביותר, מאותו קו תפר המפריד בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המאמצים. זהו אבל של ילד שננטש ב-1948 על-די הוריו הביולוגיים, ובעקבות אוסלו הבין סופית היכן הוא עומד ולתוך איזה משפחה הוא גדל. הוא אפילו החל לאהוב את המשפחה המאמצת ולא חשש להביע את רגשותיו קבל עם. רבין נתן לילד זה זיק של תקוה לזכות באימוץ במדינת ישראל החדשה, ולהיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה הישראלית. אך מצד שני, זוהי בעצם סיבת הרצח. משום כך, הדיון הציבורי בעקבות הרצח ניסה לפסוח על אבלו-גורלו של הילד הזה, המהווה עשרים אחוז מאזרחי המדינה (חמישים אחוז ממשתתפי עצרת הרצח, כפי שטען הרוצח).

השיקוי הרעיל הזה של שבטיות ודתיות הוא בית הגידול של האידיאולוגיה, המצמיחה לא עשבים שוטים כי אם רוצחים קמאיים, ואפילו יהיה הקורבן ראש ממשלה יהודי. התדהמה שנשמעה מפי רבים על כך ש'יהודי עשה את זה' מעידה על צביעות וטמטום. זוהי מלחמה בין חוק האדם לבין חוקי השבט והאלוהים, שיודעים רק נקם.

רצח רבין הוא נסיון לרצוח את הנורמליות הישראלית המתפתחת בעודנה באיבּה. הוא נרצח על 'כבוד המשפחה' היהודית. זוהי גם, בין השאר, סיבת הצהלה שנשמעה בקרב חלקים קטנים בציבור היהודי כאן ובחו"ל. אני מעז להתנבא, כי המאבק הבא לא יתנהל על השאלה מיהו יהודי. זה יהיה מאבק על השאלה: מיהו ישראלי? ובמלחמה הזאת שותפים כל אזרחי ישראל, יהודים כערבים.

ירושלים, נובמבר 1995
***
__________

פורסם בספר הזכרון ליצחק רבין: אשר אהבת את יצחק, עורך ספרותי: זיסי סתוי, עורכת אחראית: עליזה ציגלר, משכל - הוצאה לאור, תל-אביב 1995.

***
For English, press here

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

עיר הפרח המהלך

לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים היא בסופו של דבר עיר הזרים הנצחיים.

בעוד אנו אורזים את חפצינו בשנה האחרונה של המאה החולפת, של האלף החולף ומנסים למיין מה נחוץ לנו ומה לא, נחשפים לפנינו דמיונות חבויים שניסינו להסתיר, פיסות זיכרון ששכחנו במרתף ילדותנו ואולי זה הזמן להעלות. את האלף הראשון כבר עברו אבותינו ולא שבו. המתים, כידוע, לא קיימו הבטחות מעולם. ועכשיו, מה נאמר לכל אלה הבאים אחרינו? עוד חזון למועד? רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח.

כאן על קו פרשת הרוח, בין מציאות לדמיון, בין אוטופיה של ספירות עליונות למציאות של העולם התחתון, ניצבת ירושלים כגושי אבן המפרידים בין ים לים, בין המחר לאתמול, בין הירוק למדבר, ומעל לכל, בין קודש לחול. היא עומדת לה כאן כטרמינל קוסמי-פוליטי רחב ידיים, כנקודת זינוק על מסלול תחרויות שכּל הנוטל בהן חלק עובר אל מקומות אחרים ואל זמנים אחרים. כאן בירושלים, ובארבע כנפות תבל, נדחפים צאצאי משה, ישו ומחמד אל המסלול, כדי לקחת חלק באולימפיאדת הרוח הרעה שאיננה יודעת מנוח. כולם עומדים רכונים בחרדת קודש על הקרקע ומחכים ליריית הזינוק כדי לנצח את כוחות הכבידה.
*
בדמיוני כילד נקשרה ירושלים קשר הדוק באותו יום אפוקליפטי של הזנקה שאין ממנה חזרה. התסריט, כולל הוראות הבמאי היושב על במה מוגבהת בכיפת השמים, היו קבועים מראש ומפורטים לפרטי פרטים. במחזה של אחרית הימים לא ניתנת יד חופשית לאלתורים של שחקנים בני תמותה. אלה אמורים למלא את התפקיד שנקבע להם מראש, באמונה שלמה ובלי להעלות שאלות ותהיות, שמא ואולי ובכל זאת. היהודים, נאמר בתסריט האימים, עתידים להרוס את המסגדים המוסלמיים בירושלים, וכך יתחילו תגובות שרשרת. בתגובה על התמיכה הבלתי מסויגת של המערב, הנוצרי ברובו כידוע, ביהודים ובמדינת היהודים, יקומו המוסלמים להרוס את הכנסיות הנוצריות. תגובת המערב על הרס הכנסיות לא תאחר לבוא. המערב, הנוצרי כאמור, יגייס את צבאותיו, שיבואו לכבוש את הכעבה ואת מכה. וכך, בתגובות שרשרת בלתי ניתנות לריסון, תפרוץ המלחמה העולמית הגדולה, היא היא האפוקליפסה, עד אשר יבוא המשיח וישליט סדר חדש בעולם.

אמנם זה יהיה סדר עולמי חדש, שונה מזה שמדברים בו בימים אלה. אני לא תיארתי לעצמי, בימי הילדות ההם, כי הגורל עתיד לזמן אותי להצטופף עם קהל העיר הזאת, קל וחומר לחשוב על אפשרות להתגורר בעין הסערה שעתידה להתרחש באחרית הימים.

בשנת 1690, לספירת הנוצרים כמובן, מישהו אחר חשב שהנה אחרית הימים מתרחשת לנגד עיניו הכבויות. איש אינו יודע את שמו, ורוב הסיכויים שאיש לא יידע. איש העיר חלבּ, עבד אלע'ני אלנאבלסי שמו, בא באותה שנה לירושלים, נשא בה תפילה, סבב בשוקיה, פגש את אנשיה, וכמנהג עולי רגל רבים אחרים העלה את רשמיו על הכתב. יום אחד יצא אל גבעה הנמצאת מחוץ לחומות העיר בצד מערב. בימים ההם הגבעה שימשה בית קברות מוסלמי, ובית הקברות עדיין קיים בטבורה של ירושלים באזור ממילא. מלוויו של האיש סיפרו לו, כי כאן בקצה בית הקברות מישהו ניסה לחפור איזה קבר, והנה גילה בתוך הקבר איש מוסלמי היושב וקורא בקוראן. האיש מן הקבר פנה אליו ושאל: מה קרה, האם השעה, אחרית הימים, הגיעה? החופר בקבר נבהל ממה שראו עיניו ונס על נפשו. ואולם כעבור זמן חזר החופר למקום בלוויית אנשים אחרים. אך לא מצאו במקום זכר, לא לחפירה ולא לקבר.

כ200- שנה לאחר מכן, מישהי חשבה שאחרית הימים קרבה ובאה. בשנות השבעים של המאה ה19- באה לעיר ירושלים אשה הולנדית בשם ג'ין מרקס. כאן כינו אותה אנשי העיר "הנסיכה ההולנדית". ג'ין החליטה שלא די לחלום, אלא הגיעה העת לדאוג לצדדים הפרקטיים של הגאולה ואחרית הימים. לשם כך, היא החלה בבניית בניין שהיה אמור לשמש אכסניה גדולה, שתכיל 140 אלף איש מבני ישראל אשר יישארו בחיים באחרית הימים. המקום שבחרה הנסיכה ההולנדית הוא אותו מתחם, ממערב לבית הקברות המוסלמי בממילא. האיש מן הקבר בסיפור הקודם אמנם משתייך לבני ישמעאל, אבל מזלו אולי היה משחק לו והיה זוכה להשתכן במלון חמישה כוכבים על תקן גוי של שבת אצל ניצולי בני ישראל.

הפרויקט של הנסיכה ההולנדית לא הושלם, כי נגמר לה הכסף. ללמדך, שגם בעסקי אחרית הימים העניינים מתנהלים על פי מחירי השוק הארציים. במקום ההוא נמצא היום גן העצמאות המהווה, בשעות הקטנות של הלילה, כמנהגם של גני עצמאות בארץ הקודש, אתר מפגשים, מן הסוג שבגינו לגירוש מגן העדן היתה נוספת בעיטה, אם לא מעבר לכך, מנקודת המבט של האורתודוקסיה השלטת בעולמה של העיר. כך, לאורך השנים, יושבים להם אנשי ירושלים, החיים והמתים, בצפייה ליום הדין אשר לבטח יבוא. וכך, על כנפי הדמיון הפנטסטי, נישאת ירושלים אט אט מעל פני האדמה. כאילו האבן של העיר איננה אותה האבן, כאילו הרוח איננה אותה הרוח וכאילו האנשים אינם אותם האנשים.

לירושלים יש חוקים משלה. חוקי פיסיקה לא פועלים עליה. העיר ירושלים נישאת מעל פני האדמה באמצעות כוחות עילוי מטאפיסיים, וכל ניסיון לרדת עמה למטה, אל קרקע המציאות, אל הרחוב, אל בית הקפה, אל המולת האוטובוסים ואל האשפה העירונית, גורם להתרסקות חלומות ספוגים בקדושת אחרית ושל פנטסיות רוויות במיצים של אלוהות. כך גם נודעה העיר בסינדרום שלה, סינדרום ירושלים. המטייל ברחובותיה עשוי לפגוש אותם אנשים אשר כל חלומותיהם התנפצו על קרקע המציאות בעיר הזרה והמוזרה. איפה נמצא עוד עיר בעולם עם סינדרום הנושא את שמה?

את ירושלים רצוי לשמור במרתפי הדמיון. מומלץ ורצוי לכתוב עליה ולה שירים. היא עיר שמיטיבה עם המשוררים ומספקת להם צבע בשפע, דימויים ומטאפורות. יחד עם זאת, לא כדאי ואולי אף מסוכן לפרוט אותה לפרטים קטנים, כי המציאות עשויה לטפוח על הפנים וההתמודדות תהיה קשה. ירושלים, שכל תושביה זרים, איננה מסבירה פנים לזרים, כי לזרוּת בה יש הירארכיה. גם אני זר בירושלים וגם לי אינה מסבירה פנים. מה אני, בן התמותה, לעומת ימיה הרבים שהחליפו בה הרבה בני-תמותה.

בשנות השבעים של המאה ה19-, כמאה שנה לפני שבאתי בשעריה של ירושלים, בא אליה דמשקאי אחד, נעמאן אלקסאטלי שמו, בחיפוש אחר קידמה ואחר פתיחות. דמשק של הימים ההם היתה בעיניו לשיא הפיגור, לכן שם פעמיו אל מה שדימה אז בעיני רוחו כעיר האורות. עיר אורות הוא כמובן לא מצא, ואת רשמיו הנציח בחיבור שבו הוא מפרט את קורות מסעו בחבלי סוריה הגדולה. כ40- אלף תושבים הוא מנה אז בעיר, ואלה היו ערב רב של זרים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. הילידים, וטנייון כפי שהוא מכנה אותם, היו מיעוט בירושלים. רוב רובם של תושבי העיר באו ממקומות רחוקים, הווה אומר, מעבר לים ומעבר למדבר. היום מונה ירושלים יותר מ400- אלף נפש. התושבים של היום הם זרים חדשים, או צאצאי הזרים של אתמול. הזרים של היום הם אבות הזרים שייוולדו בה. ולאט לאט מתברר כי הזרוּת היא חלק בלתי נפרד מן העיר.

הזרים שהתיישבו בעיר אוהבים שזרים באים לבקר. הם יושבים בציפייה "למשלחות המבקרים כי הם מהווים חלק חשוב בפרנסתם", כדברי אלקסאטלי. יחסי האהבה-שנאה משמשים בה בערבוביה, כי אלה שכבר התיישבו בה אינם אוהבים זרים אחרים שבאים להתיישב בה, אך כולם חפצים בכספי הזרים, הווה אומר תיירים, כי על כך פרנסתם.

מי בונה את מי? האם האדם בונה לו עיר כצלמו, או שמא העיר היא הבונה את האדם כדמותה וכצלמה? שאלה זו, שנראית פשוטה, איננה פשוטה כלל וכלל כשמדובר בירושלים. ערים הבנויות לחופי ימים מקבלות מן הים את אופיין. הן פונות אל הים ושואבות ממנו רוגע. המחזוריות של הגאות והשפל והגלים המכים ללא הרף בחוף נוסכים בהן תחושה של חיים לאין קץ. גם בירושלים יש מחזוריות, אך זו מחזוריות של הר געש, שאינך יודע מתי יתפרץ.

וגם ים קיים בקרבת ירושלים. אך בים הזה של ירושלים אתה תמיד שוכב על הגב ועיניך נשואות לשמים. אתה אינך צריך לנקוף אצבע כדי לצוף בים של ירושלים, כי הוא תמיד דוחף ודוחף אותך למעלה. אתה יכול לשקוע רק בהזיות על ימים אחרים וזמנים אחרים. כל ניסיון שלך לעמוד על הקרקע, להיות במציאות, דורש מאמץ עילאי ובהרבה מקרים הוא דורש הרבה דמעות, ולא תמיד בגלל המלח של ים המוות.

אני, כאמור, לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים של המאה הזאת, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים בסופו של דבר היא עיר הזרים הנצחיים. מכיוון שכך, הם פני הדברים בירושלים. הקשר אל העיר איננו קשר אל מקום, כי אם אל זמן. הקשר איננו אל אבן, חפץ או משהו ארצי, כי אם אל רגע, אל תחושה ואל חוויה. ולירושלים, בשונה מערים רבות בעולם, ישנו יותר מדי זמן, יותר מדי רגעים ויותר מדי עבר. ומרוב עבר בירושלים קשה לראות את העתיד, כי העתיד של ירושלים תמיד מושך אל העבר. אנשי ירושלים מתהלכים בה כשעיניים קבועות בעורפם ופניהם קדימה, חסרות עיניים. זאת אולי עוד סיבה מדוע אנשי ירושלים מרבים ליפול ברחובותיה. כל תנועה בה, ולו הקטנה ביותר, יש בצדה פצע. כל אבן שהופכים בה עלולה לחשוף תחתיה עקרבים, כי ירושלים, כדברי המסורת, היא "כוס של זהב המלאה עקרבים".

ירושלים של אתמול, של היום וכנראה גם של מחר, יושבת על קו פרשת הרוח. היא תערובת של חברון מדרום ושל ורשה מצפון. היא יושבת בין המדבר לבין ההר. שני ימים נלחמים עליה, הים התיכון ממערב וים המלח ממזרח. ים של חיים וים של מוות, בדיוק כקורותיה. אך בימים אלה דומה כי היא יותר ויותר מפנה גב למערב ולא יושבת במזרח. היא מושכת אל העבר, אל הבראשית. יותר מדי עבר עבר פה, ובמקום שיש בו עבר צפוף כל כך, קשה לראות את העתיד.

ובמקום ההוא, במתחם ממילא, מספר אלנאבלסי ברשמיו, הוא ראה דבר מופלא: עיניו קלטו צמח בגודל אצבע, צבעו ירוק ויש בו פרח פורח. לצמח יש שתי ידיים וארבע רגליים וראש קטן אדום עם כרבולת לבנה מתנוססת מעליו. לצמח יש גם זנב ורוד אדמדם עם חוליות, ובצמח הזה יש רוח חיים והוא מהלך על רגליו. האם, בתוך האגדה שמספר אלנאבלסי מסתתרת תקווה? יום יבוא ומן הארץ לא רק תורה תצא, אלא גם פרחי ירושלים יתהלכו חופשי על אדמתה. שנים לא מעטות אני חי בירושלים ואני עובר הרבה ליד המקום הזה. בכל פעם אני מסתכל ובוחן את הקרקע, אולי אזכה לראות את הפרח המהלך ההוא.

בינתיים אני מסתפק בפרחים מהלכים אחרים, שאני רואה כבר שנים. יש להם ידיים ורגליים, אך אלה לא הידיים והרגליים שלהם. אלה הן ידיה ורגליה של הנערה הסובבת בלילות ומנסה למכור פרחים בברים של ירושלים.

ירושלים, קיץ 1999

*

פורסם: פנים, גליון 12, פברואר 2000

***
לאנגלית, לחץ כאן.
לערבית, לחץ כאן.

ـــــــــــــــــــ

כל הפרטים