שני אויבים בבור אחד


סלמאן מצאלחה

שני אויבים בבור אחד

אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש. בשונה מחברות אחרות, שמנגנונים של חשבון הנפש הוא יסוד מוסד בתרבותן, דבר שמאפשר תיקון עצמי, אין בחברות הערביות מנגנונים כאלה. לא הדת מספקת מנגנונים כאלה, לא המשטרים המושחתים מעוניינים במנגנונים כאלה ולא האינטלקטואלים הערביים, להוציא בודדים בלבד, מספקים את הסחורה הזו.

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הלך לעולמו ולא יוכל להתייחס למלחמת עזה עכשיו. אך, עוד לפני מותו פירסם דרוויש, ביולי 2008, שיר שנשא את הכותרת "תסריט מוכן מראש", שבו הוא מצייר תסריט היפותטי על שני אויבים שמוצאים את עצמם בתוך בור. האחד הוא המשורר עצמו המסמל את הפלסטיני, והשני הוא "האויב" בה"א הידיעה מבלי לציין את זהותו, מאחר והקורא יודע להקיש לבד במי מדובר.

והנה הוא הבור של עזה נפער לרווחה ושני האויבים נפלו לתוכו. והנה שוב מוצא הפלסטיני את עצמו חסר אונים מול השקר העצמי. במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מתרעם הפובליציסט הפלסטיני האני אלמצרי על כך שתגובת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית נוכח מימדי ההרג וההרס בעזה נראית חוורת. התגובה הזאת, בעיניו: "דומה יותר לפעולות סולידריות שמאורגנות במקומות אחרים בעולם ולא דומות לפעולות שאמורות להיות באות ממי שמשתייך לאותו עם. אפילו פעולות הסולידריות במקומות אחרים היו יותר גדולות מאשר הסולידריות אותה הביע הציבור בגדה המערבית", קובל אל-מצרי (אל-איאם, 10 בינואר 2009).

שוב ושוב עולה על פני השטח הקינה על מר הגורל הפלסטיני ללא כל נסיון לעריכת חשבון נפש אמיתי. "אנו חלשים, אנו מובסים... לכן סילחו לנו ילדינו המתים", כותב עבדאללה עוואד ושולח חיצי ביקורת לעבר המנהיגים הפלסטינים: "מדוע משעל ועבאס לא הולכים לעזה? מנהיג צריך להיות בתוך עמו. לא מסך הטלויזיה הוא המקום למנהיגים... ועד לרגע זה לא הופיע איש מהמנהיגים בין הלוחמים, בין האנשים", מתרעם עוואד (אל-איאם,8 בינואר 2009). הסופר הפלסטיני עלי אל-ח'לילי מצטער על כך שהערבים והפלסטינים נטשו בכלל את תפקיד הקורבן, וכי הם השאירו את התפקיד הזה לרוצח שיש לו כל העוצמה. "הדבר המפליא", כותב אלח'לילי הוא כי "העולם מקבל את התפיסה הישראלית הזאת." (אל-איאם, 8 בינואר 2009). אל-ח'לילי שב ומדגיש כי הוא רוצה לנצל את ה"שואה" של עזה בכדי להחזיר לפלסטיני את תפקיד הקורבן, כי זהו התפקיד המיועד לפלסטיני בעיניו אל מול הרוצחים הישראלים.

האינטלקטואל הפלסטיני היחיד שכתב ביקורת נוקבת נגד החמאס הוא חסן ח'דר. למתקפה האגריסיבית על עזה, כתב ח'דר, יש מטרות מעבר להישגים צבאיים כאלה או אחרים שיכולה ישראל להשיג. מטרתה לעשות ניסויים בדור הרביעי של הנשק ולערוך ניסויים בטקטיקות מלחמתיות חדשות. את כל התנאים למתקפה הזאת סיפק ארגון החמאס לישראל. הישראלים יודעים, כי אלוהים העניק להם במתנה אויבים אידיאלים, המרבים ברעש ורטוריקה, כתב ח'דר. "המליציה של חמאס", הוא הוסיף: "לא השאירה בני-ברית או ידידים, לא לפלסטינים ולא לעניין שלהם. ארגון החמאס עשה הכל על מנת לשכנע את כל מי שעוד לא השתכנע, כי הפלסטינים הם לאמיתו של דבר גוליית, ולכן יש צורך לטפל בהם בכוח." (אל-איאם, 6 בינואר 2009).

שורות השיר-התסריט שפירסם דרוויש לפני מותו מסתיימות כך: "כאן, במקום הזה, רוצח והרוג ישנים בבור אחד / ועל משורר אחר להמשיך את התסריט הזה / עד סופו". והנה, בעקבות המלחמה בעזה נוטל משורר פלסטיני אחר, סמיח אלקאסם שמו שמחשיב עצמו משורר לאומי - הוא אזרח ישראלי ומוצב ברשימת מועמדי הכבוד של מפלגת חד"ש לבחירות לכנסת - את התפקיד לסיים את התסריט, ובשיר שנושא את הכותרת "דרשה ליום ששי של הגאולה" הוא כותב: "אני הוא מלך ירושלים. צאצא יבוסי. לא אתה, ריצ'ארד.../ ממבואות הנגב ועד הפסגות העליונות של הגליל... / אסוף את חרבותיך, אסוף את מגיניך, ריצ'ארד / והתחל להגר. / אתה עתיד לרדת, אני לעלות... / הגיע הזמן להגר ריצ'ארד... אני הוא מלך ירושלים / השאר לי את הצלב / השאר לי את הסהר / ואת מגן דוד... / אם תרצה, חי אתה תהגר / ואם תרצה, מת אתה תהגר." (מתוך: אתר מפלגת חד"ש הישראלית, 10 בינואר 2009). נוכח הרטוריקה המזוייפת הזאת מזדקרות המלים במאמרו של חסן ח'דר כמגדלור: "צחוק הגורל הוא כי גולית המזוייף מאיים על גוליית האמיתי... ומצהיר כי סופה של ישראל קרוב, בעוד גולית האמיתי מכה בפלסטינים, מפציץ אותם ובוכה", סיכם חסן ח'דר (אל-איאם, 6 בינואר 2009). בשיר שפירסם דרוויש בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, יש התייחסות לשקר העצמי הפלסטיני: "כמה שיקרנו כשאמרנו, שאנו יוצאים מן הכלל... להאמין לשקרים של עצמך גרוע יותר מאשר לשקר לאחרים", כתב דרוויש (אלחיאת, 17 ביוני 2007).

ברגע זה שאני כותב מלים אלו משחק הדמים עוד נמשך. דומה כי גם השחקנים וגם הקהל במקום הזה ממשיכים לדרוש יותר אקשן בטרגדיה הבלתי גמורה. משום כך, ועל מנת לסיים את התסריט הרע שנכתב על-ידי אנשים רעים במקומותינו, זקוק המקום הזה יותר מכל דבר אחר לבמאי אמיץ וחכם, לא מסוג הבמאים הציניים מן הזן שיש בהנהגה הישראלית והפלסטינית, שישים קץ לחתונת הדמים הישראלית-פלסטינית. ומאחר ואין מחזאים ובמאים חכמים במקומותינו חייב הבמאי לבוא מחוץ למקום הזה, בדמות לחץ בינלאומי כבד לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים מאז 1967 ולדחוף את הצד הפלסטיני והערבי להפנמה אמיתית של ההכרה במדינת ישראל, על מנת לסיים את סיכסוך הדמים הזה. שאם לא כן, קרוב לודאי כי המחזה הטראגי הזה עוד ייצא לסיבוב הופעות מדמם בעולם הרחב.

ירושלים, 12 בינואר 2009

***

המאמר התפרסם בגרמנית ב- Neue Zürcher Zeitung

המאמר התפרסם בערבית ב- Middle East Transparent

המאמר בעברית עם תגובות, גם ב- הגדה השמאלית,
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בגרמנית, לחץ כאן.




מצד‭ ‬אחד, ‬מצד‭ ‬שני

סלמאן‭ ‬מצאלחה

מצד‭ ‬אחד‭ ,‬מצד‭ ‬שני


יש להציג את הדברים כהוויתם ללא כחל וסרק. המצב שנוצר בחבלי ארץ זאת המשתרעת מן הים ועד הנהר, תרצו - תקראו לה ארץ ישראל, תרצו - תקראו לה פלסטין או כל שם אחר שיעלה על דל שפתותיכם, הוא טרגדיה מעשי ידי אדם בראש וראשונה, אם כי לשמיים יש יד ורגל בנדון.

מצד אחד, ארגון החמאס, ועם כל הצער שבדבר, אינו נלחם נגד הכיבוש הישראלי. כל מי שטוען אחרת חייב להביא הוכחות לטענותיו מפי דוברי ארגון החמאס עצמו. מי שטוען כי החמאס נלחם נגד הכיבוש הישראלי חייב בראש ובראשונה להציג את גבולות הכיבוש שהוא מדבר עליו. כל עוד איננו מגדיר את גבולות הכיבוש ומחזק את טענותיו בהבאת דברים מפי ארגון החמאס שנלחם נגד "הכיבוש הזה", הרי שכל דבריו יהיו בחזקת הבל הבלים בלשון המעטה.

ארגון החמאס בפלסטין, בדומה לבן-לאדן ואנשי הטליבאן שלחמו נגד הכיבוש הסובייטי באפגניסטן וזכו לעידודה וסיועה של ארה"ב, נולד בסיוע הכובש הישראלי והוא בחזקת הגולם שקם על יוצרו. החמאס זכה במשך שנים רבות לעידודם של קברניטי הכיבוש הישראלי שרצו ליצור משקל נגד לאש"ף שניהל את המאבק הפלסטיני לשיחרור לאומי. נסיון זה נעשה בעקבות הנסיון - הכישלון הקודם - של קברניטי הכיבוש, שניזונו מקונספציה מזרחנית כושלת שדחפה מספר שנים קודם לכן ליצירת אגודות הכפרים בשטחים הכבושים כדי להוות משקל נגד מול ההנהגה העירונית שהלכה בדרך של אש"ף.

ארגון החמאס, בהיותו שקוע עמוק בתוך האידאולוגיה האסלאמית, מסכן קודם כל את הלאומיות הפלסטינית וזאת מן הטעם הפשוט שהוא שולל לאומיות זאת, כמו כל לאומיות ערבית אחרת, מכל וכל. מבחינת החמאס והאידאולוגיה האסלאמית, פלסטין איננה אלא חבל ארץ כבוש השייך לאומה המוסלמית השואפת להחזיר עטרה ליושנה בדמות הח'ליפות האסלאמית הגדולה שפלסטין היא חבל זעיר ממנה. מחד גיסא, ארגון החמאס שאף עידוד מהצלחת המהפכה החומייניסטית שהלכה והתבססה באיראן, ומאידך גיסא, הוא שאף עידוד מן ה"חמאס היהודי" שנוצר בישראל בעקבות העמקת הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים לאחר מלחמת יוני 67.

מצד שני, כל המהלכים שעשתה ישראל על שלל הממשלות ששלטו כאן בעשורים האחרונים נועדו להמשך הכיבוש הישראלי, העמקתו והנצחתו על מנת למנוע כל אפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים. יש לציין, כי גם הסכם השלום שנאלצה ישראל לחתום עם מצרים נעשה בסופו של דבר בחריקות שיניים של הימין הישראלי חסיד הכיבושים. גם ההסכם עם מצרים נעשה, בין השאר, כדי לנטרל את המדינה הערבית הגדולה למען המשך הכיבוש בשטחים הפלסטינים. "האוטונומיה הפלסטינית" שנכללה בהסכם ההוא חשף את כוונות ישראל האמתיות. שכן, בתוכנית האוטונמיה, כפי שהבהיר מנחם בגין במאי 1979, הכוונה היתה לאוטונומיה פרסונאלית ולא טריטוריאלית. במלים אחרות, התושבים הפלסטינים ינהלו את ענייניהם שלהם, אך לא תהיה להם זכות לנהל את השטח. שכן, השטח אליבא ד"חמאס היהודי" הוא אדמת קודש יהודי שאין לשום ממשלה זכות לוותר עליו. וכך, הלך הכיבוש והעמיק, הלכו ההתנחלויות התעבו והתרבו.

וכפי שהחמאס הפלסטיני נוגד את האינטרס ה"לאומי" הפלסטיני, כך הדבר באשר ל"חמאס היהודי" הנוגד את האינטרס ה"לאומי" הישראלי. וכך, אט אט שקעו שני ה"לאומים החדשים" המתהווים על רקע הסיכסוך בתוך הביצה הדתית-לאומית הטובענית. וככל שהולכים ושוקעים בביצת ארץ-ישראל מחד ופלסטין מאידך, ככל שתובעי הבלעדיות על הביצה, כמו גם טובעיה, מתכתשים ביניהם ומטביעים עוד ועוד בני אדם תחת רגליהם הגסות.

על מנת להציל את יושבי הביצה הטובענית מן הגורל הידוע והצפוי מראש לשני הצדדים, יש צורך לעבור לתהליך של ייבוש הביצה במקום שאיש יטיל על רעהו את מימיו, ועוד בעת ששניהם מתפלשים בביצה הספוגה בדם ממילא. אמנם תהליך הייבוש אינו קל כי הוא מצריך שינוי בתודעה, שינוי בתרבות שיצרה את הביצה שאוכלת את יושביה, אך אין דרך אחרת לצאת מן הבוץ אליו נקלעו שני הצדדים. לא קברי אבות יהודים ולא קברי אבות ערבים צריכים להיות משאת נפשם של יהודים וערבים. כי מי שמקדש קברי אבות סופו שיטמון בהם את הבנים. בנים רבים, משני הצדדים, כבר בלעה הביצה הזאת ועוד לועה כרוי ופעור.

אינני חסיד הלאומנות מכל סוג שהוא. הלאומנות בעיני היא מחלה קשה של המין האנושי וכשהיא מהולה בדת המקדשת קברים היא הופכת למחלה ממארת ומדבקת, וזוהי המציאות שנוצרה בארץ לנגד עינינו.

לכן, הארץ הטובענית הזאת זקוקה להנהגה אמיצה, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. הארץ זקוקה להנהגה ישראלית אמיצה שתפעל ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש הישראלי בכל השטחים שנכבשו ב-67. כן, כולל מזרח ירושלים הפלסטינית. הארץ הטובענית הזאת זקוקה גם להנהגה פלסטינית אמיצה שתפעל גם היא ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש של 67 ותדבר באומץ וכנות לבני עמה על מנת להביא להכרה הדדית בין ישראל לבין פלסטין כשתי מדינות עצמאיות על כל המשתמע מכך בחוק הבינלאומי. ברגע ששני העמים, בשתי המדינות העצאמיות, יבנו כל אחד בצד שלו מדינה חילונית ודמוקרטית ממילא לא תהיה משמעות לגבול בין שתיהן. עד אז נחכה לשני "משיחים", אתא טורק ישראלי ואתא טורק פלסטיני. עד אז, שני הצדדים חייבים להבין כי אין ארץ-ישראל השלמה ואין פלסטין השלמה, נקודה.

כל מי שאהבת הארץ כולה, על כל נופיה אתריה ויושביה, נטועה עמוק בליבו חייב לחלקהּ לישראל קטנה ולפלסטין קטנה. דוקא במקרה הזה, החלוקה היא אשר תשמור על השלם. שאם לא כן, לא תהיה זו ארץ-חיים, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. שאם לא כן, רק למוות תהיה כאן מדינה משגשגת.


ירושלים,‭ ‬5‭ ‬בינואר ‭ ‬2009
‭***‬

המאמר עם תגוגבות מתפרסם גם ב-: קדמה, הגדה השמאלית


למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בספרדית, לחץ כאן.

למאמר בפורטוגזית, לחץ כאן.