27 באוגוסט 2010

יהודית? דמוקרטית?

יהודית? דמוקרטית?
(מכתבים)
"מדינה שחורה ודמוקרטית?"; "צרפתית לעומת יהודית"; "עדה יהודית, לא לאום"; "מתכון לאתנוקרטיה"; "מדינה ערבית זה בסדר?", וכו'... כותרות מכתבים למערכת "הארץ" בתגובה על הדיון בשאלה "מדינה יהודית ודמוקרטית"...


ראובן מירן: מדינה שחורה ודמוקרטית?

בתגובה על "מסעדה יהודית ודמוקרטית" מאת סלמאן מצאלחה ועל "והמדינה, היא נאמנה?" מאת ניב גורדון ("הארץ", 8.8)

שני המאמרים המעולים מתכתבים ביניהם ומשקפים, למרבה הצער, את המציאות בישראל.

המשך הגדרתה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" ודחיית הגדרתה כמדינה דמוקרטית ינציחו את הסכסוך הפנימי הקיים בין אזרחיה, יהודים וערבים.

אילו היה נלסון מנדלה מגדיר את דרום-אפריקה העתידית כ"מדינה שחורה ודמוקרטית" היה האפרטהייד נמשך, או שהיה מסתיים במרחץ דמים. אבל מנדלה, בנאומו בבית המשפט שלושים שנה לפני שנבחר לנשיאות ארצו, הצהיר שהוא לוחם נגד שליטת הלבנים בשחורים ונגד שליטת השחורים בלבנים, ובעד "חזון החברה החופשית והדמוקרטית שהכל חיים בה בהרמוניה ובשוויון הזדמנויות".

ואצלנו, זה עשרות שנים, עצם המחשבה שמדינה יכולה להיות דמוקרטית בלי להיות מדינת כל אזרחיה מצביעה על פרדוקס הרה אסון.

מדינה המאמינה שהיא יכולה להיות דמוקרטית בלי שתהיה שייכת לכל אזרחיה ונאמנה להם במידה שווה - סופה שתפנה את מקומה לדיקטטורה או שתתפורר.

בנימינה

פורסם ב - 10/08/10

*****

מרים אורן: צרפתית לעומת יהודית

בתגובה על מכתב למערכת "מהות האנטי ציונות" ("הארץ", 12.8)

אורי הייטנר הגיב על מאמר של סלמאן מצאלחה, ואמר ש"כל טענתו היתה מאבדת כל ערך אילו מוקד ההשוואה היה ?מדינה צרפתית ודמוקרטית' או ?מדינה בריטית ודמוקרטית'. איש אינו טוען שיש סתירה בין צרפתיות ודמוקרטיה".

אלא ש"צרפתית ודמוקרטית" אינה דומה כלל ל"יהודית ודמוקרטית". כי כדי להיות צרפתי אדם אינו מוכרח להמיר את דתו, ואילו כדי להיות יהודי עליו להמיר את דתו לדת היהודית. ערבי יכול להיות צרפתי ולהישאר מוסלמי.

אם רוצים להשוות משהו ל"צרפתית ודמוקרטית" - יש להשוות ל"ישראלית ודמוקרטית", וזה דווקא בסדר.

קרית טבעון

פורסם ב - 16/08/10
*****



עוזי אורנן: עדה יהודית, לא לאום

בתגובה על "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 13.8)

פרופ' שלמה אבינרי טוען במאמרו, כי המהפכה הציונית הפכה את העדה הדתית היהודית ל"עם". כמו בכל מדינה בימינו, הוקם גם אצלנו לאום-מדינה, הכולל את כל האזרחים בלי הבדל דת ומוצא. על פי שם המדינה זהו הלאום הישראלי.

עם זאת, בארצות שונות בעולם קיים מאות שנים ציבור המכונה "עם יהודי". ציבור יהודי רחב זה כלל לא עבר את המהפכה הציונית, והוא עד היום עדה דתית. האם ציבור היהודים בישראל גם הוא חלק מן העדה הדתית היהודית, שכאמור קיימת עד היום בעולם?

פרופ' אבינרי סבור שעל יסוד המהפכה הציונית, העם היהודי "יש לו זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית". קל לראות ש"העם היהודי" לא נהפך ללאום.

בכל מדינות העולם אין סתירה בין השתייכות ללאום והשתייכות לעדה דתית. היהודים בכל ארצות מגוריהם יעידו על כך. אבל הטענה שהמהפכה הציונית הפכה את העדה היהודית ללאום יהודי איננה נכונה.

נופית

פורסם ב - 17/08/10

*

יוסף זעירא:

מדינת ישראל עם הקמתה המשיכה לדחוק את רגליהם של ערביי ישראל ולנשלם, אך הפעם בסמכות ממלכתית. זה נעשה בדרכים שונות ומגוונות, כמו מתן תפקידים בתחום הקרקעות לגופים יהודיים ולא מדינתיים, כמו קק"ל והסוכנות היהודית, על ידי מדיניות מפלה של פקידי הממשלה, ובעיקר על ידי הפעלת שיקולי ביטחון, שקשה להתמודד עמם בשל החשאיות המוטלת עליהם.

מאז הקמתה השתמשה ישראל במנגנוני המדינה כדי להמשיך ללחוץ ולהדיר את המיעוט הערבי בישראל מאדמותיו, ממרכזי המגורים וממסלולי ההצלחה הכלכלית. למדיניות אפליה זו נוספת בשנים האחרונות הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". הגדרה זו נועדה להעניק לגיטימציה לאותה מדיניות אפליה ונישול.

כל העיסוק במושג "המדינה היהודית והדמוקרטית" לא מתמקד בתרבות היהודית, או בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כפי שמנסה לטעון פרופ' שלמה אבינרי, אלא אך ורק בהסדרת היחסים בין עם הרוב לעם המיעוט, לטובת עם הרוב, כדי שייקל עליו להמשיך להפלות לרעה את עם המיעוט ואף לעשות זאת במסגרת חוקית, או חוקתית. וזה אמור להיות פסול בעיני כל אדם הגון, על אחת כמה וכמה אם הוא דמוקרט.


ירושלים

פורסם ב - 17/08/10

*****


פרופ' אורן יפתחאל: מתכון לאתנוקרטיה

בתגובה על "מה יש בו בשם" מאת אלכס יעקובסון ("הארץ", 19.8)

אלכס יעקובסון טוען, כי אין הבדל בין הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית, או כישראלית דמוקרטית, כי אפליית מיעוטים אפשרית בשני המקרים.

בנסותו להגן על המבנה המשטרי הבעייתי של יהודית ודמוקרטית הוא מתעלם מהבדל קריטי בגיאוגרפיה המשפטית של שני המושגים. ישראל היא טריטוריה חוקית, והגדרת המשטר כישראלי מאפשרת ליצור אזרחות שווה לכל. זכות ההגדרה העצמית המדינתית, המעוגנת בחוק הבינלאומי, היא טריטוריאלית וקשורה ביכולתו של עם ליצור מערכת שלטונית על פי רוחו בטריטוריה נתונה, ובה בלבד.

המשטר נהפך לדמוקרטי, כאשר יש אפשרות לכל תושביו להיכלל בקבלת כל הזכויות והכוח. מדינה ישראלית יכולה, אם כן, באופן תיאורטי, להכיל את כל תושביה כשווים, כי כל המקבלים אזרחות ישראלית יהיו ישראלים, בין שהם יהודים, ערבים או עולים מרוסיה.

אך יהדות, בניגוד לישראליות, אינה טריטוריאלית, אלא אתנית או דתית. מכאן שהיא אינה יכולה להיות הבסיס להגדרה עצמית מדינתית לפי החוק הבינלאומי ואינה יכולה להיות תשתית לדמוקרטיה מלאה, אלא לאתנוקרטיה.

יעקובסון מביא את דוגמת שווייץ, אבל הרי שם כל אזרחי הטריטוריה הם שווייצים, בין שהם גרמנים, צרפתים או מוסלמים. כל זאת מפני שזהות-העל של המדינה היא שווייצית-טריטוריאלית, ולא אתנית או דתית.

בניגוד לטענותיו, כמו ששווייץ היא שווייצית כך ישראל היא ישראלית, ולא יהודית. לכן הנוסחה של ישראלית ודמוקרטית אפשרית בצורה מלאה, בעוד שהנוסחה יהודית ודמוקרטית תמיד תוביל לגלישה למשטר אתנוקרטי, ותמשיך לגרום לסכסוכים אתניים ולאי יציבות מסוכנת.

באר שבע

פורסם ב - 24/08/10
*****

פרופ' חיים אבני: ארץ-ישראל מעוגנת בתודעה

בתגובה על "תיקון יהודי דמוקרטי" מאת לב גרינברג ("הארץ", 23.8)

"בניסיון להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, הציונות חתרה לאחד אותו באמצעות שפה אחת ולרכזו בטריטוריה אחת", כותב לב גרינברג. "במקום לבחור באחת משפות היום-יום שדיברו היהודים, נבחרה שפת הקודש, העברית", הוא מוסיף.

אבל גרינברג מתעלם מהעובדה שהעברית היתה שפת התרבות הכתובה והנלמדת, שאיחדה את העם היהודי בכל תפוצותיו, בטרם היות הציונות וגם לאחר היווצרותה. הוא מתעלם מכך שהעברית היא שפת תרבותו של העם היהודי.

"גם ביחס לטריטוריה - חילונים גמורים חשבו אמנם שאפשר ליישב את היהודים באוגנדה או בארגנטינה", ממשיך גרינברג, "אבל כוח המשיכה של ארץ-ישראל הכריע".

חילונים גמורים אלה היו גם בורים גמורים לגבי הטריטוריות שעליהן הם התווכחו, וחוששני שגרינברג, המזכיר היום טיעון זה ללא הסתייגות, אינו שונה מהם. אוגנדה וכל יתר הטריטוריות הרבות שהועלו בראשית המאה ה-20 כיעד להקמת מדינה יהודית, היו שטחים בשליטת המעצמות הקולוניאליות. דעתה של האוכלוסייה המקומית שישבה בשטחים אלה לא הובאה בחשבון.

אילו אכן היינו מגיעים אליהם, לא היתה לנו אז זכות קיום כלשהי בהם. זכות כזאת בוודאי לא היתה לנו היום, בעידן הדה-קולוניזציה.

בארגנטינה, רפובליקה עצמאית, ראה רק אדם אחד - הברון מוריס דה הירש - יעד להקמת "מעין מדינה יהודית" ואף זאת ברגע היסטורי מסוים וקצר. אילו ידעו מנהיגי ארגנטינה באותו רגע היסטורי שבכך מהרהר הברון אדיר הכוח שהקים בארצם את מפעל ההתיישבות היהודית הגדול והיחיד בגולה - גורלה של יהדות ארגנטינה היה שונה לחלוטין. לעומת זאת היתה ארץ-ישראל - ועודנה - מעוגנת בתודעתם של היהודים ושל העמים הנוצריים, כצור מחצבתו של העם היהודי. לכן יכלה הציונות לטעון לזכויותינו בארץ ולזכות בהכרה בינלאומית בטענה זו.

כל זה לא בא לפגוע במעמדו של סלמן מצאלחה כאזרח שווה זכויות מלאות במדינה היהודית והדמוקרטית. ערביי ישראל ובני עמם שמעבר לגבול המיועד בין מדינת ישראל לפלסטין, אינם פטורים מחובה של הכרה והבנה של "האחרות" שלנו. רק הכרה הדדית זו תוכל להוות בסיס לדו-קיום בשלום.

ירושלים

פורסם ב - 27/08/10
*****

משה אזר: מדינה ערבית זה בסדר?

בתגובה על "תיקון יהודי דמוקרטי" מאת לב גרינברג ("הארץ", 23.8)

לב גרינברג טוען, ש"אם המדינה מוגדרת לפי דת היא לא יכולה להתייחס בצורה שווה לכל אזרחיה", ולכן צדק סלמאן מצאלחה כשטען שלא תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית.

ואולם, ישראל לא הוגדרה מעולם על פי הדת היהודית. במגילת העצמאות נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". השם "מדינה יהודית" מקביל ל"מדינה ערבית" שבהחלטת החלוקה של האו"ם (החלטה 181 מ-1947), והקבלה זו מקרבת את המדינה היהודית דווקא למדינת לאום ומרחיקה אותה ממדינת דת.

אבל לא זה העיקר, כי בין כך ובין כך לא קיימת הגדרה משפטית או פוליטית, המגדירה את ישראל כמדינה דתית (מדינת הלכה). קיימים רק חוקים דתיים, שהמדינה (החילונית) אימצה לעצמה. אם יש אפליה נגד מי שאינם יהודים היא אינה נובעת מ"העובדה המצערת כי הפרויקט של חילון העם היהודי נכשל", אלא מאפליית האחר, זה שאינו משתייך לעם היהודי, או לדת היהודית, או לקבוצה האתנית היהודית.

חילון העם היהודי אינו מביא מניה וביה לדמוקרטיה, הוא רק תנאי הכרחי אך לא מספיק. לכן במקום לצאת נגד עצם האפשרות שתיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית, על גרינברג לקרוא להפרדת הדת מהמדינה, ואזי פירושו של המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" יהיה: מדינה יהודית חילונית ודמוקרטית.

אם מרבית היהודים החילונים אזרחי ישראל מגדירים את עצמם כיהודים, גם המדינה היהודית החילונית רשאית להגדיר את עצמה כמדינה יהודית. וזאת למעשה היתה כוונת מחברי הכרזת העצמאות: הקמת מדינה יהודית חילונית (ודמוקרטית) בארץ ישראל.

חיפה

פורסם ב - 29/08/10

***

ד"ר שלמה אריאל: בין הרב יוסף לחומסקי

בהמשך לוויכוח על זהות היהודים כלאום או כקהילה דתית, ועל זכותם למדינת לאום משלהם, מן הראוי לזכור שמגילת העצמאות היא מסמך חילוני, המבסס את זכות העם היהודי להקים מדינת לאום בארץ ישראל על נימוקים היסטוריים ולא דתיים.

הדת היהודית מהווה חלק, חלק בלבד, מן המורשת התרבותית-הלאומית של העם היהודי והיא עצמה דת-לאום, שהמיתוסים, הסמלים והטקסים המרכזיים שלה מתייחסים אל היהודים כאל אומה וגם אל הקשר שלהם אל ארץ ישראל.

הזיקה ביני, אתיאיסט גמור, לבין יהודי יוצא אתיופיה, חברי היהודי המנהל אורח חיים בודהיסטי, הרב עובדיה יוסף ופרופ' נועם חומסקי, יהודי אמריקאי בן למורה לעברית - אינה זיקה דתית אלא זיקה הנובעת מהיותנו שותפים לאותה מורשת תרבותית-לאומית.


רמת גן

פורסם ב - 29/08/10

***

________
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"

לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
ב. מיכאל, "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית"
***

23 באוגוסט 2010

ב. מיכאל: עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית

ב. מיכאל

עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית

פרופסור שלמה אבינרי (הארץ 13.8.10) מתפלמס עם סלמאן מצאלחה שהלעיג על הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" והשווה אותו לביטוי "מדינה מוסלמית ודמוקרטית" (הארץ, 9.8.10).

אבינרי מחליט ללמוד מן העקיצה הזאת כאילו שולל מצאלחה את קיומו של עם יהודי ואת זכותו להגדרה עצמית, ויוצא בשצף-קצף להגנת העם, המדינה, והביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית".

אך אבינרי עושה לעצמו חיים קלים. בעיקביות נוחה ושימושית הוא מתעלם מעובדה אחת מכרעת ומהותית: מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה הסמכות הבלעדית לקבוע מי משתייך לעמָהּ, מופקדת בידיהם של כוהני איזושהי ישות מִיתִית טרנסצנדנטלית, שאינה מרבה להשתתף בשיח הציבורי, וגם אינה כפופה לשום בן-תמותה (זולת משרתיה...).

אבינרי גם מבקש להשוות בין העם היהודי בישראל לבין עמים אחרים בתבל. לדידו, "מדינה יהודית" כמוה כמדינה פלסטינית, מדינה הולנדית, מדינה פולנית, מדינה אנגלית. מדינה-מדינה ועמה. אך להשוואה הזאת אין שחר. לא קאדי קובע מיהו פלסטיני. לא הארכיבישוף מקנטרברי קובע מיהו אנגלי. לא קרדינל בוורשה קובע מיהו פולני ולא האייטולות באיראן קובעים מיהו פרסי. רק כאן, רק בישראל בוטלו כל המבחנים המקובלים להשתייכות אתנית ולאומית. לא תרבות, לא שפה, לא מקום לידה, לא רקע היסטורי, לא שותפות גורל... כל אלה לא קובעים. רק חותמת הלבלרים הקלריקליים קובעת האם אדם שייך לעם וללאום, אם לאו.

התוצאה היא פאראדוכס די מגוחך: במקום שמדינת-ישראל תממש את זכותם של יהודים להגדרה עצמית, היא הפכה למקום היחיד בתבל השולל מהם את הזכות להגדיר את עצמם. בכל שאר העולם רשאי אדם להגדיר עצמו כיהודי, וקהילות יהודיות יכולות לאוספו לחיקן בכל דרך הנראית להן. שום חוק לא מונע זאת מהן. רק בישראל הוצאה הזכות הזאת אל מחוץ לחוק.

והפאראדוכס עוד מעצים והולך כאשר מבינים כי בעוד העם היהודי בכל רחבי העולם הוא אכן עָם לכל דבר ועניין, דווקא בישראל הוא שב ונעשה לקהילה דתית בלבד. כת שהגדרתה מסורה לחלוטין בידי כלי-קודש ותעודות הכשרות שלהם.

אפשר לומר שזהו כשלונה הנורא ביותר של מה שאבינרי מכנה "המהפכה הציונית". היא התכוונה להפוך עם ללאום, וסופה שהפכה חלק מן העם לקהילה דתית.

ולכן, כל עוד לא התעשתה מדינת ישראל ועקרה מן הידיים הקלריקליות את הסמכות הבלעדית לקבוע מי משתייך לאותו עָם שאת זכותו להגדרה עצמית היא מתיימרת לממש – צודק סלמאן מצאלחה: "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא ביטוי מגוחך בדיוק כמו "מדינה מוסלמית ודמוקרטית".

ואם ההשוואה הזאת מעליבה את פרופסור אבינרי, הוא יכול להרהר בהשוואה הבאה: "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא ביטוי הגיוני ורב-תוכן בערך כמו "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית".


ירושלים, 15.8.2010

*
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"

לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
______________________________

לב גרינברג: תיקון יהודי דמוקרטי

לב גרינברג: "כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון."....


לב גרינברג

תיקון יהודי דמוקרטי

כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון ("עם פלסטיני כן ועם יהודי לא?" "הארץ", 13.8) בתשובתו לסלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", "הארץ" 9.8), ותוקף אותו כגזען. ואולם, מצאלחה לא טען שאין עם יהודי ושאין לו זכות הגדרה עצמית. טענתו פשוטה: אם המדינה מוגדרת לפי דת היא לא יכולה להתייחס בצורה שווה לכלל אזרחיה, כפי שנדרש ממשטר דמוקרטי.

נכון שהציונות התכוונה מראשיתה להפוך את העם היהודי מקהילה דתית ללאום מודרני, אבל אבינרי מתעלם מהעובדה המצערת כי הפרויקט של חילון העם היהודי נכשל. אין למדינת ישראל הגדרה חוקית ליהדות חוץ מההגדרה הדתית, אין בה הכרה בזהות לאומית ישראלית המוגדרת על בסיס האזרחות, וגם אין הכרה בלאומיות עברית המוגדרת תרבותית.

ההשוואה למדינות אחרות בהן קיימת "זיקה בין הדת ללאומיות" אינה רלוונטית, מפני שבאותן מדינות יש הגדרה חילונית של המדינה והאזרחות. אפשר להיות יהודי פולני או יהודי מצרי, אבל אי אפשר להיות יהודי מוסלמי או יהודי נוצרי.

בניסיון להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, הציונות חתרה לאחד אותו באמצעות שפה אחת ולרכזו בטריטוריה אחת. היו סביב זה ויכוחים ומאבקים, שהוכרעו לטובת שמירת הדת במרכז הגדרת הקולקטיב הלאומי. במקום לבחור באחת משפות היום-יום שדיברו היהודים נבחרה בשפת הקודש, העברית.

גם ביחס לטריטוריה - חילונים גמורים חשבו אמנם שאפשר ליישב את היהודים באוגנדה או בארגנטינה, אבל כוח המשיכה של ארץ ישראל הכריע. התנ"ך הפך מטקסט דתי ל"קושאן של הציונות", הנימוק לתביעת הבעלות על הטריטוריה. כלומר, במקום להביא לחילון היהדות, הציונות הפכה את הדת למרכז של הגדרת הזהות הלאומית והפכה את מדינת ישראל לכלי של פרויקט הגאולה הדתית, במיוחד עם כיבוש מחוזות התנ"ך וההתנחלות בהם מאז 1967.

הגדרת מדינת ישראל כדמוקרטית בלבד וביטול זכויות היתר של היהודים, אינם מנוגדים לציונות ובוודאי לא ליהדות. הזיקה ליהדות תישאר בלוח השנה ובשפה העברית, בשם המדינה וגם ברוב היהודי (אם נשכיל להשתחרר מהשליטה על הפלסטינים בשטחים).

הדמוקרטיה נשענת על ערכים אוניוורסליים של היהדות, כגון: "ואהבת לרעך כמוך", ו"חוק אחד יהיה לך ולגר". זה מחייב ניתוק בין הדת למדינה, דבר שייטיב עם שני הצדדים. כי במצב הנוכחי, לא רק הדת משחיתה את המדינה, גם המדינה משחיתה את הדת וגורמת להקצנה הלאומנית שלה.

למה אין בישראל מדינת לאום מודרנית דמוקרטית? אני חושד שהיהודים החילונים אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שמעניקה להם המדינה היהודית. בהעדר הגדרה אחרת ליהדות, הם מוכנים לקבל עליהם את עול הממסד הדתי ולוותר על הדמוקרטיה והשוויון. בעיני, זוהי המשמעות של המשך ההגנה הבלתי אפשרית על "מדינה יהודית ודמוקרטית".

אוי לציונות שכזאת, שמרנית ושבעה, חסרת מעוף וחזון. אחרי כישלון כל כך צורב, כדאי להתחיל לחשוב על תיקון. תיקון הוא מושג כשר, גם יהודי וגם דמוקרטי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 23 באוגוסט 2010

***

For English, press here

***
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
*

22 באוגוסט 2010

אורי אבנרי: כשאת אומרת לא

אורי אבנרי: "במאמרו טען [שלמה] אבינרי בלהט שישראל היא מדינה יהודית כשם ש"פולין היא מדינה פולנית ויוון היא מדינה יוונית"...

אורי אבנרי

כשאת אומרת לא
(או: פיטריות רעילות)


בימים שלפני ניצחון הפמיניזם, שרה להקת "התרנגולים" הפופולארית: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"

שאלה זו קיבלה כבר את תשובתה. עכשיו בא לי יותר ויותר לשאול: "כשאתם אומרים ציונות, למה אתם מתכוונים?"

זוהי גם התשובה שלי, כאשר שואלים אותי אם אני ציוני.

כשאת אומרת ציונות, ולמה את מתכוונת?

בימים האחרונים צומחים אצלנו גופים להגנה על הציונות כמו פטריות אחרי הגשם. פטריות רעילות.

כל מיני מיליונרים אמריקאיים – וביניהם אילי בתי-הימורים, אלופי בתי-זונות, מלביני הון ומעלימי-מס למיניהם – המממנים גופים "פטריוטיים" בישראל, כדי שינהלו את מלחמת-הקודש ה"ציונית".

ההסתערות נערכת לאורך כל החזיתות. ארגונים אחדים שמו להם למטרה לטהר את האוניברסיטות מפוסט-ציונים. הם מאיימים בחרם-תרומות, מטילים מורא על הנשיאים והרקטורים ומהלכים אימים על פרופסורים וסטודנטים.

לאמריקאים זה מזכיר ללא ספק את תקופת-האימים של הסנטור ג'ו מקארתי, שאימלל אלפי אנשי-רוח, פרופסורים ואמנים, ודחף רבים מהם להתאבדות או לגלות. לאירופים הם עלולים להזכיר את הימים שבהם הלשינו פרופסורים "אריים" על חבריהם הבוגדים, וכאשר סטודנטים בחולצות חומות השליכו את עמיתיהם היהודים מהחלונות.

זוהי רק גיזרה אחת של ההסתערות הגדולה. יש גוף המפרסם בגאווה שהוא מעביר קורס למאות ציונים מקצועיים במטרה לטהר את "ויקיפדיה", האנציקלופדיה במקוונת, מתכנים פוסט-ציוניים, ולשתול בה ערכים ציוניים.

המושג "פוסט-ציוני" מככב בתעמולה של כל עשרות – ואולי מאות – הגופים הממומנים על-ידי המיליונרים של לאס-וגאס ודומיהם בארצות-הברית כדי להחזיר בארץ את עטרת הציונות ליושנה.

למה דווקא המושג הזה? הכוונה היא לאנשי שמאל, אבל מי שמתקיפים את "השמאלנים" מזהים את עצמם כאנשי-ימין, והרי אנשי הימין הקיצוני רוצים להיראות דווקא כאנשי המרכז הפטריוטי. זה גם לא יפה ולא נאור לדבר על פרופסורים "ליברליים" או "מתקדמים". "פוסט-ציונים" הוא המקבילה הישראלית ל"אדומים" של מקארתי ו"יהודים" של קודמיו בגרמניה. הוא מתאים לבוגדים, לקשר אימתני.

אבל מה זה "פוסט ציוני"? מדוע לא פשוט "אנטי-ציוני"?

עד כמה שאני זוכר הייתי הראשון שהשתמש במושג זה. נתתי עדות במשפט-דיבה שהגשנו, חבריי ואני, ב-1976 נגד ארגון שטען כי "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", שאותה הקמנו אז, היא גוף "אנטי-ציוני". הסברתי לשופטת את השקפתי: שהציונות היא תנועה היסטורית, רבת אורות וצללים, שסיימה את תפקידה עם הקמת המדינה. מאז בא במקומה פטריוטיזם ישראלי. "פוסט ציונות" פירושה שאחרי הקמת המדינה החל שלב היסטורי חדש. "פוסט-ציוני" יכול להעריץ או להעריך את הישגי התנועה הציונית ו/או למתוח עליה ביקורת. הוא לא אנטי-ציוני.

השופטת קיבלה את טענתי ופסקה לטובתנו. קיבלנו פיצויים גדולים. כיום אני האדם החי היחידי בישראל שיש לו תעודה משפטית המעידה שאינו אנטי-ציוני – כמו שרק אדם ששוחרר מבית-חולים פסיכיאטרי יש לו אישור רשמי שהוא שפוי.

מאז קנה לו המושג "פוסט-ציוני" מהלכים בחוגים אקדמיים, וניתנו לו פירושים שונים ומגוונים, איש-איש וטעמו.

אבל בפי המקארתים החדשים שלנו, זה הפך להשמצה פשוטה. פוסט-ציוני הוא בוגד, עוכר-ישראל, אוהב ערבים, משרת האויב, חלק מהקשר העולמי להרס המדינה הציונית.

אבל מה זאת מדינה ציונית? ומה זאת מדינה יהודית?

שלמה אבינרי, פרופסור מכובד לפילוסופיה, פירסם באחרונה מאמר, שבו טען בלהט שישראל היא מדינה יהודית, ושהיא צריכה להיות כזאת. המאמר כבר עורר ויכוח סוער.

קיבלתי כמה מכתבי-מחאה מאנשים שחשבו, בטעות, שאני הוא המחבר. זה קורה מדי פעם. לפני שנים הזכיר השבועון הבריטי היוקרתי "אקונומיסט" את שמי במקום שמו, וניאות כעבור שבוע לפרסם "התנצלות בפני שניכם".

אבל ההבדל הוא גדול. אבינרי הוא פרופסור חשוב, חניך תורת הגל, מומחה לתולדות הציונות, מנכ"ל לשעבר של משרד-החוץ וציוני אדוק. אני, כידוע, אינני פרופסור, לא סיימתי בית-ספר יסודי, מעולם לא הייתי דובר ממשלתי ויחסי לציונות מורכב מאוד.

במאמרו טען אבינרי בלהט שישראל היא מדינה יהודית כשם ש"פולין היא מדינה פולנית ויוון היא מדינה יוונית". הייתה זאת תגובה על מאמרו של הוגה פלסטיני אזרח-ישראל, סלמאן מצאלחה, שטען כי לא יכולה להיות מדינה יהודית, כשם שלא תיתכן "מדינה מוסלמית" או "מדינה קתולית".

איך אפשר להשוות, נזעק אבינרי. הרי היהודים הם עם! ישראל שייכת לעם היהודי, שדתו היא הדת היהודית.

הגיוני, לא?

לאו דווקא. הנמשל אינו דומה למשל.

אם פולין שייכת לפולנים ויוון ליוונים, כי אז ישראל שייכת לישראלים. אבל ממשלת-ישראל אינה מכירה בקיומה של אומה ישראלית. (בתי-המשפט עדיין לא פסקו בעניין העתירה שהגשנו, ובה דרשנו להכיר בנו כבמי ששייכים לאומה הישראלית.)

אילו דרש אבינרי להכיר בכך שישראל שייכת לישראלים כמו שפולין שייכת לפולנים, היינו מוחאים לו כפיים. אך הוא טוען שישראל שייכת ליהודים. ומיד צצות שאלות עקרוניות.

למשל: איזה יהודים? היהודים שהם אזרחי ישראל? ברור שלא לכך הוא מתכוון. הוא מתכוון ל"עם היהודי" המפוזר בעולם, עם שמרבית בניו ובנותיו משתייכים לאומה האמריקאית, הצרפתית, הארגנטינית – וכן, גם לאומה הפולנית ולאומה היוונית.

ואיך הופך אדם לאמריקאי? על-ידי קבלת האזרחות האמריקאית. איך הופך אדם לצרפתי? על-ידי הפיכתו לאזרח הרפובליקה הצרפתית. איך אדם הופך ליהודי?

הה, הנה הבעיה. לפי חוקי מדינת-ישראל, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או התגייר, ולא עבר לדת אחרת. כלומר: ההגדרה היא דתית, ורק דתית. כמו מוסלמי או קתולי. בהחלט לא כמו פולני או יווני.

יש בישראל מאות אלפי אזרחים שעלו מרוסיה ובנותיה, שאינם יהודים על פי ההגדרה הדתית. הם רואים בעצמם ישראלים לכל דבר, דוברים עברית, משלמים מסים, משרתים בצבא. אך אין הם שייכים לאותו עם יהודי, שלפי אבינרי המדינה שייכת לו. כמו מיליון וחצי האזרחים שהם ערבים פלסטינים. המדינה היהודית אינה שייכת להם, גם אם הם נהנים - לפחות להלכה - מזכויות-אזרח מלאות.

במלים פשוטות: המדינה שייכת, אליבא דאבינרי, למיליוני בני-אדם שאינם חיים בה והמשייכים את עצמם לאומות אחרות, אך אינה שייכת למיליוני בני-אדם החיים בה והבוחרים לכנסת.

מי קבע שזו "מדינה יהודית"? אבינרי, ורבים אחרים, טוענים שאופי המדינה נקבע בהחלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, שחילקה את הארץ בין "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית".

לא נכון.

האו"ם לא החליט על הקמת מדינה השייכת לכל היהודים בעולם, וגם לא על הקמת מדינה השייכת לכל הערבים בעולם. ועדת האו"ם, שבדקה דרכים ליישוב הסכסוך בין היהודים והערבים בארץ, פסקה (בצדק) שהפיתרון היחידי האפשרי הוא שלכל אחד משני הציבורים הלאומיים האלה תהיה מדינה משלו. ותו לא.

בקיצור: המילים "יהודית" ו"ערבית" בהחלטת האו"ם אינן מתייחס לאופי המדינות, אלא רק להגדרת הציבורים בארץ, שיקימו את המדינות. אין להן שום משמעות אחרת.

אבל פרופסור שיגיע למסקנה זו, יש להוקיעו כ"פוסט-ציוני" ולגרשו מהאוניברסיטה שלו. אליבא דמקארתים הקטנים שלנו, עצם הוויכוח על כך אסור בהחלט. אסור לחשוב. אסור לכתוב. בוודאי אסור לדבר. בכל אוניברסיטה יישבו מפקחים ציוניים, שיקבלו דיווחים על הרצאות הפרופסורים, יבדקו את פרסומיהם, ידווחו על הלשנות של סטודנטים על עמיתיהם וישמרו על טוהר אידיאולוגי. כמו ה"פוליטרוקים" – הקומיסרים הפוליטיים - בברית-המועצות. כמו ב"המהפכה התרבותית" בסין, כשאלפי פרופסורים ואינטלקטואלים אחרים נשלחו למחנות-עבודה ולכפרים נידחים.

אבל תוצאת פעולתם עלולה להיות שונה מזו שהם מקווים לה. במקום להפוך את המושג "פוסט-ציונים" למילה נרדפת לבגידה, הם עלולים להפוך את המושג "ציונות" למילה נרדפת לפשיזם, למשוש ליבם של כל המטיפים בעולם לחרם על "המדינה היהודית". כשהאוניברסיטות הישראליות תהיינה מטוהרות מהוגי-דעות שאינם הולכים בתלם, יהיה קל מאוד להחרים אותן.

כשאת אומרת ציונות, האם את מתכוונת לחזון הרצל או לפשיזם יהודי?
*
פורסם: גוש שלום, 21 באוגוסט 2010
***
For English, press here
For German, press here
***

ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
*

20 באוגוסט 2010

תקינות פוליטית של משורר

סלמאן מצאלחה

תקינות פוליטית של משורר

"המוסיקה של המגרב היא מוסיקה ענייה, מוגבלת ולא מתוחכמת", לחש באוזני מוסיקאי כורדי-טורקי בקונצרט שהתקיים בדרום צרפת בחודש שעבר במסגרת פסטיבל "קולות הים התיכון".

כיוון שאינני מצוי ברזי המוסיקה ניסיתי, בשובי לארץ, לברר את הסוגיה עם חבר, מוסיקאי פלסטיני. "אכן, זהו המצב", אישר בנחרצות את הדברים ואף הוסיף כהנה וכהנה דברי מליצה בנדון. כדי לחדד את דבריו המשיל את המוסיקה במגרב ליצירות של פלוני ואלמוני, הנמנים עם מה שמכונה "משוררים לאומיים פלסטינים", שכתיבתם מליצית, חלולה וריקה מתוכן. לו היו אמירות כאלה יוצאות מפי מבקר ממוצא אירופי, בוודאי היו חסידים שוטים של התקינות הפוליטית ששים להדביק לאומרם תווית של גזען.

נזכרתי בדברים אלה בעקבות הסערה "המזרחית" התורנית שקמה למשמע דבריו של נתן זך על מצב התרבות בארץ. הסערה חשפה טפח מהמתח הקיים בין חסידי המזרח לבין חסידי המערב. במהרה נזרקו לחלל האוויר ביטויים כמו "תרבות גבוהה", "תרבות נמוכה" ו"גזענות".

לא אחת בעבר מצאתי את עצמי צופה מן הצד בפרשות כאלה, כמי שנמצא במעמד של "ישחקו היהודים לפנינו". אך כיוון שהנושא כמדומני אינו נחלת "בני המיעוטים" במרחב הזה, כלומר היהודים, יוצאי ערב ומערב גם יחד, מן הראוי להפסיק להיות צופה פסיבי משועשע.

ההיסטוריה האנושית מראשיתה ועד ימינו ידעה עליות ומורדות בכל תחומי החיים, ובין היתר בחיי התרבות. בני אדם מכל המינים, העמים, הצבעים והגזעים יצרו בעבר ויוצרים כיום תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. אופנת התקינות הפוליטית, שמצאה לה אחיזה בחקר התרבות ובשיח הציבורי בעשורים האחרונים, חוסמת את הדרך בפני כל אפשרות של שיפוט המבחין בין טוב לרע, בין יפה למכוער ובין גבוה לנמוך.

זוהי גישה המציבה את כל מה שמוצג בדוכני התרבות על אותה סקאלה ערכית, ואף דורשת לכבד הכל. אך חסימת הדרך מכל ביקורת ושיפוט של המוצגים בשוק, היא זו שמדרדרת את התרבות האנושית, ולא להיפך.

משום כך אפשר לומר, שיש תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. לא צריך לברוח מדיון ומהתמודדות עם סוגיות כאלה. האם קשה להבין, למשל, שגזענות ואפליה משתייכות לתרבות הנמוכה, לעומת התרבות הגבוהה של שוויון בין כל בני אנוש? מיותר לציין, כי תרבות גבוהה אינה נחלת המערב לבדו, כפי שתרבות נמוכה אינה נחלת המזרח לבדו. שתי הרמות מתקיימות בכל התרבויות. המדד היחיד המבדיל בין השתיים הוא מידת העידון שהן יוצרות בנפש האדם. הגבוהה היא זו המעדנת את נפש האדם ומחדדת את שכלו, בעוד הנמוכה מוסיפה שכבות איטום על נפשו ושכלו.

כל הקלישאות שנישאו באוויר בעקבות ההערות של זך מעידות יותר מכל על העדר דיון מעמיק בנושא. הכל נשמע כמו תגובה הנשלפת מבטן מלאה מתחים תרבותיים תת-קרקעיים, שאיש אינו אוזר אומץ להציג. וכל זאת מחשש שיטיחו בו סיסמאות נבובות וידביקו על מצחו את תווית הגזען התורן.

צריך לעקור מן השורש את הטומאה המכונה תקינות פוליטית, המסתירה מאחוריה גזענות חשוכה. לא כל ביקורת, אף אם היא בוטה, מקורה בגזענות. מותר, ראוי ואף רצוי לדון בכל הנושאים. חובה לבקר, לשפוט ואף לנקוט עמדה ברורה, אף אם הדברים לא ינעמו לאוזן.

אפשר לומר, בלי להיחשב לגזען, שתרבות הרייטינג, המציצנות והידוענות, שיוצריה יוצאי מערב, משתייכת לקטיגוריה הנמוכה. באותה נשימה גם אפשר לומר, בלי להיות גזען, שהרבה מאוד ממה שמכונה שירה וזמר "מזרחיים" משתייך גם הוא לקטיגוריה הנמוכה, הן מבחינת המוסיקה והן מבחית התכנים.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 20 באוגוסט 2010
***
For English, press here

*


19 באוגוסט 2010

אלכסנדר יעקובסון: מה יש בו בשם

אלכסנדר יעקובסון: "מצאלחה קובל על כך שבמציאות הישראלית משמש לעתים הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" תירוץ לאפליה והדרה של המיעוט הערבי. ברור שהוא משמש...", בתגובה על "מסעדה יהודית ודמוקרטית" במדור מאמרים ודעות - הארץ, 19 באוגוסט 2010:


אלכסנדר יעקובסון

מה יש בו בשם

בוויכוח האינסופי על "המדינה היהודית והדמוקרטית" אין לצפות, בשלב מתקדם זה, לחידושים גדולים. איך יכולה מדינה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית? ישאל, כצפוי, השואל (למשל, סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית", "הארץ" 9.8). איך יכול דמוקרט לשלול את זכותו של העם היהודי למדינה? יענה, כצפוי, המשיב.

ואולי הבעיה אינה בזכות למדינה אלא בניסוח, "מדינה יהודית", המזמין פרשנויות אנטי-דמוקרטיות? אולי עדיף למצוא מונח אחר המבטא את אותו עיקרון? אבל הרי "מדינה יהודית" הוא ניסוח כשר למהדרין מבחינת הלגיטימיות הבינלאומית, יותר מכל ניסוח אחר: החלטת החלוקה של האו"ם היא שקבעה, ב-1947, שיש לחלק את הארץ ל"מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", כדי לתת עצמאות לשני העמים החיים בה. ההחלטה גם דרשה משתי המדינות, היהודית והערבית, לכונן משטר דמוקרטי ולהבטיח את זכויות המיעוטים. אז איך אפשר לטעון שמדינה יהודית "בהגדרה" אינה יכולה להיות דמוקרטית? עובדה שאפשר.

מצאלחה קובל על כך שבמציאות הישראלית משמש לעתים הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" תירוץ לאפליה והדרה של המיעוט הערבי. ברור שהוא משמש. השאלה היא אם ויתור על הביטוי יקשה במשהו על האפליה. זוהי אשליה גמורה. נניח שמחקנו את הביטוי "מדינה יהודית". מה יעשה אז אותו מסעדן שמצאלחה חושד בו היום שהוא עלול להכריז על המסעדה שלו כ"יהודית ודמוקרטית" (כדי להצדיק הדרה של לקוחות ערביים)? הוא יכריז, ללא קושי, על המסעדה כ"ישראלית", המיועדת לישראלים אמיתים, לאלה המשתייכים לעם ישראל. מי ימנע ממנו לפרש כך את המונח "ישראלי"?

היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו.

אז אולי שורש הרע הוא בשם "ישראל" עצמו? אולי נמצא למדינה שם ניטרלי יותר - שווייץ על הירקון, למשל? אולי. בינתיים כדאי לראות מה קורה בשווייץ המקורית. על דגלה של מדינה זו מתנוסס כידוע סימן הצלב, אולם אזרחיה אינם מסתפקים בכך. באחרונה הם הלכו לקלפי, בסדר מופתי כדרכם, והצביעו ברוב מאסיבי בעד חוק האוסר לבנות צריחי מסגדים בארצם היפה. כך הם שומרים על האופי השווייצי של מדינתם. השם "קונפדרציה שווייצית" ניתן גם ניתן לפרשנות כזאת - עובדה. טועה מי שחושב שמדובר בהלכי רוח שווייציים בלבד: לפי שורה של סקרים, הסיבה לכך שלא התקבלו חוקים דומים בארצות מערב אירופיות אחרות היא שבארצות אלה קשה יותר ליזום משאלי עם. לפי אותם סקרים עשרות אחוזים מהאירופים היו רוצים לאסור גם בניית מסגדים, לא רק צריחים.

אנו רחוקים מלהיות שווייץ - אותה דמוקרטיה ותיקה, מבוססת, משגשגת ושלווה בלב אירופה. בוודאי, יש כאן לא מעט בעלי דעות קדומות, וסתם גזענים - מסעדנים ולא-מסעדנים. אבל אם נשווה את המצב שבו נמצאת שווייץ למצב שבו נמצאת מדינת ישראל, נראה שאין לנו בכלל מה להתבייש במסעדן הישראלי המצוי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 19 באוגוסט 2010


***
For English, press here

***

ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"

שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"


13 באוגוסט 2010

שלמה אבינרי: עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?

שלמה אבינרי: "לא סלמאן מצאלחה יקבע אם היהודים הם עם או לא: זהו עניין להגדרתם העצמית.....", בתגובה על המאמר "מסעדה יהודית ודמוקרטית". דבריו מובאים כאן כפי שפורסמו ב-13 באוגוסט 2010, במדור מאמרים ודעות - הארץ:


שלמה אבינרי

עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?

כמו קוראים רבים נהניתי מן האירוניה הדקה, ההומור המושחז והמשלים הערביים המחכימים במאמרו של סלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", 9.8). אבל כל אלה אינם יכולים לחפות על האי-הבנה הבסיסית שביסוד משפט הסיכום שלו: "אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית". כאן קבור הכלב, אם מותר להמשיך במשלי חיות.

ביסודו של משפט זה אי-הבנה עמוקה - וטרגית - שמאפיינת הרבה עמדות ערביות ביחס לזהותה של ישראל. בתפישה הערבית המקובלת, "יהודים" מקבילים ל"נוצרים" או ל"מוסלמים". לשון אחר: הם עדה דתית, לא עם. לא רק ערבים חושבים כך ואין ספק שבמשך מאות שנים הזהות היהודית נתפשה, בעיני יהודים ולא-יהודים כאחד, כזהות דתית בעיקרה.

אך מהותה של המהפכה הציונית היא בתפישה כי היהודים הם עם, ובתור שכאלה יש להם זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית. את העיקרון הזה קיבלה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, בהחלטה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית (ולא יהודית ומוסלמית-נוצרית).

ישראל רואה עצמה כמדינת הלאום היהודי, בדיוק כפי שפולין היא מדינת הלאום הפולני ויוון היא מדינת הלאום היווני, או כפי שהמדינה הפלסטינית, כשתקום, תראה עצמה כמדינת הלאום הפלסטיני.

אין ספק: בזהות היהודית יש מרכיב דתי, הן במישור ההיסטורי והן בימינו אלה, בדיוק כפי שיש ממד דתי בזהות הלאומית הפולנית או ממד מוסלמי בזהות הלאומית הערבית (מוחמד אינו נתפש רק כנביא האיסלאם: גם ערבים-נוצרים רואים בו גיבור לאומי ערבי).

אחת הבעיות המקשות על פתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני היא בדיוק סוגיה זו - הקושי של הצד הערבי להכיר בכך שהיהודים במדינת ישראל רואים עצמם כעם. זהות היא עניין של הגדרה עצמית, לא של הגדרה חיצונית. בדיוק כפי שלא היהודים יקבעו אם יש עם פלסטיני או לא (יש רבים בקרבנו שאכן טרם עיכלו את קיומו של העם הפלסטיני), לא סלמאן מצאלחה יקבע אם היהודים הם עם או לא: זהו עניין להגדרתם העצמית.

מי ששולל את זכותם של היהודים להגדיר את עצמם כעם, שולל מהם זכות אנושית בסיסית. הסירוב הערבי לקבל את ישראל כמדינה יהודית מעיד על משהו עמוק וחמור: אי-נכונות לקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

מכיוון שמדובר בזהות לאומית ולא בזהות דתית, יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, בדיוק כפי שיכולה להיות מדינה ערבית ודמוקרטית. זה, אגב, מה שכתוב בחוקתה של לבנון, מדינה ערבית שלמרות כל בעיותיה מקיימת משטר המבוסס על בחירות ועל עקרונות דמוקרטיים.

בסעיף ב' במבוא לחוקת לבנון נאמר: "לבנון היא מדינה ערבית לפי זהותה וזיקותיה". סעיף ד' קובע, כי "העם הוא מקור הריבונות והסמכות". לשון אחר: לבנון רואה עצמה כמדינה ערבית ודמוקרטית. גם החוקות של סוריה ושל מצרים קובעות כי זהותן ערבית ומשטרן דמוקרטי. וגם אם אפשר לומר, בלשון המעטה, כי יש בעיות ביחס להיבט הדמוקרטי של המשטר במדינות אלה, ברור שלמנסחי החוקות הללו לא היה ספק כי ברמת העיקרון אין סתירה בין היותה של מדינה ערבית להיותה דמוקרטית.

ובכן, "ערבית ודמוקרטית" כן, אבל "יהודית ודמוקרטית" לא? במילון שלי נודף מהבחנות כאלה ריח קצת גזעני.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 13 באוגוסט 2010
***

For English, press here

ראה: סלמאן מצאלחה, מסעדה יהודית ודמוקרטית





9 באוגוסט 2010

מסעדה יהודית ודמוקרטית

סלמאן מצאלחה

מסעדה יהודית ודמוקרטית

בהשוואה למדינות אחרות התברכה ישראל במספר גבוה של המצאות מדעיות. לו היו הדברים נעצרים כאן, היינו מברכים ואומרים: דיינו.

ואולם בעשורים האחרונים אנו עדים לשימוש נרחב בהמצאה הישראלית החדשה מתחום מדע המדינה. הסיסמה "מדינה יהודית ודמוקרטית". זו המצאה המשולה למנורה הידועה של יעקב מרידור, שהיתה אמורה להאיר את כל רמת גן. אך כפי שאיש לא קנה בזמנו את מנורת הפלא ההיא, לא יימצא בר דעת שיקנה את ההמצאה הפוליטית החסרת שחר הזאת. דומה שרק בישראל רותמים אבירי ה"יהודית ודמוקרטית" את שור ה"יהדות" לחמור ה"דמוקרטיה" במלאכת החריש באדמת הבורים ועמי הארצות.

רק באחרונה חזינו בהתנגשות בין השור לחמור בפרשת בית הספר ה"יהודי ודמוקרטי" בעמנואל. ואם כך המצב בבית ספר יהודי, קל לשער מה קורה כשבודקים את מצב העניינים בין יהודים לערבים.

ההמצאה הזאת לא היתה נוכחת בבולטות כזאת בשיח הציבורי הישראלי לפני מלחמת ששת הימים. היא התפתחה והגיעה לממדים מפלצתיים בגלל התמשכות הכיבוש, שהכניס את ישראל לנישה שבה הלכה ודמתה לאותו "שועל שבלע מגל" מהמשל העממי הערבי. לא רק מגל בלע השועל, אלא גם את המברג של רצועת עזה. השועל לא היה יכול לא לעכל ולא להפריש את מה שחדר לקרביו.

מכיוון שהכיבוש לא נגמר והדמוגרפיה המשיכה לדהור, החליט מי שהחליט שהגיע הזמן להיפטר מהמברג הפלסטיני שנתקע בירך הישראלית, בניתוח שכונה "ההתנתקות מעזה". ואולם המגל הדמוגרפי עדיין תקוע בבטן הרכה של השועל הישראלי.

מה שמכונה בעגה הישראלית "שמאל" נפל במודע אל תוך המלכודת שהציב לו הימין ואימץ את הסיסמה השקרית כדי לזכות לפירורי קולות מהימין ולקבל לגיטימציה שבטית יהודית. בנקודה הקריטית הזאת אירעה התפנית השבטית היהודית, שבשיאה הביאה לרצח ראש ממשלה.

יש חשיבות רבה לסדר הופעת המלים בסיסמה "יהודית ודמוקרטית", שהפכה עם השנים למנטרה המושמעת בכל דיון ציבורי. הימין מתייחס רק אל החלק הראשון של הסיסמה ודוחף את ה"שמאל" לדיון במהות ההגדרה "יהודית". את הדיון במהות המושג "דמוקרטית" מעדיף הימין לדחות למועד הוויכוח על "הסכמי הקבע" הפנים ישראליים. עד אז, ימשיך בניסיונותיו להצר את צעדי בית המשפט העליון ושאר מוסדות השלטון האמונים על שמירת הדמוקרטיה, כדי לרוקן את המושג מתוכן.

בראיון ל"מעריב" ב-2 ביולי 2010 מתרעם שמעון גפסו, ראש העיר של נצרת עלית, על השיעור הגדל של תושבים ערבים בעירו: "אסור לשכוח שנצרת עלית היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. היא עיר יהודית ודמוקרטית, אבל קודם כל יהודית".

דומה כי הפרחת הסיסמה בכל הזדמנות מעידה יותר מכל על העדר התכנים שבה. וכך, מרוב "יהודית ודמוקרטית", לא רואים יהודית ולא רואים דמוקרטית. לא ירחק היום, שבו נשמע על קיומה של "מסעדה יהודית ודמוקרטית", או "אופנה יהודית ודמוקרטית".

מה יעשה אפוא השועל הישראלי המבולבל שנתקע לו מגל?

הוא צריך להפנים את הנאמר בספר דברים: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית. דת ודמוקרטיה מעולם לא דרו בדירה אחת.
*
פורסם: מאמרים ודעות, הארץ, 9 באוגוסט 2010

***
For English, press here
*
תגובות:
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"

לב גרינברג, "תיקון יהודי-דמוקרטרי"
ב. מיכאל, "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית"

**
ראה גם:
"מהות האנטי ציונות", מכתבים למערכת - הארץ.

6 באוגוסט 2010

נזר הבריאה

סלמאן מצאלחה
נזר הבריאה

אנונימי / בראשית

(א)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

(ב)
וְהָאָרֶץ הָיְתָה
תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ
עַל-פְּנֵי תְהוֹם.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

(ג)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:
יְהִי אוֹר,
וַיְהִי-אוֹר.

(ד)
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר
כִּי-טוֹב. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

(ה)
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם.
וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה.
וַיְהִי-עֶרֶב
וַיְהִי-בֹקֶר
יוֹם אֶחָד.

***

לולא באו מלים אלו ודומותיהן לעולם, לא היינו מגיעים עד הלום. לא היינו מבדילים בין חושך לאור ובין לילה ליום. הדברים נאמרים לא מתוך אמונה כלשהי ב"סוד" בריאה שגור בפי רבים, כי אם מתוך הבנת כוחה של מילה בלשון אדם. זהו הכוח לחרוץ, בקיר ההוויה האטום, אשנב קטן שדרכו אפשר להציץ על כל מה שעלום.

כפי שאין קיום לאובייקט כלשהו ביקום ללא התייחסות לשונית, כך הדבר לגבי הקיום האינושי. מאז ולתמיד, קיום זה הוא התאום הסיאמי של השפה.

השפה, כל שפה, היא מרכבת-השירה הדוהרת במרחבים. והשירה היא היא נזר-הבריאה של שפת האדם. היא תיקנה וממשיכה לתקן את הפגמים שנתגלו ביצירה הראשונה, הלידה הראשונה של האדם והיקום. זוהי מרכבת הפלא שמקלות לא יוכלו להינעץ בגלגליה לעוצרה, כיוון שגלגליה עשויים חומר מטאפורי, חומר חמקמק.

***


על "הליקון":
העבודה הסזיפית המושקעת מזה שני עשורים בהליקון, כתב עת המוקדש כול כולו לשירה, היא לא דבר של מה בכך. שכן, השירה היא לא רק משחקי מלים, דימויים ומטאפורות. השירה היא הביטוי המובהק ביותר לחיים.
כל גליון של הליקון הוא אנתולוגיה על נושא מסויים. הנושאים רחבים כרוחב החיים עצמם. הקולות השונים המהדהדים בגליונות על שלל הנושאים הטורדים את מנוחת האדם עלי אדמות מותחים את גבולות האני הפרטי אל מרחבי חיים אחרים. התרגומים משפות עמים אחרים פותחים צוהר על עולמות עלומים אחרים ומותחים בכך את גבול הקורא עד קצה גבול האדם באשר הוא.
חיי האדם שנמתחים בין שני הקצוות, השמחה והעצב, הלידה והמוות יוצרים דת ויוצרים שירה. כשהדת כובלת, השירה משחררת; כשהראשונה מפרידה, השניה מאחדת. הרב גוניות הזו לא רק מרחיבה דעת, כי אם היא פורצת את גבולות השפה ומאירה פינות חשוכות בעולמו הצר של הקורא. בכך היא נותנת לו הן תקוה והן נחמה. ודי בכך כדי לברך את הליקון ועורכו ברכה חמה.

***

לרגל עשרים שנה לפעילות הליקון,
פורסם ב- שירים שמחים, הליקון, גליון 89, קיץ 2010
  • מזרח-תיכון

    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

    למה אמריקה אוהבת מלחמות

    התנהלות המעצמות, ובראשן ארה״ב, מול איראן איננה מפתיעה; השלום במזרח התיכון הוא האויב מספר אחת של יצרניות הנשק הגדולות...

    כל הפרטים

  • ישראל-פלסטין

    תש״ח בעיניים ערביות

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

    ישראל כמדינה ערבית

    "ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.

הקש על התמונה לשליחת דוא״ל

קלאסי

***
ג׳אז


ארכיון הצד הזה

מבחר נושאים

 

גלריה

גלריה
שקיעה בשארנקל, צרפת, אוקטובר 2017
  • מסות

    עיר הפרח המהלך

    רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח...

    כל הפרטים

    כל הצפורים מוליכות לרומא

    כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮.

    כל הפרטים



  • סיפור

    צפירת הרגעה

    כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה...

    כל הפרטים


    מדרש

    על קופים וחזירים

    מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.
  • שיר

    מאותו עפר

    וְשׁוּב דִּמְדּוּמִים וְשׁוּב רוּחַ יָם רְעוּדָה.
    וְלֹא הִבְהֵב בָּאֹפֶק סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְהֲקָלָה.
    וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ.
    וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהסְתַּבְּכוּ.

    כל הפרטים

  • שיר

    בחיפה, מול הים

    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
    בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
    נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
    בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.

    כל הפרטים

  • שיר

    על חופש היצירה בעידן הלאומי


    מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
    בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
    וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
    צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
    נִצְחוֹנוֹתָיו.

    כל הפרטים