לכל ח"כ יש שם


סלמאן מצאלחה || לכל ח"כ יש שם

בשעה טובה, נאחל מזל טוב לח"כ כרמל שאמה מסיעת הליכוד. מעתה ייקרא שמו בישראל כרמל שאמה-הכהן ואיש לא יטעה שוב ויחשוב, חלילה, שהוא דרוזי. נשמע לכם בדיחה? לא ולא. זו אמת לאמיתה.

המים הגיעו לח"כ שאמה עד נפש. לכן הוא החליט להתחבר שוב לשורשיו. הוא פנה למשרד הפנים וביקש להרחיב את שם משפחתו ל"שאמה-הכהן". סיבת ההתחברות לשורשים היא הבלבול באשר לזהותו. שכן, לא אחת טעו במוצאו וחשבו שהוא דרוזי. אפילו כאשר ביקר באושוויץ היו ח"כים ששיבחו אותו "על שח"כ דרוזי מזדהה עם העם היהודי", ולא מעט פעמים, כדבריו, הוא נשאל "בענייני ערבים כנציג המגזר". כנראה, שזה היה הקש ששבר את שם הח"כ שאמה.

המקרה של שאמה הוא דוגמה בולטת לדרך שבה עיוותה "הציונות האשכנזית" את נפשותיהם של אלה המכונים "בני עדות המזרח". יש לזכור, רישום הלאום האתנו-דתי בתעודת הזהות נועד, מלכתחילה, למטרה אחת ויחידה: הפרדה בין יהודים לערבים. הרישום השונה נבע מכך שרבים מן היהודים יוצאי ערב נשאו שמות ערביים. כדי שהמוסדות האשכנזיים יוכלו להבחין בין ערבי ליהודי, בתוך בליל השמות הערביים, הומצא רישום הלאום האתנו-דתי בתעודה: יהודי, ערבי, ובשלב מאוחר אף הומצא הרישום "דרוזי" כלאום נפרד.

בעקבות אי רצונו של שר הפנים אלי ישי לממש בתעודת הזהות את פסיקת בג"ץ, שהורתה לרשום כיהודים מי שעברו גיור רפורמי, הוחבא בשנים האחרונות רישום הלאום מאחורי כוכביות בתעודת הזהות. כוכביות אלה לא ביטלו את סימני הזיהוי האחרים המבדילים בין "יהודים" לערבים.

ניקח לדוגמה שם כמו "יוסף חדד". על פי השם, לא ניתן לדעת אם בעליו ערבי או יהודי. למרות זאת, חדי העין - כגון שוטרים מאולפים - יבחינו בקלות בזהותו. לשם השגת המטרה ה"נאצלת" הזאת - הפרדה אזרחית בין יהודים לערבים - היו מוכנים במשרד הפנים לוותר על "ישראל סבא". וכך, אם יוסף חדד הנ"ל הוא יהודי, הרי שבתעודה שלו לא יצוין שם הסבא. אך אם הוא ערבי - שם סבו יתנוסס בה בגאון. אפרטהייד רשמי מאוד אלגנטי, הלא כן?

המתחים הלאומיים דחפו, במרוצת השנים, את כל "היהודים הערבים" להתנכר לזהותם. אך כיצד יבדלו עצמם מן הערבים בשעה שחזותם, מבטאם, המוסיקה שלהם, האוכל ואורחות חייהם שייכים למרחב התרבותי שממנו באו הם או הוריהם? הדרך היחידה היתה אימוץ סממנים דתיים יהודיים בולטים.

כך הלך והתרחב בקרבם השימוש בתליוני "מגן דוד" ובכיפות. ניתן לומר, כי כגודל תליוני ה"מגן דוד" המשתלשלים על חזות חשופים וכגודל הכיפות הדבוקות לראשים, כך גודל ההכחשה של היותם ערבים בכל רמ"ח אבריהם. הביטוי הגרוטסקי ביותר להכחשה הזאת הוא התלבושות והמגבעות של אנשי ש"ס. לשון אחר, על ראש המתכחש בוער הכובע.

ההפרדה האתנית חיה בארץ ובועטת באזרחים מימים ימימה. לח"כ שאמה רק נאמר, תנוח דעתך. ובהזדמנות זו אפשר להעניק לו במתנה שני ח"כים דרוזים, ח"כ איוב קרא מהליכוד וח"כ חמד עמאר מישראל ביתנו שנשמעים יותר "קתולים" מליברמן והרב שך גם יחד. מן הראוי, אם כן, שגם הם יוסיפו רישום "הכהן" לשם משפחתם. בכך נתפוס שתי צפורים במכה אחת. מחד, הם יפסיקו לבייש את הדרוזים, ומאידך הם עשויים להוציא את ח"כ שאמה-הכהן מדעתו.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 14 בנובמבר 2010
***
For English, press here
For French, press here

___________________

היגיון ליהודים בלבד

סלמאן מצאלחה

היגיון ליהודים בלבד

שאלות קשות מעלה פרופ' שלמה אבינרי, מבקש לדון בהן ומוסיף: "דווקא מי שתומך כמוני בפתרון שתי מדינות לשני עמים ורוצה לראות שוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים, רשאי - ואולי חייב - להציגן" ("כמה שאלות לפלסטינים", "הארץ", 5.10).

ובכן, הסוגיות הקשורות לערב-רב של השבטים החיים בארץ אינן פשוטות כלל וכלל. גם הגדרת מהו עם בהקשר הזה סבוכה מאוד, משום ששני ה"עמים" נמצאים עדיין בשלבי התהוות. בהיסטוריה האנושית נעלמו להם עמים כלא היו, ובני אדם אחרים קמו להם פתאום בבוקר, הרגישו שהם עם, והתחילו ללכת ולהתקבץ במסגרות תרבותיות ופוליטיות.

השאלות שפרופ' אבינרי מבקש להציג הן קשות. אך הקושי הוא רק לכאורה. כי מקריאת טיעוניו, דומה שהוא כורת את הענפים שבהם הוא מנסה להיאחז, ענף אחר ענף. נניח כי אכן, "רוב אזרחי ישראל היהודים מבדילים בין
'מדינת ישראל' ל'ארץ ישראל'", כפי שטען. נשאלת אם כן השאלה, מדוע דרישתו מהצד השני שונה: "צריך להיות ברור - לנו ולהם - שעכו וחיפה ויפו ורמלה ובאר שבע אינן חלק מפלסטין"? אם זהו ההיגיון שהוא שם נר לרגליו, מן הדין שאותו היגיון יחול גם על הצד השני, שיבדיל בין "מדינת פלסטין" לבין "ארץ פלסטין". לפיכך, אין סתירה בין היותן של עכו, חיפה ויפו חלק מ"ארץ פלסטין", למרות שלא תהיינה חלק מ"מדינת פלסטין". בדיוק כפי שחברון תהיה חלק מ"מדינת פלסטין", ובו בזמן היא תמשיך להיות חלק מ"ארץ ישראל". כך פועל ההיגיון הבריא, וכך גם פועלים עמים בריאים במסגרת החוק הבינלאומי.

השאלה השנייה שמעלה פרופ' אבינרי גם היא בעייתית: "שאלה שנייה מופנית לאזרחי ישראל הערבים: חלק ממנהיגיהם מעדיפים לכנות את עצמם
'פלסטינים אזרחי ישראל', וזאת כמובן זכותם. אבל אי אפשר להתעלם מכך, שעם הקמת פלסטין עצמאית עשויה הגדרה זו להיראות בעייתית", הוא כותב.

נמשיך שוב לפי היגיון זה. ננסח את הדברים כהאי לישנא: השאלה מופנית ליהודים אזרחי מדינות העולם. חלק ממנהיגיהם מעדיפים לכנות את עצמם, "יהודים אזרחי ארה"ב, צרפת, רוסיה וכו'", וזאת כמובן זכותם. אבל אי אפשר להתעלם מכך שעם הקמת ישראל עצמאית עשויה הגדרה זו להיראות בעייתית. האם פרופ' אבינרי מקבל גם את הבעייתיות הזו?

ובאותו הקשר מעניין לדעת, לאיזה עם משייך פרופ' אבינרי אישים כמו בנימין ד'יזראלי, אלפונס רטיסבון והמלחין פליקס מנדלסון. לעם היהודי? ואם לא, מדוע? אפשר גם להרחיק לכת ולומר, כי לו הילד היהודי הכי מפורסם בעולם היה נוחת בנתב"ג בפעם השנייה, ומבקש לעלות ולהתאזרח בארץ, הרי ששליחיו של פרופ' אבינרי היו, במקרה הטוב, משלחים אותו בטיסה הראשונה חזרה אל מעבר לים. רק להזכיר לפרופ' אבינרי, ששמו של הילד היהודי המפורסם הזה הוא ישוע.

כנראה ששאלות כאלה לא תעלנה על הדעת מבחינתו. לכן, הוא לא ייתן עליהן את דעתו. מכל הדיון הזה עולה, כי פרופ' אבינרי מטפס שוב ושוב על ענפי העץ שאותו שתל וטיפח. אך למרבה הפלא, הוא חוזר שוב ושוב וכורת את ענפיו במו ידיו, עד כי נעשה חוטב עצים מדופלם.

יפה שפרופ' אבינרי "רוצה לראות שוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים". אך על מנת שהשוויון יהיה שלם, הוא צריך להתקיים גם בהיגיון. עד כה, ההיגיון הניבט מדבריו נשגב מבינתי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 4 בנובמבר 2010
***
For English, press here
For Spanish, press here
______________________________