פוליטיקאים כשכירי חרב

סלמאן מצאלחה

פוליטיקאים כשכירי חרב

כל העולם צופה במעלליו של עריץ לוב. מועמר קדאפי אינו בוחל בשום אמצעי דיכוי. הוא משגר מטוסים לזרוע מוות ללא הבחנה, ומשלח שכירי חרב אפריקאים לטבוח בבני עמו. בתוך תוכו יודע קדאפי שהוא שליט טרחן וכל כך קטן בעיני העולם. עם זאת, הוא אינו יכול להשתחרר מתפקיד הרודן השבטי המגלומן.

כל העולם צפה בו עומד מול המצלמה, עם הגלבייה, ספרו הירוק והטורבן. הוא נאם ונהם כיאה לשליט לוב, שבעיניו היא "מנהיגת העולם". בנאומו לא פסח על דרכי הטיפול, שכנראה חביבות עליו מאוד, שנקטו מעצמות אחרות, ברמתה של לוב, כמובן. הזכיר את רוסיה, את ארה"ב, את סין, ולא פסח על ישראל.

על הצביעות המערבית לנוכח מה שמתחולל בלוב לא אכביר מלים. היא בולטת לכל עין בלתי מזוינת. לא על הצביעות המערבית, כי אם על הצביעות הערבית מבית אדבר כאן, שנאמר: צבועי עירך קודמים. על הצביעות של הח"כים ואנשי הציבור הערבים, שנסעו לפני כמה חודשים להתרפס לפני העריץ הלובי. הם שבו לארץ להתפאר ולפרסם בערבית את תמונותיהם וסיפוריהם על המפגש המרגש עם "מלך מלכי המלכים", ועוד כהנה וכהנה מליצות מבית היוצר של הח"כ אחמד טיבי.

נציגים מכל המפלגות, העדות והארגונים הערבים היו במשלחת שם - מוחמד ברכה מחד"ש, חנין זועבי וג'מאל זחאלקה מבל"ד, טלב אל-סאנע מרע"מ ועוד ערב רב של אנשים רמי מעמד ונמוכי רוח. כולם חלפו על פניו, קדו לו קידה ולחצו את ידו. הוא, מצדו, בחן אותם מבעד למשקפי שמש, ואז הושיב אותם בקצה אוהלו והרביץ בהם תורה דמוגרפית.

גם הח"כ לשעבר עזמי בשארה, שברח והחל להופיע כפרשן בתחנה של עוד רודן קטן, הלך לחסות באוהלו של קדאפי. אולם מכיוון שגם הוא מגלומן קטן, לא היה יאה לו להצטרף למשלחת ערביי ישראל. הוא רצה לערוך ביקור נפרד. הוא התאווה לדבר עם קדאפי כדבר מגלומן אל מגלומן. בשארה אינו שונה מרוב האינטלקטואלים הערבים הצבועים. הוא בסך הכל משרתם הנאמן של עריצים כל עוד שלטונם חזק.

לפתע פתאום, משהתערער שלטונו של קדאפי, נזכר בשארה שיש עם לובי. הוא, כהרגלו, מעולם לא אמר מלה על עוולות שלטון העריצות בסוריה, המדכא זה עשרות שנים אזרחים סורים שוחרי חופש. הנה ציטוט ממה שחושבים סורים על הצביעות של בשארה: "מדוע אין העם הסורי זכאי לחופש ולזכויות, שהוא נהנה מהם בפלסטין בזכות אויביו הציונים?" הטיח בו סובחי חדידי, אינטלקטואל סורי גולה בפאריס.

האמת היא שאינטלקטואלים ערבים מן הזן של בשארה דומים יותר לאוכלי נבלות. כלהקת צבועים הם מחכים בצד, רואים לאן נושבת הרוח בג'ונגל הפוליטי הערבי, צופים בנפילתו של עריץ, ואז עטים לחטוף נתח "תהילה" משאריות הפגר.

כל אנשי הציבור הערבים שנסעו ללוב שימשו כשכירי-חרב פוליטיים בשירות הרודן קדאפי. עכשיו מן הראוי שיכו על חטא בפומבי, ויבקשו סליחה קודם כל מן העם הלובי. מן הראוי גם שיבקשו סליחה מהאזרחים הערבים שהם מתיימרים לייצג. חשבון נפש בפומבי לא רק מחויב המציאות, אלא גם יהיה סימן לכך שהם למדו את הלקח ובכוונתם לשנות את דרכיהם. אם לא יעשו כן, על האזרחים הערבים להפנות להם עורף ולשלוח אותם לפח האשפה. בדיוק כפי שעמי ערב מתקוממים נגד מנהיגיהם המושחתים. ויפה שעה אחת קודם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 27 בפברואר 2011

***
For English, press here

*
ראה גם: "ביקור עלוב בלוב", אפריל 2010
___________________________

כל הפרטים

בעזרת השם

סלמאן מצאלחה

בעזרת השם

לאחר ימים של הפגנות סוערות נגד השלטון הופיע בנו של העריץ הלובי בטלויזיה והזהיר כי "אם יימשכו ההפגנות יישפכו נהרות של דם".

אין להתפלא על האיום בנהרות של דם. שכן, הכל נמצא אי-שם בשם הבן ובשם האב. שפך הדם המובטח ל"עם" הלובי הוא אך צפוי מן האיש ששמו הוא "סיף אל-אסלאם", ובעברית: חרב האסלאם. ואולי יש בשם רמז ל"דרכי הנועם ונתיבות השלום" של האסלאם ושל החרב שחברו יחדיו בשמו של קדאפי ג'וניור. גם השם "קדאפי" עצמו ראוי להתייחסות ועל כך בהמשך.

כאשר בוחרים ההורים שם לילד הם כולאים אותו בתוך תבנית רבת משמעות שקבעו הם עבורו, ובכך הם קבעו למעשה את הצפיות ממנו. כל הווייתו של הילד קשורה קשר הדוק לתבנית השם שבתוכו הוא נכלא. לשם, אם כן, השפעה כבירה על מהלך התפתחותו, על תפיסותיו ועל התנהגותו בהמשך דרכו בחיים בתוך החברה הסובבת.

על הרקע הזה, בין השאר, אפשר להבין את מעלליו של עריץ עיראק שרדה שנים רבות בעמו ובסביבתו. סדאם היה כלוא בתוך תבנית שמו. כל מעשיו נכתבו בשם שנתנו לו הוריו. האם הדבר מפתיע שהוראת השם "סדאם" בערבית היא תוקפן? ובכן, גורלו של הילד סדאם נחרץ מן היום שבו הוריו החליטו להדביק לו את התוקפנות כשם נרדף לזהותו ולהווייתו בתוך חברה כוחנית ושבטית.

ישנן חברות אחרות שנותנות את שם האבא לילד. כזה הוא הסיפור על ג'ורג' בוש הבן. סדאם לא היה קשור למתקפת הטרור על מגדלי התאומים. רוב רובם של הטרוריסטים היו סעודים ולא עיראקים. למרות זאת, ג'ורג' בוש הבן, שנכלא בתוך שם אביו, גדל גם הוא אל תוך נשיאות ארה"ב עם דחף עז לגמור את המלאכה שג'ורג' בוש האב לא סיים במלחמת עיראק הראשונה.

עוד מימי קדם יוחסה חשיבות רבה לשם שמעניקים לתינוק בהיוולדו. לעתים אלוהים, בכבודו ובעצמו, מתערב ומשנה את שמו של אדם על-פי היעוד שנקבע לו מלמעלה. כזה היה סיפור הברית בין אלוהים לבין אברהם וזרעו: "ולא ייקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב-המון גויים נתתיך." (בראשית יז, ה').

אף אם שמות בני האדם אינם חושפים דברים וודאיים על נושאיהם, מן הראוי לשים אליהם לב, כי החשש קיים וראוי בכל זאת להישמר. הגמרא מספרת על רבי מאיר שהיה בודק שמות האנשים ללמוד מהם על מעשיהם. וזאת בשונה מרבי יהודה ורבי יוסי שלא היו מפשפשים בשמות עד אשר למדו את הדבר על בשרם. ומעשה שהיה כך היה: יום שבת אחד נטו שלושתם ללון בפונדק. מששמעו את שמו של בעל הפונדק, "כידור" היה שמו, אמר רבי מאיר כי רשע האיש, שנאמר "כי דור תהפוכות המה" (דברים לב, כ'), ולכן לא הפקיד את כספו בידי כידור. לא כך עשו רבי יהודה ורבי יוסי. משיצאה השבת ביקשו אלה לקחת את כספם בחזרה, אך הפונדקאי התכחש להם באומרו: לא היו דברים מעולם. לבסוף הם הצליחו להוציא את כספם מאישתו של הפונדקאי בתחבולה. משנודע לפונדקאי על מעשה אישתו הוא רצחה תחת זאת.

ומה באשר לשם קדאפי? ובכן, נהרות הדם שהבטיח קדאפי הבן חרותים ככתובת על מצח הבן ועל מצח האב. שכן, השם קדאפי מתייחס לשם שבטו של העריץ הלובי, "קדאף אל-דם" שמו, כלומר: שופך הדם.

מרגע שילד נולד אל תוך חברה שמעניקה לו שם "תוקפן" או שמתייחסת לאבות שבטיים שופכי דם, דומה כי גורלו של הילד נגזר. הילד אינו אשם, כי הוריו - והחברה בכלל - כלאו אותו בתוך השם הרע.
*
_______________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

ערבים היינו, עתה בני חורין

"אני גאה להיות מצרי ויכול להרים עכשיו את ראשי כמצרי" - כך אמרו צעירים מצרים לא אחת למצלמות במהלך שידורי המהפכה במצרים. לכן, ניתן לומר כי זוהי מהפכה למען מצרים ולמען הזהות המצרית.

מאז נסיגת הקולוניאליזם עומד העולם הערבי על שלוש רגליים חולות: האחת - משטרים דכאניים ומושחתים עד היסוד, השנייה - תנועות איסלאמיות שמתרפקות על עבר שאיננו עוד, ושלישית - תנועות לאומיות פאן-ערביות שחולמות על עתיד ערבי ורוד.

כל כך בלט השוני בין הסיסמאות בקהיר לבין רקיעות הרגליים בעולם הערבי. אנשי הסטטוס קוו - השליטים הדכאניים והמושחתים, דוגמת קדאפי והמלך הסעודי, תמכו בשלטונו של מובארק. האיסלאמיסטים, החל מהאייתולות באיראן וכלה בחמאס כאן - היססו תחילה ואפילו מנעו הפגנות תמיכה בעם המצרי המתקומם, ורק כעבור זמן ניסו לרכב על הגל. הפאן-ערבים שלפו מהבוידעם את תמונותיו של נאצר ועוד כהנה וכהנה שירי מליצה ושבח שאבד עליהם כלח.

בקהיר קראו לחופש, לדמוקרטיה, ללחם ולעבודה. לא קראו סיסמאות כמו "האיסלאם הוא הפתרון", היונקות מהאידיאולוגיה הדתית-פונדמנטליסטית מבית מדרשם של האחים המוסלמים. גם לא קראו סיסמאות שמקורן באידיאולוגיה הלאומית-פונדמנטליסטית מבית מדרשם של חסידי הפאן-ערביות. לא נשרפו דגלים אמריקאים. לא קראו נגד אמריקה ונגד המערב, ואף לא נגד ישראל. גם לא נשמעו קריאות בעד עיראק, לבנון, סודאן או פלסטין.

לא לפאן-איסלאמיות ולא לפאן-ערביות צהלה קהיר. פן אחר בלט בתוך ההמולה שם. רק סיסמה אחת - העם רוצה להפיל את השלטון - היתה מנוסחת בערבית תקנית שיכולה לחצות גבולות בין ערביים. כל שאר הסיסמאות היו כתובות בשפת המקום, בערבית ה"מצרית".

אחד המרכיבים המרכזיים ביצירת זהות מצרית נפרדת הוא שימת דגש על הדיאלקט המצרי. דור הפייסבוק שחולל את המהפכה הוא הדור אשר בשנים האחרונות פונה יותר ויותר אל מצרים פנימה, אל הזהות המצרית. ביטוי בולט לכך אפשר לראות במוצר מצרי חדש: הדור המצרי החדש יצר בוויקיפדיה את דף "השפה המצרית", המשמש כדף נפרד מדף השפה הערבית התקנית הקיימת. הדור הזה מדגיש את ה"מצרית" כשפה נפרדת שעומדת בפני עצמה בין שאר שפות העולם. בכך הוא מדגיש שייכות לאומית מצרית באמצעות הדיאלקט המקומי, וזונח את המגמה הפאן-ערבית המיוצגת בערבית התקנית.

המגמה המצרית שמציבה את מצרים והזהות המצרית בראש מעייניה עומדת בניגוד לתפישות האחים המוסלמים, נושאי האג'נדה הגלובלית שבזה ללאומיות. הבוז למצריות בא לידי ביטוי בדבריו הבוטים של מהדי עאכף, המדריך הרוחני הקודם של האחים המוסלמים. בראיון שהעניק לפני כמה שנים, אמר לאחר שהמראיין הדגיש בפניו את השייכות המצרית, "טוז פי מצר ואבו מצר", ובעברית: "אני מצפצף על מצרים ועל האבא של מצרים".

המגמה המצרית הצעירה עומדת גם בניגוד לאג'נדה הלאומית הפאן-ערבית שמתרפקת על דמותו של נאצר ועל משטרי דיכוי שבטיים, דוגמת המשטר הסורי שמוכר השכם והערב סיסמאות לאומיות ריקות מתוכן.

הצעירים המצרים בעטו בשלוש הרגליים החולות של העולם הערבי. אלו הן הרגליים שכשלו בנשיאת עול הגוף השמן דמוגרפית והחולה חברתית. במהפכת הצעירים המצרית אפשר להצביע על סממנים לצמיחתה של רגל רביעית חדשה, רגל אזרחית בריאה יותר.

האם יש בכוחה של רגל זו לעמוד איתן, לחולל שינוי ולשאת את הגוף? קשה לדעת ברגע זה איך יתפתחו העניינים. אם ידעו הצעירים לעמוד על המשמר ויקימו גוף פוליטי שישא את קולם, ייתכן שרגל זו תוכל להתחזק, להשתרש ואף לשמש השראה לצעירים ערבים במדינות אחרות. אם כי במדינות אחרות עלול ההרכב השבטי, האתני והדתי להיות מכשול גדול וקשה, ואולי אף בלתי עביר, בפני רצון הצעירים שם ליצור זהות-על אזרחית מעל ראשי השבטים, העדות והדתות.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 18 בפברואר 2011

***
For Arabic on the same topic, press here

______________

כל הפרטים

גולם אמריקאי

סלמאן מצאלחה

גולם אמריקאי

יש לומר בפה מלא: ארצות הברית אינה מעוניינת בהשכנת שלום במזרח התיכון. השלום באזור זה אינו בראש מעייניה, ומעולם לא עלה בקנה אחד עם האינטרסים שלה.

ייתכן שהדברים נשמעים הזויים לאוזניים שאינן ידועות ברגישות יתר לרחשי האזור. מי שסבור כי תחנת אל-ג'זירה היא שופר של האיסלאם הרדיקלי, המסכן אינטרסים אמריקאיים, מוזמן לרענן את זיכרונו ולעדכן את דמיונו. שכן האיסלאם הרדיקלי הזה הוא בן הטיפוחים של הממשלים האמריקאיים השונים.

יש להשיב על שאלה פשוטה: כיצד מצאה לה התחנה הפופוליסטית אכסניה דווקא בנסיכות קטאר הקטנה? ידוע שבקטאר נמצא בסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון. מחשיפות "ויקיליקס" מתברר, כי קטאר שימשה בסיס שממנו יצאו המפציצים האמריקאיים לגיחות בעיראק ואפגניסטאן, והיא מציעה כעת לארה"ב להשתמש בבסיס האמריקאי לתקיפה צבאית באיראן ואף הביעה רצון להשתתף במלחמה נגד איראן ולשאת ברוב עלויות החזקת הבסיס.

זאת ועוד, שליט קטאר, בפגישה עם הסנאטור ג'ון קרי בתחילת 2010, אף הביע הבנה לעמדה הישראלית ולתחושות העם בישראל: "אי אפשר להאשים את העם בישראל בכך שאינו סומך על הערבים, מפני שבמשך זמן רב ישראל חיה תחת איום". זו גם אותה קטאר שאירחה ברוב הדר את שמעון פרס, ציפי לבני ופקידים ישראלים אחרים.

על הסיפורים האלה ועל הקשרים של האמיר עם ישראל אין מדווחים באל-ג'זירה. מצד אחר, בתחנה הפופוליסטית הזאת מכפישים משטרים ערביים אחרים על קשריהם עם ישראל. נשמע הזוי? לאו דווקא.

כל הקלטות של בן-לאדן מוצאות את דרכן לאל-ג'זירה. כל זאת משום שלתחנה זו נועד תפקיד אחר. תפקידה מסתכם בערעור המשטרים הערביים וביצירת מצב של כאוס. הכאוס הוא אשר עולה בקנה אחד עם המדיניות האמריקאית. שכן ארה"ב מעוניינת בהרבה להבות באזור, וברצונה רק לשלוט בגובה הלהבות, ותו לא.

הלהבות באזור משרתות את הכלכלה האמריקאית. די להזכיר בהקשר זה את עסקת הנשק שנחתמה עם סעודיה בשנה שעברה, בשווי של 60 מיליארד דולר, הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. העסקה עתידה לספק עשרות אלפי מקומות עבודה במפעלים האמריקאיים.

על רקע זה קל להבין את האינטרס האמריקאי בהמשך המתיחות במזרח התיכון. המתיחות דוחפת לחתימת עסקות נשק גדולות, המספקות רבבות מקומות עבודה באמריקה.

מכאן, שהאינטרס האמריקאי הוא המשך המדיניות של שלהוב היצרים, גם באמצעות אל-ג'זירה, כדי לעורר דאגה במשטרים ערביים, שכל קיומם נשען על התמיכה האמריקאית. וכך יכולה ארה"ב להמשיך לטעון, שקידום עסקות הנשק עם מדינות האזור העשירות נובע מדאגה לאזור.

לכן ארה"ב גם אינה מתאמצת ללחוץ על ישראל ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני, שכן זה עשוי לקדם שלום כלל אזורי. שלום כזה, מנקודת ראות של סוחרי הנשק, עלול להשבית את המפעלים ולגרום לפיטוריהם של עשרות אלפי אמריקאים. לכן אל-ג'זירה משמשת כלי שרת בידי הפירומנים האמריקאים.

זו כל התורה האמריקאית על רגל אחת. הבעיה בתורה הזאת היא, שהגולם האמריקאי שוב עלול לקום על יוצרו. עדויות לכך אנו רואים בשטח.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 10 בפברואר 2011

***
For English, press here
For French, press here
For Italian, press here

____________________

כל הפרטים