עדרי העיזים של הימין

סלמאן מצאלחה

עדרי העיזים של הימין

לא אחת נשמעת הטענה בקרב פוליטיקאים בארץ, כי כדי שהשלום יחזיק מעמד הוא צריך להיעשות בין העמים ולא בין השליטים. השימוש במונח "שליטים" עולה כאשר ישראל מוצאת עצמה בפינה והיא נדרשת על ידי אותם "שליטים" ואותם עמים לשלם את מחיר השלום. כל עוד אותם "שליטים" יושבים בשקט ומתנהגים בהתאם לציפיות הישראליות, הם לא מכונים "שליטים" כמובן, אלא הם "מנהיגים אחראים".

לו נאמרו הדברים על ידי האיש הפשוט, ששואף באמת ובתמים לחיות בשלום, אפשר היה לקבל זאת בהבנה מלאה, ואף בלא מעט אמפתיה. אולם כאשר הטענה הזאת מועלית על ידי ראשי הימין הישראלי, שכל מה שעומד לנגד עיניהם הוא המשך הכיבוש וגזל קרקעות הפלסטינים, הרי שהיא נשמעת כמגוחכת שבטענות.

לאורך ההיסטוריה האנושית, מעולם לא נחתמו הסכמי שלום בין עמים. עמים לא נעמדים זה מול זה בשורה, לוחצים ידיים וטופחים איש על שכם רעהו. הסכמים, מכל סוג שהוא, קל וחומר כאשר מדובר בהסכמי שלום בין מדינות, תמיד נערכים ונחתמים בין נציגיהם של עמים. יש עמים שחיים תחת משטר כזה, ויש עמים שחיים תחת משטר אחר. עד לרגע זה, וכנראה שכך יהיה המצב בעתיד הנראה לעין, העולם הערבי ימשיך לחיות תחת משטרים לא דמוקרטיים בלשון המעטה. לכן, אלה המעלים את הטענה על הצורך בשלום בין העמים - טענה החביבה על הימין הישראלי - מסתירים בסופו של דבר את כוונותיהם האמיתיות.

גם אם ייערכו בחירות דמוקרטיות לעילא ולעילא ברשות הפלסטינית, וגם אם כל הפלסטינים יחתמו על הצהרה שהם רוצים בסיום הכיבוש של 67' והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות אלה; ואף אם יצהירו כולם כי בכך יבוא סוף לסכסוך, הרי שאותו ימין ישראלי על סוגיו ימציא תירוצים חדשים מדוע אין להאמין לערבים.

הציונים הרי מומחים בדחיפת עדרי עיזים לבית הפלסטיני, ואף בגידור מכלאות בעבורן בתוך הבית פנימה. וכל זאת, על מנת להוציא בהמשך עז פה מחסום שם, ובכך לתת לפלסטיני תחושת הקלה כלשהי, כדי שיוכל לפסוע בסלון ולהגיע לחלון, בביתו שלו.

כל הגדל על דבר מה בבית אביו ואמו, עתיד להזדקן עמו, אומר הפתגם הערבי. ראש הממשלה בנימין נתניהו יודע דבר או שניים על כינוס עדרי עיזים והוצאתן. כל נאומי בר-אילן לא יוכלו לשנות את החברבורות האידיאולוגיות שלו. חברבורות אלה טבועות עמוק בתפישת עולמו. אין לו לא הרצון ולא העוז למחוק את העבר הזה ולפנות לדרך חדשה.

אני נוטה להאמין לדברים שאומר בן לאביו בחדרי חדרים. לשם כך, כדאי לחזור אל הדברים שחשף האב, בן-ציון נתניהו, על התנהלות הבן, בנימין. ב-2009, בעקבות הסכמת בנו, ראש הממשלה, להקמת מדינה פלסטינית, העניק האב ראיון לעמית סגל בחדשות ערוץ 2. וזה מה שהוא אמר על נאום בר-אילן: "הוא (ראש הממשלה) לא תומך. הוא תומך בתנאים כאלה, שהם (הערבים) לעולם לא יקבלו. זה מה שאני שמעתי ממנו, לא מעצמי. הוא הציע את התנאים. התנאים האלה הם לעולם לא יקבלו, אפילו אחד מהם", סיפר נתניהו האב.

דומה כי ראש הממשלה, שחונך על ברכי חוואים ציונים גוזלי אדמות, גדל ונעשה רועה עיזים מדופלם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 19 בספטמבר 2011

***
For English, press here
_______________

מיהו העם ומהו הצדק

סלמאן מצאלחה

מיהו העם ומהו הצדק

גם אם הסיסמה הנישאת בפי רבבות ברחובות ישראל באחרונה ערבה לאוזניים, הרי שאין שקר גדול ממנה. לו היו נושאיה מתבקשים להסביר על איזה "עם" מדובר, מהו ה"צדק" ובאיזו "חברה" - הרי שבמהרה היתה מתפרקת. שכן, המדינה, על מוסדותיה, מעולם לא הכירה בקיומו של "עם ישראלי". ספק אם המפגינים מכירים בקיומו. לכן דרישתם הנעלה ל"צדק חברתי", לא יכולה להתממש הלכה למעשה, בהעדר קיומו של ה"עם" שאת שמו הם נושאים לשווא.

סיסמאות שנשמעות טוב לא חסרות. מי לא רוצה "צדק חברתי"? או "שלום" או "שוויון"? מי לא נושא עיניו ל"דו-קיום"? אך מתחת לסיסמאות היפות האלה, הדברים נראים אחרת. חדשות לבקרים אנו נתקלים בדוגמאות החושפות את השקר מאחורי הסיסמאות.

הנה אדם אחד, שוודאי גדל על ערכי "הצדק החברתי" ו"השוויון" הציוני, מודי ברכה, תושב מעגן מיכאל וסגן ראש המועצה, פורש את משנתו: "לא צריך ללמד אותי מה זה סוציאליזם, אך אם חקלאי קיבל אדמות - מדוע שהוא יוותר על הנכס שהוא אמור להתפרנס ממנו?" תוהה ברכה, שמייצג שלושה יישובים בחוף הכרמל המתנגדים להרחבת הכפר ג'סר א-זרקא.

כדי לסבר את אוזניהם של נושאי דגל "הצדק החברתי", נזכיר כי הכפר ג'סר א-זרקא הוא היישוב הערבי היחיד שהותירה הציונות ה"סוציאליסטית" לאורך החוף. היישוב הזה נכלא בין הים לבין כביש החוף, בין קיסריה ומעגן מיכאל. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולים בוודאי להוסיף ולסבר את אוזניהם: הצפיפות בכפר היא קטסטרופלית - 7,730 נפש לקמ"ר, לעומת 321 נפש לקמ"ר בממוצע הארצי.

כדי לפתור את המצוקה מבקשת כעת הוועדה המחוזית בחיפה לספח לכפר שטחים מהיישובים השכנים ולהסיט את כביש החוף מזרחה. השטחים שיסופחו הם ממעגן מיכאל, בית חנניה וקיסריה. והנה, מתברר שתושבי שלושת היישובים מתנגדים בתוקף ל"צדק החברתי" הניבט מהתוכנית. הם כמובן בעד סיסמאות יפות של דו-קיום ושאר דברי מתיקה: "אנחנו בעד דו-קיום ושלום. למרות שיש הבדלים מנטליים, אנחנו פועלים הרבה בנושא", אמר אריה פרידמן, חבר הוועד של בית חנניה ("קיסריה, בית חנניה ומעגן מיכאל לוחצים: ג'סר א-זרקא לא תורחב על חשבוננו", מאת רויטל חובל, "הארץ" 29.8). הוא הדגיש כי "אנחנו לא מתנגדים בגלל היותם ערבים, הם שכנים טובים מאוד ואין לנו סכסוכים אתם".

בהמשך דבריו נחשפת השקפת עולמו בכל הדרה: "אבל גם בהיבט לאומי - אני מתנגד לרעיון שייקחו אדמה מיהודי ויתנו לערבי". כנראה שהצדק החברתי של אריה פרידמן ודומיו עובד אך ורק בכיוון אחד - שאדמה תעבור מערבי ליהודי. הוא אף דואג להזהיר את השלטונות כי "אם התוכנית תאושר, תהיה עזיבה גדולה. אנשים ימכרו את בתיהם והמושב יהיה בסכנה קיומית".

צריך לומר לפרידמן ודומיו, שהם כמובן "בעד דו-קיום", "בעד שלום", בעד "צדק חברתי" וכו', שהציונות האירופית חיפשה מקום במזרח התיכון. מה לעשות שבמקום הזה חיים הרבה ערבים? עם עובדות החיים האלו צריך להתמודד.

אז יפה שמעלים על נס את הצדק החברתי שהעם דורש, אולם דומה כי קודם לכן העם צריך לדרוש הגדרה ברורה: מהו הצדק ומיהו העם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 5 בספטמבר 2011
***
For English, press here
_______________