עוד לא אבדה נכבתנו

יש לומר בפה מלא: כל האסונות הקשורים לארץ הזאת משותפים ליהודים וערבים.

סלמאן מצאלחה || עוד לא אבדה נכבתנו

נניח לרגע את שיח הזכויות הלאומיות ואת הדיון בצדק הטבעי כי ישועה לא תצמח מהם. מה עוד, שאלה לעולם לא יובילו לפתרון הסכסוך; להיפך, הם ישפכו עוד שמן על גחלי הסכסוך וידחפו להמשך ההתבוססות בבוץ, באש האינסופית. העיסוק הגובר בסוגיית ה"נכבה" מעיד יותר מכל שזהו אירוע חי הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים. העבר הטעון של הארץ הוא בצה טובענית; יש מי שבוחר לפנות אל העבר כדי להישאר שם, נובר עד שהוא מוצא את עצמו שקוע עד צוואר בבוץ העבר.

יש לומר בפה מלא: כל האסונות הקשורים לארץ הזאת משותפים ליהודים וערבים. הם משותפים כי הם מדידים שינה מעיני כולם ומשפיעים על מהלך החיים של כל תושבי הארץ בלא הבדל דת, גזע ומין.

מן הראוי להבין את שורש הטרגדיה הישראלית-הפלסטינית. שכן האסון של הארץ, ליתר דיוק של היושבים בה, יהודים כערבים, מקורו בתהום הפעורה בין שתי תפישות מנוגדות של המושג הטעון "מולדת". היהודי-הציוני תופש את הארץ כולה כמולדת, שבה הוא יכול לעבור ממקום למקום, להתנחל ולחיות בה. לעומתו, הפלסטיני חושב על הכפר המסוים, העץ והמעיין המסוימים שאינם עוד. במלים אחרות, היהודי-הציוני איננו קשור לחלקת אדמה פרטית מסוימת, ואילו הערבי קשור יותר מדי לחלקת אדמה מסוימת ומצומצמת.

להמחשת הניגוד בין שתי תפישות המולדת נפנה אל השירה העברית והערבית. המשורר אהרן שבתאי, למשל, מבטא את הימצאותו במולדת בכל גרגיר אדמה מדן ועד אילת: "בכל גרגיר מדן ועד אילת משתרעת המולדת/ ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת/ ישאל אותי איש: 'היכן אתה?' ואענה: 'במולדת'.../ ונניח שייקח מקבת, יהלום ברקתי/ וייצא וישאל פלוני או אלמוני:/ 'היכן הוא הגבר האידיוט שהרגתי?' / התשובה תהיה בהכרח: 'גם כעת האיש במולדת' / כי אהרן כי אהרן כי אהרן הוא רק במולדת" (מתוך: "ארצנו, שירים 1987-2002").

לעומת התפישה המרחיבה הזאת קיימת התפישה המצמצמת של הפלסטיני. המבטא הבולט ביותר של תפישה זו הוא דווקא מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הלאומי: "אני משם. ויש לי זיכרונות.../ יש לי אמא/ ובית עם הרבה חלונות.../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת/ היא המולדת". אולם "המולדת" של דרוויש איננה מולדת פוליטית, איננה עזה ואיננה רמאללה, כפי שהצהיר לא פעם, "לא דן ולא אילת", אלא מקום קטן מאוד ומצומצם: "אני אוהב לנסוע/ אל כפר שלא תלה את לילי האחרון על ברושיו". המולדת של דרוויש היא בסך הכל כפר קטן בגליל: "אשליך הרבה ורדים לפני שאגיע אל ורד אחד בגליל", כך המשורר הלאומי חושף את מהות המולדת בתפישה הפלסטינית.

לאחר שחזר לרמאללה בעקבות הסכמי אוסלו הצהיר דרוויש בראיון ל"ניו יורק טיימס" במאי 1996, שהוא רוצה לבקש אזרחות ישראלית, והוסיף: "אני מקבל על עצמי כל תעודה שתיתן לי את הזכות להיות שם". כך מסכם המשורר "הלאומי" הפלסטיני את משאת הנפש ואת מהות המולדת.

שתי התפישות המנוגדות של המושג "מולדת" הן שורש הטרגדיה. מצד אחד התפישה היהודית-הציונית, שהיא תפישה מרחיבה ומתפשטת על פני הארץ כמפץ הגדל ומתנחל. מצד אחר התפישה הערבית-הפלסטינית, שהיא תפישה מצמצמת, מתכנסת בתוך עצמה וקורסת לאחור אל תוך חור שחור.
*
פורסם: דעות-הארץ, 31 במאי 2012
***
For English, press here

ליהודים בלבד

ממשלת אחדות ליהודים בלבד:
יש מי שיכנה זאת אקרובטיקה פוליטית מבית מדרשו של "הקוסם" בנימין נתניהו. אולם הפליק-פלאק לאחור שעשה נתניהו אינו מעיד על עוצמה.

סלמאן מצאלחה || ליהודים בלבד

לילה לבן עבר על חברי הכנסת שלנו בשבוע שעבר. במדינת היהודים רעש מהומה, אך המהומה הזאת היא על לא מאומה. אין חדש תחת שמי הפוליטיקה הישראלית. ייתכן שאהוד ברק פחד לאבד את מעמד המפקד. ייתכן שראש ש"ס פחד מהאריה השואג בעורפו. ייתכן שראש "קדימה" פחד מיאיר לפיד המזנב בו. ייתכן גם שראש הממשלה מפחד מכל תזוזה בסטטוס קוו.

אני מודה, איני מבין על מה מלינים הפרשנים. מה בסך הכל קרה כאן? הלכנו לישון עם ריח בחירות, וקמנו עם חמרמורת קשה של אחדות לאומית דביקה. התרגיל הלילי, ה"מסריח", שהפתיע כביכול את כולם, הוא בסך הכל אקורד קטן במנגינה הבסיסית שעליה מושתתת תפישת העולם המוסיקלית של אותם פרשנים.

מי שהקפיד במשך שנים להלעיט את הציבור במנגינה השקרית ששמה מדינה יהודית-דמוקרטית בל יתפלא, שהוא קם בוקר אחד עם ממשלה יהודית לא דמוקרטית.

מרגע שהפרשנים הלכו בעקבות הפוליטיקאים, קטנים כגדולים, ונשאו את המנגינה הזאת לכל מקום, בלי לנסות לבער את הנגע מן השיח הציבורי, הם חברו למשימת הכשרת השרץ בפוליטיקה הישראלית. ובכן, ממשלת האחדות הלאומית החדשה הקמה עלינו לכלותינו היא פרי הבאושים של אותה סיסמה שהכתה שורשים בציבוריות הישראלית.

יש לזכור, כי ראש "קדימה", שאול מופז, נבחר לראשות המפלגה הזאת, בין היתר, בזכות מפקדי ארגזים של חמולות ערביות, כנהוג במקומותינו מימים ימימה. אף על פי כן הוא לא זכר לכל בוחריו הערבים את חסד הארגזים. משתמה ספירת הקולות בפריימריס, הוא הפסיק לספור אותם. שכן מופז מעולם לא שכח "מה זה להיות יהודי", כמאמר יהודי אחר שאליו הצטרף כעת לממשלה.

תחושת הגועל מהתנהלות הפוליטיקאים והעסקנים הקטנים, בלא הבדל דת, גזע ומין, איננה קלה. התרגיל שרקח מי שרקח מאחורי הקלעים והביא לעצירת רכבת הבחירות, הוא הוא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית.

יש מי שיכנה זאת אקרובטיקה פוליטית מבית מדרשו של "הקוסם" בנימין נתניהו. אולם הפליק-פלאק לאחור שעשה נתניהו אינו מעיד על עוצמה. לא איראן ולא חוק טל הם שעמדו מול עיניו. הקש ששבר את גב הגמל הגיע ממקום לא צפוי. הקש הוא החלטת בג"ץ בעניין פינוי גבעת האולפנה. החלטה זו העמידה אותו לפני הבחירות במצב של עימות חזיתי עם שלטון החוק, כשמולו אופוזיציה צעקנית. התפישה המשיחית היהודית הקשורה לארץ ישראל, היא שהכתיבה לו את המהלך. כעת ימצא נתניהו בוודאי דרך עוקפת בג"ץ, בתמיכה כלל יהודית.

זו איננה ממשלת אחדות לאומית. זוהי ממשלה חד-לאומית, המיישמת את הסיסמה השקרית "יהודית-דמוקרטית". ואם להזכיר את ההצהרה של שלי יחימוביץ', שאינה פוסלת הצטרפות לממשלת נתניהו לאחר הבחירות, הרי שברור כי אנו ניצבים לפני האמת המרה הזאת. לחברי הכנסת הערבים נועד תפקיד אחד: תפקיד העלה המכסה את הערווה היהודית-הדמוקרטית.

וכך, כש"במדינת הגמדים" צועד לו בבטחה נתניהו המפקד, וכשכמעט כל חברי הכנסת היהודים קדים לו קידה, בעוד הפרשנים מזדנבים מאחור רכובים על פירושים, מי צריך עוד בחירות וסקרים. המשחק ממילא מכור. הוא מכור ליהודים בלבד.

פורסם: דעות-הארץ, 17 במאי 2012

***
For English, press here
________

על חשבון הברון


מן הראוי להזכיר לכל אלה המתעקשים לדבוק ב"חלוקה", כמנהג אנשי ירושלים מימים ימימה, כי "אם אין קמח אין תורה"...


סלמאן מצאלחה || על חשבון הברון

באמצע המאה השמינית שיגר החליף המוסלמי השאם בן עבד אל-מלכ שליח מיוחד אל מלך טורקיסטאן. המלך ביקש מהתורגמן לברר את מבוקשו של השליח. השליח שטח בפני המלך את בקשת החליף, המסתכמת בקריאה לו ולנתיניו להתאסלם. "ומה זה האיסלאם?" שאלו המלך. השליח פירט באוזניו את המצוות, התפילות, ההיתרים והאיסורים שבדת האיסלאם. מקץ כמה ימים שב המלך בלוויית עשרה נושאי דגלים וביקש, כי השליח יתלווה אליו. "רכבנו לילה שלם עד אשר הגענו לגבעה, ומשעלתה השמש", ממשיך השליח לספר, "המלך ציווה על כל דגלן לנופף בדגלו. כל אימת שדגלן נופף הגיעו ונאספו בבקעה שמתחת עשרת אלפים פרשים חמושים ומפקדם ניגש אל המלך והצדיע לו. כך נמשך הטקס עד אשר נתאספו במקום מאה אלף פרשים". עוד נשוב לתשובת המלך לשליחו של החליף.

אין זה משנה אם אכן כך התרחשו הדברים במציאות. הסיפור הוא רק משל למה שמעסיק את הציבור בארץ בשנים האחרונות. מדי פעם שב ועולה מחדש המתח החברתי בין הציבור החרדי לחילוני. למשל, משעלתה הצעה להפריד את בית שמש לשתי רשויות נפרדות נזעק שר הפנים אלי ישי והצהיר על התנגדותו: "עיר חרדית תהיה בלי הכנסות, בלי מסים, בלי תעשייה. זה לא נכון לעשות את זה", אמר בראיון לתחנת רדיו חרדית. גם צורי קריספל, ראש העיר החרדית אלעד, הסביר את הסכנה שבקיום רשות חרדית נפרדת. בעיר חרדית, אמר, רוב התושבים מקבלים הנחות בארנונה, ועיר לא יכולה להתקיים כך. לכן, עדיף לחרדים להתגורר עם חילונים.

החיים על חשבון הנדבנים אינם מנהג חדש במקומותינו. פעם קראו לזה "חלוקה". אנשי ירושלים, למשל, התנהלו כך לא מהיום, אלא מימים ימימה. הנה מה שסופר עליהם ב-1887: "החלוקה היא כמעט בת לווייתם של כל אנשי ירושלים... הירושלמי רואה את ה'חלוקה' כקרן קיימת שאין לשללה ממנו, כירושת אבות בטוחה, כזכות שאין להרהר אחריה. מעולם לא עלה על דעת איש מהן להסתלק ממנה... הרוב רואה בחלוקה אמצעי יסודי לקיום", כותב ד"ר חיים חיסין ביומנו על תרבות ה"חלוקה", ומוסיף, כי היא "הסיחה את דעת ההמון ממלחמת הקיום של כל אחד למען יחיה בכוחות עצמו וימצא את לחמו ביושר". לא זו אף זו, על אופיו של איש ירושלים מסכם ד"ר חיסין את תצפיתו: "הוא לא די שאינו נותן, אלא עוד מקבל, ורגש היושר שלו שקט לגמרי" ("מיומן אחד הבילויים", עמ' 177).

ה"חלוקה" עכשיו באה מציבור העובדים. הציבור הזה - יהודים וערבים כאחד, המשלמים מסים ונושאים בנטל - תופסים בשנים האחרונות את מעמד "הנדיב החדש". אחוז גבוה מאוכלוסייה שהולכת וגדלה מתבטל ונסמך על שולחנם של עובדי ישראל.

נחזור לסיפור מלך טורקיסטאן ושליח החליף המוסלמי. משהתייצבו עשרות אלפי הפרשים בבקעה לפניו, פנה המלך לתורגמן ואמר: "אמור לשליח הזה שיסביר לאדונו, כי בין כל אלה אין ולו מרפא אחד, סנדלר אחד או חייט אחד. אם הם יתאסלמו וידבקו במצוות הדת, מהיכן יאכלו?"

ובהקשר זה, מן הראוי להזכיר לכל אלה המתעקשים לדבוק ב"חלוקה", כמנהג אנשי ירושלים מימים ימימה, כי "אם אין קמח אין תורה". ובפרפראזה על דברי מלך טורקיסטאן: אם הם "יתאסלמו" מהיכן יאכלו?
*
פורסם: דעות-הארץ, 6 במאי 2012

***
For English, press here

 

האתר הושק באוקטובר 2008