תחת גפנו ותחת הימנונו


בטרם נגיע למימוש חזונו האוטופי של הנביא ישעיהו, ולו בזעיר אנפין, יש צורך קודם כל שהזאב והכבש יגורו כל אחד תחת גפנו ותחת הימנונו.

סלמאן מצאלחה || תחת גפנו ותחת הימנונו

יש מי שחושב כי המצב בשטחים הוא בלתי הפיך, וכי הוא מוביל למימושו של החזון/הסיוט של מדינה דו-לאומית. אכן, אין חולק על כך שהמשך הכיבוש, ומעל לכל המשך הבנייה בהתנחלויות, מסבכים עוד ועוד את המצב. אולם סיסמת המדינה הדו-לאומית היא סיסמה ריקה מתוכן. מדוע? התשובה פשוטה. כדי שיהיה צידוק להעלאתה צריכים להתקיים תנאים מקדימים, שמהם תשאב את כוחה. ובכן, הנה סקופ: עוד ארוכה הדרך למדינה שבה "יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן", כמאמר חזון ישעיהו.

כאשר בוחנים לעומק את מצב העניינים בקרב כל סוגי הקהלים השונים והמשונים היושבים בחבלי הארץ, מגיעים למסקנה המתבקשת: לא שני צדדים למתרס הזה אלא צדדים רבים לו. שכן, בחבלי הארץ הזו קיים ערב רב של שבטים מסוכסכים ביניהם. במלים אחרות, בישראל-פלסטין עדיין לא התגבשו דיים שני הלאומים כדי להגיע למדינה הדו-לאומית.

המתחים הדתיים, התרבותיים והשבטיים קיימים הן בתוך כל אחת משתי "הקהילות המדומיינות" האלה והן אצל כל אחת מהן כלפי האחרת. אפשר לומר גם, כי המתחים בין שתי הקהילות הם הדבק המרכזי, שלא לומר היחיד, שמאחה את שברי הפסיפס האנושי בתוך כל אחת מהן.

הכיבוש שבא בעקבות מלחמת ששת הימים סיבך מאוד את העניין. למרות תוכניות הטרנספר מבית מדרשם של מנהיגים ציוניים כאלה ואחרים, הרי שהדמוגרפיה הערבית לא עצרה. יתרה מזו, הכיבוש אף דחף וסייע רבות לגיבושה של הזהות הפלסטינית אל מול הקהילה הכובשת. מן הצד השני, ככל שהכיבוש הלך והעמיק התרחשה תפנית בזהות הקהילות המכונות ישראליות.

למרבה האירוניה, הכיבוש הזה הביא בסופו של דבר לעצירת התפתחותה של הזהות הישראלית הלאומית. וכך, אל מול הדמוגרפיה הדוהרת נרקמה הסיסמה של מדינה "יהודית-דמוקרטית", כשהדגש מושם על יהודית. וכך, במקום ההגדרה הלאומית עלתה על פני השטח, ובמלוא עוצמתה, ההגדרה הקהילתית-הדתית דווקא.

מכיוון ששתי הקהילות שלובות זו בזו לטוב ולרע, הרי שכל מה שקורה בקהילה האחת משליך מיד על הקהילה האחרת. ומשהיהודיות גברה על הישראליות כמגדיר מרכזי לקהילות הישראליות, עלתה מן הצד השני האיסלאמיות כמגדיר מרכזי של הקהילות הפלסטיניות.

שתי הזהויות ה"לאומיות", הן הישראלית והן הפלסטינית, הן עדיין זהויות עובריות-מתפתחות הזקוקות לטיפוח. לכן, כדי להגיע לחזון האוטופי הדו-לאומי צריך להחזיר את שני "העמים" להיסטוריה, כדי שהעובר הלאומי יתפתח באופן טבעי.

בהיסטוריה הזאת צריך לזכור, כי הלאומיות הישראלית היא חלק אינטגרלי מהגדרת הלאומיות הפלסטינית, והלאומיות הפלסטינית היא מרכיב חשוב מאוד בהגדרת הישראליות. הלאומיות האחת מגדירה את קיומה של האחרת, ובהעדר קיום האחת מתבטל קיום השנייה כזהות לאומית מגובשת.

בטרם נגיע למימוש חזונו האוטופי של הנביא ישעיהו, ולו בזעיר אנפין, יש צורך קודם כל שהזאב והכבש יגורו כל אחד תחת גפנו ותחת הימנונו. שאם לא כן, הרי שהכתובת רשומה על הקיר: או עתיד דרום אפריקאי או עתיד בלקני מחכה לשניהם ולצאצאיהם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 27 ביוני 2012

***

העדות לכשלון הלאומיות הערבית

העדות לכשלון הלאומיות הערבית:
אדוניס ממשיך, כמובן, ליהנות ממנעמי החופש המערבי בעיר האורות. אולם החופש של אדוניס הוא תרמית. שכן הוא מעולם לא הפנים את ערכי החופש.

 

האתר הושק באוקטובר 2008