ישראל כמדינה ערבית

 

סלמאן מצאלחה || ישראל כמדינה ערבית


לפני שנים רבות, בהיותי תלמיד תיכון, גיליתי שישראל היא בסך הכל עוד מדינה ערבית באזור. לפחות בכל הקשור להתנהלותה עם האזרחים הערבים. מאז עמדתי על דעתי, תיעבתי את המשטרים בארצות ערב והיחס שלי אל "ישראל הערבית" השתנה בהתאם.

בעולם הערבי, בשונה מבישראל היהודית-דמוקרטית, לא מדברים על משבר העיתונות בעידן הדיגיטלי. בהקשר הזה, כלכלת השוק מעולם לא שיחקה תפקיד שם. רוב העיתונים הערביים, של טרום ה"אביב" וגם לאחריו, מקבלים מימון ממשלתי ומהווים שופר של השלטון. הנה למשל, כאשר בא לשכונה מנהיג חדש במצרים גם עורכי העיתונים התחלפו. העניין כל כך פשוט.

אני נדרש לשאלת "ישראל הערבית" בעקבות ההזמנה, שפירסמה חטיבת התוכניות בערבית של רשות השידור, ובה היא מבקשת להגיש לה הצעות לסרטים דוקומנטריים לרגל יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל. בהודעה נאמר, שהסרטים צריכים להיות "תואמים את מטרות השידור הציבורי בערבית". ללמדנו שלשידור הציבורי "בערבית" יש מטרות מיוחדות. הנושאים המבוקשים מפורטים באתר הרשות: "ירושלים - העיר שחוברה לה יחדיו" ו"ישראל כמדינת עלייה". ואם למישהו יש עוד ספק, הנה כותרת נוספת המבטיחה סרטים מרתקים: "ישראל רוצה שלום" ו"ישראלים ויהודים בעלי שם", שיספרו לצופה הערבי על תרומתם לאנושות. הרשות אף מחפשת סרטים שיציגו "אתרים היסטוריים בארץ ישראל", וכדי שלא יהיו אי-הבנות מוסיפה בסוגריים: "אתרים היסטוריים בארץ הקודש והזיקה הישראלית אליהם". זאת כדי שלא יבוא מישהו, חלילה, ויספר על אתרים חשובים לערבים, אף אם הם אזרחים "שווי זכויות", כמאמר ההסברה הציונית. הסרט המופק עוד עלול לספר על מסגד אל-אקצה, או על רמלה בתקופת השושלת האומיית - ואז אנה אנו באים?

"ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל. בהיותנו תינוקות ערבים של בית רבן נאלצנו לשיר לרגל יום העצמאות שירי הלל למדינת ישראל. הנה תרגום חופשי של שורות החקוקות בוודאי בזיכרונם של בני גילי: "בחג עצמאותנו ציפורים פצחו בשיר. שמחה רבה פשתה בארץ - הן בעמק הן בגיא, הן בכפר והן בעיר". אנחנו, כמובן, שרנו ומחאנו כפיים כשמסביבנו, הן בעמק והן בגיא, עוד שלט הממשל הצבאי.

מורים ומפקחים ערבים שיתפו פעולה עם תוכניות הלימודים. שכן, לא מערכת פדגוגית אזרחית היתה מופקדת על מינוי סגל ההוראה אלא מערכת ביטחונית היושבת מאחורי הקלעים ומאשרת ופוסלת מינויים. כל זאת, כדי "שתדע כל אם ערבייה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המחנכים הראויים לכך". הימים ההם, אני מקווה, חלפו לבלי שוב.

עוד בתיכון חטאתי בכתיבת שירים. הייתי שולח לתוכניות הספרות בקול ישראל בערבית, והשירים היו מוקראים. יום אחד קיבלתי מכתב מרשות השידור ובו נתבקשתי על ידי "האח הגדול" לחבר שירים שיוקראו לרגל יום העצמאות. כך גיליתי את "מדינת ישראל הערבית" וכך נותק הקשר בינינו.

למקרא ההצעות לסרטים שמבקשת רשות השידור להפיק עכשיו לא אחטא לאמת אם אומר, כי "ישראל הערבית" עדיין חיה ובועטת. הגיע הזמן שאיים שלטוניים אלה - בנוסח שלטונות ערב - יפורקו.

*

פורסם: דעות-הארץ, 23 בספטמבר 2012

***

ויויאן אדן || אביב: מצרים בטלוויזיה

ויויאן אדן || אביב: מצרים בטלוויזיה

אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת מִצְרַיִם בַּטֵֶּלֵֶוִיזְיָה
מֶרְחַק מְדִינָה אַחַת מִכָּאן.
מִחוּץ לַמָּסָךְ, בִּרְחוֹבוֹת צְדָדִיִים
מֵעֵבֶר לְחַלּוֹנוֹת מוּגָפִים וּדְלָתוֹת
אֲנָשִׁים רַבִּים מְחַכִּים.

הַטֵֶּלֵֶוִיזְיָה מַצִּיגָה אֱמֶת וְשֶׁקֶר.
רוֹאִים בַּתְּמוּנוֹת שֶׁצֻּלְּמוּ מִגָּבוֹהַ:
קָדְקֳדֵי הָאֲנָשִׁים נִרְאִים זֵהִים
כְּמוֹ עֲדָשִׁים לְמִיּוּן עַל גַּבֵּי צַלָּחוֹת.
הֵיכָן בַּעֲלִי, אָבִי, בְּנִי?
נָשִׂים וּנְעָרוֹת מְחַכּוֹת.

אָמִינָה פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַמָּתֵמָטִיקָה, אֲבָל חוֹלֶמֶת.
הִיא תִּכְתֹּב רוֹמָן עַל הַיָּמִים הָאֵלֶּה.
יִהְיֶה בּוֹ אִישׁ חֲדָשׁוֹת גָּבוֹהַּ, בְּלוֹנְדִּינִי,
בְּרִיטִי, צָרְפָתִי אוּלַי דֶּנִי.
הַגִּבּוֹרָה, אָמִינָה, תַּצִּיל אוֹתוֹ.
הִיא כַּמּוּבָן תִּהְיֶה לְאִשְׁתּוֹ.
נְעָרוֹת צְעִירוֹת חוֹלְמוֹת וּמְחַכּוֹת.

עַלִי בֵּן חָמֵשׁ. אָבִיו אוֹמֵר: לֹא,
אַתָּה לֹא יָכֹל לָבוֹא אִתִּי לַכִּכָּר.
עַלִי מְעַקֵּם אֶת הָאַף: אֲבָל אֲנִי גָּדוֹל. אֲנִי אֶקַּח מַקֵּל.
אַבָּא מִתְעַקֵּשׁ: יְלָדִים גְּדוֹלִים נִשְׁאָרִים בַּבַּיִת.
אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל אִמְּךָ וַאֲחוֹתְךָ.
עַלִי חוֹשֵׁב: כְּשֶׁאֶהְיֶה בֵּן שֵׁשׁ
גַּם אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַהְפֵּכוֹת.
יְלָדִים גְּדוֹלִים שׂוֹנְאִים לְחַכּוֹת.

בַּמִּטְבָּח בּוּשְׁרָה מְכִינָה אֶת הַתֵּה.
בֵּן – מִי הוּא? –
מְטַפֵּס עַל טַנְק וּמְחַיֵּךְ בְּתוֹדָה
לְאָחִיו שֶׁל מִישֶׁהוּ,
הַחַיָּל שֶׁנָּתַן לוֹ יָד.
מִי פָּקַד?
אֵיפֹה עָמַד?
אֲנָשִׁים זוֹרְמִים בְּמוֹרָד הָרְחוֹבוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹד צוֹפִים וּמְחַכִּים.

*
מאנגלית: לאור שטרנברג

פורסם: גליון כתובת מס' 6.
***
For English, press here

גמדי אוסלו

הסכמי אוסלו היו בסך הכל תרמית, אחיזת עיניים: ממשלת ישראל חיפשה דרך להמשיך את הכיבוש וסברה שהרגעת השטח, שתסס באינתיפאדה הראשונה, תועיל לכך; ההנהגה הפלסטינית חיפשה דרך לזכות שוב בלגיטימיות...

סלמאן מצאלחה || גמדי אוסלו

ב-1993 הוענק פרס נובל לשלום לשני מנהיגים אפריקאים, נלסון מנדלה ופרדריק דה קלרק. הפרס הוענק להם על כך שהביאו לסיומו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בדרכי שלום. שני המנהיגים האלה היו ודאי ראויים לפרס היוקרתי הזה. כעבור שנה, ב-1994, וכנראה מכוח האינרציה בוועדה האמונה על מחלקת "השלום" חילקו את הפרס בין שלושה מנהיגים מזרח תיכוניים: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, בשל ההסכמים שנושאים את שמה של העיר אוסלו.

הימין הפונדמנטליסטי הישראלי הכניס לשיח הציבורי את המונח "פושעי אוסלו", והדביק אותו למנהיגים ישראלים שניסו, כביכול, לקדם תהליך שלום ישראלי פלסטיני. גם נואם הכיכרות בנימין נתניהו היה שם כשהתנהל מסע השיסוי נגד "פושעי אוסלו". אני נזכר ב"פושעי אוסלו" מאחר שהזדמן לי השבוע לשהות במלון "גראנד הוטל" בטבורה של בירת נורווגיה, ונודע לי שהוא משמש אכסניה לחתני פרס נובל לשלום, המחולק בעיר זו דווקא.

כדאי להזכיר כי הסכמי אוסלו שנחתמו בין אש"ף לממשלת ישראל באו אל אוויר העולם לא בשל רצון אמיתי וכנה של המנהיגים האלה בשלום. שתי ההנהגות של שני העמים המסוכסכים חיפשו, כל אחת בדרכה, דרך מילוט מהפלונטר שנקלעו אליו לאחר כמה עשורים של חוסר הכרה הדדי. הסכמי אוסלו היו בסך הכל תרמית, אחיזת עיניים: ממשלת ישראל חיפשה דרך להמשיך את הכיבוש וסברה שהרגעת השטח, שתסס באינתיפאדה הראשונה, תועיל לכך; ההנהגה הפלסטינית חיפשה דרך לזכות שוב בלגיטימיות, אחרי התבוסה הפוליטית שנחלה בשל חיבוק התמיכה שהעניק ערפאת לסדאם חוסיין.

נתניהו, שנאם תחת כל עץ רענן נגד פושעי אוסלו, הגיע בפעם השנייה לראשות הממשלה. בהיותו תלמיד של יצחק שמיר, ממשיך נתניהו לעשות את חוסר המעש קרדום לחפור בו. לא מזמן הוא אף חזר על המנטרה של מורו ורבו על "אותו הים ואותם הערבים", אבל מתברר שהמצב הוא הפוך: הים הוא אותו הים, ממשלת ישראל היא אותה ממשלה ומה שהיה הוא מה שהווה.

חתן נובל לשלום, שמעון פרס, שהיה אחראי על הכשרת ההתנחלויות בשנות ה-70, ממשיך כעבור שנים רבות להכשיר את כל השרצים של הימין הישראלי. לא אחת הוא משמש כמעין חלון ראווה נוצץ לממשלת ישראל על שלל חבריה, שלא התכוונו מעולם לקדם כל תהליך של שלום.

סאגת אוסלו לא תמה. לפני כמה שנים, כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית, ובטרם עשה דבר כלשהו למען המטרה שלשמה נועד הפרס, מיהרו בוועדה להעניק לו את פרס נובל לשלום. הנימוקים היו בין השאר - חיזוק שיתוף הפעולה בין העמים. והנה, כעבור ארבע שנים ובמבט לאחור, גם הפרס הזה שהוענק לאובמה נראה במלוא גיחוכו.

עוד ידה של ועדת הפרס נטויה, ועל כך אפשר לומר: עוד חתני פרס נובל לשלום כאלה ואבדנו. בהשוואה לנלסון מנדלה נראים חתני הפרס מהמזרח התיכון כחבורה של גמדים. אשר על כן, הגיע הזמן לדבר על פושעי אוסלו האמיתיים. אלה הם דווקא חברי ועדת הפרס, אשר נושאים את חלום השלום לשווא ורומסים ברגל גסה את עקרונות הפרס בהעניקם אותו לאנשים שאינם ראויים לו כלל וכלל.
אוסלו
*
פורסם: דעות-הארץ, 10 בספטמבר 2012
***
For English, press here