ארכיון

סלמאן מצאלחה || 

נפש ישראלי הומייה

יצחק רבין נרצח על קו התפר המתוח שבין ישראלי ליהודי. הוא נרצח על-ידי שליחי השבט היהודי משום שהיה לו העוז לנסות להרחיב את שטחי המרעה של השבט הישראלי על חשבון זה היהודי. כך קם הגולם על יוצרו.

אין זה מקרה שבהימנון של המדינה, אין ולו רמז אחד לפן החילוני של הציונות. נהפוך הוא, הדגש ב"התקוה" הוא דוקא על הפן התיאולוגי העמוק ביותר הקשור בזמן (היסטוריה), ובמקום (ארץ ציון): "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופייה". השילוב הזה בין השניים, הנפש והמקום, איננו יכול להיות אלא מיתי דתי. ההימנון של מדינת ישראל הוא תפילה דתית יהודית ולא ישראלית. מדינת ישראל היא מדינת "שריעה" (הלכה) יהודית, ולא מדינה חילונית. משלא השכילו, אולי לא יכלו ואולי לא רצו קברניטי המדינה לנתק את הקשר הזה בין דת ומדינה, הם חטאו את החטא הקדמון של הציונות. כעבור שני עשורים באה מלחמת יוני 1967 וקירבה את השבט היהודי עד כדי נגיעה ממש באותם מקומות הטעונים בזמנים ובערכים מיתולוגיים. החבל הלך והתהדק.

לחטא קדמון זה נוסף עוד חטא. החילוניות הישראלית, על כל גוניה, לא הצליחה לסגל לעצמה שיח ערכי שיש לו בטחון עצמי למול השיח הדתי. נהפוך הוא, על החילוניות הישראלית השתלטו רגשי נחיתות מול אותו שיח דתי פונדמנטליסטי. מן הטעם הזה לא יחסה החילוניות הישראלית חשיבות למלים הנכתבות ולמלים המושמעות בראש חוצות. הימין, על גוניו השונים, הדתיים והלא דתיים, ידע לנצל את המלים הטעונות בקדושה עד תום. וזוהי נקודת השבר הגדולה.

כך, שוב ושוב צצו מן העבר המיתולוגי דמויות מפלצתיות - עמלק, פרעה, המן ואפילו דמויות מן ההיסטוריה הקרובה כגון היטלר. הימין היונק ממקורות דתיים והטוען לערכי משפחה ושבט, הציב את עיניו בעורפו כמי ששבוי בפרנויה תמידית. גם את העתיד הוא רואה במשקפי קסם, המראים לו כל העת תמונות מן העבר המפלצתי. בפראנויה זאת מנסה הימין להדביק את כולם. והיא אינה צומחת בחלל ריק. מקורה, בין השאר, בכך שהימין מודע בתוך תוכו, כי עשה עוול בל ישוער לאחר, והאחר במקרה הזה הפלסטיני.

הימין, מעצם מהותו, שבוי בתוך המלכודת הזאת. חלקים בשמאל, לא כולם, מנסים להיחלץ ממנה עם נפגעים מעטים ככל האפשר.

יצחק רבין לא רק הבין את הסכנה החמורה, הטמונה במלכודת הזאת. הוא הרי היה מודע לכך שהוא כרמטכ"ל הכניס את ישראל לתוכה. משראה את הדברים נכוחה, היה לו האומץ להתחיל לחפש דרכי מילוט ונסיגה. אך בהיותו גנראל רצה שהנסיגה תיעשה עם מינימום נפגעים. זו גם סיבת ההססנות והחשדנות שלו.

לשם יציאה מן המלכודת רבין היה מוכן ללכת צעדים גדולים קדימה. הוא היה מוכן להטות את הכף לטובת השבטיות הישראלית לעומת זו היהודית. בתגובה בא אליו הימין בתביעה הגזענית ל'רוב יהודי'. תביעה זאת אף הצליחה לחלחל אל תוך מפלגתו שלו. בנסיון נואש, ניסה להתיר את הפלונטר והתחיל לדבר בשפה אחרת. מונחים כמו גזענות ואפרטהייד, שהטיח בימין, הושמעו מפיו בנימה של שאט נפש, וכך תיאר אותם בערוץ הממלכתי ימים ספורים לפני הרצח.

האבל ששטף את ערביי ישראל לאחר הרצח היה כן ואמיתי. הוא נבע ממקור עמוק ביותר, מאותו קו תפר המפריד בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המאמצים. זהו אבל של ילד שננטש ב-1948 על-די הוריו הביולוגיים, ובעקבות אוסלו הבין סופית היכן הוא עומד ולתוך איזה משפחה הוא גדל. הוא אפילו החל לאהוב את המשפחה המאמצת ולא חשש להביע את רגשותיו קבל עם. רבין נתן לילד זה זיק של תקוה לזכות באימוץ במדינת ישראל החדשה, ולהיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה הישראלית. אך מצד שני, זוהי בעצם סיבת הרצח. משום כך, הדיון הציבורי בעקבות הרצח ניסה לפסוח על אבלו-גורלו של הילד הזה, המהווה עשרים אחוז מאזרחי המדינה (חמישים אחוז ממשתתפי עצרת הרצח, כפי שטען הרוצח).

השיקוי הרעיל הזה של שבטיות ודתיות הוא בית הגידול של האידיאולוגיה, המצמיחה לא עשבים שוטים כי אם רוצחים קמאיים, ואפילו יהיה הקורבן ראש ממשלה יהודי. התדהמה שנשמעה מפי רבים על כך ש'יהודי עשה את זה' מעידה על צביעות וטמטום. זוהי מלחמה בין חוק האדם לבין חוקי השבט והאלוהים, שיודעים רק נקם.

רצח רבין הוא נסיון לרצוח את הנורמליות הישראלית המתפתחת בעודנה באיבּה. הוא נרצח על 'כבוד המשפחה' היהודית. זוהי גם, בין השאר, סיבת הצהלה שנשמעה בקרב חלקים קטנים בציבור היהודי כאן ובחו"ל. אני מעז להתנבא, כי המאבק הבא לא יתנהל על השאלה מיהו יהודי. זה יהיה מאבק על השאלה: מיהו ישראלי? ובמלחמה הזאת שותפים כל אזרחי ישראל, יהודים כערבים.

ירושלים, נובמבר 1995
***
__________

פורסם בספר הזכרון ליצחק רבין: אשר אהבת את יצחק, עורך ספרותי: זיסי סתוי, עורכת אחראית: עליזה ציגלר, משכל - הוצאה לאור, תל-אביב 1995.

***
For English, press here

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

נפש ערבי הומייה

בל יהיו הדברים הבאים פעוטי ערך בעיניכם: בשונה ממשורר יהודי שחי כאן ויוצר שירה עברית, קרוב לודאי שמשורר ערבי בישראל לא יזכה ששירתו תעטר דוחות של ועדות חקירה ממלכתיות. שיריו לא יושמעו ברבים על-ידי מנהיגים ואנשי ציבור בעתות ששון או עתות יגון. בעבר שימשה השירה הערבית בארץ עילה לחקירה מסוג אחר, חקירה שהתנהלה בחדרים אפלים. הזמנים ההם חלפו, לשמחתנו, לבלי שוב. מאחורי היעדרות זאת מסתתרת הוויה עמוקה של פירוד, של ניכור ושל מתח שבטי שאין לטאטאו אל מתחת לשטיחי התקינות הפואטית.

לנוכח נוכחות נפקדת זאת, השאלה שעולה על פני השטח המדמם שבו אנו חיים היא מדוע כך הם פני הדברים? והתשובה עליה פשוטה ומורכבת בעת ובעונה אחת. שכן, לא הרי השמחה הערבית במקומותינו כהרי השמחה היהודית, לא הרי הכאב היהודי כהרי הכאב הערבי ולא הרי החוויה הערבית בארץ הזאת כהרי החוויה היהודית. לנפקדות זאת נוכחות בולטת בעולמם הקטן של בני אדם קטנים, החל בפולטקאים, אנשי ציבור ודת לסוגיהם וכלה בחסידיהם השוטים למיניהם.

אדם איננו בוחר לכתוב שירה. השירה היא זאת שבוחרת באדם שדרכו היא מבקשת לבוא אל העולם. במקום נסתר, מעבר לעולם המוחשי, קיים כד ענק מלא שירה צרופה והכד הזה דולף ללא הרף. ומכיוון שטיפת השיר היא טיפה שקופה, היא מקבלת את צבע האדם שהיא נופלת עליו או נוחתת על לשונו. כך, דוברת הטיפה את שפתו ומשמיעה את ניגונו.

ומאחר והשפה היא היא היצירה המופלאה של האדם, הרי שהשירה היא נזר הבריאה שלו מאז ומעולם. המפץ הרוחני הגדול הוא המאמר הראשון, שנאמר כי "העולם נברא במאמר". השירה, על שלל צליליה וניגוניה, שלחה מאז את המלים אל מעבר לגבולן המקורי וכך הלך העולם הרוחני והתפשט. הוא ימשיך להתפשט לעד, כי באשר האדם שם שפה ושם שירה. ומכיוון שטבעה של השירה היא פריצת גבולות השפה, היא חייבת לפרוץ בדרכה כל גבול שהחברה האינושית מנסה להציב בפני האדם.

ובשונה ממשורר עברי שקהל היעד שלו תחום למקום הקטן הזה הרי שמשורר ערבי, ובגלל טבעה של השפה הערבית השגורה בכתיבה, מתיימר לפנות אל מרחבים גדולים בהרבה מגבולותיה של הארץ הקטנה ואל קהל יעד גדול ושונה. מצב זה שבו נתון משורר ערבי, קל וחומר משורר ערבי בארץ, משול לאליה וקוץ בה. שכן, ככל שהוא חי את ההוויה הכלל ערבית הוא מתרחק מן ההוויה הפלסטינית המקומית. כשמשוררים ערבים מזכירים בשיריהם שמות כמו בגדאד, ביירות, דמשק או קהיר למרות שכף רגלם לא דרכה בערים אלה מעולם הרי שהם נותנים לדימוי המיתי של מקומות אלה לשלוט בהם. הם אינם יוצרים דימוי חדש, הם רק ממחזרים שוב ושוב את הדימוי הישן נושן. הנוסטלגיה אל מקומות וזמנים מן העבר המפואר היא הביטוי המובהק ביותר לתחושת האמפוטנציה שעולה מן ההוויה העכשוית.

ככלל, הכפילות שחי בה משורר ערבי היא כפולה ומכופלת ויוצרת שכבות רבות של מתח. המתח קיים בשל כפילות לשונית, שכן שפת שירתו הכתובה שונה מזו המדוברת בבית או ברחוב, הן באוצר מלים, בצלילים ואף בתחביר. המתח חי ובועט גם בנבכי נשמתו, שכן הוא נע ונד כל העת בין שייכות למרחב תרבותי ערבי רחב ממדים, לבין ההוויה שלו כפרט, כאדם שחי במרחב קטן תחום במקום ובזמן. ולמשורר ערבי בארץ נוסף על כל אלה גם מתח מסוג אחר. זהו מתח קיומי, שבטי ולאומי שנובע משייכות עמוקה למולדת הזאת מחד, ולזרות ולהדרה נוכח המרחב הציבורי השלטוני והתרבותי.

משורר ערבי בארץ משול, אם כן, לתחנת שידור ערבית שמשדרת למרחב. וכאן בארץ, רק "קשבינו" הערביסטים טורחים, ולא מן הסיבות הנכונות, להטות אוזן ולהקשיב לשיר שהוא אוצר, לניגון שהוא משדר. לכן, רק כאשר נגיע לרגע בו יעוטר דוח של ועדת חקירה ממלכתית בשיר של משורר ערבי בן הארץ הזאת, נוכל לומר: דיינו.

*

פורסם: "ידיעות אחרונות", ספרות, 18 במאי, 2007
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــ

כל הפרטים