"
גשמי קיץ" פלטו המוזות הצה"ליות וצינה נעימה דלפה ממקלטי הרדיו והטלוויזיה וחילחלה אל גוף הקונסנזוס הדביק בחומו של קיץ חדש. מהר מאוד קברה התקשורת הישראלית את השימוש הזדוני בשפה העברית, שנועד להסתיר פשעים שמבצע צה"ל בשם ישראל, ברצועת עזה. ומכיוון שעוד לא מצאו שם לגשמי הקיץ שהחלו לרדת בצפון, נקראים כעת אנשי עט לצאת מן המקלטים ולהתגייס לשירות מילואים.
שתי מלחמות, שהן אחת, מתנהלות כיום באזור. אחת היא מלחמה פנים-איסלאמית שמתנהלת בין הזרם הסוני לבין הזרם השיעי שמרכזו באיראן. מטרת המלחמה הזאת, שהחלה עם המהפכה האיסלאמית של חומייני, היא השלטת דוקטרינת הג'יהאד על כלל העולם המוסלמי, כצעד ראשון, ואחר כך הובלת מלחמה גלובלית בין עולם האיסלאם לבין שאר העולם, ובמיוחד העולם המערבי שבמרכזו ניצב העולם הנוצרי.
כך בדיוק התגלגלו הדברים בראשית האיסלאם. ובמלים נהירות לקורא העברי: זו מלחמה של "החזרת עטרה ליושנה". העולם הערבי והמוסלמי חי בעולם של ניגודים שהוא מתקשה לגשר ביניהם. בעוד הוא גדל ומתחנך על מורשת העבר המפוארת, הוא מביט סביבו ורואה, כי מאז אותם ימי זוהר אין הוא מצליח לצאת מן הנחשלות הכרונית שאחזה בו בכל תחום ובכל פינה.
גם ארגון אל-קאעדה הוא חלק מן המלחמה הפנים-איסלאמית הזאת. ההתקפה ב-11 בספטמבר היתה ניסיון נואש של הפונדמנטליזם הסוני לשים את עצמו על המפה כנושא דגל מלחמת הקודש של ההתחדשות האיסלאמית. הוא עשה זאת מכיוון שהמהפכה האיסלאמית השיעית של חומייני נטלה לעצמה את המושכות והובילה את המלחמה הזאת. הפלת משטרו הסוני של סדאם חוסיין ועליית קרנם של השיעים בעיראק רק החריפה את המלחמה הפנים-איסלאמית הזאת.
על הרקע הזה ניתן להבין את התייצבות המשטרים הסונים בסעודיה, מצרים, ירדן ואחרים נגד "ההרפתקה הלא מחושבת", כהגדרתם, שבפעולת חיזבאללה מול ישראל. ורק על הרקע הזה אפשר להבין את פסק ההלכה שפירסם ב-17 ביולי 2006 עבדאללה בן ג'ברין, אחד מגדולי פוסקי ההלכה (הסונית) בסעודיה: "אסור בתכלית האיסור לצאת להגנת אנשי המפלגה הסוררת הזאת (קרי: חיזבאללה השיעית). אסור בתכלית האיסור לסור לפקודתם, ואסור לשאת תפילה למען יזכו בניצחון. אנו מייעצים לאנשי הסונה להתנכר להם, ולהנחיל להם תבוסה..."
"
ענבי זעם" ו"גשמי קיץ" ועוד כהנה וכהנה פולטות המוזות העבריות כדי להסוות את ההרס ואת המוות שנזרעים מאחורי הדימויים והמטאפורות. אך גם לאיראנים יש מוזות, והם יודעים להשתמש בשפה הפרסית שלהם, ששאבה רבות מן הערבית ומן האיסלאם. לכלי המוות שלהם הם קוראים בשמות כמו
פג'ר (שחר),
רעד (רעם) ובשם המוסיקלי "
זלזאל" (רעש אדמה). וכדי להסיר ספק משתמשים בשמות כמו "ח'ייבר", כדי להזכיר את טבח היהודים במבצע הטיהור האתני, שהתבצע במאה השביעית בחצי האי ערב. וכששליח המולות בנשיאות איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מצהיר כי דמו ורוחו של חומייני זורמים בעורקיו של נסראללה, הוא מתכוון לאותה מלחמה גלובלית בין האיסלאם לבין שאר העולם, עולם השטן ועולם הכופרים באשר הם.
על רוחו של חומייני המנשבת במרחב ניתן ללמוד מתוך נאום שנשא האייתוללה זצ"ל בשנת 1981 לרגל יום הולדת הנביא מוחמד. בין השאר הטיף חומייני בנאומו: "הימים של אללה הם כאשר אללה, יתעלה ויתברך, יגרום '
זלזלה' (טלטלה, רעידות אדמה)... מדוע אתם, חכמי הדת, נוהים רק אחרי ציוויי התפילה והצום? מדוע אתם קוראים רק את פסוקי הרחמים, ואינכם קוראים את פסוקי ההרג? הקוראן אומר: הרוג תהרוג, כלוא תכלא. רחמים הם דבר שמנוגד לאלוהים... 'מחראב' (נישה במסגד שפונה לכיוון מכה, כיוון התפילה, ושבה ניצב המטיף) הוא מקום של מלחמה (מן השורש הערבי '
חרב', מלחמה). מתוך ה'מחראבים' צריכה המלחמה לפרוץ, בדיוק כפי שכל מלחמות האיסלאם פרצו מן ה'מחראבים' (כלומר, המסגדים)".
השחתת השפה סופה שתביא בהכרח להשחתת האדם, השחתת הטבע והכחדת החיים. עוצמת התגובה וההרס שזורעת ישראל בפלשתין ובלבנון נובעת מתאוות גזל מחד גיסא, ומחרדת קיום מאידך גיסא. וכשאחמדינג'אד חוזר שוב ושוב על המנטרה של הכחשת השואה, יש פירוש אחד לדבריו: שואה לא היתה, משמע שואה תהיה. וכשרטוריקה מתנגשת עם רוטוריקה, וכשרוטוריקה נטענת ברטוריקה, רק המוות מנצח.
והנה מתברר כי אלוהים זה, ה' צבאות ואל נקמות, שכולם נושאים את שמו לשווא במרחב, הוא ההמצאה האווילית ביותר שהעניקו העמים השמיים לאנושות. זהו מעין מנגנון להרס עצמי, משל היה גולם שקם על יוצרו ובסופו של דבר מביא להרס הרעיון עצמו. לא הרחמים מנוגדים לאלוהים, כדברי חומייני, כי אם ההיפך הגמור. המוות הוא שמנוגד לאלוהים. המוות הוא שמכלה את האל.
"ענבי זעם", "גשמי קיץ", "קורי עכביש" ו"קורי פלדה" יש לנו במחול המוות הזה. "פג'ר" יש לנו, גם "רעד" ו"זלזאל". אך מעל לכל אלה מרחפים רוחו וגורלו של ה"אפאצ'י": בני האפאצ'י היו לוחמים נועזים ורצו לחיות כבני חורין על אדמתם. אבל ה"חלוצים" לא רצו אינדיאנים סביב חוותיהם, ונהגו לערוך מתקפות נגדם. בני האפאצ'י הגיבו במסעות נקם משלהם, וכך התנהלו הדברים שוב ושוב. קוצ'יז, ראש השבט, ידע שלבנים רבים באים להתנחל באזור, וכדי להגן על בני שבטו עשה הסכם אי התקפה עם הלבנים. אך הסכם זה הופר במהרה והתחדשו המלחמות ביניהם, עד שקוצ'יז נכנע בשנת 1872. בני שבטו הושמו בשמורה חדשה.
תרצו, האפאצ'י הזה במחוזותינו הוא הפלשתינאי שקנאי הציונות החילונית והדתית מנסים לכלוא בשמורות מאחורי חומות בטון וגדרות תיל. תרצו, הוא הישראלי שקנאי האיסלאם מנסים לייעד לו גם כן שמורות, בלשון המעטה.
לא "קורי פלדה" ולא "זלזאל" אנו צריכים כאן. לא מלחמה על קברי אבות שסופה שתביא לכריית קברי בנים אנו צריכים כאן. זה הזמן לעשות מפנה תודעתי, הן אצל הישראלים והן אצל הפלשתינאים, בטרם נצעד כולנו בגאון אל עבר הגיהנום. שכן, מיותר לציין שמבול לא יהיה אחרינו.
סלמאן מצאלחה
