סלמאן מצאלחה
סלמאן מצאלחה ||
אין נביא בעירו
(על קינת צפוריה של טאהא מוחמד עלי)
טאהא מוחמד עלי, שירים, מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס 2006.
"הבכי מתגורר בתוכי / מתרגֵש עלַי בלילות / ובאור היום רובץ על חָזִי / פוקד את חלומותַי / ולא עולה בידי להשילו מעלי / כשאני מתעורר." (מתוך: "לואי שהיתה לי יכלתך לשלוט בבכי", עמ' 205), כך חושף טאהא מוחמד עלי את צפונות לבו בפני הקורא. שכן, שיריו של טאהא הם שיר קינה אחד ארוך שמעלה את צפוריה (= צפורי) על ראש דאבתו. וכיוון ש"לאן שטאהא הולך הוא תמיד הולך לצפוריה" כדי לספר את סיפורה, את סיפורו, כי: "כל שארצה הוא זה: / שאזכה / לראות אחת לחודש / או לחודשיים / את זאת שנשלל ממני לראות / מיום שנפרדתי ממנה / בשחר ימַי" (מתוך: "שינה ותה", עמ' 211). ומכיוון שטאהא אוהב סיפורים, מן הראוי שנרחיב במעט את יריעת הסיפור.
ראשית, נקדים מסורת מוסלמית המספרת אניקדוטה מראשית האסלאם:
בעוד הנביא מוחמד כורע להתפלל, בחצר הכּעבה שבמכה, הגיח איש בשם עוקבּה, התנפל עליו, קשר בגד לצווארו וניסה לחנקו. עד שניגש אבּו בכּר, מי שעתיד להתמנות לח'ליף הראשון אחרי מות הנביא, חילץ את מוחמד והרחיק את עוקבּה ממנו. בגירסה אחרת של המסורת מסופר, כי עוקבה זה השליך על מוחמד כֶּסֶל, או קרביים של גמל, לקול צחוקם המתגלגל של הנוכחים במקום, עד אשר ניגשה פאטמה, בתו של מוחמד, והסירה את הַכֶּסֶל ממנו.
עוד ידובר על עוקבּה זה בהמשך.
כוח שירתו של טאהא מוחמד עלי טמון בפשטותה. זוהי שירה נטולת טכניקה, כי איננה מחפשת טכניקה או תחכום. זוהי שירה נטולת משקל ונטולת חרוז, כי היא שקולה במשקל אחר ובנויה מפסיפס של תמונות נוטפות אובדן. היא מקוננת ודואבת בלחש, כשסרקאזם וחום אינושי דרים בה בכפיפה אחת, ומאחורי הסרקאזם מתחבא לו הכאב הגדול על העקירה מצפוריה. ומכיון שההווה והעתיד של צפוריה נשלל מטאהא הוא חי לו את הזכרונות, הוא חי לו את העבר שלו, את העבר של צפורי. כאבו על האובדן מוביל אותו אל מחוזות המרירות, והמרירות אינה מוסתרת כי אם מוצהרת בפה מלא: "המרירות מדדה בעקבותַי, כפי שאפרוחים מדדים אחרי אמם התרנגולת", כלשונו באחד השירים.
על הכל, הפואטיקה של טאהא היא יותר פואטיקה של סיפור, פואטיקה של מספר עממי ופחות פואטיקה של משורר האמון על אמנות השיר. משום כך, כשהוא מופיע בערבי קריאה הוא נוהג לעתים קרובות לתבל את הקריאה בסיפורי רקע עממיים, לעתים בדויים, כדי להשרות אווירה מבודחת כחיזוק נוסף לטקסטים שלו. ומשום שהפואטיקה שלו היא של סיפורי-עם, הוא פונה מעת לעת, בטקסטים הכתובים שלו, גם לשימוש בשפה הערבית המדוברת הקרובה יותר אל טבע הדיבור, הקרובה אל טבע הסיפור.
טאהא מוחמד עלי נכנס באוהלה של השירה הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל, בגיל מאוחר. ומאחר שהשירה הפלסטינית, מקורח הנסיבות של מאבק לאומי, היתה נגועה שנים רבות במליציות יתר ובאמירות הלאומיות הקיבוציות, לא טרח איש מקברניטי השירה הפלסטינית או הערבית, לא טרח להפנות תשומת לב ראויה אל הקינה האותנטית של טאהא מוחמד עלי שידעה להביא את סיפורו העממי למקומות שמעבר לים. והסיפור של טאהא, כפי שעולה מתוך הטקסטים שלו, הוא סיפור של מקום תחת השמש. תרצו - ייקרא המקום הזה צפוריה, תרצו- הוא ייקרא פלסטין.
ובאשר למקום, שתי תמונות של פלסטין עולות מן הספרות הפלסטינית מול עינינו:
הפלסטיני שגלה, או הוגלה, מארץ מולדתו בנה לו במרוצת השנים דימוי של מולדת שהיא גן עדן אבוד: "הרחק מן המולדת האפשרית והבלתי אפשרית.... גנים ירוקים משתרעים היכן שפונות עיניי", כדברי השיר של מוריד אלברגותי, משורר פלסטיני החי בקהיר. מוריד אלברגותי מספר: "נהגתי לומר לחברי המצריים כי פלסטין מכוסה עצים, צמחיה ופרחי בר...". בעקבות הסכמי אוסלו, הגיע מוריד אלברגותי לביקור ברמאללה ובכפר-הולדתו. הוא העלה את רשמיו על הכתב בספר שקרא לו בשם "ראיתי את רמאללה", ובו הוא עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו. בתוך השאר הוא כותב: "מה כל הגבעות הקרחות השוממות הללו? האם נהגתי לשקר לאנשים אז?... האם ציירתי תמונה אידיאלית של פלסטין בגלל שאבדה? אמרתי לעצמי, כאשר יבוא בני, תמים, לבקר כאן, הוא יחשוב שתיארתי לו ארץ אחרת", ומוסיף ברגותי: "איך שרתי לארצי שעה שאינני מכיר אותה? האם שיקרתי מעט? הרבה? לעצמי? לאחרים? איזה מין אהבה היא זאת שעה שאין אנו מכירים את האהובה?"
להבדיל מן הפלסטיני הגולה, שמגלה כי צייר לו תמונה דמיונית של מולדת שאינו מכירה, הפלסטיני שנשאר מגלה במרוצת השנים, כי הארץ היא זאת שאיננה מכירה אותו, היא שמתכחשת ומתנכרת לו: הארץ משנה את פניה, הכל משתנה בה, עוף השמיים, האדמה על עציה, מעיינותיה, היא שדוחה את מי שמבקש לקרוא לה, ומטיחה בפניו: "מי אתה?", כדברי השיר של סמיח אלקאסם שנושא את הכותרת "מולדת". ואולי משום כך סמיח אלקאסם קרא לבנו הבכור בשם "וָּטָן", כדי שיכנוהו הבריות "אבּו וָּטָן", כלומר, "אבּו מולדת", כמנהג אנשי המקום.
מכיוון שצפוריה שינתה את פניה ונעשתה צִפּוֹרִי, כמשל לארץ כולה, יושב לו טאהא בנצרת, לא רחוק ממנה, מושיט את ידו ואינו יכול לגעת בה. את נצרת הוא מכנה "מולדת שניה", כי צפוריה היא היא המולדת, והיא "הגעגועים הנצחיים אל הנעלם", כפי שהוא מצהיר בראיון אחד.
בעיני המשורר שנשאר במולדת, הארץ הופכת להיות משולה לזונה בוגדנית שמוכנה להעניק את חסדיה למלחים זרים ולכל המתדפקים על שעריה, להוציא את בעליה החוקיים, כפי שטאהא כותב: "האדמה בוגדת / האדמה לא שומרת אמונים / לא ניתן לשים בה מבטחים / האדמה זונה /... / מנהלת מועדון לילה / צוחקת בכל הלשונות / ... / האדמה מתכחשת לנו / בוגדת בנו, מרמה אותנו / אדמתנו מחזרת אחר המלחים ... ולא ניכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו." (מתוך: "ענבר", עמ' 39-41).
ואם בזונה עסקינן נשוב ללכת בעקבותיו של עוּקבּה:
המסורת הערבית מספרת, כי באחד הקרבות שניהלו המוסלמים בחצי האי ערב, נלקח בשבי אותו עוקבּה, הידוע לשמצה באיבתו לנביא ולמוסלמים. וכשהנביא מוחמד ציווה להוציאו להורג, פנה אליו עוקבה ואמר: ומה יהיה עם גורל הילדים אחרי? ענה לו מוחמד: אש הגיהנום תהיה מנת חלקם. אך עוקבה הוסיף להקשות עליו: ומדוע דוקא אני, מתוך כל השבויים, הוא זה שמוצא להורג? למשמע הטרוניה הזאת של עוקבה, הטיח מוחמד בפניו: "האין אתה אלא יהודי מן היהודים של צפורי?" דינו של עוקבה נחרץ והוא הוצא להורג בצליבה. עוד מסופר על עוקבה, כי הוא היה "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם". הוא אף זכה להתייחסות באחד הפסוקים בקוראן.
יהודי מצפורי? האומנם?
עוד יודעת המסורת הערבית לספר לנו, כי בתקופת הג'אהליה, היא תקופת הפגאניות הערבית הטרום-אסלאמית, שהה בצפוריה למשך כעשר שנים איש בשם אומייה שהוא האב הקדמון או הסבא רבא של שושלת בני אומייה, ששלטו בסוריה בתחילת האסלאם. בתקופת שהותו בצפוריה הלך אומייה זה אל אשה יהודיה, יש אומרים שפחה ויש אומרים זונה, שהיתה בת חסות של בני שבט לח'ם ששלטו באיזור. אשה זאת הרתה לו וילדה לו בן ששמו בישמעאל ד'כּואן, והמכונה אבּו עַמְר. ד'כּואן הילד נלווה אל אביו אומייה שנדד מצפוריה לחצי האי ערב. הילד הזה, ד'כּואן, הוא לא אחר מאשר הסבא של עוקבּה הצלוב, או "היהודי מצפורי", כדברי מוחמד. לימים, נתמנה בנו של עוקבה, הוא אל-וַליד בן עוקבּה, על-ידי עות'מאן, הח'ליף השלישי של מוחמד, למושל מחוז כופה שבעיראק.
מתוך תחושת היאוש השורה, ימים כלילות, על טאהא מוחמד עלי מאז ה"נכבה" והעקירה מצפורי, הוא פונה לחפש גאולה במקום אחר. הולך הוא לבקש נחמה אצל העבר הרחוק של צפוריה. הוא פונה אל דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה הערבית והמוסלמית הקשורה למקום. באחד משיריו, שאינו כלול בקובץ המתורגם הזה שלפנינו, כותב טאהא מוחמד עלי: "צפוריה, מה את עושה כאן, בלילה האמגושי הזה.../ היכן הסוס של שרחביל? [הוא מפקד הצבא המוסלמי שכבש את צפוריה בשנת 635] / מה עשית עם חרבו של צלאח אלדין? [ששיחרר את צפוריה מהכיבוש הצלבני בשנת 1187] / היכן שליחי דאהר [הוא דאהר אלעומר, שבנה את המצודה של צפוריה בשנת 1745] / היכן כולם?" תוהה טאהא כמחפש תשובה לחוסר האונים שלו.
הפניה לחיפוש גאולה שתבוא מן העבר הרחוק עלולה לטמון לו סכנה בחובה, בחינת "אליה וקוץ בה". שכן, אם ימשיך טאהא מוחמד עלי לנבור ולחקור בעברו עוד עשוי הוא, אולי עלול, לגלות שהוא נצר למשפחתו הענפה של "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם", או שמא סתם עוד איזה יהודי אנוס אחר מצפורי, שעקבותיו אבדו בזמנים קדומים, במרחב הערבי.
***
המאמר פורסם ב: קשת החדשה, גיליון 17, סתיו 2006
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.
