שרון אולדס - הפין של האפיפיור

שרון אולדס || הפין של האפיפיור

תָּלוּי לוֹ עָמֹק בְּתוֹךְ גְּלִימוֹתָיו,
עִנְבָּל עָדִין בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל פַּעֲמוֹן.
מִתְנוֹעֵעַ כְּשֶׁהוּא נָע לוֹ וְנָד, דַּג רְפָאִים
בְּהִלָּה שֶׁל אַצָּה כְּסוּפָה, הַשֵּׂעָר
מִתְנַדְנֵד בַּחֲשֵׁכָה וּבַחֹם - וּבַלַּיְלָה
כְּשֶֹׁיְשֵׁנוֹת עֵינָיו, מִזְדַּקֵּר לוֹ עוֹמֵד
בְּשֶׁבַח הָאֵל.
*

תרגם: סלמאן מצאלחה

The Pope's Penis by Sharon Olds,
translated into Hebrew by Salman Masalha

***

Sharon Olds || The Pope's Penis

It hangs deep in his robes, a delicate
clapper at the center of a bell.
It moves when he moves, a ghostly fish in a
halo of silver seaweed, the hair
swaying in the dark and the heat -- and at night
while his eyes sleep, it stands up
in praise of God.

***
For Arabic translation, press here.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

אם תרצו, כן זו הגדה 
 

ואלה החוקים

וְאֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוּוּ אֻמּוֹת
הָעוֹלָם, לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם
חוֹזְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
לְמַעַן תִּירָא
אֶת הָאוּ"ם מַצִּילֶךָ,
לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקּוֹתָיו
אֲשֶׁר אָנוֹכִי מְצַוֶּךָ, אַתָּה
וּבִנְךָ וּבִתְךָ וּבְנֵי-בֵּיתְךָ
כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּלְמַעַן
יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
וְיִשְׂמְחוּן יְלָדֶיךָ.

כל הפרטים

 סלמאן מצאלחה

שני אויבים בבור אחד

אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש. בשונה מחברות אחרות, שמנגנונים של חשבון הנפש הם יסוד מוסד בתרבותן, דבר שמאפשר תיקון עצמי, אין בחברות הערביות מנגנונים כאלה. לא הדת מספקת מנגנונים כאלה, לא המשטרים המושחתים מעוניינים במנגנונים כאלה ולא האינטלקטואלים הערביים, להוציא בודדים בלבד, מספקים את הסחורה הזו.

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הלך לעולמו ולא יוכל להתייחס למלחמת עזה עכשיו. אך, עוד לפני מותו פירסם דרוויש, ביולי 2008, שיר שנשא את הכותרת "תסריט מוכן מראש", שבו הוא מצייר תסריט היפותטי על שני אויבים שמוצאים את עצמם בתוך בור. האחד הוא המשורר עצמו המסמל את הפלסטיני, והשני הוא "האויב" בה"א הידיעה מבלי לציין את זהותו, מאחר והקורא יודע להקיש לבד במי מדובר.

והנה הוא הבור של עזה נפער לרווחה ושני האויבים נפלו לתוכו. והנה שוב מוצא הפלסטיני את עצמו חסר אונים מול השקר העצמי. במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מתרעם הפובליציסט הפלסטיני האני אלמצרי על כך שתגובת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית נוכח מימדי ההרג וההרס בעזה נראית חוורת. התגובה הזאת, בעיניו: "דומה יותר לפעולות סולידריות שמאורגנות במקומות אחרים בעולם ולא דומות לפעולות שאמורות להיות באות ממי שמשתייך לאותו עם. אפילו פעולות הסולידריות במקומות אחרים היו יותר גדולות מאשר הסולידריות אותה הביע הציבור בגדה המערבית", קובל אל-מצרי (אל-איאם, 10 בינואר 2009).

שוב ושוב עולה על פני השטח הקינה על מר הגורל הפלסטיני ללא כל נסיון לעריכת חשבון נפש אמיתי. "אנו חלשים, אנו מובסים... לכן סילחו לנו ילדינו המתים", כותב עבדאללה עוואד ושולח חיצי ביקורת לעבר המנהיגים הפלסטינים: "מדוע משעל ועבאס לא הולכים לעזה? מנהיג צריך להיות בתוך עמו. לא מסך הטלויזיה הוא המקום למנהיגים... ועד לרגע זה לא הופיע איש מהמנהיגים בין הלוחמים, בין האנשים", מתרעם עוואד (אל-איאם,8 בינואר 2009). הסופר הפלסטיני עלי אל-ח'לילי מצטער על כך שהערבים והפלסטינים נטשו בכלל את תפקיד הקורבן, וכי הם השאירו את התפקיד הזה לרוצח שיש לו כל העוצמה. "הדבר המפליא", כותב אלח'לילי הוא כי "העולם מקבל את התפיסה הישראלית הזאת." (אל-איאם, 8 בינואר 2009). אל-ח'לילי שב ומדגיש כי הוא רוצה לנצל את ה"שואה" של עזה בכדי להחזיר לפלסטיני את תפקיד הקורבן, כי זהו התפקיד המיועד לפלסטיני בעיניו אל מול הרוצחים הישראלים.

האינטלקטואל הפלסטיני היחיד שכתב ביקורת נוקבת נגד החמאס הוא חסן ח'דר. למתקפה האגריסיבית על עזה, כתב ח'דר, יש מטרות מעבר להישגים צבאיים כאלה או אחרים שיכולה ישראל להשיג. מטרתה לעשות ניסויים בדור הרביעי של הנשק ולערוך ניסויים בטקטיקות מלחמתיות חדשות. את כל התנאים למתקפה הזאת סיפק ארגון החמאס לישראל. הישראלים יודעים, כי אלוהים העניק להם במתנה אויבים אידיאלים, המרבים ברעש ורטוריקה, כתב ח'דר. "המליציה של חמאס", הוא הוסיף: "לא השאירה בני-ברית או ידידים, לא לפלסטינים ולא לעניין שלהם. ארגון החמאס עשה הכל על מנת לשכנע את כל מי שעוד לא השתכנע, כי הפלסטינים הם לאמיתו של דבר גוליית, ולכן יש צורך לטפל בהם בכוח." (אל-איאם, 6 בינואר 2009).

שורות השיר-התסריט שפירסם דרוויש לפני מותו מסתיימות כך: "כאן, במקום הזה, רוצח והרוג ישנים בבור אחד / ועל משורר אחר להמשיך את התסריט הזה / עד סופו". והנה, בעקבות המלחמה בעזה נוטל משורר פלסטיני אחר, סמיח אלקאסם שמו שמחשיב עצמו משורר לאומי - הוא אזרח ישראלי ומוצב ברשימת מועמדי הכבוד של מפלגת חד"ש לבחירות לכנסת - את התפקיד לסיים את התסריט, ובשיר שנושא את הכותרת "דרשה ליום ששי של הגאולה" הוא כותב: "אני הוא מלך ירושלים. צאצא יבוסי. לא אתה, ריצ'ארד.../ ממבואות הנגב ועד הפסגות העליונות של הגליל... / אסוף את חרבותיך, אסוף את מגיניך, ריצ'ארד / והתחל להגר. / אתה עתיד לרדת, אני לעלות... / הגיע הזמן להגר ריצ'ארד... אני הוא מלך ירושלים / השאר לי את הצלב / השאר לי את הסהר / ואת מגן דוד... / אם תרצה, חי אתה תהגר / ואם תרצה, מת אתה תהגר." (מתוך: אתר מפלגת חד"ש הישראלית, 10 בינואר 2009). נוכח הרטוריקה המזוייפת הזאת מזדקרות המלים במאמרו של חסן ח'דר כמגדלור: "צחוק הגורל הוא כי גולית המזוייף מאיים על גוליית האמיתי... ומצהיר כי סופה של ישראל קרוב, בעוד גולית האמיתי מכה בפלסטינים, מפציץ אותם ובוכה", סיכם חסן ח'דר (אל-איאם, 6 בינואר 2009). בשיר שפירסם דרוויש בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, יש התייחסות לשקר העצמי הפלסטיני: "כמה שיקרנו כשאמרנו, שאנו יוצאים מן הכלל... להאמין לשקרים של עצמך גרוע יותר מאשר לשקר לאחרים", כתב דרוויש (אלחיאת, 17 ביוני 2007).

ברגע זה שאני כותב מלים אלו משחק הדמים עוד נמשך. דומה כי גם השחקנים וגם הקהל במקום הזה ממשיכים לדרוש יותר אקשן בטרגדיה הבלתי גמורה. משום כך, ועל מנת לסיים את התסריט הרע שנכתב על-ידי אנשים רעים במקומותינו, זקוק המקום הזה יותר מכל דבר אחר לבמאי אמיץ וחכם, לא מסוג הבמאים הציניים מן הזן שיש בהנהגה הישראלית והפלסטינית, שישים קץ לחתונת הדמים הישראלית-פלסטינית. ומאחר ואין מחזאים ובמאים חכמים במקומותינו חייב הבמאי לבוא מחוץ למקום הזה, בדמות לחץ בינלאומי כבד לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים מאז 1967 ולדחוף את הצד הפלסטיני והערבי להפנמה אמיתית של ההכרה במדינת ישראל, על מנת לסיים את סיכסוך הדמים הזה. שאם לא כן, קרוב לודאי כי המחזה הטראגי הזה עוד ייצא לסיבוב הופעות מדמם בעולם הרחב.

ירושלים, 12 בינואר 2009

***

המאמר התפרסם בגרמנית ב- Neue Zürcher Zeitung

המאמר התפרסם בערבית ב- Middle East Transparent

המאמר בעברית עם תגובות, גם ב- הגדה השמאלית,
*

למאמר בערבית, לחץ כאן.

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בגרמנית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן‭ ‬מצאלחה||

מצד‭ ‬אחד‭ ,‬מצד‭ ‬שני

יש להציג את הדברים כהוויתם ללא כחל וסרק. המצב שנוצר בחבלי ארץ זאת המשתרעת מן הים ועד הנהר, תרצו - תקראו לה ארץ ישראל, תרצו - תקראו לה פלסטין או כל שם אחר שיעלה על דל שפתותיכם, הוא טרגדיה מעשי ידי אדם בראש וראשונה, אם כי לשמיים יש יד ורגל בנדון.

מצד אחד, ארגון החמאס, ועם כל הצער שבדבר, אינו נלחם נגד הכיבוש הישראלי. כל מי שטוען אחרת חייב להביא הוכחות לטענותיו מפי דוברי ארגון החמאס עצמו. מי שטוען כי החמאס נלחם נגד הכיבוש הישראלי חייב בראש ובראשונה להציג את גבולות הכיבוש שהוא מדבר עליו. כל עוד איננו מגדיר את גבולות הכיבוש ומחזק את טענותיו בהבאת דברים מפי ארגון החמאס שנלחם נגד "הכיבוש הזה", הרי שכל דבריו יהיו בחזקת הבל הבלים בלשון המעטה.

ארגון החמאס בפלסטין, בדומה לבן-לאדן ואנשי הטליבאן שלחמו נגד הכיבוש הסובייטי באפגניסטן וזכו לעידודה וסיועה של ארה"ב, נולד בסיוע הכובש הישראלי והוא בחזקת הגולם שקם על יוצרו. החמאס זכה במשך שנים רבות לעידודם של קברניטי הכיבוש הישראלי שרצו ליצור משקל נגד לאש"ף שניהל את המאבק הפלסטיני לשיחרור לאומי. נסיון זה נעשה בעקבות הנסיון - הכישלון הקודם - של קברניטי הכיבוש, שניזונו מקונספציה מזרחנית כושלת שדחפה מספר שנים קודם לכן ליצירת אגודות הכפרים בשטחים הכבושים כדי להוות משקל נגד מול ההנהגה העירונית שהלכה בדרך של אש"ף.

ארגון החמאס, בהיותו שקוע עמוק בתוך האידאולוגיה האסלאמית, מסכן קודם כל את הלאומיות הפלסטינית וזאת מן הטעם הפשוט שהוא שולל לאומיות זאת, כמו כל לאומיות ערבית אחרת, מכל וכל. מבחינת החמאס והאידאולוגיה האסלאמית, פלסטין איננה אלא חבל ארץ כבוש השייך לאומה המוסלמית השואפת להחזיר עטרה ליושנה בדמות הח'ליפות האסלאמית הגדולה שפלסטין היא חבל זעיר ממנה. מחד גיסא, ארגון החמאס שאף עידוד מהצלחת המהפכה החומייניסטית שהלכה והתבססה באיראן, ומאידך גיסא, הוא שאף עידוד מן ה"חמאס היהודי" שנוצר בישראל בעקבות העמקת הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים לאחר מלחמת יוני 67.

מצד שני, כל המהלכים שעשתה ישראל על שלל הממשלות ששלטו כאן בעשורים האחרונים נועדו להמשך הכיבוש הישראלי, העמקתו והנצחתו על מנת למנוע כל אפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים. יש לציין, כי גם הסכם השלום שנאלצה ישראל לחתום עם מצרים נעשה בסופו של דבר בחריקות שיניים של הימין הישראלי חסיד הכיבושים. גם ההסכם עם מצרים נעשה, בין השאר, כדי לנטרל את המדינה הערבית הגדולה למען המשך הכיבוש בשטחים הפלסטינים. "האוטונומיה הפלסטינית" שנכללה בהסכם ההוא חשף את כוונות ישראל האמתיות. שכן, בתוכנית האוטונמיה, כפי שהבהיר מנחם בגין במאי 1979, הכוונה היתה לאוטונומיה פרסונאלית ולא טריטוריאלית. במלים אחרות, התושבים הפלסטינים ינהלו את ענייניהם שלהם, אך לא תהיה להם זכות לנהל את השטח. שכן, השטח אליבא ד"חמאס היהודי" הוא אדמת קודש יהודי שאין לשום ממשלה זכות לוותר עליו. וכך, הלך הכיבוש והעמיק, הלכו ההתנחלויות התעבו והתרבו.

וכפי שהחמאס הפלסטיני נוגד את האינטרס ה"לאומי" הפלסטיני, כך הדבר באשר ל"חמאס היהודי" הנוגד את האינטרס ה"לאומי" הישראלי. וכך, אט אט שקעו שני ה"לאומים החדשים" המתהווים על רקע הסיכסוך בתוך הביצה הדתית-לאומית הטובענית. וככל שהולכים ושוקעים בביצת ארץ-ישראל מחד ופלסטין מאידך, ככל שתובעי הבלעדיות על הביצה, כמו גם טובעיה, מתכתשים ביניהם ומטביעים עוד ועוד בני אדם תחת רגליהם הגסות.

על מנת להציל את יושבי הביצה הטובענית מן הגורל הידוע והצפוי מראש לשני הצדדים, יש צורך לעבור לתהליך של ייבוש הביצה במקום שאיש יטיל על רעהו את מימיו, ועוד בעת ששניהם מתפלשים בביצה הספוגה בדם ממילא. אמנם תהליך הייבוש אינו קל כי הוא מצריך שינוי בתודעה, שינוי בתרבות שיצרה את הביצה שאוכלת את יושביה, אך אין דרך אחרת לצאת מן הבוץ אליו נקלעו שני הצדדים. לא קברי אבות יהודים ולא קברי אבות ערבים צריכים להיות משאת נפשם של יהודים וערבים. כי מי שמקדש קברי אבות סופו שיטמון בהם את הבנים. בנים רבים, משני הצדדים, כבר בלעה הביצה הזאת ועוד לועה כרוי ופעור.

אינני חסיד הלאומנות מכל סוג שהוא. הלאומנות בעיני היא מחלה קשה של המין האנושי וכשהיא מהולה בדת המקדשת קברים היא הופכת למחלה ממארת ומדבקת, וזוהי המציאות שנוצרה בארץ לנגד עינינו.

לכן, הארץ הטובענית הזאת זקוקה להנהגה אמיצה, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. הארץ זקוקה להנהגה ישראלית אמיצה שתפעל ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש הישראלי בכל השטחים שנכבשו ב-67. כן, כולל מזרח ירושלים הפלסטינית. הארץ הטובענית הזאת זקוקה גם להנהגה פלסטינית אמיצה שתפעל גם היא ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש של 67 ותדבר באומץ וכנות לבני עמה על מנת להביא להכרה הדדית בין ישראל לבין פלסטין כשתי מדינות עצמאיות על כל המשתמע מכך בחוק הבינלאומי. ברגע ששני העמים, בשתי המדינות העצאמיות, יבנו כל אחד בצד שלו מדינה חילונית ודמוקרטית ממילא לא תהיה משמעות לגבול בין שתיהן. עד אז נחכה לשני "משיחים", אתא טורק ישראלי ואתא טורק פלסטיני. עד אז, שני הצדדים חייבים להבין כי אין ארץ-ישראל השלמה ואין פלסטין השלמה, נקודה.

כל מי שאהבת הארץ כולה, על כל נופיה אתריה ויושביה, נטועה עמוק בליבו חייב לחלקהּ לישראל קטנה ולפלסטין קטנה. דוקא במקרה הזה, החלוקה היא אשר תשמור על השלם. שאם לא כן, לא תהיה זו ארץ-חיים, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. שאם לא כן, רק למוות תהיה כאן מדינה משגשגת.



ירושלים,‭ ‬5‭ ‬בינואר ‭ ‬2009


‭***‬

המאמר עם תגוגבות מתפרסם גם ב-: קדמה, הגדה השמאלית

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בספרדית, לחץ כאן.

למאמר בפורטוגזית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן‭ ‬מצאלחה

זה‭ ‬הלב

אֵיךְ‭ ‬הַשִּיר‭ ‬יְגוֹלֵל‭, ‬
בְּמִלִּים‭ ‬רוֹחֲשוֹת‭,‬
אֶת‭ ‬קוֹרוֹת‭ ‬הַדְּמָמָה‭?‬
אֲלֻמָּה‭ ‬רְתוּמָה‭ ‬
כְּמוֹ‭ ‬אוֹרוֹת‭ ‬לְצֵל
עַל‭ ‬הָאָרֶץ‭ ‬שָמְמָה‭.‬

מִי‭ ‬יִשָּא‭ ‬אֶת‭ ‬הַקּוֹל‭, ‬
הוֹ‭ ‬חַיָּל‭ ‬בַּצָּרִיחַ‭,‬
בֵּין‭ ‬הַיָּם‭ ‬הַתָּכֹל
לֶעָפָר‭ ‬הַטּוֹמֵן‭ ‬בְּחֻבּוֹ

חֲלוֹמָהּ‭ ‬שֶל‭ ‬יַלְדָּה
בְּרָפִיחַ‭?‬

וְאִם‭ ‬יֵש‭ ‬נֶחָמָה‭, ‬
מִיהוּ‭ ‬זֶה‭ ‬שֶיִּתְּנֶנָּהּ‭?‬
מִי‭ ‬יָשִיר‭ ‬לָעוֹלם‭ ‬
עַל‭ ‬יַלְדָּה‭ ‬יְתוֹמָה
שֶהָיְתָה‭ ‬וְאֵינֶנָּה‭?‬

וְאוּלַי‭ ‬הוּא‭ ‬יוֹסִיף‭ ‬
לְשִירוֹ‭ ‬עוֹד‭ ‬שוּרָה‭,‬
עוֹד "אֶחַד, מִי יוֹדֵעַ?"

מִי‭ ‬יִנְצֹר‭ ‬אֶת‭ ‬זִכְרָהּ‭ ‬
לְמוֹעֵד‭ ‬מְשַוֵּעַ‭?‬

לֹא‭ ‬הַטַּל‭ ‬הַיּוֹרֵד‭ ‬
כִּפְנִינִים‭ ‬עַל‭ ‬צַוָּאר‭,‬
לֹא‭ ‬אֶגְלֵי‭ ‬הַמָּטָר‭.‬


זֶה‭ ‬הַלֵּב‭ ‬הַנּוֹבֵעַ‭.‬
‭ ‬***

השיר פורסם במוסף "ידיעות אחרונות", דצמבר ‭ ‬2004

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

כל הצפורים מוליכות לרומא

 

ילד הייתי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת‮, ‬ותמימות לא חסרה לי בימים ההם‮. ‬אף פעם לא העליתי על דל דעתי הערבית ולו בדל רעיון או מחשבה על כוונותיהן הנסתרות של להקות הצפורים שהיו נוחותות במטעי-הזיתים של כפר אל-מע'אר המשקיף על ימת-הגליל בהתקרב עונת המסיק‮. ‬

כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮. ‬אולם‮ ‬עד שהיו אנשי הכפר מגיעים אל המטעים‮, כבר היו ‬הצפורים מספיקות להתפטם בפרי השמנוני‮, ‬ואחר-כך היו עפות ונוטלות עמן צידה לדרך‮. ‬עננת הצפורים היתה ניתקת מצמרות הזית‮ים, ‬מטפסת במעלה הגבעות השמיימה ומתעופפת צפונה ומערבה עד היעלמה מאחורי אופק‮. ‬וכך‮, ‬מדי שנה בשנה ומדי עונה בעונה, חזרו הלהקות על הרגליהן‮, ‬סעדו את ליבן והתעופפו להן מערבה לשמע הרעשנים של אנשי הכפר, שלא פעם תיבלו את רעשיהם בקולות נפץ שיצאו מרובי-ציד דו-קניים‮. ‬גם אנחנו‮, ‬כילדים‮, ‬זכינו לשמור על שרשרת המזון‮, ‬וסעדנו את ליבנו מבשרן של הצפורים השחורות‮.

עונות רבות של מסיק נקפו ולהקות רבות של צפורים זרמו במטעים‮, ‬עד שבגרתי ושמתי את פעמי לירושלים לקנות בה דעת וחכמה‮. ‬אך‮, ‬בצד החכמה שהעניקה לי ירושלים פרחה התמימות אל מחוזות רחוקים ולא שבה מעולם‮. ‬והנה אני‮, ‬כעבור שנים‮, ‬מוצא את עצמי מפליג לי שוב ושוב במסעות חיפושים אחרי אותה תמימות‮, ‬אחרי אותו גן-עדן אבוד‮.

אני אומר "מפליג לי"‮, ‬אך עבור מי שחי בירושלים קשה לו להשתמש בביטוי השאוב מעולם הים‮. ‬ירושלים רחוקה מן הים התיכון מרחק שעת נסיעה‮, ‬וההפלגה ממנה יכולה להיות רק על כנפי המטאפורה‮. אף-על-פי-כן‮, ‬למי שבכל-זאת מתעקש להפליג‮, ‬יכולים דפי הספרים לשמש לו מפרשים‮. ‬ריח הדפים המצהיבים של ספרים עתיקים משול לריחות העולים מן הים‮, ‬ועם כל הפיכת דף נוצרת רוח‮. ‬המלים הן גלי ים רחב-ידיים, וככל שאתה הופך דפים כך הרוח מתחזקת ונושאת אותך אל עולמות קסומים‮.

כה רבה היתה פליאתו של מארק טווין שבא מקצות מערב‮, ‬באמצע המאה התשע-עשרה‮, ‬ונחת בעיר הזאת‮. ‬את שראו עיניו בירושלים הנציח בדפי יומנו‮: ‬‮”‬נראה לי שכל הגזעים‮, ‬הצבעים והלשונות שישנם עלי-אדמות מיוצגים בין ארבעה-עשר אלף התושבים שחיים בירושלים‮. ‬בלואי סחבות‮, ‬עליבות‮, ‬עוני ועזובה הם הסמלים המציינים את נוכחות השלטון המוסלמי‮... ‬הגידמים‮, ‬המשוגעים‮, ‬העוורים והנכים שאתה נתקל בהם בכל פינה יודעים רק מלה אחת‮, ‬בשפה אחת‮, ‬המלה הנצחית‮: ‬בקשיש‮. ‬ירושלים היא עיר עצובה‮, ‬מדכאת ונטולת חיים‮. ‬לא הייתי רוצה לחיות כאן‮”.‬‮ (‬מארק טווין‮, 9681‬‮).

אך‮ ‬להבדיל ממארק טווין הריני חי מזה שלושה עשורים בירושלים‮. ‬והנה עוד לילה עגמומי יורד עכשיו על העיר והחושך האופף אותה בתחילת המיליניום השלישי דומה כי ירד עליה מזמן אחר ומעולם אחר‮. ‬ממסורת המצטטת את עבדאללה אבּן עבאס‮, ‬בן-דודו של הנביא מוחמד ואחד הבולטים שהעבירו מסורות על הנביא ועל האסלאם הקדום‮, ‬אנו למדים כי‮ ‬‮”‬כל שכיות החמדה של בית-אלמקדס‮, ‬היא ירושלים‮, ‬ירדו מגן העדן‮. ‬אך אלרוּם‮, ‬הרומאים‮, ‬הניחו עליהן את ידיהם‮, ‬נטלו אותן והעבירון אל עיר שלהם הנקראת רומיה", ‬היא רומא‮. ‬ועוד מסופר ש‬הרוכב היה מגמא לאורן של שכיות החמדה האלו "מרחק חמישה לילות רכיבה‮”‬‮, ‬ולא היה יודע חושך מהו‮.

בחשיכה הירושלמית הזאת אני תוהה ‬איך זה מסופר במאה השביעית לספירה על שכיות-חמדה שנלקחוו מירושלים לרומא להפיץ בה את אורן למרחק של חמישה לילות רכיבה‮, ‬ואני לא יכול לברוח מן המחשבה על אור אחר‮. ‬כלום אין אלה הם הדים של מסורות שהדהדו במזרח על שכיות-החמדה של ירושלים, אשר בשנת ‮07 ‬לספירה נבזזו על-ידי הרומאים‮? ‬והאור הזה מהו אם לא אור מנורת הזהב הטהור שהוארה בשמן-זית‮, ‬ואשר זכר העברתה לרומא הונצח בתבליט שעל שער טיטוס‮? ‬אלפיים שנה עברו מאז, ואני יושב לי עתה‮, ‬במרחק שנות-אור מן השכיות שנבזזו מן המזרח כדי להאיר לעיר הרומאים‮.

עכשיו שוב עונת מסיק‮, ‬ושוב עונת הפקת שמן מידפקת בשער‮. ‬בלילה ירושלמי חשוך מתמיד אני מנסה לפלס את דרכי בנבכי העבר הרחוק‮. ‬כן,‮ ‬העבר‮, ‬כי אנו במזרח‮ ‬מחפשים תמיד את עתידנו בעבר‮, ‬אולי משום שיותר מדי עבר יש לנו כאן‮. ‬כן‮, ‬אנו במזרח צועדים קדימה, אך עינינו מקובעות בראשינו מאחור‮. ‬ וכך‮ ‬אנו נופלים וקמים ונופלים וקמים בלי לדעת לעצור לרגע ולסובב את הראש קדימה‮.

אנשים רבים נעו בין מזרח ובין מערב‮, ‬אם בעתות מלחמה ואם בעתות שלום‮. ‬וכמו שהמזרח נראה קסום בעיני מי שבאו מעבר לים ונחתו בחופיו‮, ‬הציצו ונפגעו‮, ‬או שגנבו ממנו אור והפיצו במערב‮, ‬כך גם תמיד קסם המערב לאנשי המזרח שדרכה רגלם על האדמה האירופאית מעבר לים‮.

במאה התשיעית לספירה‮, ‬מצטט אל-וליד בן מֻסלם‮, ‬איש דמשק‮‮ ‬ובן-חסות בחצר הח'ליפות האומיית‮, ‬מדברי אחד הסוחרים שהפליגו בים התיכון במסעות מסחרם‮. ‬הסוחר מספר‮: ‬‮”‬רכבנו על הים והספינה הטילה אותנו אל חופי ממלכת רומיה, היא רומא‮. ‬ שלחנו אגרת אל אנשי רומא לאמור‮: ‬עמכם חפצים אנו לסחור‮. ‬אנשי רומא שלחו אלינו שליח, ואנו יצאנו בלווייתו לעבר רומא‮. ‬בדרך עלינו על גבעה ועוד גבעה ועוד הר‮, ‬עד שראו עינינו רואות במרחק-מה שטח ירקרק שרוע לפנינו כעין פני הים‮. ‬משראינו מה שנגלה לעינינו נשאנו את שם האלוהים לאמור‮: ‬אללה אכבר‮‮, ‬כלומר‮, ‬אלוהים הוא הרם והנשגב מכול‮. ‬השליח‮, ‬שנדהם למשמע קריאותנו‮, ‬שאל לפשר הדבר‮: ‬מדוע אמרתם אללה אכבר‮? ‬ואנו ענינו לו‮: ‬זה הים‮, ‬ומסורת היא לנו מדורי-דורות לשאת את שם האלוהים הרם בראותנו את הים‮. ‬השליח לא ידע את נפשו למשמע תשובתנו ופרץ בצחוק‮. ‬לאחר שנרגע‮, ‬אמר‮: ‬'אין זה הים כלל וכלל‮, ‬אלה הם הגגות של רומא‮, ‬שהרי כל גגותיה מכוסים לוחות עופרת יצוקה‮'”.‬

כאשר התייחסו סופרים ערבים בימי-הביניים לרומאים‮ ‬הם התכוונו, בעצם, לצדו הצפוני של הים התיכון ולחבלי-הארץ של ממלכות הנוצרים‮, ‬שהרי‮: ”‬ארץ הרומאים היא הארץ ממנה נושבת הרוח המערבית‮... ‬והיא משתרעת מאנטיוכיה ועד סיציליה‮... ‬והרומאים כולם נוצרים‮...”, ‬כדבריהם‮.

אך‮, ‬לא רק הגגות של רומא בילבלו את דעתם של אנשי המזרח‮. ‬כאשר נכנסו אלה פנימה וסבבו ברחובות ובשווקים‮, ‬בארמונות ובקתדראלות, וראו את עבודות האמנות שרומא משופעת בהן‮, ‬אם בפיסול ואם בציור‮, ‬לא יכלו שלא להתפעל ממראה עיניהם‮. ‬בדומה למארק טווין‮ ‬שבו גם הם למזרח והעלו על הכתב את חוויותיהם‮. ‬עדות למידת ההתפעלות נחקקה במלים שלא נס ליחן עד היום‮. ‬על הרומאים נכתב‮:‬‮ ‬‮”‬הם אנשי מלאכה וידע ברפואה‮, ‬ובין אומות העולם‮ ‬הם נחשבים טובים ביותר בכל הקשור למלאכת הציור‮. ‬המצייר שלהם מצייר אדם ואינו פוסח על שום פרט ממנו‮. אין ‬הוא מסתפק בכך‮, ‬וברצותו הוא עושה אותו צעיר וברצותו עושה אותו זקן‮, ‬וברצותו יעשהו בא-בימים‮. ‬ולא די בכך‮, ‬אם רצונו בכך הוא יעשה אותו יפה-תואר‮, או צוחק‮ ‬ואף בוכה‮. ‬והוא מבדיל בין הצחוק מתוך שמחה לאיד לבין הצחוק מתוך בושה‮, ‬בין צחוק מתפקע לבין חיוך‮, ‬בין צחוק איש שמח לצחוקו של משוגע‮”.

מאות-שנים עברו מאז נשאו הסוחרים הערבים את שם האלוהים נוכח גגות הים ושכיות-החמדה של רומא‮. ‬עתות שלום ועתות מלחמה חלפו מאז עד שהגענו עד הלום כדי לדבר על הים התיכון כאגן של תרבויות שהעשירו זו את זו‮. ‬ אולם‮ ‬דומה כי ככל שהנושא הזה עולה לדיון‮ ‬כך נחשפת האמת העמוקה המסתתרת מאחורי מתק-השפתיים‮. ‬העלאת הנושא הזה לדיון שוב ושוב חושפת את השסע העמוק הקיים בין מזרח למערב‮, ‬בין צפון לבין דרום‮.

השסע הזה אינו חדש כלל וכלל‮. ‬יש להתדפק על שערי המיתוס ולנבור בנבכיו כדי ללמוד משהו על קשרי-הגומלין בין תרבויות הים התיכון‮. ‬‮ ‬מן המיתוס הערבי שהיה נפוץ בימי-הביניים יכולים אנו ללמוד דבר מה על האגן המשוסע הזה‮. ‬ בעבר הרחוק, מספרת האגדה, לא היה הים התיכון הזה שאנו מסובים סביבו ומנסים לדבר בשבחו קיים כל-עיקר‮. ‬הים הזה נוצר כתוצאה של מאבק בין צפון לבין דרום‮. ‬סופר ערבי מימי-הביניים פורס בפנינו את סיפור היווצרותו של הים‮, ‬וכך הוא כותב‮: ‬‮”‬קראתי בלא מעט ספרים המספרים על דברי-ימי מצרים וארצות המגרב‮, ומהם למדתי ‬כי לאחר שעברו הפרעונים מן הארץ שלטו אחריהם מלכים משושלת בני דלוכה‮. ‬בין המלכים האלה היו שני המלכים דרכון בן מלוטס‮, ‬וזמטרה‮. ‬ושני מלכים אלה ניחנו ברוב חכמה‮ ורבה היתה ‬עוצמתם‮, ‬והם עסקו גם במאגיה‮. ‬הרומאים חפצו להכניע את ממלכת מצרים‮, ‬להשתלט על ארצם ולמלוך במקומם‮. ‬אך מלכי מצרים אלה מצאו להם תחבולה ודרך להתגונן מן הרומאים‮. ‬הם פרצו פירצה באוקיינוס הגדול שבמערב‮, ‬הוא ים המחשכים‮ ‬(בחר אל-טֻ'למאת)‮. ‬נחשולי המים שפרצו מים-המחשכים שטפו והטביעו ארצות וממלכות פורחות ‬עד אשר הגיעו אל חופי ארץ אל-שאם‮, ‬היא סוריה במזרח‮, ‬ועד חבלי הרומאים בצפון‮. ‬ ומאז הפך הים חוצץ בין ארץ הרומאים לבין ארץ מצרים‮”.

אם כן‮, ‬היות והמיתוס חושף את הזרמים התת-קרקעיים של הלך הרוח השולט בתודעה העממית של החברה בה הוא נוצר‮, ‬למדים אנו כי ים זה נוצר לחצוץ בין הצפון שרוצה להשתלט לבין הדרום המתגונן‮. ‬משנפרדו דרכי צפון ודרום והים חצץ ביניהם‮ ‬נפרדו גם תפיסות-העולם שלהם‮. ‬במשך הדורות הפך להיות חוצץ בין הפרט לבין השבט‮, ‬בין חופש הפרט בצדו הצפוני לבין העריצות השבטית לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים‮. ‬הים התיכון הוא כיום קו הגבול שמפריד בין ענב לתמר‮, ‬בין ענב המשתבח עם הזמן לבין תמר כמוצר של כאן ועכשיו שלא משאיר זכר אחריו‮. או שמא נאמר, בין היין לבין האַין‮.‬

מאבק זה בין צפון לדרום ומזרח יצר בעבר גם מיתוס ערבי אחר שמסביר את כוח-עמידתם של הרומאים מול אויביהם‮. ‬המסורות הערביות מוסיפות לספר לנו‮ ‬כי‮ ”‬סביב מושב המלך ברומא מאה עמודים מכוסים זהב‮, ‬ועל כל עמוד ניצב פסל נחושת של איש האוחז בידו פעמון שעליו נחרת שמה של אומה מסויימת‮. ‬כל הכתובות האלה הן כתובות מאגיות‮. ‬ואם היה מלך ממלכי האומות האלו זומם ויוצא בכוונה לפלוש לממלכת רומא‮, ‬היה פסלה של אומה זו מתנועע‮, ‬והפעמון היה מצלצל‮. ‬כך יכלה ממלכת רומא לקלוט את המזימה‮, ‬להתכונן לקראתה ולהתגונן מפניה‮”.

אך ממלכת רומא‮, ‬כסמל לעולם המערבי‮, ‬לא רק התגוננה כי אם תקפה‮, ‬כבשה וניצלה את הדרום והמזרח משך דורות על דורות‮. ‬עדות ליחסו של המערב כלפי המזרח ניתנת בדבריו של גרימס‮, ‬שהגיע לארץ-הקודש ורשם את חוויותיו‮: ”‬לא פסחתי על שום הזדמנות ליצור רושם חזק אצל הערבים‮, ‬בסיוע הנשק האמרקאי והאנגלי‮, ‬כדי שיבינו את הסכנה שבתקיפת אחד הפראנג‘ים המזוינים‮, ‬ואני חושב שהפיקו את הלקח‮” (‬מארק טווין‮, 9681). ‬האם השתנה משהו מאז‮?‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. ‬עונת המסיק ממשמשת ובאה ואני הופך עוד דף ועוד דף ומפליג על סיפון הספרים עד שאני מגלה שלא רק שכיות-החמדה והאור של המזרח הובלו לרומא‮. ‬עכשיו אני מגלה כי גם הזיתים של כפר אל-מע'אר באותם ימים של תמימות נטלו הצפורים במקוריהן וברגליהן והביאום עמן לרומא‮. ‬המיתוס הערבי חושף בפניי את מעלליהן של אותן להקות שנחתו במטעי הזיתים‮. ‬בתיאורים של רומא שהעלו הסוחרים הערבים על הכתב נכתב‮: ”‬ומול הכנסיה ככר גדולה מוקפת חומות ובמרכזה עמוד נחושת שעליו ניצב פסל זהב של צפור שחורה שעל חזהּ כתובת מאגית‮‬‮ ‬ובמקור שלה זית‮, ‬ועוד זית בכל רגל משתי רגליה‮. בהגיע עונת המסיק‮, מצייצת ‬הצפור הזאת ואז מגיעות כל הצפורים בנות-מינה מכל רחבי תבל כשהן נושאות במקוריהן וברגליהן שלושה זיתים ומטילות את הזיתים על ראש הפסל‮. ‬שערי הככר הזאת נעולים ושומרים נאמנים מוצבים עליהם‮. ‬ כאשר הככר מתמלאת זיתים ועונת המסיק תמה‮ ‬נאספים הנאמנים וכובשים את הזיתים‮, ‬ומפרישים למלך ולפטריארכים ולאישים במעמדם את חלקם‮ ‬ושאר השמן משמש לתאורה בעשישיות ובפנסים במקומותיהם‮. ו‬כל שמנה רומא בא בזכות הכתובת הזאת, הקמיע הזה‮”.‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. העלים המצהיבים בספרים העתיקים נושרים להם ברוח ונערמים בפאתי מדבר. ואני יושב לי במזרח חשוך-המרפא ולבי יוצא אל השמן שידע להאיר את קצה המערב.
בעבר הרחוק, המצהיב והולך, נכרתו בריתות-שלום בין המערב למזרח‮. ‬בימים ההם ידע המערב לעניק מתנות למזרח‮ ‬כשם שהמזרח ידע גם הוא להעניק רבות למערב‮. ‬אולם לעתים היו אלה מתנות מסוג אחר‮, ‬מתנות שהשפעתן נשארה מאות רבות של שנים‮: ”‬כשכרתו קבאד‮' [מלך פרס]‮ ‬וקיסר‮ [מלך הרומאים] ‬שלום ביניהם‮, ‬שלח קיסר לקבאד' מתנות הרבה‮. ‬בתוך השאר העניק לו פסל עשוי זהב של שפחה-זמרת‮. ‬באשמורת מסויימת בלילה קולות זימרה היו יוצאים מפסל השפחה. כה ערבו קולות הזימרה לאוזני השומעים עד שהיתה שלווה אופפתם ותרדמה היתה נופלת עליהם‮...”.

‬דומה כי התרדמה שהפיל המערב על המזרח בכפפות של שפחה-זמרת נמשכת הרבה שנים. כה עמוקה התרדמה עד שאין עמי האיזור מצליחים להתעורר ממנה‮. אם יתעוררו, עלולים הם עוד לבקש שיוחזרו להם הזית, השמן והאור.
***

פורסם: "קשת החדשה", גליון 19, אביב 2007
_______
ערבית, כאן
איטלקית, כאן
______________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

אין נביא בעירו

(על קינת צפוריה של טאהא מוחמד עלי)

טאהא מוחמד עלי, שירים, מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס 2006.

"הבכי מתגורר בתוכי / מתרגֵש עלַי בלילות / ובאור היום רובץ על חָזִי / פוקד את חלומותַי / ולא עולה בידי להשילו מעלי / כשאני מתעורר." (מתוך: "לואי שהיתה לי יכלתך לשלוט בבכי", עמ' 205), כך חושף טאהא מוחמד עלי את צפונות לבו בפני הקורא. שכן, שיריו של טאהא הם שיר קינה אחד ארוך שמעלה את צפוריה (= צפורי) על ראש דאבתו. וכיוון ש"לאן שטאהא הולך הוא תמיד הולך לצפוריה" כדי לספר את סיפורה, את סיפורו, כי: "כל שארצה הוא זה: / שאזכה / לראות אחת לחודש / או לחודשיים / את זאת שנשלל ממני לראות / מיום שנפרדתי ממנה / בשחר ימַי" (מתוך: "שינה ותה", עמ' 211). ומכיוון שטאהא אוהב סיפורים, מן הראוי שנרחיב במעט את יריעת הסיפור.

ראשית, נקדים מסורת מוסלמית המספרת אניקדוטה מראשית האסלאם:
בעוד הנביא מוחמד כורע להתפלל, בחצר הכּעבה שבמכה, הגיח איש בשם עוקבּה, התנפל עליו, קשר בגד לצווארו וניסה לחנקו. עד שניגש אבּו בכּר, מי שעתיד להתמנות לח'ליף הראשון אחרי מות הנביא, חילץ את מוחמד והרחיק את עוקבּה ממנו. בגירסה אחרת של המסורת מסופר, כי עוקבה זה השליך על מוחמד כֶּסֶל, או קרביים של גמל, לקול צחוקם המתגלגל של הנוכחים במקום, עד אשר ניגשה פאטמה, בתו של מוחמד, והסירה את הַכֶּסֶל ממנו.

עוד ידובר על עוקבּה זה בהמשך.

כוח שירתו של טאהא מוחמד עלי טמון בפשטותה. זוהי שירה נטולת טכניקה, כי איננה מחפשת טכניקה או תחכום. זוהי שירה נטולת משקל ונטולת חרוז, כי היא שקולה במשקל אחר ובנויה מפסיפס של תמונות נוטפות אובדן. היא מקוננת ודואבת בלחש, כשסרקאזם וחום אינושי דרים בה בכפיפה אחת, ומאחורי הסרקאזם מתחבא לו הכאב הגדול על העקירה מצפוריה. ומכיון שההווה והעתיד של צפוריה נשלל מטאהא הוא חי לו את הזכרונות, הוא חי לו את העבר שלו, את העבר של צפורי. כאבו על האובדן מוביל אותו אל מחוזות המרירות, והמרירות אינה מוסתרת כי אם מוצהרת בפה מלא: "המרירות מדדה בעקבותַי, כפי שאפרוחים מדדים אחרי אמם התרנגולת", כלשונו באחד השירים.

על הכל, הפואטיקה של טאהא היא יותר פואטיקה של סיפור, פואטיקה של מספר עממי ופחות פואטיקה של משורר האמון על אמנות השיר. משום כך, כשהוא מופיע בערבי קריאה הוא נוהג לעתים קרובות לתבל את הקריאה בסיפורי רקע עממיים, לעתים בדויים, כדי להשרות אווירה מבודחת כחיזוק נוסף לטקסטים שלו. ומשום שהפואטיקה שלו היא של סיפורי-עם, הוא פונה מעת לעת, בטקסטים הכתובים שלו, גם לשימוש בשפה הערבית המדוברת הקרובה יותר אל טבע הדיבור, הקרובה אל טבע הסיפור.

טאהא מוחמד עלי נכנס באוהלה של השירה הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל, בגיל מאוחר. ומאחר שהשירה הפלסטינית, מקורח הנסיבות של מאבק לאומי, היתה נגועה שנים רבות במליציות יתר ובאמירות הלאומיות הקיבוציות, לא טרח איש מקברניטי השירה הפלסטינית או הערבית, לא טרח להפנות תשומת לב ראויה אל הקינה האותנטית של טאהא מוחמד עלי שידעה להביא את סיפורו העממי למקומות שמעבר לים. והסיפור של טאהא, כפי שעולה מתוך הטקסטים שלו, הוא סיפור של מקום תחת השמש. תרצו - ייקרא המקום הזה צפוריה, תרצו- הוא ייקרא פלסטין.

ובאשר למקום, שתי תמונות של פלסטין עולות מן הספרות הפלסטינית מול עינינו:
הפלסטיני שגלה, או הוגלה, מארץ מולדתו בנה לו במרוצת השנים דימוי של מולדת שהיא גן עדן אבוד: "הרחק מן המולדת האפשרית והבלתי אפשרית.... גנים ירוקים משתרעים היכן שפונות עיניי", כדברי השיר של מוריד אלברגותי, משורר פלסטיני החי בקהיר. מוריד אלברגותי מספר: "נהגתי לומר לחברי המצריים כי פלסטין מכוסה עצים, צמחיה ופרחי בר...". בעקבות הסכמי אוסלו, הגיע מוריד אלברגותי לביקור ברמאללה ובכפר-הולדתו. הוא העלה את רשמיו על הכתב בספר שקרא לו בשם "ראיתי את רמאללה", ובו הוא עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו. בתוך השאר הוא כותב: "מה כל הגבעות הקרחות השוממות הללו? האם נהגתי לשקר לאנשים אז?... האם ציירתי תמונה אידיאלית של פלסטין בגלל שאבדה? אמרתי לעצמי, כאשר יבוא בני, תמים, לבקר כאן, הוא יחשוב שתיארתי לו ארץ אחרת", ומוסיף ברגותי: "איך שרתי לארצי שעה שאינני מכיר אותה? האם שיקרתי מעט? הרבה? לעצמי? לאחרים? איזה מין אהבה היא זאת שעה שאין אנו מכירים את האהובה?"

להבדיל מן הפלסטיני הגולה, שמגלה כי צייר לו תמונה דמיונית של מולדת שאינו מכירה, הפלסטיני שנשאר מגלה במרוצת השנים, כי הארץ היא זאת שאיננה מכירה אותו, היא שמתכחשת ומתנכרת לו: הארץ משנה את פניה, הכל משתנה בה, עוף השמיים, האדמה על עציה, מעיינותיה, היא שדוחה את מי שמבקש לקרוא לה, ומטיחה בפניו: "מי אתה?", כדברי השיר של סמיח אלקאסם שנושא את הכותרת "מולדת". ואולי משום כך סמיח אלקאסם קרא לבנו הבכור בשם "וָּטָן", כדי שיכנוהו הבריות "אבּו וָּטָן", כלומר, "אבּו מולדת", כמנהג אנשי המקום.

מכיוון שצפוריה שינתה את פניה ונעשתה צִפּוֹרִי, כמשל לארץ כולה, יושב לו טאהא בנצרת, לא רחוק ממנה, מושיט את ידו ואינו יכול לגעת בה. את נצרת הוא מכנה "מולדת שניה", כי צפוריה היא היא המולדת, והיא "הגעגועים הנצחיים אל הנעלם", כפי שהוא מצהיר בראיון אחד.

בעיני המשורר שנשאר במולדת, הארץ הופכת להיות משולה לזונה בוגדנית שמוכנה להעניק את חסדיה למלחים זרים ולכל המתדפקים על שעריה, להוציא את בעליה החוקיים, כפי שטאהא כותב: "האדמה בוגדת / האדמה לא שומרת אמונים / לא ניתן לשים בה מבטחים / האדמה זונה /... / מנהלת מועדון לילה / צוחקת בכל הלשונות / ... / האדמה מתכחשת לנו / בוגדת בנו, מרמה אותנו / אדמתנו מחזרת אחר המלחים ... ולא ניכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו." (מתוך: "ענבר", עמ' 39-41).

ואם בזונה עסקינן נשוב ללכת בעקבותיו של עוּקבּה:
המסורת הערבית מספרת, כי באחד הקרבות שניהלו המוסלמים בחצי האי ערב, נלקח בשבי אותו עוקבּה, הידוע לשמצה באיבתו לנביא ולמוסלמים. וכשהנביא מוחמד ציווה להוציאו להורג, פנה אליו עוקבה ואמר: ומה יהיה עם גורל הילדים אחרי? ענה לו מוחמד: אש הגיהנום תהיה מנת חלקם. אך עוקבה הוסיף להקשות עליו: ומדוע דוקא אני, מתוך כל השבויים, הוא זה שמוצא להורג? למשמע הטרוניה הזאת של עוקבה, הטיח מוחמד בפניו: "האין אתה אלא יהודי מן היהודים של צפורי?" דינו של עוקבה נחרץ והוא הוצא להורג בצליבה. עוד מסופר על עוקבה, כי הוא היה "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם". הוא אף זכה להתייחסות באחד הפסוקים בקוראן.

יהודי מצפורי? האומנם?
עוד יודעת המסורת הערבית לספר לנו, כי בתקופת הג'אהליה, היא תקופת הפגאניות הערבית הטרום-אסלאמית, שהה בצפוריה למשך כעשר שנים איש בשם אומייה שהוא האב הקדמון או הסבא רבא של שושלת בני אומייה, ששלטו בסוריה בתחילת האסלאם. בתקופת שהותו בצפוריה הלך אומייה זה אל אשה יהודיה, יש אומרים שפחה ויש אומרים זונה, שהיתה בת חסות של בני שבט לח'ם ששלטו באיזור. אשה זאת הרתה לו וילדה לו בן ששמו בישמעאל ד'כּואן, והמכונה אבּו עַמְר. ד'כּואן הילד נלווה אל אביו אומייה שנדד מצפוריה לחצי האי ערב. הילד הזה, ד'כּואן, הוא לא אחר מאשר הסבא של עוקבּה הצלוב, או "היהודי מצפורי", כדברי מוחמד. לימים, נתמנה בנו של עוקבה, הוא אל-וַליד בן עוקבּה, על-ידי עות'מאן, הח'ליף השלישי של מוחמד, למושל מחוז כופה שבעיראק.

מתוך תחושת היאוש השורה, ימים כלילות, על טאהא מוחמד עלי מאז ה"נכבה" והעקירה מצפורי, הוא פונה לחפש גאולה במקום אחר. הולך הוא לבקש נחמה אצל העבר הרחוק של צפוריה. הוא פונה אל דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה הערבית והמוסלמית הקשורה למקום. באחד משיריו, שאינו כלול בקובץ המתורגם הזה שלפנינו, כותב טאהא מוחמד עלי: "צפוריה, מה את עושה כאן, בלילה האמגושי הזה.../ היכן הסוס של שרחביל? [הוא מפקד הצבא המוסלמי שכבש את צפוריה בשנת 635] / מה עשית עם חרבו של צלאח אלדין? [ששיחרר את צפוריה מהכיבוש הצלבני בשנת 1187] / היכן שליחי דאהר [הוא דאהר אלעומר, שבנה את המצודה של צפוריה בשנת 1745] / היכן כולם?" תוהה טאהא כמחפש תשובה לחוסר האונים שלו.

הפניה לחיפוש גאולה שתבוא מן העבר הרחוק עלולה לטמון לו סכנה בחובה, בחינת "אליה וקוץ בה". שכן, אם ימשיך טאהא מוחמד עלי לנבור ולחקור בעברו עוד עשוי הוא, אולי עלול, לגלות שהוא נצר למשפחתו הענפה של "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם", או שמא סתם עוד איזה יהודי אנוס אחר מצפורי, שעקבותיו אבדו בזמנים קדומים, במרחב הערבי.

***
המאמר פורסם ב: קשת החדשה, גיליון 17, סתיו 2006
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

דרך המישרים של הפלסטיני

סיפור שהיה כך היה. לפני כתריסר שנים, וליתר דיוק בקיץ 1996, השתתפתי בפסטיבל השירה הבינלאומי הנערך ברוטרדם שבהולנד. באותה שנה השתתף גם ידידי המשורר יצחק לאור. בין המשתתפים בפסטיבל היה גם משורר מצרי. כעבור יום, אם זכרוני אינו מטעני, המתיק יצחק לאור באוזני סוד, כי המשורר המצרי פונה לו עורף ואינו מדבר עמו. המשורר המצרי אף מתרחק מקבוצת משוררים כאשר הוא מצטרף אליה. לאחר ששמעתי את הדברים החלטתי כי לא אתן לדברים לעבור כך ויזמתי מפגש משולש בינינו.

שאלתי את המשורר המצרי: "מדוע אתה מתרחק מיצחק ולא מדבר עמו?" תשובתו היתה: "ישנה החלטה רשמית של אגודת הסופרים במצרים האסורת לדבר עם ישראלים". שאלתי אותו שנית: "האם אתה מכיר את יצחק לאור? האם קראת משהו מפרי עטו? מהן עמדותיו, דעותיו, או דבר מה כזה?" הוא השיב: "לא, אינני מכיר אותו. זה לא חשוב, כי ההחלטה היא החלטה רשמית ומחייבת". אמרתי לו: "האם אתה יודע שיצחק לאור, זה שאתה מתרחק ממנו, הוא יותר פלסטיני מהרבה פלסטינים שאתה מכיר, והוא יותר ערבי ויותר אנטי אמפריאליסט מהרבה סופרים של 'אגודות הסופרים שלכם'? המשורר המצרי המשיך להתעקש: "ההחלטה היא החלטה רשמית, והיא מחייבת את כולם".

לאחר שנואשתי מן "ההגיון" הזה, פניתי אליו: "אם אתה מחוייב לכל הדברים הרשמיים האלה, עליך לדבוק בהם עד הסוף ואל תדבר עמי גם כן. אני חושש שאתה מפר את ההחלטות הרשמיות שלכם. שכן, גם אני נושא דרכון ישראלי. מה לעשות, נולדתי בישראל ואני נושא את הדרכון הישראלי וייתכן כי, מבחינה רשמית, אסור לך לדבר עמי". למשמע הדברים האלה, ראיתי כי הוא נבוך קצת, אך התעשת ואמר: "אתה ערבי וזה דבר שונה". "ידידי היקר", אמרתי לו "אם אתה חפץ לדבוק בדברים רשמיים, אז הנה הוא הדרכון הישראלי שלי. ואם אתה נוהג אחרת עמי משום שאני ערבי, בשונה מיצחק לאור רק משום שהוא יהודי, הרי שההתנהגות שלך מונעת אך ורק ממניעים גזעניים ואין שום הסבר אחר", כך נגמרה השיחה. מאוחר יותר הבנתי מיצחק, כי המשורר המצרי שינה את דפוס ההתנהגות שלו והפסיק להתרחק ממנו.

אני נזכר בסיפור הזה עכשיו בעקבות כל ההמולה הערבית החדשה שנסבה סביב פירסומו של ספר באנגלית הנושא את הכותרת "עיר, סיפורי ערים מהמזרח התיכון", אנתולוגיה של סיפורים על ערים במזרח התיכון, שאותה ערכה משוררת ועתונאית לבנונית. הדבר שעורר את המהומה הזאת הוא הכללת סיפור של יצחק לאור באנתולוגיה הזאת לייצג את העיר תל-אביב.

שוב ושוב נזעקים כל אלה המתהדרים בתוארים כמו נושאי הדגל, הדבקים בעקרונות היסוד של האומה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ודרך הדחליל הנקרא המאבק ב"נורמליזציה". וכל זאת, על מנת להופיע כמי שמגנים על "האומה הערבית" נוכח הסכנה הישראלית האורבת, לא רק בדמות תרגום יצירות עבריות לערבית, כי אם כעת השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה אנגלית משותפת.

"הסתננות ישראלית אל התת-מודע הערבי", זעקה הכותרת שהתנוססה בראש מאמר של נג'ואן דרויש, משורר פלסטיני וכתב עתון 'אל-אח'באר' הלבנוני המקורב לחזבאללה. קראתי את המאמר, אך לא הבנתי כיצד מתבצעת ההסתננות הזאת אל התת-מודע הזה. הדבר נשגב מבינתי. האם התת-מודע הערבי הוא תת-מודע אנגלי ולא ידענו זאת קודם? אחרת, כיצד ההסתננות אל התת-מודע הערבי הזה נעשית דרך תרגום לאנגלית? יתירה מזאת, גם ההנחה על קיומו של תת-מודע ערבי טומנת בחובה הנחה אחרת והיא קיומו של מודע ערבי. הנחה זאת, כמדומני, היא עלילה גדולה ללא כל ספק.

כנראה, לא תעזורנה ללאור עמדותיו האנטי ציוניות המוצהרות שאותן הוא מביע כאן בישראל כמו מעל כל בימה בחו"ל. שום דבר לא יעזור לו אצל כל אלה, מסיבה שאין לה קשר לנורמלזציה וכדומה. "הדבר המפליא הוא", ממשיך כתב 'אל-אח'באר' לנאום: "כי הפרוגרסיביות של חלק מהסופרים הישראלים הפכה להיות תירוץ למען החדרתה של ישראל אל התודעה הערבית והפיכתה לחלק טבעי באיזור". אה, עכשיו הבנו, אני אומר לעצמי, ישראל הסתננה בהתחלה אל התת-מודע הערבי והנה היא כעת חודרת אל ה"מודע הערבי". איזה מזימה ציונית אימפריאליסטית שחוטיה נטווים סביב המודע והתת-מודע הערביים!
ואם אין מנוס מכך, ממשיך הכותב בנסיון להקל במעט את המהלומה הישראלית שניחתה על התודעה הערבית, "אפשר למשל לשתף את לאור בספר המדבר על הכיבוש הישראלי ועל הטרור של המדינה העברית או הפאשיזם הגואה בחברה הישראלית, אך לא בספר רגיל המדבר על העיר תל-אביב". הכותב מסיים את נאומו בהבעת דאגתו הגדולה: "גם מדאיג מאוד שספר כזה עובר כך, במודע, בקרב הסופרים הערבים שהסכימו לפרוס את סיפורי עריהם במסגרת אחת עם סיפור תל-אביב, ובקבלתה כעיר טבעית נורמאלית במזרח התיכון" (אל-אח'באר, 25 באוקטובר 2008).

אכן, האמת היא כי תל-אביב איננה "עיר נורמאלית במזרח התיכון". היא שונה מאוד מערי המזרח התיכון החוששות מן החופש שאותו מייצגת עיר זאת. לו הייתה זאת עיר בעלת אופי של ערי המזרח התיכון הייתה אוסרת את מכירת ספריו של יצחק לאור ואחרים, כפי שעושות ערים ערביות במזרח עם ספריהם של סופרים ומשוררים ערבים. לו היתה בעלת אופי של ערי המזרח התיכון לא היתה יוצאת בהפגנה הגדולה ביותר במזרח התיכון נגד הטבח בסברה ושתילה. באותה תקופה, בתקופת מלחמת לבנון ההיא ב-1982, כתב אותו יצחק לאור:"וְעַכְשָׁו בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּתֵל אָבִיב הַמַּפְצִיצָה אֲנִי קָם / אֶל הַמִּטְבָּח מַעֲלֶה בּוֹ אוֹר וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַתִּינוֹק / בּוֹכֶה בַּבַּיִת מִמּוּל וְאֶת קוֹל אִמּוֹ הַטּוֹבָה מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ / וַאֲנִי מְוַתֵּר עַל קוֹלוֹת הַמִּזְמוּז לְמַטָּה בָּרְחוֹב וְעַל הַשִּׁעוּל /.../ וַאֲנִי מְנַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת / הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אֶת נְשִׁימָתֵךְ. אֶשָּׁאֵר רַק עִם צִוְחַת / הָעוֹלָלִים בְּמַעֲרַב בֵּירוּת". אכן, לו היתה תל-אביב בעלת אופי של המזרח התיכון היא היתה שותקת על כל זה, כפי ששתקו ושותקות כל אותן ערים במזרח התיכון על מעשי הטבח שהתרחשו ומתרחשים בעיראק, בדארפור או כאלה שהתרחשו בלבנון עצמה, ארץ אותו עתון ומזרחה ממנה.

אין אני בא להגן על תל-אביב כאן, כי לאמיתו של דבר יש בלבי חשש בשנים האחרונות מכך שהעיר הזאת, כמו ערים אחרות כאן, מתחילה להצטרף אל אותה מנטאליות גזענית של המזרח הזה שמדיף סרחון גזעני על כל סוגיו ומקורותיו. אולי בדרך זאת, תתממש הנורמליזציה האמיתית של העיר הזאת עם המזרח הזה. בשפתנו העממית נאמר: "מי שמתחבר לאנשים ארבעים יום, הופך להיות חלק מהם", קל וחומר כאשר ארבעים הימים האלה נעשו ארבעים, או ששים שנה ויותר.

העניין שיש לנו בפרשה הזאת והשלכותיה הוא הרבה מעבר לכך. הסופר המצרי ג'מאל אל-גיטאני, המופיע גם הוא בספר, ממהר להדגיש כי הוא "לא ידע על השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה" ומוסיף, כי לאחר פרסום הספר הוא קיבל דוא"ל מהסופר הפלסטיני עלא חליחל, תושב עכו שמשתתף גם הוא באנתולוגיה, שמבהיר לו כי "הסופר הישראלי מביע סולידריות עם העניין הפלסטיני". אך אל-גיטאני ממשיך: "הסולידריות איננה חשובה בהקשר הזה, כי העניין הוא עניין עקרוני." (אל-אח'באר, 27 באוקטובר 2008).

אחרי כן, מיהר עלא חליחל לשלם מס שפתיים לגזענים הערבים. במאמר שנשא את הכותרת "לא בהכרח הגנה על יצחק לאור" הוא מביע את פליאתו על כל הרעש סביב הפרשה הזאת, ומוסיף: "מטרת הנורמליזציה היא הפיכת ישראל חלק לגיטימי במרחב הערבי, ולכן אנו דוחים אותה ונלחמים בה כולנו", ומוסיף כי שימת הישראלים כולם בסל אחד "איננו לטובת העניין הפלסטיני, ואיננה לטובת כל אלה המאמינים בעקרונות של ניהול מאבקים ומשברים". כך הפכה אנתולוגיה ספרותית על ערים להיות שאלה של ניהול משברים ומאבקים, וכיוון שכך הוא אומר: "היהדות של לאור ודומיו לא צריכה להיות מכשול", וכי יש להתייחס אליה כאל "סולידריות שבאה מאחרים כמו צרפתים, דרום אפרקאיים ואחרים הנאמנים לעניין הפלסטיני", פוסק חליחל.

אין אני יודע אם יצחק לאור נאמן לעניין הפלסטיני של חליחל אם לאו. אך, אני סמוך ובטוח כי לאור נאמן לעניין שלו עצמו כישראלי, כיהודי ובראש ובראשונה כאדם, וכל זאת בשונה מהנהגת המפלגה אליה משתייך חליחל עצמו, אותה הנהגה שנכנעה ללחץ התנועה האסלאמית כאן וסילקה אותו מעריכת העתון של המפלגה בגלל מאמר שפירסם בעתון שלו ושל מפלגת בל"ד שלו.

אין צורך להזכיר כי ישנם קולות אחרים מחוץ למקהלה הצורמנית הזאת; אדוניס השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, המנוח מחמוד דרויש השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, וכך עשו רבים אחרים, עיראקים, לבנוניים, מרוקאיים ותוניסאים. יחד עם זאת קיימים רבים כאלה שנאחזים בכיבוש הישראלי בפלסטין כתירוץ. אך האמת היא כי לא הכיבוש הישראלי של אדמה ערבית הוא מה שמנחה אותם. לו היה כיבוש אדמה ערבית עומד בראש מעייניהם היו צריכים לסרב לנסוע לאנגליה או לארה"ב למשל, או לסרב להשתתף באנתולוגיה היוצאת לאור בארץ הכובשת את עיראק. או שמא עיראק איננה אדמה ערבית בעיני סופרים אלה?

ייתכן כי הבעיה של חליחל, שלנו כאן, היא עם הציונות ולא עם היהדות, אך הבעיה של כל האחרים היא בדיוק הפוכה. שכן, עמדותיהם של כל אלה אין להן שום קשר לכיבוש אדמה ערבית. עמדותיהם נובעות מהשקפה גזענית מאוסה כלפי היהודים מעצם השתייכותם הביולוגית ולא משום סיבה אחרת. משום כך, לא תעזורנה ליצחק לאור רעיונותיו, עקרונותיו ועמדותיו אצל כל אלה. כל עוד לאור הוא יהודי הוא יישאר לעד שייך לעדת "אלה אשר נשפכה החימה עליהם" - כלומר היהודים, כמאמר הפרשנות של הפסוק בפרשת אל-פאתחה, היא הפרק הפותח של הקוראן - בעיני הגזענים התועים.

אם כן, יש לומר קבל עם כי על כל פלסטיני הסובל מגזענות ציונית כאן, או הסובל מגזענות של אחיו הערבים בכל מקום במזרח התיכון הזה, חרף סיסמאות האחווה הערבית המזוייפת, להציב גבול ברור שמפריד בינו ובין הגישות הגזעניות האלה. וכל זאת, משום שבסופו של דבר, הוא עתיד לחיות עם ולצד השכן היהודי שלו. קל וחומר כאשר השכן הזה הוא יצחק לאור ומה שהוא מייצג.
זוהי דרך המישרים הפוליטית והחברתית של הפלסטיני. הלא כן?

***

הגירסה הערבית של המאמר התפרסמה לראשונה באתר הערבי הבינלאומי "אילאף".
התפרסמה גם באתר שמאל ערבי "משקף המזרח התיכון".

לגירסה הערבית, לחץ כאן.
***


המאמר עם תגובות באתר "קדמה".
המאמר עם תגובות באתר "הגדה השמאלית".

כל הפרטים