ויויאן אדן / שירים

ויויאן אדן

שירים

אַגָּדָה

הָיוּ לָהּ כָּל הַנְּתוּנִים הָרְגִילִים:
אַבָּא מֶלֶךְ, זָהָב הָיָה לָהּ בַּתַּלְתַּלִּים
וְחֶסֶד לֹא רָגִיל הָיָה לָהּ גַּם —
קוֹל יַמְבִּי מֻשְׁלָם.

הַאִם נָהֲגָה כַּיָּאוּת, הַאִם עָשְׂתָה טָעוּת,
עֵת הָפַךְ הַנָּסִיךְ לִצְפַרְדֵּעַ,
כְּשֶׁכָּרְעָה לְצִדּוֹ לְקַרְקֵר לַעוֹלָם?

***
הוֹרָאוֹת

אַל תָּשׁוּב עַל עִקְּבוֹתֶיךָ כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ.
הַכֹּל הֲרֵי מַעְגָּל וְעוֹד מַעְגָּל
כְּמַטָּרָה לְחִצִּים,
גּוּף אִשָּׁה
וְעִיר טוֹבָה
שֶׁאֵינֶנָּה נְיוּ יוֹרְק.

***


גַּלְעֵד לְאִישׁ מַדָּע
לאבי

יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר:
"בָּרוֹם הַזֶּה, שֶׁלֶג כְּלָל אֵינוֹ יוֹרֵד,"
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

מִן הַמָּטוֹס אַתָּה מַרְאֶה לִי אֵיזוֹ אֲדָמָה אֲדֻמַּת חֵמָר
וְעֶקְרוֹנִית, לִשְׂרֵפַת הַגּוּפָה לֹא הָיִיתָ מִתְנַגֵּד;
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר

שֶׁבְּמֻנָּחִים גֵּאוֹלוֹגִיִּים, פָּחוֹת מִיּוֹם חַיֵּי הַבָּשָׂר,
וּבְחִשּׁוּבֵי הַזְּמַן, פָּטַרְתָּ אוֹתִי כִּפְסִיק לֹא טוֹרֵד
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

שָׁמֶיךָ — גָּזִים סוֹבְבִים, הַשְּׁכִינָה — בַּעֲשַׁן הַסִּיגָר.
שִׂחַקְנוּ בְּגַן הַחַיּוֹת כְּשֶׁאִמָּא פָּרְשָׁה לִתְפִלָּתָהּ, לְהִתְבּוֹדֵד.
כֵּן, יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת. לְכַדּוּר הָאָרֶץ, אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר,

יֵשׁ כְּלָלִים יְדוּעִים; פְּקֻדּוֹת לָהֶן הַטֶּבַע סָר.
וְהַמָּוֶת, מוּל חֻקֵּי הַכְּבִידָה, כֹּה אָדִישׁ הוּא עוֹמֵד.
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

וּכְשֶׁהָלַכְנוּ לִרְאוֹת אֶת אָנָה פְרַנְק, הַמַּחֲזֶה הַמֻּכָּר,
לִמְבוּכָתִי כְּיַלְדָּה הִתְיַפַּחְתָּ בְּקוֹל רָם וְסוֹפֵד.
אָכֵן, בְּדַרְכְּךָ גַּחֲמָה שְׁמֵימִית עָרְמָה עָפָר.
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. נָהַגְתָּ לוֹמַר.

***


הָאוֹרֵחַ

מִסִּבּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת, הַקְּשׁוּרוֹת
לְצוּרָתוֹ שֶׁל מַדָּף יָשָׁן, אֲנִי
תָּמִיד מְקַפֶּלֶת יְצוּעַי לְמַלְבֵּן.
הָאוֹרֵחַ, בְּהַחְלִיפוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, מְרַבֵּעַ.
כֵּיוָן שֶׁאֲנִי כָּל הַיּוֹם מַקְשִׁיבָה לַחֲדָשׁוֹת,
הָרַדְיוֹ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה תָּמִיד מְכֻוָּן לְמוּסִיקָה
קְלָסִית. מִן הַסְּתָם הוּא שִׂחֵק בַּכַּפְתּוֹר,
וַאֲנִי הִתְעוֹרַרְתִּי לְקוֹל נוֹכֵל וְקוֹל שַׁקְרָן.
הוּא הָיָה אוֹרֵחַ מְצֻיָּן, נָקִי, הַטּוֹב שֶׁאֶפְשָׁר
לַחְלֹם עָלָיו, מִתְחַשֵּׁב וּמְסֻדָּר,
אָדִיב, נָדִיב וּמֻצְנָע.
שֶׁנִּרְאָה מְכַבֵּד אֶת הַקֵּן, כִּבְיָכוֹל.
אַךְ הַסַּכִּין הֶחָבִיב עָלַי, בַּמְּגֵרָה הַשְּׁנִיָּה,
בָּהּ תָּמִיד נִשְׁאַר מֻשְׁחָז, אֵינֶנּוּ שָׁם יוֹתֵר.

***


תִּרְגּוּם

אֲנִי מְסַדֶּרֶת מֵחָדָשׁ אֶת מִלּוֹתֶיךָ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין
מִכָּל מִינֵי סִבּוֹת שֶׁקָּשֶׁה לִי לְהָבִין.
הַאִם אַתָּה אוֹהֵב לְהַבִּיט עַל אַדְווֹת הָאֲגַם,
וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִלּוֹתֶיךָ הוֹפְכוֹת לִפְטָמוֹת,
מֵהֶן תּוּכַל לִינֹק אֶת הֶחָלָב הַחַם
שֶׁל הַזָּרוּת הָאֱנוֹשִׁית?
וְאוּלַי שִׁנּוּי הַכִּוּוּן הוּא
בָּלֶט אַכְזָר שֶׁל בְּרֵרָה טִבְעִית?
הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְחוֹלֵל
כּוֹשְׁלוֹת, נוֹפְלוֹת וְגוֹוְעוֹת.

וַאֲנִי?

אֲנִי צוֹלֶלֶת אֶל תּוֹךְ הַמִּלִּים הַשְּׁקוּעוֹת
אֵי שָׁם קָרוֹב לַנָּתִיב הַמְּקוֹרִי.
אוֹתָן אֲנִי מְמוֹלֶלֶת בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
עַד דֹּק מְפוֹרֶרֶת,
וּמְפַזֶּרֶת לִצְדָפוֹת תַּאַוְתָנִיּוֹת.
אַחַר כָּךְ, אֶעֱנֹד אֶת הַפְּנִינִים.
וּמִתַּחַת לְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת, שִׁבְרֵי הַקּוֹנְכִיּוֹת
שְׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל דַּלְתִּי.

***


מִדְרָשׁ בְּרֵאשִׁית ב' כ'

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם,
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

וַיִּפֹּל בְּחֶלְקָהּ שֶׁל חַוָּה לִקְרֹא שֵׁמוֹת לַצּוֹמֵחַ,
זוּלַת הָעֵץ הַהוּא בַּגַּן — יֵשׁ לָאֵל עוֹד מֵיזָם לְפַתֵּחַ.
וַתִּקַּח חַוָּה אֶת אָדָם בְּיָדוֹ, וַתְּפָרֵט כָּל מִין וָמִין:
"זוֹ מַרְוָה, זוֹ חִטָּה, זֶה אַשּׁוּחַ, זֶה יַסְמִין."
וַיַּטֶּה אָדָם אֶת אָזְנוֹ לְהַסְכִּית, שֶׁנֶּאֱמַר — מְחַיֵּב הַנִּימוּס.
וַיֹּאמַר בְּלִבּוֹ, חָשׁוּב יוֹתֵר לִקְרֹא שֵׁמוֹת לְחַיַּת הַשָּׂדֶה.
וַיָּבוֹא פֶּתַע הַנָּחָשׁ. וַיַּרְא אָדָם, בַּהֲמֻלַּת הַגֵּרוּשׁ, מַה יָּפֶה
שֶׁשָּׁפַר גּוֹרָלוֹ לָדַעַת מַה תַּפּוּחַ, מַה תַּפּוּז!

***


נָחָשׁ

פְּעָמִים אַתָּה
נְחַשׁ הַחוֹל
עִם יַהֲלוֹמִים מְעֻרְפָּלִים
בְּמוֹרַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

מִתַּחַת לָאֶבֶן,
לְחוֹפֵי יָם הַמָּוֶת,
אֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ
בְּתוֹךְ הַפִּתּוּלִים.

קְפוּאָה וְדוֹמֶמֶת
אֲנִי צוֹפָה בְּךָ מְעַכֵּל
אֶת מִי שֶׁבָּלַעְתָּ לִקְרָבֶיךָ,
מְשַׁנֶּה אֶת קְטָרֶיךָ
וְחוֹמֵק עַל בֶּטֶן מְלֵאָה.

***


גְּרָנִיט

וּבְלֵיל הַגְּרָנִיט הַהוּא
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתִי הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתָ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִינוּ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.

וְאָז, בַּתֵּאַטְרוֹן הָאָפְקִי,
מָסָךְ נִפְתַּח
וְרָאִינוּ אֶת הָעִיר בַּשָּׁמַיִם.
לֹא הָיְתָה זוֹ עִיר הָאֱלֹהִים.

עִיר שְׁלֵמָה הֲפוּכָה
הִשְׁתַּלְשְׁלָה לְעֶבְרֵנוּ
בְּזֹהַר שְׁמֵי הַגְּרָנִיט.
הָרְחוֹבוֹת הַמּוּאָרִים —

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁל מַעְגָּלִים וְקַוִּים.
וּבַמֶּרְכָּז, בַּנְּקֻדָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר,
מְצוּדָה הַנִּשֵּׂאת לַמְּרוֹמִים
בָּהֲקָה בְּהֶשֵּׂג יָדֵנוּ.

שָׁכַחְתָּ אֶת הָעֹנֶג
שָׁכַחְתִּי אֶת הָעֹנֶג.
שָׁכַחְנוּ אֶת הָעֹנֶג,
חֶלְקִיקִים חָפְשִׁיִּים בַּגְּרָנִיט.
תרגם: סלמאן מצאלחה

***

מתוך: משני הצדדים, הוצאת כרמל, ירושלים 2008

כל הפרטים

על קופים וחזירים

מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

כל הפרטים

שרון אולדס - הפין של האפיפיור

שרון אולדס || הפין של האפיפיור

תָּלוּי לוֹ עָמֹק בְּתוֹךְ גְּלִימוֹתָיו,
עִנְבָּל עָדִין בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל פַּעֲמוֹן.
מִתְנוֹעֵעַ כְּשֶׁהוּא נָע לוֹ וְנָד, דַּג רְפָאִים
בְּהִלָּה שֶׁל אַצָּה כְּסוּפָה, הַשֵּׂעָר
מִתְנַדְנֵד בַּחֲשֵׁכָה וּבַחֹם - וּבַלַּיְלָה
כְּשֶֹׁיְשֵׁנוֹת עֵינָיו, מִזְדַּקֵּר לוֹ עוֹמֵד
בְּשֶׁבַח הָאֵל.
*

תרגם: סלמאן מצאלחה

The Pope's Penis by Sharon Olds,
translated into Hebrew by Salman Masalha

***

Sharon Olds || The Pope's Penis

It hangs deep in his robes, a delicate
clapper at the center of a bell.
It moves when he moves, a ghostly fish in a
halo of silver seaweed, the hair
swaying in the dark and the heat -- and at night
while his eyes sleep, it stands up
in praise of God.

***
For Arabic translation, press here.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

אם תרצו, כן זו הגדה 
 

ואלה החוקים

וְאֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוּוּ אֻמּוֹת
הָעוֹלָם, לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם
חוֹזְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
לְמַעַן תִּירָא
אֶת הָאוּ"ם מַצִּילֶךָ,
לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקּוֹתָיו
אֲשֶׁר אָנוֹכִי מְצַוֶּךָ, אַתָּה
וּבִנְךָ וּבִתְךָ וּבְנֵי-בֵּיתְךָ
כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּלְמַעַן
יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
וְיִשְׂמְחוּן יְלָדֶיךָ.

כל הפרטים

 סלמאן מצאלחה

שני אויבים בבור אחד

אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש. בשונה מחברות אחרות, שמנגנונים של חשבון הנפש הם יסוד מוסד בתרבותן, דבר שמאפשר תיקון עצמי, אין בחברות הערביות מנגנונים כאלה. לא הדת מספקת מנגנונים כאלה, לא המשטרים המושחתים מעוניינים במנגנונים כאלה ולא האינטלקטואלים הערביים, להוציא בודדים בלבד, מספקים את הסחורה הזו.

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הלך לעולמו ולא יוכל להתייחס למלחמת עזה עכשיו. אך, עוד לפני מותו פירסם דרוויש, ביולי 2008, שיר שנשא את הכותרת "תסריט מוכן מראש", שבו הוא מצייר תסריט היפותטי על שני אויבים שמוצאים את עצמם בתוך בור. האחד הוא המשורר עצמו המסמל את הפלסטיני, והשני הוא "האויב" בה"א הידיעה מבלי לציין את זהותו, מאחר והקורא יודע להקיש לבד במי מדובר.

והנה הוא הבור של עזה נפער לרווחה ושני האויבים נפלו לתוכו. והנה שוב מוצא הפלסטיני את עצמו חסר אונים מול השקר העצמי. במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מתרעם הפובליציסט הפלסטיני האני אלמצרי על כך שתגובת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית נוכח מימדי ההרג וההרס בעזה נראית חוורת. התגובה הזאת, בעיניו: "דומה יותר לפעולות סולידריות שמאורגנות במקומות אחרים בעולם ולא דומות לפעולות שאמורות להיות באות ממי שמשתייך לאותו עם. אפילו פעולות הסולידריות במקומות אחרים היו יותר גדולות מאשר הסולידריות אותה הביע הציבור בגדה המערבית", קובל אל-מצרי (אל-איאם, 10 בינואר 2009).

שוב ושוב עולה על פני השטח הקינה על מר הגורל הפלסטיני ללא כל נסיון לעריכת חשבון נפש אמיתי. "אנו חלשים, אנו מובסים... לכן סילחו לנו ילדינו המתים", כותב עבדאללה עוואד ושולח חיצי ביקורת לעבר המנהיגים הפלסטינים: "מדוע משעל ועבאס לא הולכים לעזה? מנהיג צריך להיות בתוך עמו. לא מסך הטלויזיה הוא המקום למנהיגים... ועד לרגע זה לא הופיע איש מהמנהיגים בין הלוחמים, בין האנשים", מתרעם עוואד (אל-איאם,8 בינואר 2009). הסופר הפלסטיני עלי אל-ח'לילי מצטער על כך שהערבים והפלסטינים נטשו בכלל את תפקיד הקורבן, וכי הם השאירו את התפקיד הזה לרוצח שיש לו כל העוצמה. "הדבר המפליא", כותב אלח'לילי הוא כי "העולם מקבל את התפיסה הישראלית הזאת." (אל-איאם, 8 בינואר 2009). אל-ח'לילי שב ומדגיש כי הוא רוצה לנצל את ה"שואה" של עזה בכדי להחזיר לפלסטיני את תפקיד הקורבן, כי זהו התפקיד המיועד לפלסטיני בעיניו אל מול הרוצחים הישראלים.

האינטלקטואל הפלסטיני היחיד שכתב ביקורת נוקבת נגד החמאס הוא חסן ח'דר. למתקפה האגריסיבית על עזה, כתב ח'דר, יש מטרות מעבר להישגים צבאיים כאלה או אחרים שיכולה ישראל להשיג. מטרתה לעשות ניסויים בדור הרביעי של הנשק ולערוך ניסויים בטקטיקות מלחמתיות חדשות. את כל התנאים למתקפה הזאת סיפק ארגון החמאס לישראל. הישראלים יודעים, כי אלוהים העניק להם במתנה אויבים אידיאלים, המרבים ברעש ורטוריקה, כתב ח'דר. "המליציה של חמאס", הוא הוסיף: "לא השאירה בני-ברית או ידידים, לא לפלסטינים ולא לעניין שלהם. ארגון החמאס עשה הכל על מנת לשכנע את כל מי שעוד לא השתכנע, כי הפלסטינים הם לאמיתו של דבר גוליית, ולכן יש צורך לטפל בהם בכוח." (אל-איאם, 6 בינואר 2009).

שורות השיר-התסריט שפירסם דרוויש לפני מותו מסתיימות כך: "כאן, במקום הזה, רוצח והרוג ישנים בבור אחד / ועל משורר אחר להמשיך את התסריט הזה / עד סופו". והנה, בעקבות המלחמה בעזה נוטל משורר פלסטיני אחר, סמיח אלקאסם שמו שמחשיב עצמו משורר לאומי - הוא אזרח ישראלי ומוצב ברשימת מועמדי הכבוד של מפלגת חד"ש לבחירות לכנסת - את התפקיד לסיים את התסריט, ובשיר שנושא את הכותרת "דרשה ליום ששי של הגאולה" הוא כותב: "אני הוא מלך ירושלים. צאצא יבוסי. לא אתה, ריצ'ארד.../ ממבואות הנגב ועד הפסגות העליונות של הגליל... / אסוף את חרבותיך, אסוף את מגיניך, ריצ'ארד / והתחל להגר. / אתה עתיד לרדת, אני לעלות... / הגיע הזמן להגר ריצ'ארד... אני הוא מלך ירושלים / השאר לי את הצלב / השאר לי את הסהר / ואת מגן דוד... / אם תרצה, חי אתה תהגר / ואם תרצה, מת אתה תהגר." (מתוך: אתר מפלגת חד"ש הישראלית, 10 בינואר 2009). נוכח הרטוריקה המזוייפת הזאת מזדקרות המלים במאמרו של חסן ח'דר כמגדלור: "צחוק הגורל הוא כי גולית המזוייף מאיים על גוליית האמיתי... ומצהיר כי סופה של ישראל קרוב, בעוד גולית האמיתי מכה בפלסטינים, מפציץ אותם ובוכה", סיכם חסן ח'דר (אל-איאם, 6 בינואר 2009). בשיר שפירסם דרוויש בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, יש התייחסות לשקר העצמי הפלסטיני: "כמה שיקרנו כשאמרנו, שאנו יוצאים מן הכלל... להאמין לשקרים של עצמך גרוע יותר מאשר לשקר לאחרים", כתב דרוויש (אלחיאת, 17 ביוני 2007).

ברגע זה שאני כותב מלים אלו משחק הדמים עוד נמשך. דומה כי גם השחקנים וגם הקהל במקום הזה ממשיכים לדרוש יותר אקשן בטרגדיה הבלתי גמורה. משום כך, ועל מנת לסיים את התסריט הרע שנכתב על-ידי אנשים רעים במקומותינו, זקוק המקום הזה יותר מכל דבר אחר לבמאי אמיץ וחכם, לא מסוג הבמאים הציניים מן הזן שיש בהנהגה הישראלית והפלסטינית, שישים קץ לחתונת הדמים הישראלית-פלסטינית. ומאחר ואין מחזאים ובמאים חכמים במקומותינו חייב הבמאי לבוא מחוץ למקום הזה, בדמות לחץ בינלאומי כבד לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים מאז 1967 ולדחוף את הצד הפלסטיני והערבי להפנמה אמיתית של ההכרה במדינת ישראל, על מנת לסיים את סיכסוך הדמים הזה. שאם לא כן, קרוב לודאי כי המחזה הטראגי הזה עוד ייצא לסיבוב הופעות מדמם בעולם הרחב.

ירושלים, 12 בינואר 2009

***

המאמר התפרסם בגרמנית ב- Neue Zürcher Zeitung

המאמר התפרסם בערבית ב- Middle East Transparent

המאמר בעברית עם תגובות, גם ב- הגדה השמאלית,
*

למאמר בערבית, לחץ כאן.

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בגרמנית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן‭ ‬מצאלחה||

מצד‭ ‬אחד‭ ,‬מצד‭ ‬שני

יש להציג את הדברים כהוויתם ללא כחל וסרק. המצב שנוצר בחבלי ארץ זאת המשתרעת מן הים ועד הנהר, תרצו - תקראו לה ארץ ישראל, תרצו - תקראו לה פלסטין או כל שם אחר שיעלה על דל שפתותיכם, הוא טרגדיה מעשי ידי אדם בראש וראשונה, אם כי לשמיים יש יד ורגל בנדון.

מצד אחד, ארגון החמאס, ועם כל הצער שבדבר, אינו נלחם נגד הכיבוש הישראלי. כל מי שטוען אחרת חייב להביא הוכחות לטענותיו מפי דוברי ארגון החמאס עצמו. מי שטוען כי החמאס נלחם נגד הכיבוש הישראלי חייב בראש ובראשונה להציג את גבולות הכיבוש שהוא מדבר עליו. כל עוד איננו מגדיר את גבולות הכיבוש ומחזק את טענותיו בהבאת דברים מפי ארגון החמאס שנלחם נגד "הכיבוש הזה", הרי שכל דבריו יהיו בחזקת הבל הבלים בלשון המעטה.

ארגון החמאס בפלסטין, בדומה לבן-לאדן ואנשי הטליבאן שלחמו נגד הכיבוש הסובייטי באפגניסטן וזכו לעידודה וסיועה של ארה"ב, נולד בסיוע הכובש הישראלי והוא בחזקת הגולם שקם על יוצרו. החמאס זכה במשך שנים רבות לעידודם של קברניטי הכיבוש הישראלי שרצו ליצור משקל נגד לאש"ף שניהל את המאבק הפלסטיני לשיחרור לאומי. נסיון זה נעשה בעקבות הנסיון - הכישלון הקודם - של קברניטי הכיבוש, שניזונו מקונספציה מזרחנית כושלת שדחפה מספר שנים קודם לכן ליצירת אגודות הכפרים בשטחים הכבושים כדי להוות משקל נגד מול ההנהגה העירונית שהלכה בדרך של אש"ף.

ארגון החמאס, בהיותו שקוע עמוק בתוך האידאולוגיה האסלאמית, מסכן קודם כל את הלאומיות הפלסטינית וזאת מן הטעם הפשוט שהוא שולל לאומיות זאת, כמו כל לאומיות ערבית אחרת, מכל וכל. מבחינת החמאס והאידאולוגיה האסלאמית, פלסטין איננה אלא חבל ארץ כבוש השייך לאומה המוסלמית השואפת להחזיר עטרה ליושנה בדמות הח'ליפות האסלאמית הגדולה שפלסטין היא חבל זעיר ממנה. מחד גיסא, ארגון החמאס שאף עידוד מהצלחת המהפכה החומייניסטית שהלכה והתבססה באיראן, ומאידך גיסא, הוא שאף עידוד מן ה"חמאס היהודי" שנוצר בישראל בעקבות העמקת הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים לאחר מלחמת יוני 67.

מצד שני, כל המהלכים שעשתה ישראל על שלל הממשלות ששלטו כאן בעשורים האחרונים נועדו להמשך הכיבוש הישראלי, העמקתו והנצחתו על מנת למנוע כל אפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים. יש לציין, כי גם הסכם השלום שנאלצה ישראל לחתום עם מצרים נעשה בסופו של דבר בחריקות שיניים של הימין הישראלי חסיד הכיבושים. גם ההסכם עם מצרים נעשה, בין השאר, כדי לנטרל את המדינה הערבית הגדולה למען המשך הכיבוש בשטחים הפלסטינים. "האוטונומיה הפלסטינית" שנכללה בהסכם ההוא חשף את כוונות ישראל האמתיות. שכן, בתוכנית האוטונמיה, כפי שהבהיר מנחם בגין במאי 1979, הכוונה היתה לאוטונומיה פרסונאלית ולא טריטוריאלית. במלים אחרות, התושבים הפלסטינים ינהלו את ענייניהם שלהם, אך לא תהיה להם זכות לנהל את השטח. שכן, השטח אליבא ד"חמאס היהודי" הוא אדמת קודש יהודי שאין לשום ממשלה זכות לוותר עליו. וכך, הלך הכיבוש והעמיק, הלכו ההתנחלויות התעבו והתרבו.

וכפי שהחמאס הפלסטיני נוגד את האינטרס ה"לאומי" הפלסטיני, כך הדבר באשר ל"חמאס היהודי" הנוגד את האינטרס ה"לאומי" הישראלי. וכך, אט אט שקעו שני ה"לאומים החדשים" המתהווים על רקע הסיכסוך בתוך הביצה הדתית-לאומית הטובענית. וככל שהולכים ושוקעים בביצת ארץ-ישראל מחד ופלסטין מאידך, ככל שתובעי הבלעדיות על הביצה, כמו גם טובעיה, מתכתשים ביניהם ומטביעים עוד ועוד בני אדם תחת רגליהם הגסות.

על מנת להציל את יושבי הביצה הטובענית מן הגורל הידוע והצפוי מראש לשני הצדדים, יש צורך לעבור לתהליך של ייבוש הביצה במקום שאיש יטיל על רעהו את מימיו, ועוד בעת ששניהם מתפלשים בביצה הספוגה בדם ממילא. אמנם תהליך הייבוש אינו קל כי הוא מצריך שינוי בתודעה, שינוי בתרבות שיצרה את הביצה שאוכלת את יושביה, אך אין דרך אחרת לצאת מן הבוץ אליו נקלעו שני הצדדים. לא קברי אבות יהודים ולא קברי אבות ערבים צריכים להיות משאת נפשם של יהודים וערבים. כי מי שמקדש קברי אבות סופו שיטמון בהם את הבנים. בנים רבים, משני הצדדים, כבר בלעה הביצה הזאת ועוד לועה כרוי ופעור.

אינני חסיד הלאומנות מכל סוג שהוא. הלאומנות בעיני היא מחלה קשה של המין האנושי וכשהיא מהולה בדת המקדשת קברים היא הופכת למחלה ממארת ומדבקת, וזוהי המציאות שנוצרה בארץ לנגד עינינו.

לכן, הארץ הטובענית הזאת זקוקה להנהגה אמיצה, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. הארץ זקוקה להנהגה ישראלית אמיצה שתפעל ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש הישראלי בכל השטחים שנכבשו ב-67. כן, כולל מזרח ירושלים הפלסטינית. הארץ הטובענית הזאת זקוקה גם להנהגה פלסטינית אמיצה שתפעל גם היא ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש של 67 ותדבר באומץ וכנות לבני עמה על מנת להביא להכרה הדדית בין ישראל לבין פלסטין כשתי מדינות עצמאיות על כל המשתמע מכך בחוק הבינלאומי. ברגע ששני העמים, בשתי המדינות העצאמיות, יבנו כל אחד בצד שלו מדינה חילונית ודמוקרטית ממילא לא תהיה משמעות לגבול בין שתיהן. עד אז נחכה לשני "משיחים", אתא טורק ישראלי ואתא טורק פלסטיני. עד אז, שני הצדדים חייבים להבין כי אין ארץ-ישראל השלמה ואין פלסטין השלמה, נקודה.

כל מי שאהבת הארץ כולה, על כל נופיה אתריה ויושביה, נטועה עמוק בליבו חייב לחלקהּ לישראל קטנה ולפלסטין קטנה. דוקא במקרה הזה, החלוקה היא אשר תשמור על השלם. שאם לא כן, לא תהיה זו ארץ-חיים, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. שאם לא כן, רק למוות תהיה כאן מדינה משגשגת.



ירושלים,‭ ‬5‭ ‬בינואר ‭ ‬2009


‭***‬

המאמר עם תגוגבות מתפרסם גם ב-: קדמה, הגדה השמאלית

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בספרדית, לחץ כאן.

למאמר בפורטוגזית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן‭ ‬מצאלחה

זה‭ ‬הלב

אֵיךְ‭ ‬הַשִּיר‭ ‬יְגוֹלֵל‭, ‬
בְּמִלִּים‭ ‬רוֹחֲשוֹת‭,‬
אֶת‭ ‬קוֹרוֹת‭ ‬הַדְּמָמָה‭?‬
אֲלֻמָּה‭ ‬רְתוּמָה‭ ‬
כְּמוֹ‭ ‬אוֹרוֹת‭ ‬לְצֵל
עַל‭ ‬הָאָרֶץ‭ ‬שָמְמָה‭.‬

מִי‭ ‬יִשָּא‭ ‬אֶת‭ ‬הַקּוֹל‭, ‬
הוֹ‭ ‬חַיָּל‭ ‬בַּצָּרִיחַ‭,‬
בֵּין‭ ‬הַיָּם‭ ‬הַתָּכֹל
לֶעָפָר‭ ‬הַטּוֹמֵן‭ ‬בְּחֻבּוֹ

חֲלוֹמָהּ‭ ‬שֶל‭ ‬יַלְדָּה
בְּרָפִיחַ‭?‬

וְאִם‭ ‬יֵש‭ ‬נֶחָמָה‭, ‬
מִיהוּ‭ ‬זֶה‭ ‬שֶיִּתְּנֶנָּהּ‭?‬
מִי‭ ‬יָשִיר‭ ‬לָעוֹלם‭ ‬
עַל‭ ‬יַלְדָּה‭ ‬יְתוֹמָה
שֶהָיְתָה‭ ‬וְאֵינֶנָּה‭?‬

וְאוּלַי‭ ‬הוּא‭ ‬יוֹסִיף‭ ‬
לְשִירוֹ‭ ‬עוֹד‭ ‬שוּרָה‭,‬
עוֹד "אֶחַד, מִי יוֹדֵעַ?"

מִי‭ ‬יִנְצֹר‭ ‬אֶת‭ ‬זִכְרָהּ‭ ‬
לְמוֹעֵד‭ ‬מְשַוֵּעַ‭?‬

לֹא‭ ‬הַטַּל‭ ‬הַיּוֹרֵד‭ ‬
כִּפְנִינִים‭ ‬עַל‭ ‬צַוָּאר‭,‬
לֹא‭ ‬אֶגְלֵי‭ ‬הַמָּטָר‭.‬


זֶה‭ ‬הַלֵּב‭ ‬הַנּוֹבֵעַ‭.‬
‭ ‬***

השיר פורסם במוסף "ידיעות אחרונות", דצמבר ‭ ‬2004

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

כל הצפורים מוליכות לרומא

 

ילד הייתי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת‮, ‬ותמימות לא חסרה לי בימים ההם‮. ‬אף פעם לא העליתי על דל דעתי הערבית ולו בדל רעיון או מחשבה על כוונותיהן הנסתרות של להקות הצפורים שהיו נוחותות במטעי-הזיתים של כפר אל-מע'אר המשקיף על ימת-הגליל בהתקרב עונת המסיק‮. ‬

כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮. ‬אולם‮ ‬עד שהיו אנשי הכפר מגיעים אל המטעים‮, כבר היו ‬הצפורים מספיקות להתפטם בפרי השמנוני‮, ‬ואחר-כך היו עפות ונוטלות עמן צידה לדרך‮. ‬עננת הצפורים היתה ניתקת מצמרות הזית‮ים, ‬מטפסת במעלה הגבעות השמיימה ומתעופפת צפונה ומערבה עד היעלמה מאחורי אופק‮. ‬וכך‮, ‬מדי שנה בשנה ומדי עונה בעונה, חזרו הלהקות על הרגליהן‮, ‬סעדו את ליבן והתעופפו להן מערבה לשמע הרעשנים של אנשי הכפר, שלא פעם תיבלו את רעשיהם בקולות נפץ שיצאו מרובי-ציד דו-קניים‮. ‬גם אנחנו‮, ‬כילדים‮, ‬זכינו לשמור על שרשרת המזון‮, ‬וסעדנו את ליבנו מבשרן של הצפורים השחורות‮.

עונות רבות של מסיק נקפו ולהקות רבות של צפורים זרמו במטעים‮, ‬עד שבגרתי ושמתי את פעמי לירושלים לקנות בה דעת וחכמה‮. ‬אך‮, ‬בצד החכמה שהעניקה לי ירושלים פרחה התמימות אל מחוזות רחוקים ולא שבה מעולם‮. ‬והנה אני‮, ‬כעבור שנים‮, ‬מוצא את עצמי מפליג לי שוב ושוב במסעות חיפושים אחרי אותה תמימות‮, ‬אחרי אותו גן-עדן אבוד‮.

אני אומר "מפליג לי"‮, ‬אך עבור מי שחי בירושלים קשה לו להשתמש בביטוי השאוב מעולם הים‮. ‬ירושלים רחוקה מן הים התיכון מרחק שעת נסיעה‮, ‬וההפלגה ממנה יכולה להיות רק על כנפי המטאפורה‮. אף-על-פי-כן‮, ‬למי שבכל-זאת מתעקש להפליג‮, ‬יכולים דפי הספרים לשמש לו מפרשים‮. ‬ריח הדפים המצהיבים של ספרים עתיקים משול לריחות העולים מן הים‮, ‬ועם כל הפיכת דף נוצרת רוח‮. ‬המלים הן גלי ים רחב-ידיים, וככל שאתה הופך דפים כך הרוח מתחזקת ונושאת אותך אל עולמות קסומים‮.

כה רבה היתה פליאתו של מארק טווין שבא מקצות מערב‮, ‬באמצע המאה התשע-עשרה‮, ‬ונחת בעיר הזאת‮. ‬את שראו עיניו בירושלים הנציח בדפי יומנו‮: ‬‮”‬נראה לי שכל הגזעים‮, ‬הצבעים והלשונות שישנם עלי-אדמות מיוצגים בין ארבעה-עשר אלף התושבים שחיים בירושלים‮. ‬בלואי סחבות‮, ‬עליבות‮, ‬עוני ועזובה הם הסמלים המציינים את נוכחות השלטון המוסלמי‮... ‬הגידמים‮, ‬המשוגעים‮, ‬העוורים והנכים שאתה נתקל בהם בכל פינה יודעים רק מלה אחת‮, ‬בשפה אחת‮, ‬המלה הנצחית‮: ‬בקשיש‮. ‬ירושלים היא עיר עצובה‮, ‬מדכאת ונטולת חיים‮. ‬לא הייתי רוצה לחיות כאן‮”.‬‮ (‬מארק טווין‮, 9681‬‮).

אך‮ ‬להבדיל ממארק טווין הריני חי מזה שלושה עשורים בירושלים‮. ‬והנה עוד לילה עגמומי יורד עכשיו על העיר והחושך האופף אותה בתחילת המיליניום השלישי דומה כי ירד עליה מזמן אחר ומעולם אחר‮. ‬ממסורת המצטטת את עבדאללה אבּן עבאס‮, ‬בן-דודו של הנביא מוחמד ואחד הבולטים שהעבירו מסורות על הנביא ועל האסלאם הקדום‮, ‬אנו למדים כי‮ ‬‮”‬כל שכיות החמדה של בית-אלמקדס‮, ‬היא ירושלים‮, ‬ירדו מגן העדן‮. ‬אך אלרוּם‮, ‬הרומאים‮, ‬הניחו עליהן את ידיהם‮, ‬נטלו אותן והעבירון אל עיר שלהם הנקראת רומיה", ‬היא רומא‮. ‬ועוד מסופר ש‬הרוכב היה מגמא לאורן של שכיות החמדה האלו "מרחק חמישה לילות רכיבה‮”‬‮, ‬ולא היה יודע חושך מהו‮.

בחשיכה הירושלמית הזאת אני תוהה ‬איך זה מסופר במאה השביעית לספירה על שכיות-חמדה שנלקחוו מירושלים לרומא להפיץ בה את אורן למרחק של חמישה לילות רכיבה‮, ‬ואני לא יכול לברוח מן המחשבה על אור אחר‮. ‬כלום אין אלה הם הדים של מסורות שהדהדו במזרח על שכיות-החמדה של ירושלים, אשר בשנת ‮07 ‬לספירה נבזזו על-ידי הרומאים‮? ‬והאור הזה מהו אם לא אור מנורת הזהב הטהור שהוארה בשמן-זית‮, ‬ואשר זכר העברתה לרומא הונצח בתבליט שעל שער טיטוס‮? ‬אלפיים שנה עברו מאז, ואני יושב לי עתה‮, ‬במרחק שנות-אור מן השכיות שנבזזו מן המזרח כדי להאיר לעיר הרומאים‮.

עכשיו שוב עונת מסיק‮, ‬ושוב עונת הפקת שמן מידפקת בשער‮. ‬בלילה ירושלמי חשוך מתמיד אני מנסה לפלס את דרכי בנבכי העבר הרחוק‮. ‬כן,‮ ‬העבר‮, ‬כי אנו במזרח‮ ‬מחפשים תמיד את עתידנו בעבר‮, ‬אולי משום שיותר מדי עבר יש לנו כאן‮. ‬כן‮, ‬אנו במזרח צועדים קדימה, אך עינינו מקובעות בראשינו מאחור‮. ‬ וכך‮ ‬אנו נופלים וקמים ונופלים וקמים בלי לדעת לעצור לרגע ולסובב את הראש קדימה‮.

אנשים רבים נעו בין מזרח ובין מערב‮, ‬אם בעתות מלחמה ואם בעתות שלום‮. ‬וכמו שהמזרח נראה קסום בעיני מי שבאו מעבר לים ונחתו בחופיו‮, ‬הציצו ונפגעו‮, ‬או שגנבו ממנו אור והפיצו במערב‮, ‬כך גם תמיד קסם המערב לאנשי המזרח שדרכה רגלם על האדמה האירופאית מעבר לים‮.

במאה התשיעית לספירה‮, ‬מצטט אל-וליד בן מֻסלם‮, ‬איש דמשק‮‮ ‬ובן-חסות בחצר הח'ליפות האומיית‮, ‬מדברי אחד הסוחרים שהפליגו בים התיכון במסעות מסחרם‮. ‬הסוחר מספר‮: ‬‮”‬רכבנו על הים והספינה הטילה אותנו אל חופי ממלכת רומיה, היא רומא‮. ‬ שלחנו אגרת אל אנשי רומא לאמור‮: ‬עמכם חפצים אנו לסחור‮. ‬אנשי רומא שלחו אלינו שליח, ואנו יצאנו בלווייתו לעבר רומא‮. ‬בדרך עלינו על גבעה ועוד גבעה ועוד הר‮, ‬עד שראו עינינו רואות במרחק-מה שטח ירקרק שרוע לפנינו כעין פני הים‮. ‬משראינו מה שנגלה לעינינו נשאנו את שם האלוהים לאמור‮: ‬אללה אכבר‮‮, ‬כלומר‮, ‬אלוהים הוא הרם והנשגב מכול‮. ‬השליח‮, ‬שנדהם למשמע קריאותנו‮, ‬שאל לפשר הדבר‮: ‬מדוע אמרתם אללה אכבר‮? ‬ואנו ענינו לו‮: ‬זה הים‮, ‬ומסורת היא לנו מדורי-דורות לשאת את שם האלוהים הרם בראותנו את הים‮. ‬השליח לא ידע את נפשו למשמע תשובתנו ופרץ בצחוק‮. ‬לאחר שנרגע‮, ‬אמר‮: ‬'אין זה הים כלל וכלל‮, ‬אלה הם הגגות של רומא‮, ‬שהרי כל גגותיה מכוסים לוחות עופרת יצוקה‮'”.‬

כאשר התייחסו סופרים ערבים בימי-הביניים לרומאים‮ ‬הם התכוונו, בעצם, לצדו הצפוני של הים התיכון ולחבלי-הארץ של ממלכות הנוצרים‮, ‬שהרי‮: ”‬ארץ הרומאים היא הארץ ממנה נושבת הרוח המערבית‮... ‬והיא משתרעת מאנטיוכיה ועד סיציליה‮... ‬והרומאים כולם נוצרים‮...”, ‬כדבריהם‮.

אך‮, ‬לא רק הגגות של רומא בילבלו את דעתם של אנשי המזרח‮. ‬כאשר נכנסו אלה פנימה וסבבו ברחובות ובשווקים‮, ‬בארמונות ובקתדראלות, וראו את עבודות האמנות שרומא משופעת בהן‮, ‬אם בפיסול ואם בציור‮, ‬לא יכלו שלא להתפעל ממראה עיניהם‮. ‬בדומה למארק טווין‮ ‬שבו גם הם למזרח והעלו על הכתב את חוויותיהם‮. ‬עדות למידת ההתפעלות נחקקה במלים שלא נס ליחן עד היום‮. ‬על הרומאים נכתב‮:‬‮ ‬‮”‬הם אנשי מלאכה וידע ברפואה‮, ‬ובין אומות העולם‮ ‬הם נחשבים טובים ביותר בכל הקשור למלאכת הציור‮. ‬המצייר שלהם מצייר אדם ואינו פוסח על שום פרט ממנו‮. אין ‬הוא מסתפק בכך‮, ‬וברצותו הוא עושה אותו צעיר וברצותו עושה אותו זקן‮, ‬וברצותו יעשהו בא-בימים‮. ‬ולא די בכך‮, ‬אם רצונו בכך הוא יעשה אותו יפה-תואר‮, או צוחק‮ ‬ואף בוכה‮. ‬והוא מבדיל בין הצחוק מתוך שמחה לאיד לבין הצחוק מתוך בושה‮, ‬בין צחוק מתפקע לבין חיוך‮, ‬בין צחוק איש שמח לצחוקו של משוגע‮”.

מאות-שנים עברו מאז נשאו הסוחרים הערבים את שם האלוהים נוכח גגות הים ושכיות-החמדה של רומא‮. ‬עתות שלום ועתות מלחמה חלפו מאז עד שהגענו עד הלום כדי לדבר על הים התיכון כאגן של תרבויות שהעשירו זו את זו‮. ‬ אולם‮ ‬דומה כי ככל שהנושא הזה עולה לדיון‮ ‬כך נחשפת האמת העמוקה המסתתרת מאחורי מתק-השפתיים‮. ‬העלאת הנושא הזה לדיון שוב ושוב חושפת את השסע העמוק הקיים בין מזרח למערב‮, ‬בין צפון לבין דרום‮.

השסע הזה אינו חדש כלל וכלל‮. ‬יש להתדפק על שערי המיתוס ולנבור בנבכיו כדי ללמוד משהו על קשרי-הגומלין בין תרבויות הים התיכון‮. ‬‮ ‬מן המיתוס הערבי שהיה נפוץ בימי-הביניים יכולים אנו ללמוד דבר מה על האגן המשוסע הזה‮. ‬ בעבר הרחוק, מספרת האגדה, לא היה הים התיכון הזה שאנו מסובים סביבו ומנסים לדבר בשבחו קיים כל-עיקר‮. ‬הים הזה נוצר כתוצאה של מאבק בין צפון לבין דרום‮. ‬סופר ערבי מימי-הביניים פורס בפנינו את סיפור היווצרותו של הים‮, ‬וכך הוא כותב‮: ‬‮”‬קראתי בלא מעט ספרים המספרים על דברי-ימי מצרים וארצות המגרב‮, ומהם למדתי ‬כי לאחר שעברו הפרעונים מן הארץ שלטו אחריהם מלכים משושלת בני דלוכה‮. ‬בין המלכים האלה היו שני המלכים דרכון בן מלוטס‮, ‬וזמטרה‮. ‬ושני מלכים אלה ניחנו ברוב חכמה‮ ורבה היתה ‬עוצמתם‮, ‬והם עסקו גם במאגיה‮. ‬הרומאים חפצו להכניע את ממלכת מצרים‮, ‬להשתלט על ארצם ולמלוך במקומם‮. ‬אך מלכי מצרים אלה מצאו להם תחבולה ודרך להתגונן מן הרומאים‮. ‬הם פרצו פירצה באוקיינוס הגדול שבמערב‮, ‬הוא ים המחשכים‮ ‬(בחר אל-טֻ'למאת)‮. ‬נחשולי המים שפרצו מים-המחשכים שטפו והטביעו ארצות וממלכות פורחות ‬עד אשר הגיעו אל חופי ארץ אל-שאם‮, ‬היא סוריה במזרח‮, ‬ועד חבלי הרומאים בצפון‮. ‬ ומאז הפך הים חוצץ בין ארץ הרומאים לבין ארץ מצרים‮”.

אם כן‮, ‬היות והמיתוס חושף את הזרמים התת-קרקעיים של הלך הרוח השולט בתודעה העממית של החברה בה הוא נוצר‮, ‬למדים אנו כי ים זה נוצר לחצוץ בין הצפון שרוצה להשתלט לבין הדרום המתגונן‮. ‬משנפרדו דרכי צפון ודרום והים חצץ ביניהם‮ ‬נפרדו גם תפיסות-העולם שלהם‮. ‬במשך הדורות הפך להיות חוצץ בין הפרט לבין השבט‮, ‬בין חופש הפרט בצדו הצפוני לבין העריצות השבטית לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים‮. ‬הים התיכון הוא כיום קו הגבול שמפריד בין ענב לתמר‮, ‬בין ענב המשתבח עם הזמן לבין תמר כמוצר של כאן ועכשיו שלא משאיר זכר אחריו‮. או שמא נאמר, בין היין לבין האַין‮.‬

מאבק זה בין צפון לדרום ומזרח יצר בעבר גם מיתוס ערבי אחר שמסביר את כוח-עמידתם של הרומאים מול אויביהם‮. ‬המסורות הערביות מוסיפות לספר לנו‮ ‬כי‮ ”‬סביב מושב המלך ברומא מאה עמודים מכוסים זהב‮, ‬ועל כל עמוד ניצב פסל נחושת של איש האוחז בידו פעמון שעליו נחרת שמה של אומה מסויימת‮. ‬כל הכתובות האלה הן כתובות מאגיות‮. ‬ואם היה מלך ממלכי האומות האלו זומם ויוצא בכוונה לפלוש לממלכת רומא‮, ‬היה פסלה של אומה זו מתנועע‮, ‬והפעמון היה מצלצל‮. ‬כך יכלה ממלכת רומא לקלוט את המזימה‮, ‬להתכונן לקראתה ולהתגונן מפניה‮”.

אך ממלכת רומא‮, ‬כסמל לעולם המערבי‮, ‬לא רק התגוננה כי אם תקפה‮, ‬כבשה וניצלה את הדרום והמזרח משך דורות על דורות‮. ‬עדות ליחסו של המערב כלפי המזרח ניתנת בדבריו של גרימס‮, ‬שהגיע לארץ-הקודש ורשם את חוויותיו‮: ”‬לא פסחתי על שום הזדמנות ליצור רושם חזק אצל הערבים‮, ‬בסיוע הנשק האמרקאי והאנגלי‮, ‬כדי שיבינו את הסכנה שבתקיפת אחד הפראנג‘ים המזוינים‮, ‬ואני חושב שהפיקו את הלקח‮” (‬מארק טווין‮, 9681). ‬האם השתנה משהו מאז‮?‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. ‬עונת המסיק ממשמשת ובאה ואני הופך עוד דף ועוד דף ומפליג על סיפון הספרים עד שאני מגלה שלא רק שכיות-החמדה והאור של המזרח הובלו לרומא‮. ‬עכשיו אני מגלה כי גם הזיתים של כפר אל-מע'אר באותם ימים של תמימות נטלו הצפורים במקוריהן וברגליהן והביאום עמן לרומא‮. ‬המיתוס הערבי חושף בפניי את מעלליהן של אותן להקות שנחתו במטעי הזיתים‮. ‬בתיאורים של רומא שהעלו הסוחרים הערבים על הכתב נכתב‮: ”‬ומול הכנסיה ככר גדולה מוקפת חומות ובמרכזה עמוד נחושת שעליו ניצב פסל זהב של צפור שחורה שעל חזהּ כתובת מאגית‮‬‮ ‬ובמקור שלה זית‮, ‬ועוד זית בכל רגל משתי רגליה‮. בהגיע עונת המסיק‮, מצייצת ‬הצפור הזאת ואז מגיעות כל הצפורים בנות-מינה מכל רחבי תבל כשהן נושאות במקוריהן וברגליהן שלושה זיתים ומטילות את הזיתים על ראש הפסל‮. ‬שערי הככר הזאת נעולים ושומרים נאמנים מוצבים עליהם‮. ‬ כאשר הככר מתמלאת זיתים ועונת המסיק תמה‮ ‬נאספים הנאמנים וכובשים את הזיתים‮, ‬ומפרישים למלך ולפטריארכים ולאישים במעמדם את חלקם‮ ‬ושאר השמן משמש לתאורה בעשישיות ובפנסים במקומותיהם‮. ו‬כל שמנה רומא בא בזכות הכתובת הזאת, הקמיע הזה‮”.‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. העלים המצהיבים בספרים העתיקים נושרים להם ברוח ונערמים בפאתי מדבר. ואני יושב לי במזרח חשוך-המרפא ולבי יוצא אל השמן שידע להאיר את קצה המערב.
בעבר הרחוק, המצהיב והולך, נכרתו בריתות-שלום בין המערב למזרח‮. ‬בימים ההם ידע המערב לעניק מתנות למזרח‮ ‬כשם שהמזרח ידע גם הוא להעניק רבות למערב‮. ‬אולם לעתים היו אלה מתנות מסוג אחר‮, ‬מתנות שהשפעתן נשארה מאות רבות של שנים‮: ”‬כשכרתו קבאד‮' [מלך פרס]‮ ‬וקיסר‮ [מלך הרומאים] ‬שלום ביניהם‮, ‬שלח קיסר לקבאד' מתנות הרבה‮. ‬בתוך השאר העניק לו פסל עשוי זהב של שפחה-זמרת‮. ‬באשמורת מסויימת בלילה קולות זימרה היו יוצאים מפסל השפחה. כה ערבו קולות הזימרה לאוזני השומעים עד שהיתה שלווה אופפתם ותרדמה היתה נופלת עליהם‮...”.

‬דומה כי התרדמה שהפיל המערב על המזרח בכפפות של שפחה-זמרת נמשכת הרבה שנים. כה עמוקה התרדמה עד שאין עמי האיזור מצליחים להתעורר ממנה‮. אם יתעוררו, עלולים הם עוד לבקש שיוחזרו להם הזית, השמן והאור.
***

פורסם: "קשת החדשה", גליון 19, אביב 2007
_______
ערבית, כאן
איטלקית, כאן
______________

כל הפרטים