בארץ הזאת

יוֹסאנו טֶקאן

בארץ הזאת

הַאֲנָשִים הַמְּבֻגָּרִים
כָּל כָּךְ חֲכָמִים
בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

תָּמִיד,
אֵלֶּה הֵם הַצְּעִירִים
שֶמַּקְרִיבִים אֶת עַצְמָם.


תרגם: סלמאן מצאלחה

***
יוסאנו טקאן (Yosano Tekkan), הוא שם העט של יוסאנו הירושי, משורר יפאני יליד קיוטו (1873-1935).
___________________________

שיר בית


סלמאן מצאלחה ||


שִיר בַּיִת



בַּיִת רִאשׁוֹן

בֵּית-אַבָּא בַּיִת עֲרַבִי, בַּיִת טוֹב.
בֵּית יִרְאָה, בֵּית שֶמֶשׁ. בֵּית בַּד,
בֵּית זֶרַע,
בֵּית לֶחֶם,
בֵּית-אִילָן.


בַּיִת שֵׁנִי

בֵּית סֵפֶר בֵּית נְתִיבוֹת, בֵּית מִדְרָש,
שִעוּרֵי בַּיִת. בֵּית יַיִן, בֵּית מַרְזֵח.
בֵּית מִשְפָט,
בֵּית סֹהַר,
בֵּית אֻלְפָּן.


בַּיִת שְלִישִׁי

בֵּית דִּירוֹת, בַּיִת מְשֻׁתָּף, שְׁלוֹם בַּיִת,
בֵּית תַּמְחוּי, בֵּית חוֹלִים, בֵּית עַלְמִין,
בֵּית עוֹלַם.
בֵּית נִבְחָרִים בֵּית מְצֹרָעִים, בֵּית שֶׁחִי.
בֵּית הַנָּשִׂיא בֵּית קָלוֹן. בֵּית בֹּשֶׁת
בֵּית הַעַם.


בַּיִת אִישִי

בֵּית חָזֶה בֵּית מָנוֹס, בֵּית מַשׂוֹשׂ,
בֵּית-אוֹצָר, בֵּית אֵבֶל, בֵּית שִׁיר,
בֵּית מִקְדָּשׁ,
בֵּית עַשׁ.

****

פורסם בספר: "שיעור מולדת, שירים על הארץ", יואב קוטנר, הוצאת עם עובד, תל-אביב 2008
______________________

געגועים לירושלים

בעקבות ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל".


סלמאן מצאלחה ||


געגועים לירושלים


ימים רבים עברו מאז שהגעתי לירושלים בשנות השבעים הראשונות. אחרי כל השנים האלה למדתי כי מניין השנים האלה ייחשב כהרף עין בהשוואה לימיה הרבים של העיר הנופלת וקמה, נופלת וקמה כמו בובה שמרכז הכובד שלה נמצא בתחתיתה. ימיה הרבים של ירושלים הם קיסמה והם הקללה הרובצת עליה מאז שנתקדש עפרה, מאז שנתקדשו אבניה.

אני נוסע למזרח ירושלים וחושב ביני לבין עצמי כי העיר הטעונה בכל כך הרבה עבר, איך תמצא לה פנאי לחשוב על העתיד. אך לא העיר, לא העפר ולא האבנים הם שעשו את ירושלים מה שהיא. רק האנשים שהציבוה במרכז הווייתם. ומרגע שעשו כך היא השתלטה עליהם. היא לפתה אותם חזק ומאז היא לא נותנת מנוח.

פעם נהגתי להסתובב אחוז קסם בתוך הסמטאות האפלוליות של העיר העתיקה. אני מודה, זמן רב לא עשיתי את זה. אני חולף בשער שכם, ומוצא כי שוטרי משמר הגבול שעמדו בפתח השער בשנות השבעים ממשיכים לעמוד באותו מקום. כאילו הכיבוש עצר מלכת.

אחרי כתריסר שנים פרצה האינתיפאדה גם במזרח ירושלים, והעיר שחוברה לה באספלט ובטון, ברובה וכידון, שוב נפרדו דרכיה, אך הפעם לא לשלום. דם זרם ברחובות ירושלים, ערבים ויהודים קיפחו את חייהם על מזבח קידוש האבנים והעפר, מי הכובש ומי הנכבש, במלחמת השבטים הנאבקים על העבר.

פעם חלם זיאד אבו זיאד על שלום, והוא ממשיך לחלום על שלום בירושלים: "אבל קודם כל שיהיו הפלסטינים עם משוחרר. זה דבר ראשון. שנחזור לארצנו. שנחזור לירושלים... אולי במרחק מאתיים מטר משער שכם. בלב ירושלים הוא אומר לי את המלים האלה. מה מוזר", מסכם עמוס עוז את המיפגש שלו עם זיאד אבו זיאד במערכת העיתון "אלפג'ר" במזרח ירושלים. העיתון שבק חיים והפסיק להופיע, וזיאד אבו זיאד מסתובב כבר עם דרכון פלסטיני בכיס וטס במחלקה הראשונה, כחבר נבחר במועצה הפלסטינית.

הגעגועים לירושלים של אותם ימים הם געגועים לשליטה על ירושלים. הנה הוא עלי אלח'לילי, משורר פלסטיני ועורך מוסף התרבות באותם הימים, כותב בימים ההם בעודו יושב בלב ירושלים: "בראשיתו של יום מעונן / לפני, וגם אחרי צלאח א-דין / כמו כל האנשים כולם, / שוב ושוב נתגעגע / לירושלים הערבית, / ירושלים של מעלה / ירושלים שנשתכחה / וירושלים החקוקה בכל ספר וספר. / אנו מתגעגעים וחולפים בסמטאות הקסומות / האם אנחנו כאן?" (מתוך: "יום מעונן", ירושלים 1984). הוא חולף בתוך סמטאותיה, נוגע באבניה - וממשיך להתגעגע אליה. ה"האם אנחנו כאן" הוא המפתח להבנת הסיטואציה. כל עוד אינך שליט בה, אתה לעולם תתגעגע לירושלים. ירושלים זאת, יותר משהיא חושפת את סיבוכיה, היא חושפת יום יום ושעה שעה את תסביכי אוהביה, וליתר דיוק מאהביה. כאשר היא נענית להם, הם מפנים לה עורף ומזניחים אותה. הם לעולם ירצו אותה בלתי-מושגת, כי רק כך, כשהיא חלק מפנטאזיה, הם ימשיכו לחפש אחריה, להתחנן אליה ולהתפלל אליה, וגם לכתוב לה שירים.

כמה מידידיי הטובים הם יהודים חילוניים. אחד מאלה אף אפשר להגדיר אותו כחילוני אדוק מאוד. לפני שבוע הצליח להדהים אותי כאשר פנה אליי, ספק ברצינות ספק בצחוק: "אתם הפלסטינים יכולים לעשות מצווה גדולה, במקום להתעסק בכל מיני שטויות, לכו לחפש את המחבוא של הפרה האדומה ותעלימו אותה". כנראה שאפילו את העבודה הזאת רוצים שהערבים יעשו בשבילם. כמובן, שהדבר איננו מציק כלל וכלל. אני נזכר בדבריו בעודני מדבר עם יהודי חרדי על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה. אתה נראה לי כמי שמעיף מבט של פרידה מירושלים המזרחית, אני אומר לו. מדוע? הוא שואל בתמיה. הפלסטינים, אני אומר, מקימים מדינה ובירתה ירושלים המזרחית. מרוב דיבורים על כך, בסוף זה יקרה, הוא משיב, לא מצליח להסתיר את הצער למשמע דבריי.

הוא מבקר בכותל, ברובע היהודי לעתים רחוקות עובר בשוק העיר העתיקה, וחולם על כך שיהיו יהודים עשירים שיקנו הרבה חנויות בשוק. "אי-אפשר לעשות טראנספר בכפייה", הוא אומר. צריך לקנות בתים ולעשות את הדברים על-פי החוק", הוא ממשיך. "קברניטי המדינה הם כה עלובים. בכלל, היה צריך לקבוע עובדות בהר הבית עוד בשנת ששים ושבע, כמו שעשו בכותל. הר הבית זהו פצע. פצע כואב מאוד. כל הממשלות טעו אז בששים ושבע. הם טעו בכך, שלא קבעו עובדות בשטח ישר אחרי המלחמה. היו צריכים להשתלט על מחצית מהר הבית המקום הזה הוא קודש-הקודשים של היהודים, בעוד שאצל הערבים הוא בדרגה שלישית".

אז מה יהיה? שאלתי. רק להתפלל. כל הזמן להתפלל שהפיצוץ שיבוא יתפוס אותנו בעמדה טובה יותר. "הפרה האדומה היא סימן לכך שאנו נמצאים קרוב מאוד לביאת המשיח. תהיה רעידת אדמה חזקה מאוד, שתהרוס את הכל, ואז יירד בית-המקדש שלם ומוכן מן השמים". אתה לא חושב שאתה פסיכי? אני שואל אותו. והוא עונה לי: זה עניין של אמונה. ואני מעיף מבט לעבר העיר העתיקה, כמי שרוצה לתפוס בעיניו עוד תמונה בטרם תקרוס תחת עול הפנטאסיות האפוקליפטיות. באיזור החי על-פי המיתוסים ומקדש הבלים, הפרה האדומה איננה סתם חיה מבויתת המניבה חלב ומהווה אטרקציה לילדים. פרה אדומה היא האקדח המופיע במערכה הראשונה במחזה האימים. אני נזכר בדבריו של חברי החילוני, וחושב לעצמי, אולי יש בדבריו משהו.

כל אחד מחפש את ירושלים שלו. ברגע שהוא משיג אותה, הוא פונה לחפש אותה במקום אחר. משורר פלסטיני צעיר, שחזר גם הוא לפלסטין בעקבות הסכמי אוסלו, נדרש להרחיק את עצמו בחזרה אל גלותו בסופיה כדי לכתוב על ירושלים: "מן המרפסת שלי / אני רואה את ירושלים בשעת לילה / שבילים מובילים בדרך אליי. / תפילות לזכר הדם. / געגועים נשברים / פעמונים אלמים. / כאן נשענים החיילים / ושם הריח שלי. / כאן רחבת ריקודים שלא הושלמה / ושם ציפור לדאגה. / מן המרפסת שלי / אני רואה את ירושלים בשעת לילה / ונזכר בחבריי / שעדיין חולמים על השיבה." (ח'אלד דרוויש, מתוך: "מראות", סופיה-רמאללה 95').

והיום הוא יום ששי הראשון לחודש מאי 1997, ימי ששי של מזרח ירושלים היו נצבעים בשלל צבעים, כשאל העיר היו נוהרים הרבה פלסטינים, מן הכפר ומן העיר, מי לקיים את התפילה במסגדים, ומי לעסוק במסחר ומי את שני הדברים כשני ציפורים במכה אחת. היום, ובעקבות מדיניות הסגרים שהונהגה על-ידי השלטון הישראלי, העיר למעשה נותקה משאר הגדה. רק מעטים מורשים להיכנס לעיר, והעיר הפלסטינית הולכת ודועכת. מאז האינתיפאדה והסגרים החוזרים ונשנים נטשו רוב המוסדות את העיר. רק פה ושם אפשר למצוא עוד משהו.

במחצית הדרך בין המקום בו עמד שער מנדלבאום לבין המטה הארצי של משטרת ישראל, ברחוב צדדי, ניצב "בית אבן ערבי", לא רחוק מאותו "בית אבן ערבי" שתיאר עמוס עוז. עץ האקליפטוס המתנשא בכניסה מעל גגות השכונה הפסטוראלית, איננו מרפה ממני. הוא מחזיר אותי שנים רבות אחורה אל הכפר המשקיף על הכינרת ועל הרי גולן במזרח. אני זוכר שהושטתי את היד ונגעתי בם עוד בטרם היה שיר עברי. גם שם, בחצר בית-הספר העממי שבו למדתי, ניצב עץ אקליפטוס שם הרביצו בנו מורים ערבים, כשרים למהדרין, תורה ציונית, על התפקיד המרכזי אותו ממלא האקליפטוס בהיותו מייבש ביצות ידוע. מאז אותם ימים ייבשו הרבה מים לאורך הירדן.

"בית האבן הערבי" היפה הזה משמש זה מספר שנים גלריה, שבה מציגים אמנים פלסטינים את עבודותיהם. זהו אחד המפעלים התרבותיים היחידים שהוקמו בשנים האחרונות במזרח העיר. סולימאן מנצור, אחד הבולטים שבין האמנים הפלסטינים, מנהל את המקום. הוא יושב לשולחן עמוס ניירות ומעשן בשרשרת. הוא נראה לי טרוד ממשהו. אני שואל אותו: מה העניינים? הוא משיב כי הוא טרוד בזמן האחרון בעניין המגורים. מנצור הוא תושב ירושלים רק שבשנים האחרונות מצא את עצמו מתגורר מחוץ לעיר, כמו רבים מתושביה הפלסטינים של ירושלים. מדיניות הטראנספר הזוחל הולכת ונותנת את אותותיה על-פני העיר הערבית. הבנייה הערבית מוגבלת, ובדרך כלל היא בנייה פרטית שעברה משך כל השנים דרך המסננת של טדי קולק. בשנים האחרונות דומה כי החורים במסננת של יורשו הולכים ונסתמים. כשיש סגר, אומר מנצור, אמא שלו, הגרה במרחק כמה מאות מטרים, לא יכולה לבקר אותו, כי הוא מחוץ לירושלים. זהו המפגש עליו מדבר עלי אלח'לילי עם הכובש. היהודים, אומר אלח'לילי היו חיילים. אלה היהודים שהוא פגש לראשונה. ולכן, כשהוא חצה את הקו הירוק אחרי מלחמת 67', הוא גילה ילדים וזקנים, בדיוק כמו הילדים והזקנים בשכם. עכשיו הוא יושב ברמאללה, ונושא בתפקיד הממונה על מרכזי התרבות ברשות הפלסטינית.

אני שואל אותו, איך השתנה העולם אצלך בעשור האחרון? והוא עונה: שני דברים מרכזיים קרו לעם הפלסטיני בשנים האלה: ראשית כל, היתה האינתיפאדה, ואחר-כך כניסת הרשות הפלסטינית. שני דברים אלה, הוא אומר, סייעו רבות לגיבושה של הזהות הפלסטינית הנפרדת. אם הכיבוש היה נמשך, היתה סכנה של היטמעות הזהות הפלסטינית בתוך ישראל. עכשיו אנו בתהליך של בניית המדינה והזהות הפלסטינית. אני מנסה להקשות עליו ולשאול: למרות שאתה לא יכול להגיע לירושלים? והוא עונה בלי היסוס: כן, למרות זאת. אנחנו נדבר על ירושלים, והיא תהיה בירת פלסטין, כפי שהיא בירת ישראל. אני מסתובב בתערוכה המוצגת באלוואסטי שבמזרח ירושלים, ושוב מוצא את עצמי מול שער של העיר שחוברה לה, כשהמסגדים במרכזו. ברקע ממשיך קולו של הזמר המצרי עבד אלווהאב להסתלסל בקול פלסטין: "שוב נפגשו דרכינו וכל חלומותינו התגשמו".

יום ששי היום, ואני בדרכי למזרח ירושלים. ואין ולו פיסת ענן אחת בשמים מאותם עננים שבשירו של אלח'לילי שרב כבד ירד על העיר וברדיו ממהרים להזהיר מהבערת זרדים בחורשות ובפארקים, כי האש עלולה להתפשט במהירות. מאז השריפה שהשתוללה בשנה שעברה, דואגים להזכיר זאת במהדורות החדשות. אני אומר לעצמי, אין סכנה שתפרוץ אש פתאומית בירושלים, כי הרי כמעט ולא נשארו זרדים בעיר. האספלט והבטון וגושי האבנים הולכים ומשתלטים וסוגרים על העיר מכל הכיוונים. ואם האש תתפשט בירושלים, היא תבוא מהאש הבוערת בעצמות היבשות שמתחת לפני האדמה. מנהרה אחת כבר הציתה תבערה, ורק בקושי היא כובתה. שם לוחשת אש התמיד שעתידה לטרוף את המזרח התיכון כולו. אני דוחק הצדה את המחשבות האפוקליפטיות וחוצה את הקו שבעבר חיבר-חצה בין שני חלקי נפשה של העיר הסכיזופרנית.

"בית האבן הערבי הישן" שבו שכנה מערכת העיתון "אלפג'ר" ("השחר"), עדיין עומד על תלו. ה"שחר" שאמור היה להפציע דומה כי התמהמה. עלטה עדיין אופפת את המקום הניצב לא הרחק משער שכם. רק הרעש המונוטוני של השאון המגיע מכביש מספר 1 מפר את הנימנום שהולך וכובש את העיר המזרחית בשעה כה מוקדמת בערב. כמו היה לקו מתח גבוה, המזמזם בלב היער. ולא רק את השלווה הוא מפר, כי אם הוא חוצה לשניים את העיר שחוברה לה יחדיו. זהו הכביש המסמל יותר מכל את היותה עיר חצויה. שם, ליד הרמזורים, ניצבים כל בוקר גברים המציגים את נחת זרועם, "עֶרְכַּת הסַּבָּל" בידיהם, והסבל בעיניהם. ילדים מהר חברון אורבים לרמזור האדום כדי להציע את מרכולתם לנהגים שממתינים לאור הירוק שיוביל אותם תוך דקה אל לב-לבו של הקו הירוק, היישר אל לבה של העיר המערבית. זוהי עיר אחרת, יש האומרים - תוססת עד השעות הקטנות של הלילה.

לא פשוט בירושלים הערבית. כולם נושאים אליה את עיניהם. אבל ברגע שנוגעים בה, הם נוטשים אותה לנפשה והולכים אל מערב ירושלים. "לא היה בתוכנית שלי לבקר בירושלים, מכיון שידעתי כי מזה כמה חודשים לא קל להגיע אליה למי שאינו ישראלי מלידה, או למחזיק באזרחות ישראלית. אך אחותי הפעלתנית שהקדימה אותי לבקר ברמאללה שנה קודם לכן, הדגישה כי ביקור בארץ בלי לראות את ירושלים ייחשב לביקור חסר." הוא עובר ברחוב צלאח א-דין: "הרחוב האחרון בירושלים, ומייד נזכרתי ברחובנו האחרון בפאכהאני, ביירות. ודומה כי נגזר עלינו להיות תמיד ברחובנו האחרון. אולם האם אנו עתידים לאבד את רחובנו האחרון פעם נוספת?" וכך הולכת החבורה אל המצפים להשקיף על העיר העתיקה. הם צופים ומטיילים, אך לא נכנסים לעיר העתיקה, תחת זאת הם עוברים למערב העיר בתחושה: "כמה משונה ומכאיב להיכנס לירושלים, פוחדים. ולאחר כל השנים, איזה מין הרגשה ביודעך כי אתה בעל המקום האמיתי, והנה אתה נכנס כמו גנב בלילה!" הוא חותם את היומן: "וכך מצאתי כי התכוונתי למשהו והגעתי למשהו אחר. התכוונתי לבקר באל-קצא, בכניסיית הקבר, לצעוד על המרצפות העתיקות של הוויהדלרוסה, ומצאתי את עצמי משוטט במדרחוב הישראלי? האם לעובדה הזאת יש משמעות?" (מתוך: יומן: מספר שעות בירושלים" מאת רסמי אבו עלי, סופר פלסטיני, התפרסם באלחיאת", לונדון, 21 בדצמבר 1996). וירושלים זאת מצטיירת בעיני הפלסטינים כאילו נפלה מהמטוס של אוסלו באמצע הלילה הפלסטיני. ורק אלוהים לבדו יכול להציל אותה. ובמשחקי מלחמות הקודש של האלוהים, לא יהיו מנצחים שישוטטו ברחובותיה. יותר מכל היא תידמה לעיר אסורה. רק חורבות ואבנים, אשר אוהביה החליטו להציבם כגלעד. שורות שורות של תיירים, בני כל הלאומים, יבואו להביט על העיר אשר אכלה את יושביה, יהודים כערבים.

אני מסתובב בירושלים ויותר ויותר היא נראית לי כערימה של זרדים יבשים. או גן חיות מיתולוגיות. עמוסה בלי הכר בהיסטוריה. יותר מדי עבר וזיכרון יש בעיר הזאת. מרוב עבר קשה לראות את העתיד. אני מעיף מבט אחרון על העיר, ומבחין בעשן ההולך ומיתמר מעל גגותיה. פעם נוספת התקדרו השמים מעל ירושלים. גשם במאי זה דבר נדיר בעיר הזאת אני מנגב מעל פניי את טיפות הגשם, ולפתע נראו לי כמו דמעות.
___
בעקבות ספרו של עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל.
המאמר התפרסם במוסף יום העצמאות: ידיעות אחרונות, 11 במאי 1997
***
For English, press here.

הילדה מעזה


סלמאן מצאלחה

הילדה מעזה

הַיַּלְדָה מֵעַזָּה 
בּוֹנָה קִנֵּי צִפֳּרִים
מִנּוֹצוֹת הַיָּם. 
וְהָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה 
מַסְתִּיר בְּעֵינָיו מַחְרֹזֶת
מֵעֲלֵי זִכָּרוֹן. 

בַּחֲלוֹף הָרְחוֹב מִתַּחַת 
לְצַעֲדֵי הַבַּר,
אַגָּדוֹת בּוֹקְעוֹת בַּקִּנִּים.
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים 
בְּתוֹךְ צֶבַע הַדִּמְדוּמִים.
לוֹקְטִים אֶת הַקּוֹל הַחֲרִישִי 
מֵחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר.

לְעֵת עֶרֶב, הַמַּחְרֹזֶת נִפְרֶמֶת
מִן הָעֵינַיִם, מַרְטִיבָה 
אֶת דֶרֶך הַיָּם.
הַלַּיְלָה
 שוֹלֵחַ אֶת הַחִיּוּךְ
אֶל הַגָּלוּת. 
 הַמּשוֹרֵר,
אֶת נִשְמָתוֹ נוֹפֵחַ.


מתוך: ריש אלבחר (נוצות הים), הוצאת זמאן, ירושלים 1999
***
לערבית, לחץ כאן.
לאנגלית, לחץ כאן.
לצרפתית, לחץ כאן.
לגרמנית, לחץ כאן.

הקרב על העיר העתיקה

סלמאן מצאלחה || 

הקרב על העיר העתיקה

לא קשה לומר, כי האינתיפאדה הבאה תפרוץ במהרה בימינו. גם שם יש לה כבר: "אינתיפאדת אלקודס". חסד משמיים זומן לפלסטינים בבחירות האחרונות בישראל ונתניהו עלה לשלטון, וכך ניצבו הפלסטינים אל מול האמת הישראלית כפי שהיא. בגבעת הקפיטול הישראלית לא קיימת יותר אותה חבורה של פולטיקאים ומדינאים ממולחים שהיו מסוגלים למכור אפילו חול לסעודים, מים למצרים ובקלאווה לסורים. עכשיו ניצבת ההנהגה הפלסטינית מול האמת הפשוטה. ירצו, יאכלו אותה; לא ירצו, גם יאכלו אותה. וכשהפלסטינים יאכלו אותה, גם הישראלים יאכלו מרורים, שלא לדבר על המזרח-התיכון. כך הולכת ממשלת ישראל ותופסת לה נישה מאוד מסוכנת, ממשלה זו הפכה לפצצה מתקתקת, שחובה לנטרל אותה במהרה.

הנוסטאלגיה כמחלה

סלמאן מצאלחה

הנוסטאלגיה כמחלה

נתחיל בחדשות הטובות: זוהה הנגיף התוקף את מוחו של האדם במצב של חולשה המתרחשת בזמן ובמקום. לנגיף הזה ניתן שם הקוד: נוסטאלגיה. אולי אין זה המקום לרדת לעובי הקורה בבירור תולדותיו של הנגיף, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בודאות: נוסטאלגיה ואמפוטנציה הולכות יד ביד.

צאו וראו את כל אלה המתרפקים על עבר לוט בערפל כרונולוגי כבד. בחינה מדוקדקת של מצבם תצביע על אי-נוחות של קיומם כאן ועכשיו. אי-נוחות זאת יכולה להיות אנדיבידואלית, והיא יכולה להיות גם שבטית ולאומית. המילון יאמר שהמושג מקורו ביוונית: (נוסוס = מחלה + אלגוס = כאב), ויסביר את המונח בעברית של ימינו כגעגועים עזים לבית, למולדת או לעבר. ובכן, האם די בכך? כמובן שלא. הנוסטאלגיה היא מחלה כי היא זכרון סלקטיבי של אדם ושל עם. האם אי מי מכם רבותי מעלה בדמיונו כל געגוע לאיזה חצבת עברית ראשונה, או שמץ של כיסוף כלשהו לאיזה שחפת מן הימים ההם, שלא לדבר על עגבת תיכונה?

זכרונות של עגבים דוקא יש, והרבה. כשגבר או אישה מזדקנים (אין זה משנה אם הם באים בימים או שזהו רק מצב נפשי, גם אין זה משנה אם הם משתייכים לעם ישראל, או שמא הם נמנים על בני ישמעאל), רק תפארת הנעורים עומדת מול עיניהם, תפארת ה"היו זמנים". החולשה ה"אורגאנית" יוצרת ואקום מפחיד, אז מה עושים? התשובה היא: בשביל מה יש זכרון, אם לא למטרה הזאת? וכך רבותי, תפארות העבר אינן קיימות אלא במוחותיהם הקודחים של אימפוטנטים מאונס.

ועם הנוסטלגיה האינדבידואלית הזאת עוד אפשר להסתדר איכשהו. לא כך המצב עם נוסטאלגיה קיבוצית, כלומר לאומית. יהיו כאלה שיתמהו, היש חיה כזאת? ובכן, ישנה חיה כזאת, ועוד איך ישנה. אל הערכה הנוסטאלגית שהמילון מספק אפשר להוסיף עוד אי אלה בונבונים, ליתר דיוק "בּומבּ-ונים": געגועים למיתוסים, לאידיאות או אל ערכים מן העבר הרחוק, וכאן הדבר מתחיל להיות מסוכן, כי אז הופכת הנוסטאלגיה להיות האמא החוקית של הפונדמנטליזם. כאשר עמים מואסים בהווה המורכב ולא רואים כל זיק של תקווה לעתיד, ובמלים אחרות, כאשר אינם יכולים להעביר את הנוסטאלגיה ממשבצת העבר למשבצת התקווה לעתיד, או אז עולים על הדרך המובילה אל העבר החשוך, אל החור השחור שקשה, אם לא בלתי אפשרי להשתחרר ממנו.

המלחמה בנוסטאלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטאלגיה עתידית, או לחלופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו. בסופו של דבר, רק החיים כאן ועכשיו ואולי התקווה לעתיד יביאו מזור לתחלואי הנוסטאלגיה הפונדמנטליסטית. הנוסטאלגיה הלאומית הופכת להיות פולחן העבר ופולחן ערכי העבר, פולחן של זמנים ומקומות, ולא של האדם באשר הוא כזה. זמנים היסטוריים ומקומות היסטוריים של האבות המייסדים. פולחן האבות המיתולוגיים האלה סופו שיכרה קבר לבנים, ודי לחכימא. לא מלכות השם ומלכות ישראל, כמאמר עמים אחדים, ולא האיסלאם הוא הפתרון, כמאמר עמים אחרים, יביאו להגלדת הפצעים של כאן ועכשיו.

כל עוד העמים שרויים בצער עצמי, הווה אומר אימפוטנציה רוחנית, הרי שהם זוכרים רק את עצמם בלבד, ורק זיקפתם הלאומית שלהם לבדה עומדת לנגד עיניהם. כל החוויות הקיומיות שלהם הן חוויות אגוצנטריות שמשכיחות מלבם את הטוב הקיים על הארץ, והקיים גם בכוח בעמים אחרים, גם אם הם שכנים המתגוררים באותו בית דירות שנקרא "ארץ ישראל" מחד, ופלסטין מאידך. רק ע"י נטישה של אגואיזם לאומי, הניזון מעבר מיתולוגי, נסללת הדרך אל השלווה האמיתית. ואיש תחת גפנו לא תהיה רק סיסמה של משוררים הוזים בוואקום האין-אונות העכשווי, אלא אורח חיים לעתיד אחר.

על שום כך, יש להכריז מלחמת חורמה נגד הנוסטאלגיה החשוכה הזאת. יש לעקור את העבר ופולחן העבר מן הלב. ובמלים אחרות, לבטל את העבר כמשהו ערכי שראוי שיתקיים בימינו. רק בשעה מופלאה זאת של ביטול העבר בנפשו של עם כזה או אחר יוכל אורו הרוחני, ולא רק הרוחני, של העתיד לזרום אל תוכם של עמים ולמלאם בשימחה. רק אז ילכו כולם, גם ערבים וגם יהודים, זקופי קומה.

_______________

המאמר התפרסם בשבועון ”כל העיר“, 26 באפריל, 1996

***

על הכבוד הערבי האבוד



סלמאן מצאלחה

על הכבוד הערבי האבוד


המונהח "כראמה", כבוד בערבית, הוא מונח חדש יחסית, ואין הוא קיים כלל בהיסטוריה הערבית, לא הקדומה ולא של ימי הביניים.

"כראמה" במקור הינו מונח המצביע על מעשה נסים, כגון ריפוי, ושבוצע ע"י חסידים וצופים מוסלמים שנחשבו לבעלי רמה רוחנית גבוהה. אך לא למשמעות הארכאית הזאת מתכוונים כאשר מדברים על ה"כראמה" הערבית. כי הרוח הפכה מזמן למשהו ארכאי בעולם הערבי. ה"כראמה" בהוראתה החדשה, משולה בעצם לארגון גג, המכיל בתוכו מספר מרכיבים שכל פגיעה במי מהם תיחשב לפגיעה בכבוד.


בין המרכיבים האלה אפשר למנות: "מרואה" - גבריות; "ערצ'" - כבוד האישה (בהוראה מינית בלבד), "ארצ'" - אדמה; "עז" - עוז; "נסב" - ייחוס. הכוח, בין השאר, נמהל עם נדיבות וסלחנות - "כרם", או "לסלוח מעמדה של כוח", כמאמר הפתגם הערבי. תכונה זאת הופכת להיות אחד התארים של האלוהים בתודעה האיסלאמית.

אך הערך שיכול לענות על כל אלה, והוא אולי המהותי מבין כולם, זהו ערך החירות, חירות האדם וכל מה שהיא אוצרת בתוכה. החירות לא רק שלי, אלא אולי חשוב מכך, חירותו של האחר. פעם הידהד, ברחבי הממלכה הערבית, קולו של מנהיג אומה: "כיצד זה שיעבדתם את בני האדם, כאשר הוריהם ילדום לחופש?"

רק כך, כאשר הערך של החירות הוא במרכז, מקבל מושג הכבוד את משמעותו השלמה.

מדוע כבודנו הערבי נרמס, ומי האחראים לכך?
לא קל לענות על השאלות המכובדות האלה. אך אם נעיף מבט על תמונות מספר שעלו ממלחמת המפרץ, אולי נוכל לתפוס קצה חוט שיובילנו לתשובה, אם לא מלאה, אזי לפחות חלקית.

תמונה אחת היא תמונת כניעתם של החיילים העיראקים, ובעצם התמונה של החיילים הנושקים לידי ולרגלי חייל אמריקאי. תמונה שניה היא תמונת החיילים שנכנעים ומיד מריעים לבוש (ששעה אחת קודם לכן היה שליחו של השטן בעיניהם). והתמונה השלישית היא של טורי השריון המוכה במנוסתו מכווית, ומה שהוא חשף - ביזה של תכשיטים, מכשירי אלקטרוניקה, צעצועי ילדים, ואף צלחות חרסינה.

כל ערבי המכבד את עצמו חייב לעמוד אל מול התמונות האלו ולתהות על מקורה של התופעה. אפשר לנהוג כמנהגה של בת יענה ולטמון את הראש בחול. מי שיבחר בדרך זאת ימצא הרבה מאוד חול שיכסה את ראשו ואת גופו. החום שייפלט מן החולות הערביים המתלהטים, יעניק, לבטח, הרגשה של בית חם. אולם חמימות זאת תתפזר לכל עבר עם כל משב רוח (אם תרצו, סופה) במדבר. אבל אפשר גם אחרת. לא עוד מלאכת טיוח של עובדות ואמיתות, כי הכבוד הוא גם לדבוק באמת. הכבוד הוא גם להכות על חטא.

בשלוש התמונות האלה חבויה ההוראה האבודה של ה"כראמה" הערבית. צבא הבוזז צעצועי ילדים וצלחות חרסינה הוא צבא שלא יכול לנצח. צבא כזה הוא צבא שהובס עוד לפני שהספיק לירות ירייה אחת.

ומדוע החיילים האלה משפילים את עצמם בצורה כזאת?
הם עושים את זה מפני שהם לא התחנכו או לא חונכו על שמירת ערך חיי האדם. זה עלול לקרות לכל החיילים של כל העמים אם לא יחונכו על שמירת ערכי האדם.
החיילים האלה, כבודם נרמס גם קודם לכן, אף עוד לפני הפלישה לכווית. הם גדלו והתחנכו במשטר של טרור ופחד, וכבודם נרמס בארצם הם עוד בטרם יישלחו לרמוס את כבודם של הכוויתים.

אין חיץ שיפריד בין משפיל למושפל. מי שאנס, הרס והשפיל בכווית, הפך בעצמו מעצם מעשהו לאדם שפל, וההשפלה כבר נטבעה בו. כל חייל בכל עם ובכל מקום, אם באסיה ואם באירופה, אם באפריקה או באמריקה, אם בכווית או בשכם, בחברון ובעזה, שמבצע מעשים של השפלת אדם כלשהו, לא ייתכן שיהיה קיים אצלו שום מושג על כבוד.

חייל שכבודו לא נרמס קודם לכן, לא היה מריע לבוש מיד עם כניעתו. חייל שכבודו היה עמו קודם לכן, היה נכנע ויושב בשקט.

ומי אחראי לרמיסה של הכבוד הערבי?
בנוסף על גורמי החוץ למיניהם השגורים בפי כולם, יש לתלות את האשמה ככתם על מצחם של האוחזים ברסן השלטון בעולם הערבי מהאטלנטי עד הפרסי.

ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, משליטים טרור ופחד על אזרחיהם. הם שוללים מן ההמונים הערביים את חירותם, ובכך בעצם הם שוללים מהם את כבודם. כל שלטון של עריצות, בכל מקום בעולם, שולל בעצם את כבוד האדם. כל שלטון כזה הוא שלטון מובס, כי חירות האדם חזקה היא מכל קלגס.

מי עוד אחראי לרמיסה של הכבוד הערבי?
אלה הם המשכילים והאינטלקטואלים הערבים הרואים חצי תמונה ותולים את כל האסונות הנוחתים על העמים הערביים בגורמים חוץ-ערביים. אינטלקטואלים ערביים שלא זועקים נגד הפשעים שבוצעו בכווית בידי צבא ערבי, ושלא זועקים נגד הפרות זכויות האדם בארצותיהם, אינטלקטואלים המעדיפים להסתודד תחת כנפי שליטים עריצים, במרוקו ובעיראק, בדמשק ובריאד, ולהעדיף טובות הנאה חומריות זמניות על פני ערכים הומניים אוניברסאליים ונצחיים, אחראים הם, לא פחות, להמשך רמיסתו של הכבוד הערבי.
***

המאמר התפרסם בעתון "הארץ", 27 במארס, 1991
*
עוד באותו נושא, מאת המחבר:
בעברית:
"רצח לשם כבוד", הארץ, 27 באוקטובר 1995
"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004
"קודש הקודשים הערבי", הארץ, פברואר 2010

בערבית
:

"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994
"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?"
, אילאף, יולי 2005

______

צפירת הרגעה

 

סלמאן מצאלחה

צפירת הרגעה


מזמן לא צחק אמיר צחוק בריא כל כך, לא כל שכן למשמע הודעה מטעם פיקוד העורף. כשזרועותיו פעלו בכל החזיתות הוא למד על בשרו, על בשרה של הארץ, את משמעות ההוויה היהודית. ככל שהרבה לענות אותה, כן רוותה נחת וכן פרצה ביללות שמחה שפילחו את הדממה.

הג'ינים יצאו עם שחר



סלמאן מצאלחה

הג'ינים יצאו עם שחר


קולות שונים ומשונים
עולים בערבוביה בשלהי הקיץ הזה. בימי חודש הרמדאן שזה עתה התדפק על שערי העיר, קולות לא מסונכרנים של מואזינים מפלחים את השמיים. כל קול, בדרכו שלו, עולה מן ההקלטות המושמעות ברמקולים שהוצבו על צריחי המסגדים הפזורים בעיר הערבית. למשמע שלל הקולות האלה פורצים לפתע פעמוני הכנסיות במחול צלילים מתחרה שהולך ומתעצם, עד שגם אלה הולכים ונאלמים ומפנים מקום לקולות אחרים שעולים מן הטבע המנסים בדרכם להשתלב בסימפוניה הבלתי גמורה של העיר.

דומה כי האצטרובלים שדמו לעטלפים תלויים על ענפי העץ החלו מתפקעים, אולי מצחוק הפעם, למשמע הקולות המשונים שנישאו באוויר החם. איש לא נוגע בעטלפים, שכן חל איסור על התנכלות להם כיוון שהם סייעו בכיבוי השריפה בעיר, כדברי האגדה. כשהלהבות אחזו בבית המקדש עפו העטלפים אל הים וביקשו רשות ליטול ממימיו כדי להגיע אל ירושלים ולכבות את האש. ואם לא די בצחוק העטלפים המתפקעים על העץ, הרי כשכל זה נגמר ונראה היה כי דממה יורדת על העיר, לפתע נכנסו לפעולה קולות הדחפורים החוצבים ומכים בסלעים ברעש מחריש אוזניים.

אני מחפש את שלמה המלך שיצווה על הג'ינים שיצילוני מעונשם של הדחפורים. שלמה המלך, על פי המסורת הערבית, העסיק את הג'ינים במלאכת בניית העיר ובית המקדש. עבודות החציבה שביצעו הג'ינים טרדו את מנוחת התושבים, ואלה לא יכלו לשאת את הרעש שחוללו הג'ינים. הם יצאו להפגין והרימו קול זעקה נגד השלטון. שלמה זימן אליו את שריו ואת הג'ינים הסרים למרותו וכינס ישיבת התייעצות. הוא פנה לג'ינים ואמר: "איזה מין ג'ינים אתם, האין באמתחתכם דרך כלשהי לחצוב בסלע בלי לעשות את הרעש מחריש אוזניים הזה?", הטיח שלמה בפניהם. "רק ג'יני אחד, שמו צַחְ'ר, שנמצא בים מרוחק מאוד יכול לסייע לך בנדון", אמר לו אחד הג'ינים יודעי הדבר. שלמה שמע את דבריו וציווה מיד להביא חיש מהר את צח'ר זה.
***
רעש ומהומה, אני נזכר,
נשמעים בעיר הזאת מאז שכף רגלי דרכה על אדמתה. שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, ואין מי שיוריד את מפלס הרעש, אין מי שיעצור את החוצבים באבן ואין מי שיפסיק את ניסור הסלע כנסר מחשבות טורדות בנפש מסוכסכת.
 
לא הרחק מכאן, על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה, מתבדר לו במשב קל דגל כחול-לבן. זהו כחול-לבן אחר שבא ממרחקים, מעבר לים. רוברט ברוס, מלך סקוטלנד, מאוד רצה להגיע אל ירושלים, אך משלא עלה בידו לממש את חלומו הוא ציווה כי לאחר מותו יוטמן ליבו באדמת ירושלים, ארץ צליבתו של ישו. כשברוס הלך לעולמו, נטל האביר דוגלס את הלב והניחו בקופסת כסף, כעין ארון קבורה היאה ללב מלך, ונשא את הלב עימו. בעוד דוגלס מנהל קרבות נגד הסרצינים בספרד, הוא הטיל את הלב בקופסה לשדה המערכה באומרו: "לך ראשון, לב אמיץ, כפי שתמיד נהגת לעשות, ודוגלס יבוא אחריך". קופסת הלב נמצאה לאחר מכן מנוקבת על-ידי חניתות, הושבה לאדינברו שבסקוטלנד ושם נקבר ליבו של ברוס בכנסיה. החיילים הסקוטים שהגיעו לירושלים עם הכוחות האנגלים במלחמת העולם הראשונה לא שכחו את צוואת מלכם הנערץ והקימו כאן את הכנסיה הסקוטית על ראש הגבעה להנצחת זכר "ליבו האמיץ" של ברוס.

רק אפר ועפר,
עבר חולף ובא עבר וכך הזמן נערם שכבה מעל שכבה, דולף משמי העיר ללא מחר. דם ויזע ידעו ימיה הרבים של העיר. אולם, לא רק ימים רבים יש בעיר ירושלים, גם זרים רבים בה. אך, בשונה מערים אחרות, הזרות בעיר הזאת היא זרות אחרת. הזרות בזו העיר היא תמצית השיר. מאז ומתמיד, ואולי נכון יותר לומר מאז ולתמיד, היתה ירושלים מוקד משיכה לערב רב של סהרוריים. מכל המינים ומכל הסוגים, אם מלכים ואם פשוטי עם מכל העדות ומכל הדתות והצבעים נהרו אליה עולי הרגל. אין עוד עיר בעולם שבשמה נקשרה תופעה, שקיבלה חותמת מלומדת של הפרעה נפשית, הנקראת "סינדרום ירושלים". יש מי שבא בשערי העיר, אומרים המלומדים, וחושב שהוא מקבל כוחות נבואיים, כוחות משיחיים המבשרים על קץ הימים. כל כך הרבה ימים יש בעיר הזאת, אך אחרית עוד אין.

וכך קרה שבשנות השבעים של המאה שעברה גם אני באתי בשערי העיר הזאת כזר, אם כי עדיין לא הייתי מסוהרר. באתי אל העיר ש"חוברה לה יחדיו", כמאמר הקלישאה העברית שצמחה על רקע המלחמה הרחוקה ההיא של ראשית יוני 1967. ירושלים של הימים ההם נראתה לי מקום קסום. כל מה שזכרתי ממנה היה גג המשקיף על שער שכם ועל העיר העתיקה. היה זה לפני המלחמה ההיא ששמה העברי, ששת הימים, שואב מימי בראשית. לעומת זאת, בערבית הומצא לה מונח מיוחד "נכסה", מונח שנועד להקל ראש בתבוסה הגדולה של צבאות ערב. שכן, ה"נכסה" היא הרכנת ראש ונסיגה זמנית בטרם תבוא התקומה הערבית מחדש, וה"נכסה" תהיה כלא היתה. אך ה"נכסה" ההיא נמשכת כבר ארבעה עשורים ויותר, ועוד ידה נטויה.

בימים ההם, באתי מן הגליל הרחוק במסגרת טיול בית-ספר עממי. גדרות תיל חצצו בין מערב למזרח. המזרח היה בשלטון ממלכת ירדן, כה קרוב ורחוק היה המזרח. אנו, שארית הפליטה שנשארנו במולדת לאחר הנכּבה שהתרגשה עלינו ב-1948, עמדנו כאן במערב על הגג הכפוף לשלטון מלכות ישראל, השקפנו בפליאה על חומות העיר העתיקה, על ככר השוק השוקקת, על ההמולה בשער שכם ועל ההמון שהולך ונבלע בתוך החומה.
 
והנה אני מוצא את עצמי באחד מימי הקיץ, בחלוף עשור מאז אותו טיול קסום של בית-הספר, יושב לי בבית קפה במרכז העיר. פה ושם אנשים זרקו מבט חטוף על ה"קול קורא" שנשמע בתוך ההמולה, אך המשיכו בדרכם. אנשים בשלל צבעים ושפות צעדו בטבורה של העיר עד שלפתע, בתוך המולת הרחוב, נשמעת לה קריאה קצובה: "ארץ הקודש, רמאים ובני זונות...". האיש והקול מפלסים את דרכם בין ההמון, מתקרבים להם, חולפים על פניי ועולים עד ששניהם, גם האיש וגם קולו המהדהד, נעלמים להם מאחרי בניין במעלה הרחוב. רק שאריות של קול נותרו מאחור. הן נחרתו פה ושם, בדמות חיוכים מאופקים על פניהם של העוברים ושבים שהאיש והקול פילסו את דרכם ביניהם.

במרוצת השנים, ראיתי איך העיר משנה את פניה. עקב בצד אגודל הרים נחצבו, חומה ומגדל צצו להם ברקיע וחומות חדשות סגרו על העיר ועל לבבות תושביה. לא הרחק משם, עוד חופרים בעיר וחופרים. מנסים להכין תשתית מסילה לרכבת קלה, כך אומרים. לא מסילה ללבבות מניחים בעיר, כי אם מסילה לרכבת שעתידה לחצות את העיר בכבדות, רכבת שנוסעת משום מקום לשום מקום כמנסה לחבר בין מזרח לבין מערב. אך אין מזרח לעיר ואין מערב לה. רק ציר של זמן שסובב סביב לוע פעור, כסרכזת הפוכה המושכת כל הבא בשעריה פנימה, אל החור השחור ששמו ירושלים.

***
כששלמה ציווה על הג'ינים
שיביאו בפניו את הג'יני צח'ר על מנת למצוא דרך להפסיק את הרעש, אמרו הג'ינים לשלמה, כי המבצע הזה קשה מאוד. הם הסבירו כי צח'ר זה ניחן בכוח עצום, וכי ישנה רק דרך אחת להשתלט עליו ולהביאו; מאחר וצח'ר נוהג לבוא פעם בחודש אל אחד המעיינות באי מסויים כדי לשתות, הרי שלשם הבאתו יש צורך לייבש את המעיין ולהחליף את מימיו ביין. לכשיבוא, הוסיפו להסביר, הוא ישתה לשכרה וכוחו יאבד ממנו. שלמה שמע את דברי הג'ינים ברוב קשב, אחר ציווה עליהם להביא אותו בכל דרך והטיח בפניהם, כי לא מעניין אותו באיזה שיטה או תחבולה הם ינקטו על מנת לבצע את המשימה.

מספורי אגדות נבנית העיר ירושלים. בנסיון לחפש לגיטמציה מונותואיסטית לדת החדשה שצמחה במדבר, שלח האסלאם את מוחמד מחצי האי ערב עד לירושלים על גבי הבוראק, אותה בהמה, סוס מכונף שהיה שייך לשלמה המלך בכבודו ובעצמו, כדברי המסורת המוסלמית. כאן החנה מוחמד את הבוראק קשור לסלע, ומכאן עלה לשמיים. אך בשונה מן המוסלמית, המסורת היהודית לא הכניסה את משה אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים, כיוון שהיכה בסלע תחת לדבר אליו. היא השאירה אותו להשקיף עליה מרחוק, שם מעל ראש ההר במדבר שמעבר לנהר.

אני פוסע לי בראש הגבעה בשכונת אבו-טור ומשקיף על העיר העתיקה ועל המדבר ההוא שמעבר לנהר. אני שולח את מבטי לשמיים בנסיון לדמיין את ארונו של אהרן שראו בני ישראל חג בשמי העיר. המסורת הערבית ידעה גם ידעה להכניס הן את משה והן את אהרן עם שאר בני ישראל אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים.

הגבעה הזאת שאני עומד עליה כעת היא "טור אהרן", כדברי המסורת הערבית. עוד יודעת האגדה לספר, כי כאשר בני ישראל סגדו לעגל הזהב רצה משה לעלות לכאן ולפנות אל אלוהיו. אהרן ביקש שיתלווה אליו באומרו: קח אותי עמך, שכן אין אני בטוח שבני ישראל לא יחדשו חידושים אחריך? למרות שמשה כעס ולא אהב את הרעיון, הוא נתרצה לבסוף ולקח את אהרן עימו.

בעוד שניהם הולכים בדרך והנה חלפו שניהם על פני שני אנשים שעסקו בכריית קבר. משה ואהרן קרבו אל כורי הקבר ושאלו: של מי הקבר הזה? והכורים ענו: הקבר הזה נועד לאיש בגודל האיש הזה והצביעו על אהרן. אחר הם פנו אל אהרן: חיי אלוהיך, כנס אל הקבר כדי למדוד. אהרן פשט את בגדיו ונכנס לקבר ונשכב בו. בו ברגע אלוהים נטל את נשמת אהרן והקבר סגר עליו. משה נטל את בגדי אהרן ושב לו על עקבותיו בוכה על מות אהרן. כאשר הגיע משה אל בני ישראל בלי אהרן הם האשימו אותו כי הרג את אחיו. משה, שלא ידע איך להסביר את העלמות אחיו, פנה בתפילה ובקריאה לאלוהיו. אלוהים נענה לתפילתו של משה והראה לבני ישראל את ארונו של אהרן חג בשמיים מעל ראש ההר הזה, הגבעה הזאת.

הג'ינים יצאו לדרכם,
כפי שציווה שלמה, במטרה להביא מן המרחקים את הג'יני האימתני אליו. הם הגיעו אל המעיין שהוא נוהג לפקוד, החליפו את מימיו ביין וארבו לו שם במקום מסתור. עברו מספר ימים וצח'ר לא הופיע עד שכמעט התייאשו. בעוד הם חוככים בדעתם הג'ינית מה לעשות, והנה לפתע צץ לו משום מקום הג'יני צח'ר פוסע לו קלות בדרכו אל המעיין. אך להפתעתו הוא גילה כי במעיין זורם יין במקום מים ולא ידע מה לעשות. הוא שב על עקבותיו בלי שירווה את צמאונו. מקץ מספר פעמים בהן חזר הג'יני צח'ר אל המעיין הוא נשבר, שתה לרוויה מן היין ונפל שיכור כלוט. הג'ינים שארבו על המשמר במקום מסתור התנפלו עליו וקשרו אותו, אחר נשאו אותו אחר כבוד אל חצרו של שלמה.

בעוד להבות אש יוצאות מפיו ועשן מיתמר מנחיריו, פנה צח'ר לשלמה: הוד מלכותך, מה פשר הבאתי ממרחקים, שכן יודע אתה שאין אני בא בקהל בני האדם? שלמה שטח בפני צח'ר העשנים את התרעמות התושבים ודבר הזעקה שקמה בבעיר נוכח הרעש שיוצרים הג'ינים במלאכת חציבת הסלעים. שלמה הוסיף כי נודע לו כי רק הוא, צח'ר, יודע על דרך להוריד את מפלס הרעש. הנהן צח'ר הג'יני בראשו בעוד העשן עולה מנחיריו, אחר אמר: אתה צריך להביא קן נשרים שלם עם הביצים בתוכו, שכן אין עלי אדמות כנשר בכושר ראייתו. שלמה פנה לשריו ועוזריו וציווה לעשות כמצוות צח'ר. ואכן, הקן הובא והונח בראש הר במדבר. סביב הקן נצטוו לבנות גם קירות מזכוכית שקופה ומשוריינת.

כאשר הנשר חזר הביתה, אל מקום הקן, לא מצא את הקן והביצים. הנשר עלה לשמים וחג גבוה במרום עד אשר ראה את הקן הגנוב בראש ההר המרוחק במדבר. הוא נחת שם, אך לא הצליח לפלס את דרכו אל הקן והביצים בגין קירות הזכוכית השקופה והמשוריינת שסגרה עליו. ניסה בכל דרך להכות במקורו ובטפריו בזכוכית אך לשווא. הוא נואש והתעופף לו משם. למחרת היום שב הנשר אל מקום הקן כשהוא נושא במקורו אבן ה"סאמור". הוא חג גבוה מעל הקן והשליך את אבן הסאמור שפילחה את הזכוכית שסגרה על הקן. לאחר מכן, צלל הנשר ממרומים, נשא את הקן והתעופף לו משם. אבן ה"סאמור" שהטיל הנשר נותרה במקום. צח'ר ניגש למקום והביא את האבן לשלמה.

ירושלים הרים סביב לה.
בין ההרים ישנו הר אחד ובו מערה הדומה לבית. אנשים נהגו בעבר הרחוק לפקוד את המערה, הבית. כאשר הלילה יורד על הר הבית מאיר באור נגוהות, אף כי אין בו עששיות, לא נרות ולא אשנב, כפי שמספרת האגדה הערבית. מאז שקראתי את הסיפור הזה, אני נוהג לטייל בהרי ירושלים בחיפוש אחר המערה, הבית המואר הזה. לאחרונה מצאתי אותה ואני שומר על מיקומה בסוד ומדי פעם אני נוהג ללכת להתבודד בה. עמוק עמוק בתוך המערה יש מעיין שממנו יוצאות תעלות מתפתלות וזורמות לכל הכיוונים. בתעלות זורם נוזל מנצנץ בצבע יין. היום, עם כל הרעש הזה מסביב, גמלה בלבי ההחלטה, כי בפעם הבאה שאבקר במקום אני הולך להרוות את צמאוני מן הנוזל האדמדם, ולא איכפת לי אם כוחי יאבד ממני.

***
שלמה, שידע את שפת
בעלי החיים, ציווה על הג'ינים להביא בפניו את הנשר. שלמה דיבר אל הנשר ושאלו לפשר אבן ה"סאמור" הזאת, והיכן אפשר למצוא אותה. הנשר הסביר, כי אבן זאת נמצאת בהר גבוה מאוד, רחוק רחוק במערב. אז, פנה שלמה אל הג'ינים וביקשם לטוס מהר עם הנשר אל ההר ההוא ולהביא מן האבן המיוחדת הזאת. הג'ינים יצאו לדרכם והביא כל שיכלו לשאת מן האבן המיוחדת. יש אומרים כי זוהי אבן היהלום שבאמצעותה הג'ינים חצבו וסיתתו מאז בסלעי ירושלים בלי להרעיש ובלי להטריד את מנוחת תושבי העיר.

שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, בעוד טרטור הדחפורים המכים בסלעי ירושלים ממלא את שמי העיר ולא נותן לי מנוח. בכדי להסיח את דעתי מן המטרד הזה כרגע, אני ניגש ומוזג לי עוד כוס יין ומצית עוד סיגריה. אני לוגם לי מן היין, אחר מניח את הגביע על אדן החלון ורואה כיצד דמעות אדמדמות זולגות להן על דפנות הזכוכית השקופה, מחליקות בחזרה על החומות כאגלי יהלומים המתמזגים אט אט עם האדום המנצנץ בשמי העיר העתיקה בשעת שקיעה.

 
אוגוסט-ספטמבר 2009


***

אנגלית, לחץ כאן.

צרפתית, לחץ כאן.
______________________
בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות