שלום בלי דת

סלמאן מצאלחה || שלום בלי דת

הלאומנות היא מחלה שתקפה את האדם מאז שהתקבץ בשבטים, צבעים וגזעים. משהמציא לעצמו את המונותיאיזם מצבו הלך והחמיר.

לא קל לרפא את המחלה. אפשר רק להכילה בינתיים על ידי כך שמאפשרים לכל עם תחושה של "זקיפות קומה לאומית", עד שיגיע למסקנה המתבקשת, שגם בהיותו "עם זקוף" הוא בסך הכל עוד חיה חברתית, הזקוקה לחברת עמים אחרים.

השקיעה המתמדת בבוץ ה"דתי-היסטורי" בחיפוש אחר צידוקים לקיום, היא שמוציאה את שני העמים בארץ הזאת מדעתם ומשגרת אותם אל מחוץ לכוח הכבידה ההיסטורי. שם, בחלל החיצון של ההיסטוריה, יש חללים מסוג אחר - חללים בשר ודם.

בכל זאת, יש דרך לסיים את הסכסוך ב"ארץ המאובטחת" שידעה ימים ודמים רבים. העיקרון הראשון שצריך להנחות את ראשי השבטים, הקרויים עמים במקומותינו, בדרך לפתרון הוא הכנסת שני העמים בחזרה להיסטוריה. לשם כך זקוקים הן הפלסטינים והן הישראלים להנהגה אמיצה וישרה, שכוונותיה טובות, ולא כזאת כפי שיש לנו היום, שכל עיסוקה קריצות וגלגולי עיניים.

כדי לממש את החזון יש לפרק את המוקשים של אמונה דתית, קשרים רגשיים לאתרים ומקומות ותחושה של זכות היסטורית עליהם. לשם כך צריך לדחוק את הדת על כל צורותיה וצרותיה אל מחוץ למשוואת הפתרון הפוליטי.

יש לקבוע את הקו הירוק כגבול בין שתי המדינות, ולהכריז שזהו הקו של קץ התביעות הפוליטיות של מדינת ישראל מחד, ומדינת פלסטין מאידך. קץ תביעות כזה, אין משמעו שאין ליהודים כפרטים קשר רוחני לחלקי הארץ שיהיו במדינת פלסטין, ושאין לפלסטינים כפרטים קשר רגשי לחבלי הארץ שיהיו במדינת ישראל. יהודי שיעדיף להישאר מעבר לקו הגבול, בשטחי מדינת פלסטין, יהיה פלסטיני לכל דבר. פלסטיני בישראל יהיה ישראלי לכל דבר. פלסטין תהיה מדינה ערבית, לא מוסלמית, וישראל מדינה עברית, לא יהודית. שתי השפות, הערבית והעברית, יהיו שפות רשמיות בשתי המדינות, על כל המשתמע מכך - לא במסגרת "הכר את האויב" ולא רק כאקט של רצון טוב, אלא מתוך הבנה ששתיהן חשובות להכרת הארץ, להבנתה ולאהבתה.

כל המשתעשעים בחלומות על פתרונות של ועדות פיוס ומדינה אחת נוסח דרום אפריקה, לוקים בחוסר הבנה מוחלט של ההבדל בין שני המקרים. גם השחורים וגם הלבנים בדרום אפריקה הם ברובם נוצרים, ויכולים להתכנס ולהתפייס בצל קורתה של האמונה המשותפת. לנו אין כנסייה שתכיל גם יהודים וגם ערבים. משום כך, הפיוס בארץ הזאת יכול להתממש אך ורק מחוץ למקומות התפילה. יש לזכור כי דתות בכלל, ודתות מונותיאיסטיות בפרט, אינן נוטות להתפייסות, פן יאבדו את הבסיס לקיומן.

הכתובת חקוקה על הקיר. המשך הכיבוש והדשדוש בבוץ הדתי-ההיסטורי מטביע את שני השבטים בדם. אין הוא מוביל לפתרון דרום אפריקאי אלא למצב בלקאני, אם לא גרוע מכך.

***

המאמר התפרסם: מאמרים ודעות - הארץ, 31 במארס 2010

For English, press here.

כל הפרטים

שיעור מורשת

סלמאן מצאלחה

שיעור מורשת

הנה שיעור באזרחות על מורשת ציונית שזכתה לעדנה באמצעות החלטת ממשלה.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

קודש הקודשים הערבי

בשבת שעברה נערכה בנצרת הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בחברה הערבית, ביוזמת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית. לא בכל יום זוכות הנשים הערביות לתגבורת בדמות צועדים מכל גוני הקשת הפוליטית הערבית. טרם יבשה הדיו מעל השלטים שנישאו בהפגנה, וכבר פורסמו ידיעות על עוד אשה שנרצחה.

יש האומרים, כי רצח בחברה הערבית על רקע "חילול כבוד המשפחה" הוא עוד וריאציה של אלימות נגד נשים. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה, כי בעוד בחברות אחרות הרוצחים הם בני זוג, המבצעים את הרצח על רקע מה שמכונה בלשון אווילית "רומנטי", הרי שבחברה הערבית נוספים גם אחים, אבות ובני דודים.

אינטלקטואלים ערבים, המתנערים מאחריות על ידי עריכת השוואה בין שתי התופעות, נופלים למלכודת, הממקמת אותם בפינה אפלה. שכן גזירת גזירה שווה בין שתי התופעות מחייבת אותם להסביר מהו "הרקע הרומנטי" של רצח אשה בידי אחיה, אביה או קרוב משפחה אחר.

כדי לעמוד על שורשי הבעיה די לעיין במאמר שפירסם השייח כמאל חטיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית, בינואר 2007. המאמר משקף הלוך רוח הרווח בקרב שכבות רבות בחברה הערבית, מכל העדות ¬ מוסלמים, דרוזים, ובמידה פחותה גם נוצרים. חטיב תקף בחריפות את התביעה להגן על זכויות הנשים והשווה אותה למזימות קולוניאליסטיות.

דברי חטיב באו בתגובה על מאמר שכתבה עו"ד סמר חמיס מארגון "עדאלה". חמיס דיברה על דיכוי האשה הערבייה והביאה כדוגמה כפיית נישואין וייחוס קדושה לבתולים. "הקריאה לביטול הקדושה של הבתולים", כותב חטיב, "יש בה משום נעיצת פגיון והתקפה בוטה על קודש הקודשים הדתי, המוסרי והלאומי שלנו". יותר מכל התרעם חטיב על קיומו של ארגון "אצוואת" (קולות), עמותה של נשים ערביות לסביות: "איזה שירות נותנות נשים כאלה זולת ההשחתה, החורבן והפקרת המוסר של עמנו, תדמיתו וזהותו?" פוסק השייח חטיב במאמרו.

התפישה המעמיסה על כתפי האשה את כל כובד משא "הכבוד הערבי" שואבת את כוחה מהמבנה השבטי, שהוא המכשלה העיקרית בפני התפתחות החברה. שורשי הבעיה נעוצים, מצד אחד, בחוסר הבנה מוחלט של מהות הגבריות, ומהצד האחר בכך שהגבר הערבי מצוי במצב של דיכוי תרבותי, דתי, חברתי ופוליטי. הגבר הערבי המוכה גדל בתוך מבנה שבטי דכאני, שבו הוא מחפש את החוליה החלשה כדי להכותה, לדכאה ואף לרצוח אותה. כך הוא פורק את תסכוליו על ידי העמסת "כבודו האישי האבוד" על כתפי האשה.

המשמעות העמוקה של התפישה הזאת היא, שהגבר הערבי שולל מעצמו בעצמו את כבודו האישי. מאחר שנשלל ממנו גם כבודו החברתי, התרבותי והפוליטי הוא מוצא, בדרך מפותלת ואף פחדנית, תחליף להפגנת כבודו הגברי בדמות סוג נחות ביותר של הפגנת עליונות כלפי האשה הערבייה.

כדי לחולל שינוי יש צורך במהפיכה תודעתית, שמטרתה שחרור הגבר הערבי מהדיכוי שבו הוא שרוי. החינוך, הן בבית והן בבית הספר, צריך להעביר את התפישה ולפיה הכבוד נובע מן הפרט עצמו. כבודו האישי של הפרט קשור אך ורק בו, ואין לפרט אחר כל קשר לכבוד הזה. תפישת הכבוד הגברי המעוותת היא שמביאה הרס על החברה הערבית, ודרוש דיון מעמיק ואמיץ בסוגיות אלה.

נתמזל מזלי, וכמה מחברותי הטובות הן לסביות ערביות, מכל העדות. אני יכול לומר, כי התרומה שלהן לחברה גדולה לאין שיעור מזאת של הרבה גברים ערבים, שכל גבריותם מתמצה בניפוח חזה וגידול שפמים ותו לא.

***
המאמר התפרסם באתר "הארץ", ב-11 בפברואר 2010.

***

For English, press here.
For French, press here

***

עוד באותו נושא
בעברית"על הכבוד הערבי האבוד", הארץ, 27 במארס 1991
"רצח לשם כבוד", הארץ, 27 באוקטובר 1995"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004


בערבית
"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?", אילאף, יולי 2005

________________________

כל הפרטים

בארץ הזאת

יוֹסאנו טֶקאן

בארץ הזאת

הַאֲנָשִים הַמְּבֻגָּרִים
כָּל כָּךְ חֲכָמִים
בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

תָּמִיד,
אֵלֶּה הֵם הַצְּעִירִים
שֶמַּקְרִיבִים אֶת עַצְמָם.


תרגם: סלמאן מצאלחה

***
יוסאנו טקאן (Yosano Tekkan), הוא שם העט של יוסאנו הירושי, משורר יפאני יליד קיוטו (1873-1935).
___________________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

שִיר בַּיִת

בַּיִת רִאשׁוֹן

בֵּית-אַבָּא בַּיִת עֲרַבִי, בַּיִת טוֹב.
בֵּית יִרְאָה, בֵּית שֶמֶשׁ. בֵּית בַּד,
בֵּית זֶרַע,
בֵּית לֶחֶם,
בֵּית-אִילָן.


בַּיִת שֵׁנִי

בֵּית סֵפֶר בֵּית נְתִיבוֹת, בֵּית מִדְרָש,
שִעוּרֵי בַּיִת. בֵּית יַיִן, בֵּית מַרְזֵח.
בֵּית מִשְפָט,
בֵּית סֹהַר,
בֵּית אֻלְפָּן.


בַּיִת שְלִישִׁי

בֵּית דִּירוֹת, בַּיִת מְשֻׁתָּף, שְׁלוֹם בַּיִת,
בֵּית תַּמְחוּי, בֵּית חוֹלִים, בֵּית עַלְמִין,
בֵּית עוֹלַם.
בֵּית נִבְחָרִים בֵּית מְצֹרָעִים, בֵּית שֶׁחִי.
בֵּית הַנָּשִׂיא בֵּית קָלוֹן. בֵּית בֹּשֶׁת
בֵּית הַעַם.


בַּיִת אִישִי

בֵּית חָזֶה בֵּית מָנוֹס, בֵּית מַשׂוֹשׂ,
בֵּית-אוֹצָר, בֵּית אֵבֶל, בֵּית שִׁיר,
בֵּית מִקְדָּשׁ,
בֵּית עַשׁ.

****

פורסם בספר: "שיעור מולדת, שירים על הארץ", יואב קוטנר, הוצאת עם עובד, תל-אביב 2008
______________________

כל הפרטים