צבועי עירך קודמים

סלמאן מצאלחה

צבועי עירך קודמים

ייתכן שפני כל העולם מרוחים בצבעי צביעות בוהקים. אבל בכל זאת, מן הראוי לנו להתרכז באזור שבו אנו חיים, שכן צבועי עירך קודמים.

לפני חצי שנה, בעודה מלקקת את פצעי הביקורות שהוטחו בה מכל עבר בעקבות העופרת שיצקה בעזה, נפלה לידי ישראל הזדמנות להסברה בדמות רעש אדמה נורא שהיכה בהאיטי. ישראל מיהרה לקפוץ על ההזדמנות, והחישה לשם משלחת סיוע. וכך, בעודה מונעת מילדים בעזה עפרונות ומחברות, הזרימה שלל סיוע למדינה המרוחקת ממנה אלפי קילומטרים.

ייתכן שבימים אלה, ובעקבות פרשת המשט הטורקי, יש כאלה הנמנים עם זן הצבועים במקומותינו, שמתפללים בסתר לבם לאיזה אסון טבע שיכה במקום כלשהו בעולם, שיאפשר לשוב ולשלוף את נשק ההסברה החלוד הזה.

אך הצביעות איננה נחלתה של ישראל בלבד. נראה שרג'פ טייפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, למד היטב את לקחו ממנה: המשט הטורקי לעזה היה כל כולו מסע של יחסי ציבור. ארדואן ראה כיצד מחמוד אחמדינג'אד גורף את כל הקופה העממית הערבית ששמה פלסטין, ורצה גם הוא לשלוח יד לצלחת. הצלחת הפלסטינית-הישראלית היא צלחת פוטוגנית המעופפת ונוחתת בכל בית שעל גגו הותקנה צלחת לוויין.

והנה מדברים כעת על עוד משט "הומניטרי" למען עזה. עוד משט צביעות מתוקשר יוצא לדרך, והפעם מלבנון דווקא. לאחר שהלבנונים זקפו את קומתם הלאומית באמצעות רישום שיא גינס של צלחת החומוס הגדולה בעולם, הם פנו עתה לרשום שיא צביעות שינחת על המסכים בכל בית. כי לא עניינים הומניטריים ולא דאגה לפלסטינים טורדים את מנוחתם של כל הצבועים הללו. הם רק מחפשים ריגושים, צילומים וכותרות. שכן כפי כבר אמרנו, הזירה הישראלית-פלסטינית היא הזירה הכי פוטוגנית בעולם.

אילו היתה בלבם דאגה הומניטרית אמיתית, תושבי לבנון היו מפגינים נגד המצור האכזרי שמוטל על הפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון זה עשרות שנים. צריך לקרוא את הדו"חות שמפרסם ארגון "אמנסטי" על מצב הפלסטינים בארץ הארזים כדי לעמוד מקרוב על האסון ההומניטרי בלבנון. את הצביעות הזאת היטיבה לנסח מתנדבת אירופאית במחנות הפליטים הפלסטיניים שם: "אתם אוהבים את הפלסטינים של עזה ושונאים את הפלסטינים שלכם", אמרה למארגני המשט הלבנוני לעזה.

מאז 48' משמשים הפלסטינים כלי משחק בידי המשטרים הערביים והאיסלאמיים. הבעיה החמירה מפני שהפלסטינים עצמם התמסרו ברצון למשחק הזה. וכך אנחנו עדים למצב שבו הלאומיות הפלסטינית, עוד בטרם קרמה עור וגידים, כבר התפצלה בין עזה והגדה, בין מצרים וסעודיה מחד לסוריה ואיראן מאידך. שלא לדבר על זן הפלסטינים האופסימיסטים בישראל, הפוסחים על שתי הסעיפים ורוקדים בכל החתונות.

כל זה קורה גם בשל העדרה של מנהיגות פלסטינית ראויה, הן פוליטית, הן חברתית והן תרבותית. הנה, גם בחלוף שישה עשורים מאז הנכבה לא השכילו הפלסטינים לבנות את עצמם כעם עם אג'נדה לאומית ברורה.

נראה שהמקום הזה, ערש המונותאיזם, ימשיך להיות כלי משחק בידי כוחות אזוריים ובינלאומיים - זירה מתוקשרת שכל צבועי העולם רצים אליה כדי לכבס את הכתמים המוסריים שדבקו בהם.
***

פורסם: מאמרים ודעות, הארץ, 24 ביוני 2010

***
For English, press here

כל הפרטים

כולם בסירה אחת

סלמאן מצאלחה

כולם בסירה אחת

המוח האנליטי שמחזיק בתיק הבטחוני הפוליטי בממשלת ה"לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי", מצא לבסוף את האורה בקצה הג'ורה. "ההסברה במבצע הייתה לקויה", אמר ברק בישיבת פורום שרי מפלגת העבודה.

מה פתאום לקויה?

הנה דובר צבא הפיראטים לישראל המאוד נמרץ ומאוד קטליטי מפציץ את התקשורת בסרטים ערוכים למשעי ובתמונות תעמולה צבעונית וזולה. אך, ככל שהדובר מפיץ יותר ויותר סרטים ותמונות, ככל שהוא משקיע את עצמו ואת שולחיו, מדינה וממשלה, בבריכת הבוץ הטובעני שקפצו לתוכה.

הדובר הנמרץ הפיץ סרט שבו כביכול מתפוצץ רימון הלם בסירת גומי של חיילי השייטת שסגרה על "מרמרה". אך, שום סרט ערוך לא יכול להלבין את הפשע הפיראטי שביצע צה"ל בלב הים התיכון. הדובר רק שכח לציין דבר אחד מאוד מאוד פשוט. רימון ההלם הזה הוא רימון צה"לי שהשליכו החיילים בנסיונם להשתלט על המהומה הגדולה שהתרחשה על הסיפון. מה לעשות שזהו אותו רימון הלם שנפל בסירת הגומי ששטה מסביב ל"מרמרה" לסגור עליה.

ככל שרואים את הסרטים ומעיינים בתמונות המופצות ע"י קברניטי "ההסברה" הישראלית, ככל שהתמונה מתבהרת יותר וחושפת את עליבותם. הנה עוד תמונה שהפיץ דובר צה"ל. ובכן, מה אנו רואים בתמונה "המחשידה"?

המוחות האנליטיים שהתעשתו חיפשו עוד ועוד מימצאים מחשידים וקיבצו אותם ביחד עם המימצאים שבתמונה הקודמת. וכך אנו מבחינים בתמונה החדשה עוד סכיני מטבח פשוטים, כמו כן אנו רואים את אותה שברייה שנלקחה מהתמונה הקודמת ונוספה לתמונה החדשה.

לאחר חיפש מדוקדק נמצאו עוד שני מרכיבים "מאוד מחשידים" בארגז הכלים של הספינה. הדובר הקטליטי של המוח האנליטי דאג להוסיף אותם ולסדר אותם בבירור בקדמת התמונה הצבעונית החדשה. קל להבחין שאלה הם שני מסורים חלודים שכנראה היו זרוקים זמן רב בארגז כלשהו מבלי שאיש נגע בהם או השתמש בהם.

אני מראה את התמונה לחברה ומסביר לה על הממצאים שלי מהתמונות. בנימה מאוד סרקסטית היא עונה לי: איזה רשעים הטורקים האלה? הכל מתוכנן. הם ידעו כי כלים חלודים עלולים לגרום לטטנוס ומחלות רעות אחרות.

בכיתוב מתחת לתמונות שפורסמו ב-Ynet ע"י דובר צה"ל נאמר: "הפעילים על הספינה היו מצויידים בסכינים", ו"סכינים שנמצאו על הספינה, על זה לא ממש מדברים".

ועל כך נאמר: אתם צודקים. הנה דיברנו.

***

עוד באותו נושא: "תמונה ששווה 150 מלים", לחץ כאן.

כל הפרטים

תמונה ששווה 150 מלים

סלמאן מצאלחה

תמונה ששווה 150 מלים

צה"ל, צבא הפיראטים לישראל, שקיפח את חייהם של תשעה ופצע עשרות אזרחים אחרים שהפליגו במשט הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, נזקק לתועמלן כדי להפיץ מימצאים "מחשידים" ולהלבין את הפשע.

לא צריך להכביר מלים על התמונה שהפיץ דובר צה"ל. די בהעפת מבט אחד קצר על התמונה כדי ללמוד על "המוחות האנליטיים" המתחבאים בראשי קברניטיו. התמונה הופצה, כמובן, על מנת לשמש את התעמולה הישראלית לאחר שניגלו לעיני העולם כולו מימדי הפשע שבוצע בלב ים.

מה רואים בתמונה?
להלן הפירוט:
13 סכיני מטבח מסוג פשוט.
4 סכינים קפיציים פשוטים.
1 סכין (נראה כמו שברייה).
2 מברגים פשוטים.
1 מברג-טסטר חשמלי פשוט.

ובכן, מה אפשר לומר על התמונה?
בהתחשב במאות האנשים שהפליגו על סיפון האוניה הטורקית "מרמרה", נראה כי המטבח שלה האמור לשרת את מאות הנוסעים הוא מטבח עלוב למדי. קל וחומר כשמדובר בארגז הכלים שנמצא בה.

תמונת "התעמולה העלובה" חושפת צבא עלוב, כמו גם ממשלה עלובה מכף רגל ועד ראש.

***

"כולם בסירה אחת", לחץ כאן

***
For English, press here

כל הפרטים

לך אל הערבית עצל

סלמאן מצאלחה

לך אל הערבית עצל

לא אחת שומעים אנו על מצבה העגום של העברית שבפי התלמידים. במסמך שנערך לאחר קיום בחינות הבגרות האחרונות שוב התריעו על כך מפקחים בכירים במשרד החינוך. הדו"ח כלל גם המלצות למורים לשיפור המצב על ידי התמקדות בחשיבה ובניתוח, וזאת כדי לתת לתלמידים כלים להתמודדות עם המשימות מתוך הבנה עמוקה של החומר.

דו"חות והמלצות כאלה מתפרסמים מדי פעם, ולא אחת אנו נתקלים באמירות ולפיהן התלמידים מתקשים בשאלות הדורשות ניתוח והבנה, או נכשלים במילוי מטלות בשל אי הבנת מלים ומושגים, ועוד כהנה וכהנה. אך למרות כל הדו"חות, המסמכים וההמלצות שהוגשו בשנים האחרונות, לא חל כל שיפור. הם אינם מצליחים לחולל תפנית מכיוון שהם חוטאים לעיקר.

חיים ומוות ביד הלשון, אמרו חכמים. אפשר לומר כי כל היצירה האנושית, בכל תחומי התרבות, כולל המדעים המדויקים, מונחת לפתחה של השפה. השפה היא כלי החשיבה, וככל שלשונו של אדם עשירה יותר, כך החשיבה שלו עשירה יותר, ולהיפך. זאת ועוד, אין די בכך שהשפה העשירה תהיה נחלת מעטים. על העושר הלשוני, הדקדוקי והתחבירי להיות נחלת כלל התלמידים.

למה הדבר דומה? לחברה שבה העושר מצוי בידי בודדים, בעוד חלק הארי של האזרחים חי בעוני. חברה כזאת עדיין תיחשב חברה ענייה, משום שהעושר לא מחלחל לכלל חבריה. כך הדבר לגבי העושר הלשוני. ללא הנחלת העושר הלשוני לכלל החברה, אין משמעות לעושר המילוני שעומד על המדף, או נמצא בידי מעטים.

הדלדול שחל בעשורים האחרונים ברמה הלשונית של הדור הצעיר הוא בין השאר פרי הבאושים של כלי התקשורת, שהתכנים שלהם מוכתבים על ידי חברות ובעלי אינטרסים מסחריים הנוהים אחר רייטינג. כאשר קברניטי רשתות השידור שמים דגש על תוכניות מציצנות למיניהן, ובמקום להעלות על ראש שמחתם ידענים ומדענים חריפי שכל ועשירי לשון הם מציבים בקדמת הבמה ידוענים וידועניות רפי שכל ועילגי לשון, בל יתפלא איש על הרמה הלשונית הנמוכה של הנוער הנוהה אחר הבלי הידוענות.

הפער המתרחב בין עברית מדוברת לעברית תקנית דוחק את העברית לפינה דומה לזו שבה נמצאת השפה הערבית זה דורות. הכפילות הלשונית בשפה הערבית ממלאה תפקיד חשוב בעיכוב התפתחותן של החברות הערביות. שהרי כאמור, ללא עושר לשוני ושפה מדויקת לא יכולה להתקיים חשיבה עמוקה ומורכבת או יצירה כלשהי.

השפה העברית עוברת תהליך של מדבור, הדומה למדבור הלשוני שעברה הערבית. התהליך הזה מדרדר את רמת ההישגים בבתי הספר. ככל שהפער בין השפה המדוברת לשפה התקנית הולך ומתרחב, וכל עוד העושר הלשוני אינו מונחל לכלל החברה מגיל צעיר, ההישגים הלימודיים ימשיכו להידרדר.

כדי להיחלץ מן המצב העגום יש צורך בהפרחת השממה הלשונית והנחלת העושר הלשוני לכלל התלמידים והמורים בארץ, יהודים כערבים. השפה המדוברת, בין אם העברית ובין אם הערבית, לא רק שהיא גורמת לריחוק וניתוק משפת היצירה העשירה והמדויקת, אלא גם מביאה לרידוד החשיבה בכל הגילים.

לכל מי שמחפש את שורש הבעיה אפשר לומר אם כן: לך אל הערבית עצל, ראה דרכיה וחכם.
***

התפרסם: מאמרים ודעות, אתר הארץ, 16 במאי 2010

***

For English, press here.

כל הפרטים

ביקור עלוב בלוב

סלמאן מצאלחה

ביקור עלוב בלוב

משלחת ערביי ישראל שביקרה השבוע בלוב מסמלת אובדן דרך פוליטי ומוסרי גם יחד. המשלחת, שכללה נציגים מכל המפלגות, הזרמים והעדות, חשפה במסעה את עומק הבלבול הפוליטי של אלה המתיימרים לייצג את האזרחים הערבים. חבריה לא הוסיפו כבוד לא לעצמם ולא לאזרחים הערבים.

משתתפי המשלחת מתעבים איש את רעהו לא פחות משהם מתעבים את אביגדור ליברמן ודומיו במפלגות הציוניות, ולעתים אף יותר. אך ראו איזה פלא; לפתע נקבצו יחד כולם ונהרו לחסות בצל אוהלו של לא אחר מאשר האיש המסמל במשטרו יותר מכל את הפן האפל של המשטרים הערביים, את שלטון היחיד השבטי. זהו האיש הקפריזי והלא צפוי שיכול לקפוץ מדבר אל היפוכו, בלא ניד עפעף ובלא שאיש יאזור עוז לבקש הסבר פן לא יזכה לראות עוד אור יום.

לאחר שסעדו את לבם על שולחנו של המארח, נפנו חברי המשלחת לנאומי התרפסות עלובים שכללו את הסיסמאות הידועות והמוכרות עד לעייפה, וסופרלטיבים השמורים לעריצים מן הזן הנחות ביותר. הגדיל לעשות ח"כ טאלב אל-סאנע, שביקש מן העריץ ונענה מיד, שלוב תפתח את שערי האוניברסיטאות שלה לסטודנטים ערבים מהארץ. במקום לדאוג לבתי הספר ולחינוך כאן, הוא רוצה לשלוח תלמידים ערבים ללוב. לאן רוצה הח"כ הנמלץ והנמרץ לשלוח את התלמידים, ומה הם ילמדו שם? שמא למכון הלובי לננו-ריקמה? או אולי לאקדמיה הלובית למדעי המנגל? ח"כ אל-סאנע לא פירט.

אחרי דברי החנופה, הושיב אותם האח המנהיג הדגול, הוד מעלתו, "מלך המלכים" ו"קיסר הקיסרים" והרביץ בהם תורה אינפנטילית במשך כשעתיים תמימות, כפי שדווח. הוא קרא להם, בין השאר, לשאת שתיים, שלוש ואף ארבע נשים ולהוליד הרבה ילדים. וכל זאת, בלי שאיש מהם יפצה פה.

יש לומר בפה מלא: לא זו בלבד שמעשיהם של הנציגים הערבים שיוצאים למסעות התרפסות כאלה בפני עריצי ערב הם עלבון לאינטליגנציה, בביקור הם אף חוטאים למאבקם הצודק של האזרחים הערבים בישראל. נציגים אלה גורמים, במו כיתות רגליהם ובמוצא פיהם, להעמקת ההדרה האזרחית של הערבים כאן. זוהי אותה ההדרה ששנים רבות מנסים ערביי ישראל להילחם נגדה, ובצדק. כאשר הם אינם עומדים בפיתויי הזמנות שבאות מעריצים ערבים, יהיו עריצים אלה אשר יהיו, הם הופכים לכלי שרת בידי האחרונים.

למרבה הפלא, במסע נטלו חלק גם נציגי מפלגות כמו בל"ד, שחרתה על דגלה סיסמאות כמו "מדינת כל אזרחיה", או חד"ש, הדואגת להדגיש השכם והערב שהיא מפלגה יהודית ערבית. לפתע שוכחים כל הח"כים הללו שהם אלה שנשבעו אמונים למדינת ישראל בכנסת, שוכחים את מי ומה הם מייצגים. הם שוכחים שסיסמת "כל אזרחיה" כוללת גם אזרחים יהודים. הם שוכחים שהשם "מפלגה ערבית יהודית" כולל גם יהודית. הם נוטשים את הסיסמאות היפות והנכונות ואצים לחסות באוהלו של הלא-נודע.

משלחות מן הסוג הזה חושפות חוסר בגרות אזרחית, פוליטית ולאומית של ההנהגות הערביות בארץ. הן מצביעות על היתמות הנפשית, החברתית והפוליטית הכרונית שבה שרויים האזרחים הערבים והנהגתם.

המסע ללוב חשף קבל עם ועדה את עליבותם של אלה המתיימרים לייצג ולהנהיג את החברה הערבית בישראל. האזרחים הערבים ראויים להנהגה מסוג אחר - רצינית ובוגרת.

***
פורסם: מאמרים ודעות, הארץ - 29 באפריל 2010

For English, press here

ــــــــــــــــــــــــــــــــ

כל הפרטים

שלום בלי דת

סלמאן מצאלחה || שלום בלי דת

הלאומנות היא מחלה שתקפה את האדם מאז שהתקבץ בשבטים, צבעים וגזעים. משהמציא לעצמו את המונותיאיזם מצבו הלך והחמיר.

לא קל לרפא את המחלה. אפשר רק להכילה בינתיים על ידי כך שמאפשרים לכל עם תחושה של "זקיפות קומה לאומית", עד שיגיע למסקנה המתבקשת, שגם בהיותו "עם זקוף" הוא בסך הכל עוד חיה חברתית, הזקוקה לחברת עמים אחרים.

השקיעה המתמדת בבוץ ה"דתי-היסטורי" בחיפוש אחר צידוקים לקיום, היא שמוציאה את שני העמים בארץ הזאת מדעתם ומשגרת אותם אל מחוץ לכוח הכבידה ההיסטורי. שם, בחלל החיצון של ההיסטוריה, יש חללים מסוג אחר - חללים בשר ודם.

בכל זאת, יש דרך לסיים את הסכסוך ב"ארץ המאובטחת" שידעה ימים ודמים רבים. העיקרון הראשון שצריך להנחות את ראשי השבטים, הקרויים עמים במקומותינו, בדרך לפתרון הוא הכנסת שני העמים בחזרה להיסטוריה. לשם כך זקוקים הן הפלסטינים והן הישראלים להנהגה אמיצה וישרה, שכוונותיה טובות, ולא כזאת כפי שיש לנו היום, שכל עיסוקה קריצות וגלגולי עיניים.

כדי לממש את החזון יש לפרק את המוקשים של אמונה דתית, קשרים רגשיים לאתרים ומקומות ותחושה של זכות היסטורית עליהם. לשם כך צריך לדחוק את הדת על כל צורותיה וצרותיה אל מחוץ למשוואת הפתרון הפוליטי.

יש לקבוע את הקו הירוק כגבול בין שתי המדינות, ולהכריז שזהו הקו של קץ התביעות הפוליטיות של מדינת ישראל מחד, ומדינת פלסטין מאידך. קץ תביעות כזה, אין משמעו שאין ליהודים כפרטים קשר רוחני לחלקי הארץ שיהיו במדינת פלסטין, ושאין לפלסטינים כפרטים קשר רגשי לחבלי הארץ שיהיו במדינת ישראל. יהודי שיעדיף להישאר מעבר לקו הגבול, בשטחי מדינת פלסטין, יהיה פלסטיני לכל דבר. פלסטיני בישראל יהיה ישראלי לכל דבר. פלסטין תהיה מדינה ערבית, לא מוסלמית, וישראל מדינה עברית, לא יהודית. שתי השפות, הערבית והעברית, יהיו שפות רשמיות בשתי המדינות, על כל המשתמע מכך - לא במסגרת "הכר את האויב" ולא רק כאקט של רצון טוב, אלא מתוך הבנה ששתיהן חשובות להכרת הארץ, להבנתה ולאהבתה.

כל המשתעשעים בחלומות על פתרונות של ועדות פיוס ומדינה אחת נוסח דרום אפריקה, לוקים בחוסר הבנה מוחלט של ההבדל בין שני המקרים. גם השחורים וגם הלבנים בדרום אפריקה הם ברובם נוצרים, ויכולים להתכנס ולהתפייס בצל קורתה של האמונה המשותפת. לנו אין כנסייה שתכיל גם יהודים וגם ערבים. משום כך, הפיוס בארץ הזאת יכול להתממש אך ורק מחוץ למקומות התפילה. יש לזכור כי דתות בכלל, ודתות מונותיאיסטיות בפרט, אינן נוטות להתפייסות, פן יאבדו את הבסיס לקיומן.

הכתובת חקוקה על הקיר. המשך הכיבוש והדשדוש בבוץ הדתי-ההיסטורי מטביע את שני השבטים בדם. אין הוא מוביל לפתרון דרום אפריקאי אלא למצב בלקאני, אם לא גרוע מכך.

***

המאמר התפרסם: מאמרים ודעות - הארץ, 31 במארס 2010

For English, press here.

כל הפרטים

שיעור מורשת

סלמאן מצאלחה

שיעור מורשת

הנה שיעור באזרחות על מורשת ציונית שזכתה לעדנה באמצעות החלטת ממשלה.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

קודש הקודשים הערבי

בשבת שעברה נערכה בנצרת הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בחברה הערבית, ביוזמת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית. לא בכל יום זוכות הנשים הערביות לתגבורת בדמות צועדים מכל גוני הקשת הפוליטית הערבית. טרם יבשה הדיו מעל השלטים שנישאו בהפגנה, וכבר פורסמו ידיעות על עוד אשה שנרצחה.

יש האומרים, כי רצח בחברה הערבית על רקע "חילול כבוד המשפחה" הוא עוד וריאציה של אלימות נגד נשים. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה, כי בעוד בחברות אחרות הרוצחים הם בני זוג, המבצעים את הרצח על רקע מה שמכונה בלשון אווילית "רומנטי", הרי שבחברה הערבית נוספים גם אחים, אבות ובני דודים.

אינטלקטואלים ערבים, המתנערים מאחריות על ידי עריכת השוואה בין שתי התופעות, נופלים למלכודת, הממקמת אותם בפינה אפלה. שכן גזירת גזירה שווה בין שתי התופעות מחייבת אותם להסביר מהו "הרקע הרומנטי" של רצח אשה בידי אחיה, אביה או קרוב משפחה אחר.

כדי לעמוד על שורשי הבעיה די לעיין במאמר שפירסם השייח כמאל חטיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית, בינואר 2007. המאמר משקף הלוך רוח הרווח בקרב שכבות רבות בחברה הערבית, מכל העדות ¬ מוסלמים, דרוזים, ובמידה פחותה גם נוצרים. חטיב תקף בחריפות את התביעה להגן על זכויות הנשים והשווה אותה למזימות קולוניאליסטיות.

דברי חטיב באו בתגובה על מאמר שכתבה עו"ד סמר חמיס מארגון "עדאלה". חמיס דיברה על דיכוי האשה הערבייה והביאה כדוגמה כפיית נישואין וייחוס קדושה לבתולים. "הקריאה לביטול הקדושה של הבתולים", כותב חטיב, "יש בה משום נעיצת פגיון והתקפה בוטה על קודש הקודשים הדתי, המוסרי והלאומי שלנו". יותר מכל התרעם חטיב על קיומו של ארגון "אצוואת" (קולות), עמותה של נשים ערביות לסביות: "איזה שירות נותנות נשים כאלה זולת ההשחתה, החורבן והפקרת המוסר של עמנו, תדמיתו וזהותו?" פוסק השייח חטיב במאמרו.

התפישה המעמיסה על כתפי האשה את כל כובד משא "הכבוד הערבי" שואבת את כוחה מהמבנה השבטי, שהוא המכשלה העיקרית בפני התפתחות החברה. שורשי הבעיה נעוצים, מצד אחד, בחוסר הבנה מוחלט של מהות הגבריות, ומהצד האחר בכך שהגבר הערבי מצוי במצב של דיכוי תרבותי, דתי, חברתי ופוליטי. הגבר הערבי המוכה גדל בתוך מבנה שבטי דכאני, שבו הוא מחפש את החוליה החלשה כדי להכותה, לדכאה ואף לרצוח אותה. כך הוא פורק את תסכוליו על ידי העמסת "כבודו האישי האבוד" על כתפי האשה.

המשמעות העמוקה של התפישה הזאת היא, שהגבר הערבי שולל מעצמו בעצמו את כבודו האישי. מאחר שנשלל ממנו גם כבודו החברתי, התרבותי והפוליטי הוא מוצא, בדרך מפותלת ואף פחדנית, תחליף להפגנת כבודו הגברי בדמות סוג נחות ביותר של הפגנת עליונות כלפי האשה הערבייה.

כדי לחולל שינוי יש צורך במהפיכה תודעתית, שמטרתה שחרור הגבר הערבי מהדיכוי שבו הוא שרוי. החינוך, הן בבית והן בבית הספר, צריך להעביר את התפישה ולפיה הכבוד נובע מן הפרט עצמו. כבודו האישי של הפרט קשור אך ורק בו, ואין לפרט אחר כל קשר לכבוד הזה. תפישת הכבוד הגברי המעוותת היא שמביאה הרס על החברה הערבית, ודרוש דיון מעמיק ואמיץ בסוגיות אלה.

נתמזל מזלי, וכמה מחברותי הטובות הן לסביות ערביות, מכל העדות. אני יכול לומר, כי התרומה שלהן לחברה גדולה לאין שיעור מזאת של הרבה גברים ערבים, שכל גבריותם מתמצה בניפוח חזה וגידול שפמים ותו לא.

***
המאמר התפרסם באתר "הארץ", ב-11 בפברואר 2010.

***

For English, press here.
For French, press here

***

עוד באותו נושא
בעברית"על הכבוד הערבי האבוד", הארץ, 27 במארס 1991
"רצח לשם כבוד", הארץ, 27 באוקטובר 1995"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004


בערבית
"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?", אילאף, יולי 2005

________________________

כל הפרטים