שלמה אבינרי: עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?

שלמה אבינרי: "לא סלמאן מצאלחה יקבע אם היהודים הם עם או לא: זהו עניין להגדרתם העצמית.....", בתגובה על המאמר "מסעדה יהודית ודמוקרטית". דבריו מובאים כאן כפי שפורסמו ב-13 באוגוסט 2010, במדור מאמרים ודעות - הארץ:


שלמה אבינרי

עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?

כמו קוראים רבים נהניתי מן האירוניה הדקה, ההומור המושחז והמשלים הערביים המחכימים במאמרו של סלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", 9.8). אבל כל אלה אינם יכולים לחפות על האי-הבנה הבסיסית שביסוד משפט הסיכום שלו: "אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית". כאן קבור הכלב, אם מותר להמשיך במשלי חיות.

ביסודו של משפט זה אי-הבנה עמוקה - וטרגית - שמאפיינת הרבה עמדות ערביות ביחס לזהותה של ישראל. בתפישה הערבית המקובלת, "יהודים" מקבילים ל"נוצרים" או ל"מוסלמים". לשון אחר: הם עדה דתית, לא עם. לא רק ערבים חושבים כך ואין ספק שבמשך מאות שנים הזהות היהודית נתפשה, בעיני יהודים ולא-יהודים כאחד, כזהות דתית בעיקרה.

אך מהותה של המהפכה הציונית היא בתפישה כי היהודים הם עם, ובתור שכאלה יש להם זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית. את העיקרון הזה קיבלה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, בהחלטה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית (ולא יהודית ומוסלמית-נוצרית).

ישראל רואה עצמה כמדינת הלאום היהודי, בדיוק כפי שפולין היא מדינת הלאום הפולני ויוון היא מדינת הלאום היווני, או כפי שהמדינה הפלסטינית, כשתקום, תראה עצמה כמדינת הלאום הפלסטיני.

אין ספק: בזהות היהודית יש מרכיב דתי, הן במישור ההיסטורי והן בימינו אלה, בדיוק כפי שיש ממד דתי בזהות הלאומית הפולנית או ממד מוסלמי בזהות הלאומית הערבית (מוחמד אינו נתפש רק כנביא האיסלאם: גם ערבים-נוצרים רואים בו גיבור לאומי ערבי).

אחת הבעיות המקשות על פתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני היא בדיוק סוגיה זו - הקושי של הצד הערבי להכיר בכך שהיהודים במדינת ישראל רואים עצמם כעם. זהות היא עניין של הגדרה עצמית, לא של הגדרה חיצונית. בדיוק כפי שלא היהודים יקבעו אם יש עם פלסטיני או לא (יש רבים בקרבנו שאכן טרם עיכלו את קיומו של העם הפלסטיני), לא סלמאן מצאלחה יקבע אם היהודים הם עם או לא: זהו עניין להגדרתם העצמית.

מי ששולל את זכותם של היהודים להגדיר את עצמם כעם, שולל מהם זכות אנושית בסיסית. הסירוב הערבי לקבל את ישראל כמדינה יהודית מעיד על משהו עמוק וחמור: אי-נכונות לקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

מכיוון שמדובר בזהות לאומית ולא בזהות דתית, יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, בדיוק כפי שיכולה להיות מדינה ערבית ודמוקרטית. זה, אגב, מה שכתוב בחוקתה של לבנון, מדינה ערבית שלמרות כל בעיותיה מקיימת משטר המבוסס על בחירות ועל עקרונות דמוקרטיים.

בסעיף ב' במבוא לחוקת לבנון נאמר: "לבנון היא מדינה ערבית לפי זהותה וזיקותיה". סעיף ד' קובע, כי "העם הוא מקור הריבונות והסמכות". לשון אחר: לבנון רואה עצמה כמדינה ערבית ודמוקרטית. גם החוקות של סוריה ושל מצרים קובעות כי זהותן ערבית ומשטרן דמוקרטי. וגם אם אפשר לומר, בלשון המעטה, כי יש בעיות ביחס להיבט הדמוקרטי של המשטר במדינות אלה, ברור שלמנסחי החוקות הללו לא היה ספק כי ברמת העיקרון אין סתירה בין היותה של מדינה ערבית להיותה דמוקרטית.

ובכן, "ערבית ודמוקרטית" כן, אבל "יהודית ודמוקרטית" לא? במילון שלי נודף מהבחנות כאלה ריח קצת גזעני.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 13 באוגוסט 2010
***

For English, press here

ראה: סלמאן מצאלחה, מסעדה יהודית ודמוקרטית





מסעדה יהודית ודמוקרטית

סלמאן מצאלחה 

מסעדה יהודית ודמוקרטית 

בהשוואה למדינות אחרות התברכה ישראל במספר גבוה של המצאות מדעיות. לו היו הדברים נעצרים כאן, היינו מברכים ואומרים: דיינו.

ואולם בעשורים האחרונים אנו עדים לשימוש נרחב בהמצאה הישראלית החדשה מתחום מדע המדינה. הסיסמה "מדינה יהודית ודמוקרטית". זו המצאה המשולה למנורה הידועה של יעקב מרידור, שהיתה אמורה להאיר את כל רמת גן. אך כפי שאיש לא קנה בזמנו את מנורת הפלא ההיא, לא יימצא בר דעת שיקנה את ההמצאה הפוליטית החסרת שחר הזאת. דומה שרק בישראל רותמים אבירי ה"יהודית ודמוקרטית" את שור ה"יהדות" לחמור ה"דמוקרטיה" במלאכת החריש באדמת הבורים ועמי הארצות.

רק באחרונה חזינו בהתנגשות בין השור לחמור בפרשת בית הספר ה"יהודי ודמוקרטי" בעמנואל. ואם כך המצב בבית ספר יהודי, קל לשער מה קורה כשבודקים את מצב העניינים בין יהודים לערבים.

ההמצאה הזאת לא היתה נוכחת בבולטות כזאת בשיח הציבורי הישראלי לפני מלחמת ששת הימים. היא התפתחה והגיעה לממדים מפלצתיים בגלל התמשכות הכיבוש, שהכניס את ישראל לנישה שבה הלכה ודמתה לאותו "שועל שבלע מגל" מהמשל העממי הערבי. לא רק מגל בלע השועל, אלא גם את המברג של רצועת עזה. השועל לא היה יכול לא לעכל ולא להפריש את מה שחדר לקרביו.

מכיוון שהכיבוש לא נגמר והדמוגרפיה המשיכה לדהור, החליט מי שהחליט שהגיע הזמן להיפטר מהמברג הפלסטיני שנתקע בירך הישראלית, בניתוח שכונה "ההתנתקות מעזה". ואולם המגל הדמוגרפי עדיין תקוע בבטן הרכה של השועל הישראלי.

מה שמכונה בעגה הישראלית "שמאל" נפל במודע אל תוך המלכודת שהציב לו הימין ואימץ את הסיסמה השקרית כדי לזכות לפירורי קולות מהימין ולקבל לגיטימציה שבטית יהודית. בנקודה הקריטית הזאת אירעה התפנית השבטית היהודית, שבשיאה הביאה לרצח ראש ממשלה.

יש חשיבות רבה לסדר הופעת המלים בסיסמה "יהודית ודמוקרטית", שהפכה עם השנים למנטרה המושמעת בכל דיון ציבורי. הימין מתייחס רק אל החלק הראשון של הסיסמה ודוחף את ה"שמאל" לדיון במהות ההגדרה "יהודית". את הדיון במהות המושג "דמוקרטית" מעדיף הימין לדחות למועד הוויכוח על "הסכמי הקבע" הפנים ישראליים. עד אז, ימשיך בניסיונותיו להצר את צעדי בית המשפט העליון ושאר מוסדות השלטון האמונים על שמירת הדמוקרטיה, כדי לרוקן את המושג מתוכן.

בראיון ל"מעריב" ב-2 ביולי 2010 מתרעם שמעון גפסו, ראש העיר של נצרת עלית, על השיעור הגדל של תושבים ערבים בעירו: "אסור לשכוח שנצרת עלית היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. היא עיר יהודית ודמוקרטית, אבל קודם כל יהודית".

דומה כי הפרחת הסיסמה בכל הזדמנות מעידה יותר מכל על העדר התכנים שבה. וכך, מרוב "יהודית ודמוקרטית", לא רואים יהודית ולא רואים דמוקרטית. לא ירחק היום, שבו נשמע על קיומה של "מסעדה יהודית ודמוקרטית", או "אופנה יהודית ודמוקרטית".

מה יעשה אפוא השועל הישראלי המבולבל שנתקע לו מגל?

הוא צריך להפנים את הנאמר בספר דברים: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית. דת ודמוקרטיה מעולם לא דרו בדירה אחת.

פורסם: מאמרים ודעות, הארץ, 9 באוגוסט 2010 

***
 For English, press here 
 
* תגובות: שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?" 
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם" 
אורי אבנרי, "פטריות רעילות" 
** ראה גם: "מהות האנטי ציונות", מכתבים למערכת - הארץ.

נזר הבריאה

סלמאן מצאלחה

נזר הבריאה

אנונימי / בראשית

(א)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

(ב)
וְהָאָרֶץ הָיְתָה
תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ
עַל-פְּנֵי תְהוֹם.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

(ג)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:
יְהִי אוֹר,
וַיְהִי-אוֹר.

(ד)
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר
כִּי-טוֹב. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

(ה)
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם.
וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה.
וַיְהִי-עֶרֶב
וַיְהִי-בֹקֶר
יוֹם אֶחָד.

***

לולא באו מלים אלו ודומותיהן לעולם, לא היינו מגיעים עד הלום. לא היינו מבדילים בין חושך לאור ובין לילה ליום. הדברים נאמרים לא מתוך אמונה כלשהי ב"סוד" בריאה שגור בפי רבים, כי אם מתוך הבנת כוחה של מילה בלשון אדם. זהו הכוח לחרוץ, בקיר ההוויה האטום, אשנב קטן שדרכו אפשר להציץ על כל מה שעלום.

כפי שאין קיום לאובייקט כלשהו ביקום ללא התייחסות לשונית, כך הדבר לגבי הקיום האינושי. מאז ולתמיד, קיום זה הוא התאום הסיאמי של השפה.

השפה, כל שפה, היא מרכבת-השירה הדוהרת במרחבים. והשירה היא היא נזר-הבריאה של שפת האדם. היא תיקנה וממשיכה לתקן את הפגמים שנתגלו ביצירה הראשונה, הלידה הראשונה של האדם והיקום. זוהי מרכבת הפלא שמקלות לא יוכלו להינעץ בגלגליה לעוצרה, כיוון שגלגליה עשויים חומר מטאפורי, חומר חמקמק.

***


על "הליקון":
העבודה הסזיפית המושקעת מזה שני עשורים בהליקון, כתב עת המוקדש כול כולו לשירה, היא לא דבר של מה בכך. שכן, השירה היא לא רק משחקי מלים, דימויים ומטאפורות. השירה היא הביטוי המובהק ביותר לחיים.
כל גליון של הליקון הוא אנתולוגיה על נושא מסויים. הנושאים רחבים כרוחב החיים עצמם. הקולות השונים המהדהדים בגליונות על שלל הנושאים הטורדים את מנוחת האדם עלי אדמות מותחים את גבולות האני הפרטי אל מרחבי חיים אחרים. התרגומים משפות עמים אחרים פותחים צוהר על עולמות עלומים אחרים ומותחים בכך את גבול הקורא עד קצה גבול האדם באשר הוא.
חיי האדם שנמתחים בין שני הקצוות, השמחה והעצב, הלידה והמוות יוצרים דת ויוצרים שירה. כשהדת כובלת, השירה משחררת; כשהראשונה מפרידה, השניה מאחדת. הרב גוניות הזו לא רק מרחיבה דעת, כי אם היא פורצת את גבולות השפה ומאירה פינות חשוכות בעולמו הצר של הקורא. בכך היא נותנת לו הן תקוה והן נחמה. ודי בכך כדי לברך את הליקון ועורכו ברכה חמה.

***

לרגל עשרים שנה לפעילות הליקון,
פורסם ב- שירים שמחים, הליקון, גליון 89, קיץ 2010

הזדמנות לניצחון מוסרי

סלמאן מצאלחה / הזדמנות לניצחון מוסרי

בעידן התקינות הפוליטית יש החושבים שראוי להתאים כל אמירה לקהל היעד שאליו היא מופנית. אני לא נמנה עם אלה. בעיני התקינות פוליטית היא טומאה - מתק שפתיים המסתיר גזענות בוטה. יש מוסר אוניוורסלי החוצה דתות, עמים ואומות ומחייב את כל המשתייכים לחברת האדם.

כך, כשאני מדבר על גלעד שליט, למשל, אני אומר "החייל הישראלי השבוי". כן, השבוי - לא החטוף - כפי שמנסים להלעיט את דעת הקהל כאן. בישראל מעדיפים לשכוח, או שבכוונה תחילה מנסים להשכיח, את העובדה ששליט לא נחטף. הוא נשבה כחייל בפעולה צבאית שבוצעה נגד צבא, על רקע המאבק הלאומי הפלסטיני בכיבוש הישראלי שנמשך עשרות שנים. עובדה בסיסית זאת הופכת את הפעולה לפעולה לגיטימית של עם הנאבק למען שחרורו הלאומי.

עד כאן בעניין הזה, כי מכאן והלאה יש לומר דברים אחרים. פירסמתי כבר את הדברים בערבית ולקהל יעד ערבי - חשוב שיישמעו ברחוב הפלסטיני ובדעת הקהל הפלסטיני, כי הפרשה הזאת שייכת גם להם - ומן הראוי שיישמעו גם בעברית, שייקראו על ידי קוראי עברית שטופי מוח למיניהם. הדברים נוגעים גם לפלסטינים הישראלים. כן, יש יצורים כאלה שגם הם קוראים ודוברים עברית.

אין ספק - כך אני מאמין, כך אני רוצה להאמין - שהשבוי הישראלי גלעד שליט זוכה ליחס הומני מצד שוביו בעזה. כולנו מקווים שעסקת חילופי השבויים תצא לפועל במהרה, וכי השבוי הישראלי יחזור למשפחתו והשבויים הפלסטינים יחזרו למשפחותיהם.

עם זאת, שתיקת האינטלקטואלים הפלסטינים סביב הפרשה צורמת. החמאס דורש אסירים פלסטינים רבים בתמורה לשחרורו של שליט. איש לא שאל את עצמו מה אומר הדבר מבחינה מוסרית על ערכו של הפרט הערבי בעיני הערבים עצמם; כמה שווה שבוי ישראלי ביחס לשבויים ערבים או פלסטינים.

בולטת גם שתיקתם של חברי הכנסת הערבים בישראל. הם זועקים, ובצדק, על עוולות הכיבוש הישראלי ועל הסבל שהוא גורם לעם הפלסטיני, אך לא נשמעה מכיוונם שום אמירה שיש בה עמדה מוסרית ברורה בקשר לשליט. זוהי חובתם.

הם צריכים לקום ולומר בפה מלא לממשלת חמאס בעזה ולחאלד משעל, המושך בחוטים מדמשק, שיש דברים שאי אפשר לקבל אותם. הם יכולים, צריכים וחייבים לומר, כי מניעת ביקור של הצלב האדום אצל השבוי הישראלי מטילה כתם מוסרי על המאבק הפלסטיני בכלל. אם שליט הוא שבוי מלחמה, והוא אכן שבוי מלחמה, אז ודאי שהוא ראוי לכל הזכויות המוענקות לשבויי מלחמה על ידי החוק הבינלאומי.

הצד הפלסטיני, שסובל עשרות שנים מן הכיבוש הישראלי יכול לזקוף לזכותו נקודות מול הכובש, להפגין עליונות מוסרית. הוא יכול לעשות זאת בכך שיאפשר למשפחתו של שליט לבקרו, או לכל הפחות לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקרו, כפי שהם מבקרים שבויים פלסטינים בישראל.

מעולם לא הבנתי מדוע הצד הערבי נוטש את הזירה המוסרית ומפקיר אותה לאחרים. הוא מתנהג כאילו ענייני מוסר לא נוגעים לו בכלל. מי שבוחר לנטוש את הזירה המוסרית בל יתרעם על תדמיתו הירודה בעיני העולם.

*

פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 12 ביולי 2010
***
For English, press here

*
For Greek, press here

*

Arabic article about the issue, press here



בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות