סלמאן מצאלחה
שלמה אבינרי: "לא סלמאן מצאלחה יקבע אם היהודים הם עם או לא: זהו עניין להגדרתם העצמית.....", בתגובה על המאמר "מסעדה יהודית ודמוקרטית". דבריו מובאים כאן כפי שפורסמו ב-13 באוגוסט 2010, במדור מאמרים ודעות - הארץ:
שלמה אבינרי
עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?
עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?
כמו קוראים רבים נהניתי מן האירוניה הדקה, ההומור המושחז והמשלים הערביים המחכימים במאמרו של סלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", 9.8). אבל כל אלה אינם יכולים לחפות על האי-הבנה הבסיסית שביסוד משפט הסיכום שלו: "אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית". כאן קבור הכלב, אם מותר להמשיך במשלי חיות.
ביסודו של משפט זה אי-הבנה עמוקה - וטרגית - שמאפיינת הרבה עמדות ערביות ביחס לזהותה של ישראל. בתפישה הערבית המקובלת, "יהודים" מקבילים ל"נוצרים" או ל"מוסלמים". לשון אחר: הם עדה דתית, לא עם. לא רק ערבים חושבים כך ואין ספק שבמשך מאות שנים הזהות היהודית נתפשה, בעיני יהודים ולא-יהודים כאחד, כזהות דתית בעיקרה.
אך מהותה של המהפכה הציונית היא בתפישה כי היהודים הם עם, ובתור שכאלה יש להם זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית. את העיקרון הזה קיבלה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, בהחלטה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית (ולא יהודית ומוסלמית-נוצרית).
ישראל רואה עצמה כמדינת הלאום היהודי, בדיוק כפי שפולין היא מדינת הלאום הפולני ויוון היא מדינת הלאום היווני, או כפי שהמדינה הפלסטינית, כשתקום, תראה עצמה כמדינת הלאום הפלסטיני.
אין ספק: בזהות היהודית יש מרכיב דתי, הן במישור ההיסטורי והן בימינו אלה, בדיוק כפי שיש ממד דתי בזהות הלאומית הפולנית או ממד מוסלמי בזהות הלאומית הערבית (מוחמד אינו נתפש רק כנביא האיסלאם: גם ערבים-נוצרים רואים בו גיבור לאומי ערבי).
אחת הבעיות המקשות על פתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני היא בדיוק סוגיה זו - הקושי של הצד הערבי להכיר בכך שהיהודים במדינת ישראל רואים עצמם כעם. זהות היא עניין של הגדרה עצמית, לא של הגדרה חיצונית. בדיוק כפי שלא היהודים יקבעו אם יש עם פלסטיני או לא (יש רבים בקרבנו שאכן טרם עיכלו את קיומו של העם הפלסטיני), לא סלמאן מצאלחה יקבע אם היהודים הם עם או לא: זהו עניין להגדרתם העצמית.
מי ששולל את זכותם של היהודים להגדיר את עצמם כעם, שולל מהם זכות אנושית בסיסית. הסירוב הערבי לקבל את ישראל כמדינה יהודית מעיד על משהו עמוק וחמור: אי-נכונות לקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.
מכיוון שמדובר בזהות לאומית ולא בזהות דתית, יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, בדיוק כפי שיכולה להיות מדינה ערבית ודמוקרטית. זה, אגב, מה שכתוב בחוקתה של לבנון, מדינה ערבית שלמרות כל בעיותיה מקיימת משטר המבוסס על בחירות ועל עקרונות דמוקרטיים.
בסעיף ב' במבוא לחוקת לבנון נאמר: "לבנון היא מדינה ערבית לפי זהותה וזיקותיה". סעיף ד' קובע, כי "העם הוא מקור הריבונות והסמכות". לשון אחר: לבנון רואה עצמה כמדינה ערבית ודמוקרטית. גם החוקות של סוריה ושל מצרים קובעות כי זהותן ערבית ומשטרן דמוקרטי. וגם אם אפשר לומר, בלשון המעטה, כי יש בעיות ביחס להיבט הדמוקרטי של המשטר במדינות אלה, ברור שלמנסחי החוקות הללו לא היה ספק כי ברמת העיקרון אין סתירה בין היותה של מדינה ערבית להיותה דמוקרטית.
ובכן, "ערבית ודמוקרטית" כן, אבל "יהודית ודמוקרטית" לא? במילון שלי נודף מהבחנות כאלה ריח קצת גזעני.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 13 באוגוסט 2010
***
For English, press here
ראה: סלמאן מצאלחה, מסעדה יהודית ודמוקרטית
