סלמאן מצאלחה ||

ערבי, דבר עברית

גבות ערביות רבות, של פוליטיקאים ופקידי חינוך פופוליסטים, תורמנה למקרא הכותרת הזאת. יחד עם זאת, מן הראוי לדון בסוגיית השפה בכובד ראש, במנותק מהרגישות הלאומית הקשורה בה.

כל הפרטים

כל החתולים של הפרופסור

סלמאן מצאלחה || כל החתולים של הפרופסור

שנים רבות סבב לו רוכל אחד נושא על גבו שק גדוש וכרז בקול שיש לו מכל טוב. מדי בוקר הוא יצא לדרכו בנסיון למכור את מרכולתו. אך, רק חדי עין ידעו מה יש בתוך השק.

יום אחד, עבר לו בעיירה "עבד כנעני" והשליך בדרכו קליפת בננה. הרוכל, שהיה כה טרוד בהסתרת תכולת השק, לא הבחין בקליפה שנזרקה. הוא דרך על הקליפה, החליק ונפל. אך, המשיך להחזיק בחוזקה בשקו ובתכולתו. לרוכל הזה יצאו מוניטין בעיירה והוא פרופסור מאוד מכובד.

לפני כחודש עוד ניסה פרופ' שלמה אבינרי בכל דרך אפשרית להסתיר מעיני כל את מרכולתו ("עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?", הארץ, 13.8.2010). כציוני חרד הוא העלה על נס את תפקידה של "המהפכה הציונית" בהפיכת היהודים עם ככל העמים. הוא אף הרחיק לכת בעריכת השוואה מופרכת בין עם יהודי לעם צרפתי.

במאמר שני שפירסם ערב ראש השנה ("בילאדי בילאדי", הארץ, 8.9.10) לא השאיר פרופ' אבינרי כל מקום לפיקפוק באשר לכוונותיו הנסתרות. כנראה ש"עצב יהודי" רגיש במעטפת ציונית נפגע קשות אצלו. עצב זה טורד מאז את מנוחתו וטורף את שנתו. הנה הוא צולע לו שוב לכיוון המכתבה, מקליד על הצג את חלום הבלהות שלו וחושף באחת את תכולת שק ה"מהפכה הציונית".

מן הראוי להתעכב תחילה על הכותרת שניתנה למאמרו. "בילאדי, בילאדי" זועקת הכותרת הערבית בתעתיק עברי, וכל זאת על מנת לפרוט על הנימים הרגישים של הקוראים העבריים במטרה להחדיר פחד קמאי לעולמם, משל היתה זו עוד קריאת קרב ערבית. חשוב שהקוראים לא יגששו באפלה וגם ראוי שיידעו מה אומרת הכותרת הערבית. שכן, בתרגום לעברית הכותרת תישמע מוכרת לכל איש ואישה בארץ הזאת. "הוי ארצי, מולדתי" אומרת הכותרת הזו ולבטח משפט זה שגור בפיו של פרופ' אבינרי ורבים אחרים. הכותרת הערבית המתועתקת נועדה לעורר בהלה באמצעות השימוש בצליל-הפרא, הצליל הערבי הלא מובן.

מקריאת מאמרו של פרופ' אבינרי מתברר גם, כי בשק שנשא על גבו משך שנים אכן יש מכל "טוב"; מרצע פה ומרצע שם, חתול פה וחתול שם ועוד כהנה ו"כהנא". פרופ' אבינרי שוטח בפני הקוראים תסריט-אימים דמיוני שבאמצעותו הוא מנסה להזהיר מפני ה"אסון" המתרגש על מדינת ישראל: "כולנו ישראלים, אזרחים שווים במולדתנו המשותפת", הוא שם בפיו של יו"ר הכנסת בישיבה עתידית מדומיינת.

השקר הציוני של פרופ' אבינרי נחשף במאמרו האחרון. הנה לפתע פרחה לה כלא היתה "המהפכה הציונית" שלו שהעלתה על נס את ההשתייכות ל"עם" היהודי, תחת ההשתייכות לדת היהודית.

כמדומני, הוא ראוי למדליה אולימפית על הפליק-פלאק המרשים לאחור שביצע בחזרתו לכור מחצבתו הדתי. שכן, הוא חושף באחת, במאמרו האחרון, את כל מה שניסה להסתיר מעיני הבריות לפני כן. לפתע, בראש מעייניו נמצאת "הרבנות היהודית", ולפתע הוא חוזר אל "בית הכנסת", אל "עם ישראל" ואל "אלוהי ישראל".

אזרחים שווים? מולדת משותפת? דמוקרטיה? שוויון ועוד כאלה דברים? הצחקתם אותו. תשכחו מזה. יותר חמים ונעים לו בחיקו ובחוקו של השטעטל היהודי.

אמנם נכון, ישנה נפש כנענית ל"עבד הכנעני" וגם היא הומייה. אך, לדידו של אבינרי, האמון על המסורת הדתית, לא דין עבד עברי כדין עבד כנעני.

עבדכם הנאמן עוד סבר לתומו ששלמה אבינרי הוא פרופסור למדע המדינה הדוגל בדמוקרטיה, שוויון, שלטון חוק ומדינה מתוקנת. טעיתי. מתברר, כי הוא בסך הכל עוד אדמו"ר יהודי פוסק הלכה.

*

For English, press here

***
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
ב. מיכאל, "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית"

___________________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

עובדיה, או עבדאללה, כי ימלוך

ימים נוראים לפנינו. ימים נוראים בעברית וימים נוראים בערבית. לא תחת גפנו יישב לו איש ולא תחת תאנתו ירבץ לו קשיש, כי אם בתורתו, "תורת המלך", תורת השנאה הפושה בישראל יהגה יומם וליל.

זה לא כבר ראינו את ההתגייסות של רבנים למען הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", שחקר את דיני הנפשות בין עם ישראל לשאר העמים, ודן בהלכות הריגת גויים בעתות שלום ובעתות מלחמה.

והנה שוב, כן שוב, קם לו הרב עובדיה יוסף, מנהיגה "הרוחני" של ש"ס, דורש ומכה בנו פעם נוספת: "שייתמו אויבינו ושונאינו, אבו מאזן וכל הרשעים האלה שיאבדו מן העולם, יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר, בישמעאלים, בפלסטינים האלה - רשעים צוררי ישראל", כפי שצוטטו דבריו השבוע.

נפלאו ממני דרכי אנשי הדת. נפלאו ממני גם דרכי הפוליטיקאים מפה ומשם. נפלאה ממני דרך פוליטיקאי, הנוהג כדג וממלא פיו מים למשמע דברי השטנה, ונפלאה ממני דרך איש הדת, המזדחל לו כנחש ואורב לטרף קל בדרשה לקראת הימים הנוראים.

נפלאה ממני דרך פוליטיקאי גזען שאוטם את אוזניו למשמע הדברים כאן, בעוד הוא אץ לצטט על כל במה אפשרית דברים דומים מן העבר השני. נפלאה ממני דרך איש הדת הנוהג כמנאפת, בולע את דברי הבלע ומוחה פיהו, ואומר: לא שמעתי און, כמי שרוצה לומר במלים אחרות: דבריו של הרב הוצאו מהקשרם. על כגון אלה כבר נאמר כי רגזה ארץ "תחת עבד, כי ימלוך".

אני שומע את הדברים וקורא את התגובות שלא איחרו לבוא בעקבותיהם, מפה ומשם. אני לא יודע אם לבכות או לצחוק. צחוק הגורל הוא שדבריו של הרב המנאץ נשמעים כל כך מוכרים לאוזן שלי בתרגום מן הערבית. משל שמו של הרב לא היה עובדיה כי אם עבדאללה, ומשל לא היה הרב נואם, מטיף ודורש בעברית, כי אם בערבית.

מכאן נשנות הקריאות בעברית: "ייתמו שונאינו ויכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר, בישמעאלים האלה..." ומשם נשמעות, משתקפות, אותן הנאצות בערבית: "אלוהים, הכה והרוס את היהודים צאצאי הקופים והחזירים, אלמן את נשותיהם, ייתם את ילדיהם...", ועוד כהנה וכהנה פניני לשון בשמית צחה.

"אם חס וחלילה איש דת מוסלמי היה מתבטא נגד היהודים באותן מלים הוא היה נעצר מיד", מיהר ח"כ ג'מאל זחאלקה לכתוב ליועץ המשפטי וקרא לו להעמיד לדין את הרב. כנראה שהח"כ הנמרץ איננו יודע דבר וחצי דבר על מורשת הנאצות בערבית. לו היו עוצרים מיד את כל מטיפי השנאה בעברית ובערבית, כי אז היו הידיים של השב"ס הישראלי, הפלסטיני והכלל-ערבי מלאות עבודה.

לא אחת תוהים אנשים, מכאן ומשם, מהיכן כל דברי השטנה האלה באים. אך כהרגלם הם תמיד מסרבים לגעת בשורש הרע. כולם מעדיפים לטמון את הראש בחול. והחול במרחב השמי הזה הוא חול טובעני, מאוד טובעני.

ובכן, הגיע הזמן להציג את הדברים כהווייתם. אין צורך להתפתל בפרשנויות שונות ומשונות. כל דברי הבלע, הן בעברית והן בערבית, יונקים את השנאה מאותו ביב שופכין, מאותו עטין המתקרא מונותיאיזם. וכאשר בעטין זה נמהלים יחד גם אלוהים וגם קוד שבטי, הרי שרק תמהיל רעיל יוצא ממנו.

ישנו אנטידוט המבטל את השפעת הרעל הזה. צריך רק אומץ להשתמש בו. קוראים לו הפרדת הדת מהמדינה. ואם תרצו במלים אחרות, הוצאת הקדוש ברוך הוא מחוץ לחוק.
*
פורסם: הארץ, 1 בספטמבר 2010

***
For English, press here
*

כל הפרטים

יהודית? דמוקרטית?

יהודית? דמוקרטית?

(מכתבים)

"מדינה שחורה ודמוקרטית?"; "צרפתית לעומת יהודית"; "עדה יהודית, לא לאום"; "מתכון לאתנוקרטיה"; "מדינה ערבית זה בסדר?", וכו'... כותרות מכתבים למערכת "הארץ" בתגובה על הדיון בשאלה "מדינה יהודית ודמוקרטית"...

ראובן מירן: מדינה שחורה ודמוקרטית?

בתגובה על "מסעדה יהודית ודמוקרטית" מאת סלמאן מצאלחה ועל "והמדינה, היא נאמנה?" מאת ניב גורדון ("הארץ", 8.8)

שני המאמרים המעולים מתכתבים ביניהם ומשקפים, למרבה הצער, את המציאות בישראל.

המשך הגדרתה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" ודחיית הגדרתה כמדינה דמוקרטית ינציחו את הסכסוך הפנימי הקיים בין אזרחיה, יהודים וערבים.

אילו היה נלסון מנדלה מגדיר את דרום-אפריקה העתידית כ"מדינה שחורה ודמוקרטית" היה האפרטהייד נמשך, או שהיה מסתיים במרחץ דמים. אבל מנדלה, בנאומו בבית המשפט שלושים שנה לפני שנבחר לנשיאות ארצו, הצהיר שהוא לוחם נגד שליטת הלבנים בשחורים ונגד שליטת השחורים בלבנים, ובעד "חזון החברה החופשית והדמוקרטית שהכל חיים בה בהרמוניה ובשוויון הזדמנויות".

ואצלנו, זה עשרות שנים, עצם המחשבה שמדינה יכולה להיות דמוקרטית בלי להיות מדינת כל אזרחיה מצביעה על פרדוקס הרה אסון.

מדינה המאמינה שהיא יכולה להיות דמוקרטית בלי שתהיה שייכת לכל אזרחיה ונאמנה להם במידה שווה - סופה שתפנה את מקומה לדיקטטורה או שתתפורר.

בנימינה

פורסם ב - 10/08/10

*****

מרים אורן: צרפתית לעומת יהודית

בתגובה על מכתב למערכת "מהות האנטי ציונות" ("הארץ", 12.8)

אורי הייטנר הגיב על מאמר של סלמאן מצאלחה, ואמר ש"כל טענתו היתה מאבדת כל ערך אילו מוקד ההשוואה היה ?מדינה צרפתית ודמוקרטית' או ?מדינה בריטית ודמוקרטית'. איש אינו טוען שיש סתירה בין צרפתיות ודמוקרטיה".

אלא ש"צרפתית ודמוקרטית" אינה דומה כלל ל"יהודית ודמוקרטית". כי כדי להיות צרפתי אדם אינו מוכרח להמיר את דתו, ואילו כדי להיות יהודי עליו להמיר את דתו לדת היהודית. ערבי יכול להיות צרפתי ולהישאר מוסלמי.

אם רוצים להשוות משהו ל"צרפתית ודמוקרטית" - יש להשוות ל"ישראלית ודמוקרטית", וזה דווקא בסדר.

קרית טבעון

פורסם ב - 16/08/10

*****

עוזי אורנן: עדה יהודית, לא לאום

בתגובה על "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 13.8)

פרופ' שלמה אבינרי טוען במאמרו, כי המהפכה הציונית הפכה את העדה הדתית היהודית ל"עם". כמו בכל מדינה בימינו, הוקם גם אצלנו לאום-מדינה, הכולל את כל האזרחים בלי הבדל דת ומוצא. על פי שם המדינה זהו הלאום הישראלי.

עם זאת, בארצות שונות בעולם קיים מאות שנים ציבור המכונה "עם יהודי". ציבור יהודי רחב זה כלל לא עבר את המהפכה הציונית, והוא עד היום עדה דתית. האם ציבור היהודים בישראל גם הוא חלק מן העדה הדתית היהודית, שכאמור קיימת עד היום בעולם?

פרופ' אבינרי סבור שעל יסוד המהפכה הציונית, העם היהודי "יש לו זכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינית". קל לראות ש"העם היהודי" לא נהפך ללאום.

בכל מדינות העולם אין סתירה בין השתייכות ללאום והשתייכות לעדה דתית. היהודים בכל ארצות מגוריהם יעידו על כך. אבל הטענה שהמהפכה הציונית הפכה את העדה היהודית ללאום יהודי איננה נכונה.

נופית

פורסם ב - 17/08/10

*

יוסף זעירא:

מדינת ישראל עם הקמתה המשיכה לדחוק את רגליהם של ערביי ישראל ולנשלם, אך הפעם בסמכות ממלכתית. זה נעשה בדרכים שונות ומגוונות, כמו מתן תפקידים בתחום הקרקעות לגופים יהודיים ולא מדינתיים, כמו קק"ל והסוכנות היהודית, על ידי מדיניות מפלה של פקידי הממשלה, ובעיקר על ידי הפעלת שיקולי ביטחון, שקשה להתמודד עמם בשל החשאיות המוטלת עליהם.

מאז הקמתה השתמשה ישראל במנגנוני המדינה כדי להמשיך ללחוץ ולהדיר את המיעוט הערבי בישראל מאדמותיו, ממרכזי המגורים וממסלולי ההצלחה הכלכלית. למדיניות אפליה זו נוספת בשנים האחרונות הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". הגדרה זו נועדה להעניק לגיטימציה לאותה מדיניות אפליה ונישול.

כל העיסוק במושג "המדינה היהודית והדמוקרטית" לא מתמקד בתרבות היהודית, או בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כפי שמנסה לטעון פרופ' שלמה אבינרי, אלא אך ורק בהסדרת היחסים בין עם הרוב לעם המיעוט, לטובת עם הרוב, כדי שייקל עליו להמשיך להפלות לרעה את עם המיעוט ואף לעשות זאת במסגרת חוקית, או חוקתית. וזה אמור להיות פסול בעיני כל אדם הגון, על אחת כמה וכמה אם הוא דמוקרט.


ירושלים

פורסם ב - 17/08/10

*****

פרופ' אורן יפתחאל: מתכון לאתנוקרטיה

בתגובה על "מה יש בו בשם" מאת אלכס יעקובסון ("הארץ", 19.8)

אלכס יעקובסון טוען, כי אין הבדל בין הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית, או כישראלית דמוקרטית, כי אפליית מיעוטים אפשרית בשני המקרים.

בנסותו להגן על המבנה המשטרי הבעייתי של יהודית ודמוקרטית הוא מתעלם מהבדל קריטי בגיאוגרפיה המשפטית של שני המושגים. ישראל היא טריטוריה חוקית, והגדרת המשטר כישראלי מאפשרת ליצור אזרחות שווה לכל. זכות ההגדרה העצמית המדינתית, המעוגנת בחוק הבינלאומי, היא טריטוריאלית וקשורה ביכולתו של עם ליצור מערכת שלטונית על פי רוחו בטריטוריה נתונה, ובה בלבד.

המשטר נהפך לדמוקרטי, כאשר יש אפשרות לכל תושביו להיכלל בקבלת כל הזכויות והכוח. מדינה ישראלית יכולה, אם כן, באופן תיאורטי, להכיל את כל תושביה כשווים, כי כל המקבלים אזרחות ישראלית יהיו ישראלים, בין שהם יהודים, ערבים או עולים מרוסיה.

אך יהדות, בניגוד לישראליות, אינה טריטוריאלית, אלא אתנית או דתית. מכאן שהיא אינה יכולה להיות הבסיס להגדרה עצמית מדינתית לפי החוק הבינלאומי ואינה יכולה להיות תשתית לדמוקרטיה מלאה, אלא לאתנוקרטיה.

יעקובסון מביא את דוגמת שווייץ, אבל הרי שם כל אזרחי הטריטוריה הם שווייצים, בין שהם גרמנים, צרפתים או מוסלמים. כל זאת מפני שזהות-העל של המדינה היא שווייצית-טריטוריאלית, ולא אתנית או דתית.

בניגוד לטענותיו, כמו ששווייץ היא שווייצית כך ישראל היא ישראלית, ולא יהודית. לכן הנוסחה של ישראלית ודמוקרטית אפשרית בצורה מלאה, בעוד שהנוסחה יהודית ודמוקרטית תמיד תוביל לגלישה למשטר אתנוקרטי, ותמשיך לגרום לסכסוכים אתניים ולאי יציבות מסוכנת.

באר שבע

פורסם ב - 24/08/10

*****

פרופ' חיים אבני: ארץ-ישראל מעוגנת בתודעה

בתגובה על "תיקון יהודי דמוקרטי" מאת לב גרינברג ("הארץ", 23.8)

"בניסיון להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, הציונות חתרה לאחד אותו באמצעות שפה אחת ולרכזו בטריטוריה אחת", כותב לב גרינברג. "במקום לבחור באחת משפות היום-יום שדיברו היהודים, נבחרה שפת הקודש, העברית", הוא מוסיף.

אבל גרינברג מתעלם מהעובדה שהעברית היתה שפת התרבות הכתובה והנלמדת, שאיחדה את העם היהודי בכל תפוצותיו, בטרם היות הציונות וגם לאחר היווצרותה. הוא מתעלם מכך שהעברית היא שפת תרבותו של העם היהודי.

"גם ביחס לטריטוריה - חילונים גמורים חשבו אמנם שאפשר ליישב את היהודים באוגנדה או בארגנטינה", ממשיך גרינברג, "אבל כוח המשיכה של ארץ-ישראל הכריע".

חילונים גמורים אלה היו גם בורים גמורים לגבי הטריטוריות שעליהן הם התווכחו, וחוששני שגרינברג, המזכיר היום טיעון זה ללא הסתייגות, אינו שונה מהם. אוגנדה וכל יתר הטריטוריות הרבות שהועלו בראשית המאה ה-20 כיעד להקמת מדינה יהודית, היו שטחים בשליטת המעצמות הקולוניאליות. דעתה של האוכלוסייה המקומית שישבה בשטחים אלה לא הובאה בחשבון.

אילו אכן היינו מגיעים אליהם, לא היתה לנו אז זכות קיום כלשהי בהם. זכות כזאת בוודאי לא היתה לנו היום, בעידן הדה-קולוניזציה.

בארגנטינה, רפובליקה עצמאית, ראה רק אדם אחד - הברון מוריס דה הירש - יעד להקמת "מעין מדינה יהודית" ואף זאת ברגע היסטורי מסוים וקצר. אילו ידעו מנהיגי ארגנטינה באותו רגע היסטורי שבכך מהרהר הברון אדיר הכוח שהקים בארצם את מפעל ההתיישבות היהודית הגדול והיחיד בגולה - גורלה של יהדות ארגנטינה היה שונה לחלוטין. לעומת זאת היתה ארץ-ישראל - ועודנה - מעוגנת בתודעתם של היהודים ושל העמים הנוצריים, כצור מחצבתו של העם היהודי. לכן יכלה הציונות לטעון לזכויותינו בארץ ולזכות בהכרה בינלאומית בטענה זו.

כל זה לא בא לפגוע במעמדו של סלמן מצאלחה כאזרח שווה זכויות מלאות במדינה היהודית והדמוקרטית. ערביי ישראל ובני עמם שמעבר לגבול המיועד בין מדינת ישראל לפלסטין, אינם פטורים מחובה של הכרה והבנה של "האחרות" שלנו. רק הכרה הדדית זו תוכל להוות בסיס לדו-קיום בשלום.

ירושלים

פורסם ב - 27/08/10

*****

משה אזר: מדינה ערבית זה בסדר?

בתגובה על "תיקון יהודי דמוקרטי" מאת לב גרינברג ("הארץ", 23.8)

לב גרינברג טוען, ש"אם המדינה מוגדרת לפי דת היא לא יכולה להתייחס בצורה שווה לכל אזרחיה", ולכן צדק סלמאן מצאלחה כשטען שלא תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית.

ואולם, ישראל לא הוגדרה מעולם על פי הדת היהודית. במגילת העצמאות נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". השם "מדינה יהודית" מקביל ל"מדינה ערבית" שבהחלטת החלוקה של האו"ם (החלטה 181 מ-1947), והקבלה זו מקרבת את המדינה היהודית דווקא למדינת לאום ומרחיקה אותה ממדינת דת.

אבל לא זה העיקר, כי בין כך ובין כך לא קיימת הגדרה משפטית או פוליטית, המגדירה את ישראל כמדינה דתית (מדינת הלכה). קיימים רק חוקים דתיים, שהמדינה (החילונית) אימצה לעצמה. אם יש אפליה נגד מי שאינם יהודים היא אינה נובעת מ"העובדה המצערת כי הפרויקט של חילון העם היהודי נכשל", אלא מאפליית האחר, זה שאינו משתייך לעם היהודי, או לדת היהודית, או לקבוצה האתנית היהודית.

חילון העם היהודי אינו מביא מניה וביה לדמוקרטיה, הוא רק תנאי הכרחי אך לא מספיק. לכן במקום לצאת נגד עצם האפשרות שתיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית, על גרינברג לקרוא להפרדת הדת מהמדינה, ואזי פירושו של המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" יהיה: מדינה יהודית חילונית ודמוקרטית.

אם מרבית היהודים החילונים אזרחי ישראל מגדירים את עצמם כיהודים, גם המדינה היהודית החילונית רשאית להגדיר את עצמה כמדינה יהודית. וזאת למעשה היתה כוונת מחברי הכרזת העצמאות: הקמת מדינה יהודית חילונית (ודמוקרטית) בארץ ישראל.

חיפה

פורסם ב - 29/08/10

***

ד"ר שלמה אריאל: בין הרב יוסף לחומסקי

בהמשך לוויכוח על זהות היהודים כלאום או כקהילה דתית, ועל זכותם למדינת לאום משלהם, מן הראוי לזכור שמגילת העצמאות היא מסמך חילוני, המבסס את זכות העם היהודי להקים מדינת לאום בארץ ישראל על נימוקים היסטוריים ולא דתיים.

הדת היהודית מהווה חלק, חלק בלבד, מן המורשת התרבותית-הלאומית של העם היהודי והיא עצמה דת-לאום, שהמיתוסים, הסמלים והטקסים המרכזיים שלה מתייחסים אל היהודים כאל אומה וגם אל הקשר שלהם אל ארץ ישראל.

הזיקה ביני, אתיאיסט גמור, לבין יהודי יוצא אתיופיה, חברי היהודי המנהל אורח חיים בודהיסטי, הרב עובדיה יוסף ופרופ' נועם חומסקי, יהודי אמריקאי בן למורה לעברית - אינה זיקה דתית אלא זיקה הנובעת מהיותנו שותפים לאותה מורשת תרבותית-לאומית.


רמת גן

פורסם ב - 29/08/10

***

________
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
ב. מיכאל, "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית"
***

כל הפרטים

ב. מיכאל: עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית

ב. מיכאל

עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית

פרופסור שלמה אבינרי (הארץ 13.8.10) מתפלמס עם סלמאן מצאלחה שהלעיג על הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" והשווה אותו לביטוי "מדינה מוסלמית ודמוקרטית" (הארץ, 9.8.10).

אבינרי מחליט ללמוד מן העקיצה הזאת כאילו שולל מצאלחה את קיומו של עם יהודי ואת זכותו להגדרה עצמית, ויוצא בשצף-קצף להגנת העם, המדינה, והביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית".

אך אבינרי עושה לעצמו חיים קלים. בעיקביות נוחה ושימושית הוא מתעלם מעובדה אחת מכרעת ומהותית: מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה הסמכות הבלעדית לקבוע מי משתייך לעמָהּ, מופקדת בידיהם של כוהני איזושהי ישות מִיתִית טרנסצנדנטלית, שאינה מרבה להשתתף בשיח הציבורי, וגם אינה כפופה לשום בן-תמותה (זולת משרתיה...).

אבינרי גם מבקש להשוות בין העם היהודי בישראל לבין עמים אחרים בתבל. לדידו, "מדינה יהודית" כמוה כמדינה פלסטינית, מדינה הולנדית, מדינה פולנית, מדינה אנגלית. מדינה-מדינה ועמה. אך להשוואה הזאת אין שחר. לא קאדי קובע מיהו פלסטיני. לא הארכיבישוף מקנטרברי קובע מיהו אנגלי. לא קרדינל בוורשה קובע מיהו פולני ולא האייטולות באיראן קובעים מיהו פרסי. רק כאן, רק בישראל בוטלו כל המבחנים המקובלים להשתייכות אתנית ולאומית. לא תרבות, לא שפה, לא מקום לידה, לא רקע היסטורי, לא שותפות גורל... כל אלה לא קובעים. רק חותמת הלבלרים הקלריקליים קובעת האם אדם שייך לעם וללאום, אם לאו.

התוצאה היא פאראדוכס די מגוחך: במקום שמדינת-ישראל תממש את זכותם של יהודים להגדרה עצמית, היא הפכה למקום היחיד בתבל השולל מהם את הזכות להגדיר את עצמם. בכל שאר העולם רשאי אדם להגדיר עצמו כיהודי, וקהילות יהודיות יכולות לאוספו לחיקן בכל דרך הנראית להן. שום חוק לא מונע זאת מהן. רק בישראל הוצאה הזכות הזאת אל מחוץ לחוק.

והפאראדוכס עוד מעצים והולך כאשר מבינים כי בעוד העם היהודי בכל רחבי העולם הוא אכן עָם לכל דבר ועניין, דווקא בישראל הוא שב ונעשה לקהילה דתית בלבד. כת שהגדרתה מסורה לחלוטין בידי כלי-קודש ותעודות הכשרות שלהם.

אפשר לומר שזהו כשלונה הנורא ביותר של מה שאבינרי מכנה "המהפכה הציונית". היא התכוונה להפוך עם ללאום, וסופה שהפכה חלק מן העם לקהילה דתית.

ולכן, כל עוד לא התעשתה מדינת ישראל ועקרה מן הידיים הקלריקליות את הסמכות הבלעדית לקבוע מי משתייך לאותו עָם שאת זכותו להגדרה עצמית היא מתיימרת לממש – צודק סלמאן מצאלחה: "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא ביטוי מגוחך בדיוק כמו "מדינה מוסלמית ודמוקרטית".

ואם ההשוואה הזאת מעליבה את פרופסור אבינרי, הוא יכול להרהר בהשוואה הבאה: "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא ביטוי הגיוני ורב-תוכן בערך כמו "עגבניה פרבוסלאבית ורפובליקנית".

ירושלים, 15.8.2010

*
ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
לב גרינברג, "תיקון יהודי דמוקרטי"
______________________________

כל הפרטים

לב גרינברג: תיקון יהודי דמוקרטי

לב גרינברג: "כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון."....

לב גרינברג

תיקון יהודי דמוקרטי

כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון ("עם פלסטיני כן ועם יהודי לא?" "הארץ", 13.8) בתשובתו לסלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", "הארץ" 9.8), ותוקף אותו כגזען. ואולם, מצאלחה לא טען שאין עם יהודי ושאין לו זכות הגדרה עצמית. טענתו פשוטה: אם המדינה מוגדרת לפי דת היא לא יכולה להתייחס בצורה שווה לכלל אזרחיה, כפי שנדרש ממשטר דמוקרטי.

נכון שהציונות התכוונה מראשיתה להפוך את העם היהודי מקהילה דתית ללאום מודרני, אבל אבינרי מתעלם מהעובדה המצערת כי הפרויקט של חילון העם היהודי נכשל. אין למדינת ישראל הגדרה חוקית ליהדות חוץ מההגדרה הדתית, אין בה הכרה בזהות לאומית ישראלית המוגדרת על בסיס האזרחות, וגם אין הכרה בלאומיות עברית המוגדרת תרבותית.

ההשוואה למדינות אחרות בהן קיימת "זיקה בין הדת ללאומיות" אינה רלוונטית, מפני שבאותן מדינות יש הגדרה חילונית של המדינה והאזרחות. אפשר להיות יהודי פולני או יהודי מצרי, אבל אי אפשר להיות יהודי מוסלמי או יהודי נוצרי.

בניסיון להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, הציונות חתרה לאחד אותו באמצעות שפה אחת ולרכזו בטריטוריה אחת. היו סביב זה ויכוחים ומאבקים, שהוכרעו לטובת שמירת הדת במרכז הגדרת הקולקטיב הלאומי. במקום לבחור באחת משפות היום-יום שדיברו היהודים נבחרה בשפת הקודש, העברית.

גם ביחס לטריטוריה - חילונים גמורים חשבו אמנם שאפשר ליישב את היהודים באוגנדה או בארגנטינה, אבל כוח המשיכה של ארץ ישראל הכריע. התנ"ך הפך מטקסט דתי ל"קושאן של הציונות", הנימוק לתביעת הבעלות על הטריטוריה. כלומר, במקום להביא לחילון היהדות, הציונות הפכה את הדת למרכז של הגדרת הזהות הלאומית והפכה את מדינת ישראל לכלי של פרויקט הגאולה הדתית, במיוחד עם כיבוש מחוזות התנ"ך וההתנחלות בהם מאז 1967.

הגדרת מדינת ישראל כדמוקרטית בלבד וביטול זכויות היתר של היהודים, אינם מנוגדים לציונות ובוודאי לא ליהדות. הזיקה ליהדות תישאר בלוח השנה ובשפה העברית, בשם המדינה וגם ברוב היהודי (אם נשכיל להשתחרר מהשליטה על הפלסטינים בשטחים).

הדמוקרטיה נשענת על ערכים אוניוורסליים של היהדות, כגון: "ואהבת לרעך כמוך", ו"חוק אחד יהיה לך ולגר". זה מחייב ניתוק בין הדת למדינה, דבר שייטיב עם שני הצדדים. כי במצב הנוכחי, לא רק הדת משחיתה את המדינה, גם המדינה משחיתה את הדת וגורמת להקצנה הלאומנית שלה.

למה אין בישראל מדינת לאום מודרנית דמוקרטית? אני חושד שהיהודים החילונים אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שמעניקה להם המדינה היהודית. בהעדר הגדרה אחרת ליהדות, הם מוכנים לקבל עליהם את עול הממסד הדתי ולוותר על הדמוקרטיה והשוויון. בעיני, זוהי המשמעות של המשך ההגנה הבלתי אפשרית על "מדינה יהודית ודמוקרטית".

אוי לציונות שכזאת, שמרנית ושבעה, חסרת מעוף וחזון. אחרי כישלון כל כך צורב, כדאי להתחיל לחשוב על תיקון. תיקון הוא מושג כשר, גם יהודי וגם דמוקרטי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 23 באוגוסט 2010

***

For English, press here

***

ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
*

כל הפרטים

אורי אבנרי: כשאת אומרת לא

אורי אבנרי: "במאמרו טען [שלמה] אבינרי בלהט שישראל היא מדינה יהודית כשם ש"פולין היא מדינה פולנית ויוון היא מדינה יוונית"...

אורי אבנרי

כשאת אומרת לא
(או: פיטריות רעילות)

בימים שלפני ניצחון הפמיניזם, שרה להקת "התרנגולים" הפופולארית: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"

שאלה זו קיבלה כבר את תשובתה. עכשיו בא לי יותר ויותר לשאול: "כשאתם אומרים ציונות, למה אתם מתכוונים?"

זוהי גם התשובה שלי, כאשר שואלים אותי אם אני ציוני.

כשאת אומרת ציונות, ולמה את מתכוונת?

בימים האחרונים צומחים אצלנו גופים להגנה על הציונות כמו פטריות אחרי הגשם. פטריות רעילות.

כל מיני מיליונרים אמריקאיים – וביניהם אילי בתי-הימורים, אלופי בתי-זונות, מלביני הון ומעלימי-מס למיניהם – המממנים גופים "פטריוטיים" בישראל, כדי שינהלו את מלחמת-הקודש ה"ציונית".

ההסתערות נערכת לאורך כל החזיתות. ארגונים אחדים שמו להם למטרה לטהר את האוניברסיטות מפוסט-ציונים. הם מאיימים בחרם-תרומות, מטילים מורא על הנשיאים והרקטורים ומהלכים אימים על פרופסורים וסטודנטים.

לאמריקאים זה מזכיר ללא ספק את תקופת-האימים של הסנטור ג'ו מקארתי, שאימלל אלפי אנשי-רוח, פרופסורים ואמנים, ודחף רבים מהם להתאבדות או לגלות. לאירופים הם עלולים להזכיר את הימים שבהם הלשינו פרופסורים "אריים" על חבריהם הבוגדים, וכאשר סטודנטים בחולצות חומות השליכו את עמיתיהם היהודים מהחלונות.

זוהי רק גיזרה אחת של ההסתערות הגדולה. יש גוף המפרסם בגאווה שהוא מעביר קורס למאות ציונים מקצועיים במטרה לטהר את "ויקיפדיה", האנציקלופדיה במקוונת, מתכנים פוסט-ציוניים, ולשתול בה ערכים ציוניים.

המושג "פוסט-ציוני" מככב בתעמולה של כל עשרות – ואולי מאות – הגופים הממומנים על-ידי המיליונרים של לאס-וגאס ודומיהם בארצות-הברית כדי להחזיר בארץ את עטרת הציונות ליושנה.

למה דווקא המושג הזה? הכוונה היא לאנשי שמאל, אבל מי שמתקיפים את "השמאלנים" מזהים את עצמם כאנשי-ימין, והרי אנשי הימין הקיצוני רוצים להיראות דווקא כאנשי המרכז הפטריוטי. זה גם לא יפה ולא נאור לדבר על פרופסורים "ליברליים" או "מתקדמים". "פוסט-ציונים" הוא המקבילה הישראלית ל"אדומים" של מקארתי ו"יהודים" של קודמיו בגרמניה. הוא מתאים לבוגדים, לקשר אימתני.

אבל מה זה "פוסט ציוני"? מדוע לא פשוט "אנטי-ציוני"?

עד כמה שאני זוכר הייתי הראשון שהשתמש במושג זה. נתתי עדות במשפט-דיבה שהגשנו, חבריי ואני, ב-1976 נגד ארגון שטען כי "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", שאותה הקמנו אז, היא גוף "אנטי-ציוני". הסברתי לשופטת את השקפתי: שהציונות היא תנועה היסטורית, רבת אורות וצללים, שסיימה את תפקידה עם הקמת המדינה. מאז בא במקומה פטריוטיזם ישראלי. "פוסט ציונות" פירושה שאחרי הקמת המדינה החל שלב היסטורי חדש. "פוסט-ציוני" יכול להעריץ או להעריך את הישגי התנועה הציונית ו/או למתוח עליה ביקורת. הוא לא אנטי-ציוני.

השופטת קיבלה את טענתי ופסקה לטובתנו. קיבלנו פיצויים גדולים. כיום אני האדם החי היחידי בישראל שיש לו תעודה משפטית המעידה שאינו אנטי-ציוני – כמו שרק אדם ששוחרר מבית-חולים פסיכיאטרי יש לו אישור רשמי שהוא שפוי.

מאז קנה לו המושג "פוסט-ציוני" מהלכים בחוגים אקדמיים, וניתנו לו פירושים שונים ומגוונים, איש-איש וטעמו.

אבל בפי המקארתים החדשים שלנו, זה הפך להשמצה פשוטה. פוסט-ציוני הוא בוגד, עוכר-ישראל, אוהב ערבים, משרת האויב, חלק מהקשר העולמי להרס המדינה הציונית.

אבל מה זאת מדינה ציונית? ומה זאת מדינה יהודית?

שלמה אבינרי, פרופסור מכובד לפילוסופיה, פירסם באחרונה מאמר, שבו טען בלהט שישראל היא מדינה יהודית, ושהיא צריכה להיות כזאת. המאמר כבר עורר ויכוח סוער.

קיבלתי כמה מכתבי-מחאה מאנשים שחשבו, בטעות, שאני הוא המחבר. זה קורה מדי פעם. לפני שנים הזכיר השבועון הבריטי היוקרתי "אקונומיסט" את שמי במקום שמו, וניאות כעבור שבוע לפרסם "התנצלות בפני שניכם".

אבל ההבדל הוא גדול. אבינרי הוא פרופסור חשוב, חניך תורת הגל, מומחה לתולדות הציונות, מנכ"ל לשעבר של משרד-החוץ וציוני אדוק. אני, כידוע, אינני פרופסור, לא סיימתי בית-ספר יסודי, מעולם לא הייתי דובר ממשלתי ויחסי לציונות מורכב מאוד.

במאמרו טען אבינרי בלהט שישראל היא מדינה יהודית כשם ש"פולין היא מדינה פולנית ויוון היא מדינה יוונית". הייתה זאת תגובה על מאמרו של הוגה פלסטיני אזרח-ישראל, סלמאן מצאלחה, שטען כי לא יכולה להיות מדינה יהודית, כשם שלא תיתכן "מדינה מוסלמית" או "מדינה קתולית".

איך אפשר להשוות, נזעק אבינרי. הרי היהודים הם עם! ישראל שייכת לעם היהודי, שדתו היא הדת היהודית.

הגיוני, לא?

לאו דווקא. הנמשל אינו דומה למשל.

אם פולין שייכת לפולנים ויוון ליוונים, כי אז ישראל שייכת לישראלים. אבל ממשלת-ישראל אינה מכירה בקיומה של אומה ישראלית. (בתי-המשפט עדיין לא פסקו בעניין העתירה שהגשנו, ובה דרשנו להכיר בנו כבמי ששייכים לאומה הישראלית.)

אילו דרש אבינרי להכיר בכך שישראל שייכת לישראלים כמו שפולין שייכת לפולנים, היינו מוחאים לו כפיים. אך הוא טוען שישראל שייכת ליהודים. ומיד צצות שאלות עקרוניות.

למשל: איזה יהודים? היהודים שהם אזרחי ישראל? ברור שלא לכך הוא מתכוון. הוא מתכוון ל"עם היהודי" המפוזר בעולם, עם שמרבית בניו ובנותיו משתייכים לאומה האמריקאית, הצרפתית, הארגנטינית – וכן, גם לאומה הפולנית ולאומה היוונית.

ואיך הופך אדם לאמריקאי? על-ידי קבלת האזרחות האמריקאית. איך הופך אדם לצרפתי? על-ידי הפיכתו לאזרח הרפובליקה הצרפתית. איך אדם הופך ליהודי?

הה, הנה הבעיה. לפי חוקי מדינת-ישראל, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או התגייר, ולא עבר לדת אחרת. כלומר: ההגדרה היא דתית, ורק דתית. כמו מוסלמי או קתולי. בהחלט לא כמו פולני או יווני.

יש בישראל מאות אלפי אזרחים שעלו מרוסיה ובנותיה, שאינם יהודים על פי ההגדרה הדתית. הם רואים בעצמם ישראלים לכל דבר, דוברים עברית, משלמים מסים, משרתים בצבא. אך אין הם שייכים לאותו עם יהודי, שלפי אבינרי המדינה שייכת לו. כמו מיליון וחצי האזרחים שהם ערבים פלסטינים. המדינה היהודית אינה שייכת להם, גם אם הם נהנים - לפחות להלכה - מזכויות-אזרח מלאות.

במלים פשוטות: המדינה שייכת, אליבא דאבינרי, למיליוני בני-אדם שאינם חיים בה והמשייכים את עצמם לאומות אחרות, אך אינה שייכת למיליוני בני-אדם החיים בה והבוחרים לכנסת.

מי קבע שזו "מדינה יהודית"? אבינרי, ורבים אחרים, טוענים שאופי המדינה נקבע בהחלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, שחילקה את הארץ בין "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית".

לא נכון.

האו"ם לא החליט על הקמת מדינה השייכת לכל היהודים בעולם, וגם לא על הקמת מדינה השייכת לכל הערבים בעולם. ועדת האו"ם, שבדקה דרכים ליישוב הסכסוך בין היהודים והערבים בארץ, פסקה (בצדק) שהפיתרון היחידי האפשרי הוא שלכל אחד משני הציבורים הלאומיים האלה תהיה מדינה משלו. ותו לא.

בקיצור: המילים "יהודית" ו"ערבית" בהחלטת האו"ם אינן מתייחס לאופי המדינות, אלא רק להגדרת הציבורים בארץ, שיקימו את המדינות. אין להן שום משמעות אחרת.

אבל פרופסור שיגיע למסקנה זו, יש להוקיעו כ"פוסט-ציוני" ולגרשו מהאוניברסיטה שלו. אליבא דמקארתים הקטנים שלנו, עצם הוויכוח על כך אסור בהחלט. אסור לחשוב. אסור לכתוב. בוודאי אסור לדבר. בכל אוניברסיטה יישבו מפקחים ציוניים, שיקבלו דיווחים על הרצאות הפרופסורים, יבדקו את פרסומיהם, ידווחו על הלשנות של סטודנטים על עמיתיהם וישמרו על טוהר אידיאולוגי. כמו ה"פוליטרוקים" – הקומיסרים הפוליטיים - בברית-המועצות. כמו ב"המהפכה התרבותית" בסין, כשאלפי פרופסורים ואינטלקטואלים אחרים נשלחו למחנות-עבודה ולכפרים נידחים.

אבל תוצאת פעולתם עלולה להיות שונה מזו שהם מקווים לה. במקום להפוך את המושג "פוסט-ציונים" למילה נרדפת לבגידה, הם עלולים להפוך את המושג "ציונות" למילה נרדפת לפשיזם, למשוש ליבם של כל המטיפים בעולם לחרם על "המדינה היהודית". כשהאוניברסיטות הישראליות תהיינה מטוהרות מהוגי-דעות שאינם הולכים בתלם, יהיה קל מאוד להחרים אותן.

כשאת אומרת ציונות, האם את מתכוונת לחזון הרצל או לפשיזם יהודי?
*
פורסם: גוש שלום, 21 באוגוסט 2010

***

For English, press here

For German, press here
***

ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
*

כל הפרטים

תקינות פוליטית של משורר

סלמאן מצאלחה

תקינות פוליטית של משורר

"המוסיקה של המגרב היא מוסיקה ענייה, מוגבלת ולא מתוחכמת", לחש באוזני מוסיקאי כורדי-טורקי בקונצרט שהתקיים בדרום צרפת בחודש שעבר במסגרת פסטיבל "קולות הים התיכון".

כיוון שאינני מצוי ברזי המוסיקה ניסיתי, בשובי לארץ, לברר את הסוגיה עם חבר, מוסיקאי פלסטיני. "אכן, זהו המצב", אישר בנחרצות את הדברים ואף הוסיף כהנה וכהנה דברי מליצה בנדון. כדי לחדד את דבריו המשיל את המוסיקה במגרב ליצירות של פלוני ואלמוני, הנמנים עם מה שמכונה "משוררים לאומיים פלסטינים", שכתיבתם מליצית, חלולה וריקה מתוכן. לו היו אמירות כאלה יוצאות מפי מבקר ממוצא אירופי, בוודאי היו חסידים שוטים של התקינות הפוליטית ששים להדביק לאומרם תווית של גזען.

נזכרתי בדברים אלה בעקבות הסערה "המזרחית" התורנית שקמה למשמע דבריו של נתן זך על מצב התרבות בארץ. הסערה חשפה טפח מהמתח הקיים בין חסידי המזרח לבין חסידי המערב. במהרה נזרקו לחלל האוויר ביטויים כמו "תרבות גבוהה", "תרבות נמוכה" ו"גזענות".

לא אחת בעבר מצאתי את עצמי צופה מן הצד בפרשות כאלה, כמי שנמצא במעמד של "ישחקו היהודים לפנינו". אך כיוון שהנושא כמדומני אינו נחלת "בני המיעוטים" במרחב הזה, כלומר היהודים, יוצאי ערב ומערב גם יחד, מן הראוי להפסיק להיות צופה פסיבי משועשע.

ההיסטוריה האנושית מראשיתה ועד ימינו ידעה עליות ומורדות בכל תחומי החיים, ובין היתר בחיי התרבות. בני אדם מכל המינים, העמים, הצבעים והגזעים יצרו בעבר ויוצרים כיום תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. אופנת התקינות הפוליטית, שמצאה לה אחיזה בחקר התרבות ובשיח הציבורי בעשורים האחרונים, חוסמת את הדרך בפני כל אפשרות של שיפוט המבחין בין טוב לרע, בין יפה למכוער ובין גבוה לנמוך.

זוהי גישה המציבה את כל מה שמוצג בדוכני התרבות על אותה סקאלה ערכית, ואף דורשת לכבד הכל. אך חסימת הדרך מכל ביקורת ושיפוט של המוצגים בשוק, היא זו שמדרדרת את התרבות האנושית, ולא להיפך.

משום כך אפשר לומר, שיש תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. לא צריך לברוח מדיון ומהתמודדות עם סוגיות כאלה. האם קשה להבין, למשל, שגזענות ואפליה משתייכות לתרבות הנמוכה, לעומת התרבות הגבוהה של שוויון בין כל בני אנוש? מיותר לציין, כי תרבות גבוהה אינה נחלת המערב לבדו, כפי שתרבות נמוכה אינה נחלת המזרח לבדו. שתי הרמות מתקיימות בכל התרבויות. המדד היחיד המבדיל בין השתיים הוא מידת העידון שהן יוצרות בנפש האדם. הגבוהה היא זו המעדנת את נפש האדם ומחדדת את שכלו, בעוד הנמוכה מוסיפה שכבות איטום על נפשו ושכלו.

כל הקלישאות שנישאו באוויר בעקבות ההערות של זך מעידות יותר מכל על העדר דיון מעמיק בנושא. הכל נשמע כמו תגובה הנשלפת מבטן מלאה מתחים תרבותיים תת-קרקעיים, שאיש אינו אוזר אומץ להציג. וכל זאת מחשש שיטיחו בו סיסמאות נבובות וידביקו על מצחו את תווית הגזען התורן.

צריך לעקור מן השורש את הטומאה המכונה תקינות פוליטית, המסתירה מאחוריה גזענות חשוכה. לא כל ביקורת, אף אם היא בוטה, מקורה בגזענות. מותר, ראוי ואף רצוי לדון בכל הנושאים. חובה לבקר, לשפוט ואף לנקוט עמדה ברורה, אף אם הדברים לא ינעמו לאוזן.

אפשר לומר, בלי להיחשב לגזען, שתרבות הרייטינג, המציצנות והידוענות, שיוצריה יוצאי מערב, משתייכת לקטיגוריה הנמוכה. באותה נשימה גם אפשר לומר, בלי להיות גזען, שהרבה מאוד ממה שמכונה שירה וזמר "מזרחיים" משתייך גם הוא לקטיגוריה הנמוכה, הן מבחינת המוסיקה והן מבחית התכנים.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 20 באוגוסט 2010

***

For English, press here

*

כל הפרטים

אלכסנדר יעקובסון: מה יש בו בשם

אלכסנדר יעקובסון: "מצאלחה קובל על כך שבמציאות הישראלית משמש לעתים הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" תירוץ לאפליה והדרה של המיעוט הערבי. ברור שהוא משמש...", בתגובה על "מסעדה יהודית ודמוקרטית" במדור מאמרים ודעות - הארץ, 19 באוגוסט 2010:

אלכסנדר יעקובסון

מה יש בו בשם

בוויכוח האינסופי על "המדינה היהודית והדמוקרטית" אין לצפות, בשלב מתקדם זה, לחידושים גדולים. איך יכולה מדינה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית? ישאל, כצפוי, השואל (למשל, סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית", "הארץ" 9.8). איך יכול דמוקרט לשלול את זכותו של העם היהודי למדינה? יענה, כצפוי, המשיב.

ואולי הבעיה אינה בזכות למדינה אלא בניסוח, "מדינה יהודית", המזמין פרשנויות אנטי-דמוקרטיות? אולי עדיף למצוא מונח אחר המבטא את אותו עיקרון? אבל הרי "מדינה יהודית" הוא ניסוח כשר למהדרין מבחינת הלגיטימיות הבינלאומית, יותר מכל ניסוח אחר: החלטת החלוקה של האו"ם היא שקבעה, ב-1947, שיש לחלק את הארץ ל"מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", כדי לתת עצמאות לשני העמים החיים בה. ההחלטה גם דרשה משתי המדינות, היהודית והערבית, לכונן משטר דמוקרטי ולהבטיח את זכויות המיעוטים. אז איך אפשר לטעון שמדינה יהודית "בהגדרה" אינה יכולה להיות דמוקרטית? עובדה שאפשר.

מצאלחה קובל על כך שבמציאות הישראלית משמש לעתים הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" תירוץ לאפליה והדרה של המיעוט הערבי. ברור שהוא משמש. השאלה היא אם ויתור על הביטוי יקשה במשהו על האפליה. זוהי אשליה גמורה. נניח שמחקנו את הביטוי "מדינה יהודית". מה יעשה אז אותו מסעדן שמצאלחה חושד בו היום שהוא עלול להכריז על המסעדה שלו כ"יהודית ודמוקרטית" (כדי להצדיק הדרה של לקוחות ערביים)? הוא יכריז, ללא קושי, על המסעדה כ"ישראלית", המיועדת לישראלים אמיתים, לאלה המשתייכים לעם ישראל. מי ימנע ממנו לפרש כך את המונח "ישראלי"?

היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו.

אז אולי שורש הרע הוא בשם "ישראל" עצמו? אולי נמצא למדינה שם ניטרלי יותר - שווייץ על הירקון, למשל? אולי. בינתיים כדאי לראות מה קורה בשווייץ המקורית. על דגלה של מדינה זו מתנוסס כידוע סימן הצלב, אולם אזרחיה אינם מסתפקים בכך. באחרונה הם הלכו לקלפי, בסדר מופתי כדרכם, והצביעו ברוב מאסיבי בעד חוק האוסר לבנות צריחי מסגדים בארצם היפה. כך הם שומרים על האופי השווייצי של מדינתם. השם "קונפדרציה שווייצית" ניתן גם ניתן לפרשנות כזאת - עובדה. טועה מי שחושב שמדובר בהלכי רוח שווייציים בלבד: לפי שורה של סקרים, הסיבה לכך שלא התקבלו חוקים דומים בארצות מערב אירופיות אחרות היא שבארצות אלה קשה יותר ליזום משאלי עם. לפי אותם סקרים עשרות אחוזים מהאירופים היו רוצים לאסור גם בניית מסגדים, לא רק צריחים.

אנו רחוקים מלהיות שווייץ - אותה דמוקרטיה ותיקה, מבוססת, משגשגת ושלווה בלב אירופה. בוודאי, יש כאן לא מעט בעלי דעות קדומות, וסתם גזענים - מסעדנים ולא-מסעדנים. אבל אם נשווה את המצב שבו נמצאת שווייץ למצב שבו נמצאת מדינת ישראל, נראה שאין לנו בכלל מה להתבייש במסעדן הישראלי המצוי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 19 באוגוסט 2010

***

For English, press here

***

ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"

שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

כל הפרטים