חזון העצומות העבשות

סלמאן מצאלחה 

 

  חזון העצומות העבשות

 

עצומת הרבנים שבאה לחזק את רב העיר צפת, שמואל אליהו, ההפגנות שנערכו נגד השכרת דירות ל"זרים" וסיסמאות כגון "בנות ישראל לעם ישראל", מגלות רק את קצה קצהו של קרחון הגזענות האפלה שהיתה רדומה ועטופה בנוצות מרופטות. גזענות זו הסתתרה שנים רבות מאחורי שיח עקר על מדינה עם "מגילת עצמאות" מכוננת של שוויון אזרחי וכו'. כל אלה שהעלו את המגילה על ראש שמחתם, היו בראש רומסיה השכם והערב בממשלה ובכנסת.

המכתב הנתעב שנחתם על ידי עשרות רבנים הוא שיא "חזון העצומות העבשות" של הגזענות הדתית, הקורמת עור וגידים בישראל. זוהי עצומה המלמדת יותר מכל כי תנועת "כך", הידועה לשמצה, לא היתה אפיזודה חולפת. היא מלמדת שהרב מאיר כהנא, מייסד אותה תנועה, לא היה עשב שוטה כלל וכלל בתוך העולם הרבני. הוא היה בן יקיר של תיאולוגיה מונותאיסטית גזענית, בדומה לשאר ענפיה של תיאולוגיה שבטית בזויה זו שצמחה באזורנו. אומרים לנו, שהציונות שאפה לשחרר עדה דתית, להעבירה מהפך תודעתי ולהופכה עם ככל העמים. כך לפחות מספרים לנו חסידיה. אז מספרים. אולם בהעיפנו מבט חטוף על מה שקרה כאן, קל להבחין בתרמית. שכן, ראו איזה פלא: מרגע שקמה המדינה היהודית היא מיהרה לדחוק את החילוניות האזרחית ואימצה לעצמה את "התקוה", הימנון שכל מהותו דתית. במלים כגון "נפש יהודי הומיה" או "עין לציון צופייה", ברור לאן נושבת הרוח. כך נוצרה לה מדינה שמה שעומד ביסוד הימנונה הוא סוג של תפילה דתית, יהודית ולא ישראלית. לשון אחר, ישראל הפכה באמצעות ההימנון למדינת "שריעה" - מדינת הלכה יהודית ולא מדינה חילונית, מודרנית ומתוקנת. לא חלפו שני עשורים מאז הקמתה של ה"מדינה היהודית", והנה מצאה עצמה ישראל, עם נפשה היהודית ההומיה, לא רק צופייה כי אם שבויה בתוך מלכודת הדבש של כיבוש ציון רבתי. וכך נגע לו השבט בעל ההימנון הדתי בזמנים ובמקומות הטעונים בעבר היסטורי ומיתולוגי. כך, לאחר מלחמת ששת הימים ההם ב-67', הסירה המדינה ה"יהודית-תיאוקרטית" את המסיכה מעל פניה, והחבל ה"יהודי-דתי" הלך והתהדק סביב צווארה המצומק של החילוניות הישראלית. התרכובת של שבטיות ודת היא תרכובת רעילה שמצמיחה רוצחים קנאים. תמהיל רעיל זה הביא לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, על שום שניסה למתוח קו מפריד בין שבטיות ישראלית לבין שבטיות יהודית. הימין, שבדרך כלל שואב את כוחו מן השבטיות הדתית, יצא לכיכרות. לפני שרבין נרצח, לא אחת הוטחה בו הטענה ש"אין לו רוב יהודי". טענה זו היא שהביאה בסופו של דבר לרציחתו על רקע חילול "כבוד המשפחה", כלומר, על רקע חילון וחילול "כבוד השבט" היהודי. הגזענות צצה ועולה על פני השטח כשחברה מאבדת את ביטחונה העצמי ופונה לחפש דרכים להתגוננות מפני השונה שנתפש כמאיים יותר ויותר. ההתגוננות מתבטאת לעתים באמצעות "כיפת ברזל" המופנית כלפי סכנה מבחוץ. איש לא מצביע על השורש העמוק המצמיח את ענפי הגזענות המלבלבים ברחובות. שורש הבעיה טמון עמוק בתוך ראשיהם של אלה שעטרתם הישנה חבויה מתחת לאותה "כיפת מרזל".

 

 * פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 27 בדצמבר 2010

 

 

***

 

 For English, press here 

כל הפרטים

תקשורת מלבה אש

סלמאן מצאלחה

תקשורת מלבה אש

לא רק אצטרובלים התבקעו, נפוצו הרחק מהעץ והציתו עוד בעירה בחורשות. גם אמצעי התקשורת פתחו אולפנים ושיגרו כתבים לשטח, שליבו עוד אש בנוסף לאש שאחזה בכרמל.

לנוכח אסון האוטובוס שעלה באש על יושביו, פינוי תושבים מבתיהם ובקשות הסיוע ממדינות אחרות, המשימה הפעם היתה לטפטף בשידור חי "מידע" שמתקבל ממקורות עלומים על קיומה של "מזימה" כלשהי. הכתבים מיהרו לדווח על מוקדי אש במקומות שונים ולהצביע, כביכול, על "יד מכוונת" מאחורי השריפות.

אבל "היד המכוונת" היא לא יד, אלא זרוע שלטונית עלומה, שטיפטפה לשדרים בשטח את ה"מידע" בניסיון נואש לטשטש את אזלת היד של השלטון המרכזי בטיפול בשריפה ולהסיח את הדעת מרשלנותו וממחדליו על ידי הפניית האשמה קולקטיבית נגד תושבי עוספיה ודלית אל-כרמל, ודרכם להאשים את כלל הציבור הערבי בשריפות. לעומת מקורות עלומים אלה, הרי שמקורות "יודעי דבר" ו"יודעי ח"ן" בחצר מרן שלפו את ברירת המחדל, המנטרה הידועה של חילול שבת, שמסבירה הכל לבורים ועמי ארצות.

על רקע הפאניקה שאחזה בכל לנוכח אזלת היד של מערך הכיבוי, התייצבו השדרים מרצונם לסוג של "מילואים תקשורתי". כל שדר, אם רשע ואם תם או שאינו יודע לשאול, שנקרתה בדרכו הזדמנות לעמוד מול המצלמה, מיהר לדווח ולהפיץ את ה"כביכול מידע" שהוא מקבל במסרונים מאותם מקורות עלומים.

התקשורת, על כל סוגיה וערוציה, מוכרחה לעשות חשבון נפש נוקב. ההתנהגות חסרת האחריות שהיינו עדים לה והתבטאה בטפטוף "מידע" בלי לטרוח לבדוק את מהימנותו היא מסוג הגחלים שימשיכו, בשוך הלהבות, ללחוש מתחת לפני השטח. גחלים אלה מלבות את אש השנאה בין יהודים לערבים, והן עתידות להצית בעירה גדולה יותר כשתיקרה ההזדמנות. וידוע, שלא חסרות לנו הזדמנויות להתפרצויות בארץ המאובטחת.

מן הצד השני, השריפה יכולה להיות הזדמנות לראשי הציבור הערבי לעשות חשבון נפש ולהפגין מנהיגות אזרחית חכמה למען הציבור שהם אמורים לייצג ולמען תושבי הארץ כולם. לא אחת ראשי הרשויות הערביות באים בטענות מוצדקות על אזלת יד של השלטון המרכזי בטיפול בצרכים של המגזר הערבי. הפשיעה הגואה ביישובים, השיעור הגדול יחסית של נהגים ערבים המעורבים בתאונות, ועוד כהנה וכהנה מחלות הדורשות טיפול שורש. הנה דרך לעודד התגייסות צעירים וצעירות ערבים לשירות אזרחי במערך כיבוי האש הארצי. שכן לשונות האש הרעה, על כל סוגיהן, כפי שראינו בימים האחרונים, מכלות כל חלקה טובה.

התגייסות למערך הכיבוי תשדר מסרים אזרחיים מסוג אחר: כולנו בסירה אחת במלחמה על שמירת הטבע. כולנו בסירה אחת במלחמה על הצלת חיים והפסקת הקטל בדרכים. גם הטבע וגם הדרכים הם של כולנו, וחובתנו לשמור עליהם לא רק למעננו, אלא גם למען הדורות הבאים.

בשירות האזרחי במערך הכיבוי יש גם היבט חינוכי לא פחות חשוב: תרומה למען הכלל, במנותק מפוליטיקה קטנה ופופוליסטית. שירות אזרחי כזה גם עשוי לפתוח לפני הצעירים והצעירות תחומי התעניינות ולימוד רבים להמשך דרכם בחיים.

אם כולם ישכילו להתכנס ולעשות חשבון נפש, אולי מעז ייצא הפעם לא רק מתוק, אלא גם עשן אזרחי לבן.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 7 בדצמבר 2010
***

For English, press here

____________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

לכל ח"כ יש שם

בשעה טובה, נאחל מזל טוב לח"כ כרמל שאמה מסיעת הליכוד. מעתה ייקרא שמו בישראל כרמל שאמה-הכהן ואיש לא יטעה שוב ויחשוב, חלילה, שהוא דרוזי. נשמע לכם בדיחה? לא ולא. זו אמת לאמיתה.

כל הפרטים

היגיון ליהודים בלבד

סלמאן מצאלחה

היגיון ליהודים בלבד

שאלות קשות מעלה פרופ' שלמה אבינרי, מבקש לדון בהן ומוסיף: "דווקא מי שתומך כמוני בפתרון שתי מדינות לשני עמים ורוצה לראות שוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים, רשאי - ואולי חייב - להציגן" ("כמה שאלות לפלסטינים", "הארץ", 5.10).

ובכן, הסוגיות הקשורות לערב-רב של השבטים החיים בארץ אינן פשוטות כלל וכלל. גם הגדרת מהו עם בהקשר הזה סבוכה מאוד, משום ששני ה"עמים" נמצאים עדיין בשלבי התהוות. בהיסטוריה האנושית נעלמו להם עמים כלא היו, ובני אדם אחרים קמו להם פתאום בבוקר, הרגישו שהם עם, והתחילו ללכת ולהתקבץ במסגרות תרבותיות ופוליטיות.

השאלות שפרופ' אבינרי מבקש להציג הן קשות. אך הקושי הוא רק לכאורה. כי מקריאת טיעוניו, דומה שהוא כורת את הענפים שבהם הוא מנסה להיאחז, ענף אחר ענף. נניח כי אכן, "רוב אזרחי ישראל היהודים מבדילים בין 'מדינת ישראל' ל'ארץ ישראל'", כפי שטען. נשאלת אם כן השאלה, מדוע דרישתו מהצד השני שונה: "צריך להיות ברור - לנו ולהם - שעכו וחיפה ויפו ורמלה ובאר שבע אינן חלק מפלסטין"? אם זהו ההיגיון שהוא שם נר לרגליו, מן הדין שאותו היגיון יחול גם על הצד השני, שיבדיל בין "מדינת פלסטין" לבין "ארץ פלסטין". לפיכך, אין סתירה בין היותן של עכו, חיפה ויפו חלק מ"ארץ פלסטין", למרות שלא תהיינה חלק מ"מדינת פלסטין". בדיוק כפי שחברון תהיה חלק מ"מדינת פלסטין", ובו בזמן היא תמשיך להיות חלק מ"ארץ ישראל". כך פועל ההיגיון הבריא, וכך גם פועלים עמים בריאים במסגרת החוק הבינלאומי.

השאלה השנייה שמעלה פרופ' אבינרי גם היא בעייתית: "שאלה שנייה מופנית לאזרחי ישראל הערבים: חלק ממנהיגיהם מעדיפים לכנות את עצמם 'פלסטינים אזרחי ישראל', וזאת כמובן זכותם. אבל אי אפשר להתעלם מכך, שעם הקמת פלסטין עצמאית עשויה הגדרה זו להיראות בעייתית", הוא כותב.

נמשיך שוב לפי היגיון זה. ננסח את הדברים כהאי לישנא: השאלה מופנית ליהודים אזרחי מדינות העולם. חלק ממנהיגיהם מעדיפים לכנות את עצמם, "יהודים אזרחי ארה"ב, צרפת, רוסיה וכו'", וזאת כמובן זכותם. אבל אי אפשר להתעלם מכך שעם הקמת ישראל עצמאית עשויה הגדרה זו להיראות בעייתית. האם פרופ' אבינרי מקבל גם את הבעייתיות הזו?

ובאותו הקשר מעניין לדעת, לאיזה עם משייך פרופ' אבינרי אישים כמו בנימין ד'יזראלי, אלפונס רטיסבון והמלחין פליקס מנדלסון. לעם היהודי? ואם לא, מדוע? אפשר גם להרחיק לכת ולומר, כי לו הילד היהודי הכי מפורסם בעולם היה נוחת בנתב"ג בפעם השנייה, ומבקש לעלות ולהתאזרח בארץ, הרי ששליחיו של פרופ' אבינרי היו, במקרה הטוב, משלחים אותו בטיסה הראשונה חזרה אל מעבר לים. רק להזכיר לפרופ' אבינרי, ששמו של הילד היהודי המפורסם הזה הוא ישוע.

כנראה ששאלות כאלה לא תעלנה על הדעת מבחינתו. לכן, הוא לא ייתן עליהן את דעתו. מכל הדיון הזה עולה, כי פרופ' אבינרי מטפס שוב ושוב על ענפי העץ שאותו שתל וטיפח. אך למרבה הפלא, הוא חוזר שוב ושוב וכורת את ענפיו במו ידיו, עד כי נעשה חוטב עצים מדופלם.

יפה שפרופ' אבינרי "רוצה לראות שוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים". אך על מנת שהשוויון יהיה שלם, הוא צריך להתקיים גם בהיגיון. עד כה, ההיגיון הניבט מדבריו נשגב מבינתי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 4 בנובמבר 2010

***

For English, press here
For Spanish, press here

______________________________

כל הפרטים