סלמאן מצאלחה
סלמאן מצאלחה
פוליטיקאים כשכירי חרב
פוליטיקאים כשכירי חרב
כל העולם צופה במעלליו של עריץ לוב. מועמר קדאפי אינו בוחל בשום אמצעי דיכוי. הוא משגר מטוסים לזרוע מוות ללא הבחנה, ומשלח שכירי חרב אפריקאים לטבוח בבני עמו. בתוך תוכו יודע קדאפי שהוא שליט טרחן וכל כך קטן בעיני העולם. עם זאת, הוא אינו יכול להשתחרר מתפקיד הרודן השבטי המגלומן.
כל העולם צפה בו עומד מול המצלמה, עם הגלבייה, ספרו הירוק והטורבן. הוא נאם ונהם כיאה לשליט לוב, שבעיניו היא "מנהיגת העולם". בנאומו לא פסח על דרכי הטיפול, שכנראה חביבות עליו מאוד, שנקטו מעצמות אחרות, ברמתה של לוב, כמובן. הזכיר את רוסיה, את ארה"ב, את סין, ולא פסח על ישראל.
על הצביעות המערבית לנוכח מה שמתחולל בלוב לא אכביר מלים. היא בולטת לכל עין בלתי מזוינת. לא על הצביעות המערבית, כי אם על הצביעות הערבית מבית אדבר כאן, שנאמר: צבועי עירך קודמים. על הצביעות של הח"כים ואנשי הציבור הערבים, שנסעו לפני כמה חודשים להתרפס לפני העריץ הלובי. הם שבו לארץ להתפאר ולפרסם בערבית את תמונותיהם וסיפוריהם על המפגש המרגש עם "מלך מלכי המלכים", ועוד כהנה וכהנה מליצות מבית היוצר של הח"כ אחמד טיבי.
נציגים מכל המפלגות, העדות והארגונים הערבים היו במשלחת שם - מוחמד ברכה מחד"ש, חנין זועבי וג'מאל זחאלקה מבל"ד, טלב אל-סאנע מרע"מ ועוד ערב רב של אנשים רמי מעמד ונמוכי רוח. כולם חלפו על פניו, קדו לו קידה ולחצו את ידו. הוא, מצדו, בחן אותם מבעד למשקפי שמש, ואז הושיב אותם בקצה אוהלו והרביץ בהם תורה דמוגרפית.
גם הח"כ לשעבר עזמי בשארה, שברח והחל להופיע כפרשן בתחנה של עוד רודן קטן, הלך לחסות באוהלו של קדאפי. אולם מכיוון שגם הוא מגלומן קטן, לא היה יאה לו להצטרף למשלחת ערביי ישראל. הוא רצה לערוך ביקור נפרד. הוא התאווה לדבר עם קדאפי כדבר מגלומן אל מגלומן. בשארה אינו שונה מרוב האינטלקטואלים הערבים הצבועים. הוא בסך הכל משרתם הנאמן של עריצים כל עוד שלטונם חזק.
לפתע פתאום, משהתערער שלטונו של קדאפי, נזכר בשארה שיש עם לובי. הוא, כהרגלו, מעולם לא אמר מלה על עוולות שלטון העריצות בסוריה, המדכא זה עשרות שנים אזרחים סורים שוחרי חופש. הנה ציטוט ממה שחושבים סורים על הצביעות של בשארה: "מדוע אין העם הסורי זכאי לחופש ולזכויות, שהוא נהנה מהם בפלסטין בזכות אויביו הציונים?" הטיח בו סובחי חדידי, אינטלקטואל סורי גולה בפאריס.
האמת היא שאינטלקטואלים ערבים מן הזן של בשארה דומים יותר לאוכלי נבלות. כלהקת צבועים הם מחכים בצד, רואים לאן נושבת הרוח בג'ונגל הפוליטי הערבי, צופים בנפילתו של עריץ, ואז עטים לחטוף נתח "תהילה" משאריות הפגר.
כל אנשי הציבור הערבים שנסעו ללוב שימשו כשכירי-חרב פוליטיים בשירות הרודן קדאפי. עכשיו מן הראוי שיכו על חטא בפומבי, ויבקשו סליחה קודם כל מן העם הלובי. מן הראוי גם שיבקשו סליחה מהאזרחים הערבים שהם מתיימרים לייצג. חשבון נפש בפומבי לא רק מחויב המציאות, אלא גם יהיה סימן לכך שהם למדו את הלקח ובכוונתם לשנות את דרכיהם. אם לא יעשו כן, על האזרחים הערבים להפנות להם עורף ולשלוח אותם לפח האשפה. בדיוק כפי שעמי ערב מתקוממים נגד מנהיגיהם המושחתים. ויפה שעה אחת קודם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 27 בפברואר 2011
