יוסף אלגזי | על חנופה והתרפסות

יוסף אלגזי: על חנופה והתרפסות

התירוצים של אורחיו של קדאפי מישראל

בצילום המצורף כאן נראה הרודן והרוצח של העם הלובי, הקולונל מועמר קדאפי, כשהוא מוקף במשלחת חברי-כנסת ואנשים נוספים מישראל שהתארחה אצלו בעיר סרת בלוב באפריל 2010 לפני כעשרה חודשים. בימים האחרונים התפרסמו בתקשורת כאן כותרות בנוסח "מאורעות הדמים בלוב גרמו לח"כים זועבי וא-סאנע להביע חרטה על פגישתם עם הרודן בשנה שעברה" (NRG מעריב, 23.2.2011), ו"הח"כים הערבים מתחרטים על ביקורם אצל הרודן" (הארץ, 25.2.2011). קריאה בהצהרות אותם חברי הכנסת מלמדת על מינון-שיא של צביעות. במיוחד שהצהרות החרטה של היום לא כל כך משתקפות באמצעי התקשורת בערבית.

מצער שהעיתונאים אשר ראיינו את חברי-הכנסת "המתחרטים" (!?) לא טרחו לבדוק שמא ביקורם "ההיסטורי" נתקל בזמנו בהתנגדות בקרב הציבור שלהם. או-אז הם היו מגלים שני פרסומים של אזרחים ערבים שהוקיעו בזמן אמת את החרפה אשר המיטו חברי המשלחת מישראל בביקורם בלוב ובהתרפסותם לפני קדאפי - לא אחרי הטבח שהוא מבצע בעמו בימים אלה, אלא מייד בעקבות הביקור "ההיסטורי". הכוונה למאמריהם של המשורר סלמאן מצאלחה ("ביקור עלוב בלוב", הארץ, 29.4.2010) והעיתונאית לטיפה אגבריה ("פגישה עם המשיח הלובי", הארץ, 30.4.2010).

שני הפרסומים הועתקו בשלמותם כאן באתר תחת הכותרת המשותפת, "שניים השוחים נגד הזרם".

הפעם אסתפק בציטוטים קצרים משני הפרסומים:

סלמאן מצאלחה כתב בין השאר: "משלחת ערביי ישראל שביקרה השבוע בלוב מסמלת אובדן דרך פוליטי ומוסרי גם יחד. המשלחת, שכללה נציגים מכל המפלגות, הזרמים והעדות, חשפה במסעה את עומק הבלבול הפוליטי של אלה המתיימרים לייצג את האזרחים הערבים. חבריה לא הוסיפו כבוד לא לעצמם ולא לאזרחים הערבים. (...) לפתע נקבצו יחד כולם ונהרו לחסות בצל אוהלו של לא אחר מאשר האיש המסמל במשטרו יותר מכל את הפן האפל של המשטרים הערביים, את שלטון היחיד השבטי. (...) לאחר שסעדו את לבם על שולחנו של המארח, נפנו חברי המשלחת לנאומי התרפסות עלובים שכללו את הסיסמאות הידועות והמוכרות עד לעייפה, וסופרלטיבים השמורים לעריצים מן הזן הנחות ביותר. הגדיל לעשות ח"כ טלב אל-צאנע (...). אחרי דברי החנופה, הושיב אותם האח המנהיג הדגול, הוד מעלתו, "מלך המלכים" ו"קיסר הקיסרים" והרביץ בהם תורה אינפנטילית במשך כשעתיים תמימות, כפי שדווח. הוא קרא להם, בין השאר, לשאת שתיים, שלוש ואף ארבע נשים ולהוליד הרבה ילדים. וכל זאת, בלי שאיש מהם יפצה פה. יש לומר בפה מלא: (...) בביקור הם אף חוטאים למאבקם הצודק של האזרחים הערבים בישראל. נציגים אלה גורמים, במו כיתות רגליהם ובמוצא פיהם, להעמקת ההדרה האזרחית של הערבים כאן. זוהי אותה ההדרה ששנים רבות מנסים ערביי ישראל להילחם נגדה, ובצדק. כאשר הם אינם עומדים בפיתויי הזמנות שבאות מעריצים ערבים, יהיו עריצים אלה אשר יהיו, הם הופכים לכלי שרת בידי האחרונים".

סלמאן מצאלחה השלים את המאמר הזה במאמר נוסף שפרסם בימים אלה תחת הכותרת: "פוליטיקאים כשכירי חרב". קראו אותו באתר של המחבר. שני המאמרים של סלמאן מצאלחה באנגלית מתפרסמים במלואם באתר כאן.

ואילו לטיפה אגבריה כתבה בזמנו: "ראש ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל מוחמד זידאן, וחברי כנסת ערבים, חזרו מהביקור ההיסטורי הקצר בלוב. הם נפגשו שם עם 'המשיח החדש', על פי הגדרתו לפחות, של העולם הערבי, (...). טועה מי חושב כי קדאפי, או מי מהמנהיגים הערבים האחרים, יכול להביא לסיום הסכסוך בארצנו. הם אפילו לא יכולים למנוע את המשך אפליית הערבים בישראל, ואף אינם רוצים להתעסק בכך. המאבק למען שוויון דמוקרטי בישראל זר למנהיגים הללו, אשר עומדים בראש משטרים לא דמוקרטים. קשה להאמין שהמשלחת שמעה בטריפולי רעיונות של ממש לקידום השלום או מעמדם של ערביי ישראל. ייתכן ששמעו על הרעיון של הקמת מדינה אחת, על זכותו של המוסלמי לשאת ארבע נשים או על כך שהפצצה האנושית חזקה מן האטום. (...) ההר הלובי הוליד עכבר ערבי-ישראלי".

כמה מחברי-הכנסת שהתארחו לפני כעשרה חודשים אצל קדאפי התראיינו בעקבות האינתיפאדה שמנהל העם הלובי נגד הרודן צמא הדמים קדאפי במעריב-nrg (23.2.2011).

ח"כ חנין זועבי (בל"ד) הצהירה: "אני לא יכולה להסתכל כעת על התמונה שלי במחיצתו של קדאפי. זה פשוט גורם לי כעת בושה ומבוכה גדולה. תמיד חשבנו על קדאפי במונחים של משוגע, ועכשיו הוא מוכיח לנו זאת במעשי הטרוף שלו נגד בני עמו. הוא טובח בעם הלובי, הוא רוצח אותם, הוא מפציץ אותם, הוא מבקש להטיל עליהם אימה ופחד רק כדי לשמור על הכיסא שלו ולשרוד בשלטון".

בוקר טוב, ח"כ זועבי: אם אומנם חשבת/ם "תמיד על קדאפי במונחים של משוגע" – מה אם כן חיפשת/ם אצלו ? לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית כבעלת תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה ולהזמין לו מקום אשפוז במוסד מתאים ? סוף-סוף קלטת שהיית אורחו של עריץ צמא-דם-עמו, מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

חברה למפלגה של ח"כ זועבי, ויו"ר בל"ד, ח"כ ג'מאל זחאלקה, צוטט במקום אחר, "בדיעבד היינו צריכים לשקול היטב את הביקור והשלכותיו ויכול להיות שעשינו טעות, (...)" (הארץ, 25.2.2011).

בוקר טוב, ח"כ זחאלקה: האם חשבת פעם על המחיר שמשלמים עמים בעוון טעויות חמורות שעושים מי שמתיימרים לייצג אותם ?

ח"כ טלב א-צאנע (רע"ם-תע"ל) הכריז: "אני מתחרט על כך שנסעתי ללוב כאורחו של קדאפי (...) אין ספק שלא העליתי בדעתי או בדמיון שלי אפשרות שקדאפי יעשה מעשים זוועתיים כאלה נגד בני עמו".

בוקר טוב, ח"כ א-צאנע: אחרי 19 שנים של כהונה בכנסת אתה רוצה שמישהו יאמין לך שאתה אכן כזה תמים ? האמון שלך בקדאפי היה כזה גדול שביקשת ממנו - להזכירך – ונעניתָ מייד על-ידו שלוב תפתח את שערי האוניברסיטאות שלה לסטודנטים ערבים מהארץ.

עכשיו שימו לב להצהרתו מלאת הסתירות של ח"כ עפו אגבריה (חד"ש). הוא הודיע ש"אינו מתחרט על הנסיעה"; "תמיד ידענו שקדאפי הוא לא נורמאלי, ועכשיו קיבלנו את ההוכחה"; "כשאני נסעתי במשלחת, לא נסעתי אל קדאפי האיש, שאני מתעב אותו - אלא נסעתי כפלסטיני בן האומה הערבית אל מי שכיהן אז כראש הליגה הערבית. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה העולם הערבי פתח בפנינו צוהר (...)".

בוקר טוב, ח"כ אגבריה: לא נכון שזו "הייתה הפעם הראשונה שבה העולם הערבי פתח בפנינו צוהר" משלחות של אזרחים ערבים ביקרו בין השאר במצרים, בירדן, במרוקו, בסוריה. בנוסף, האם גם אתה שכחת-זנחת את העיקרון של ביקורת וביקורת עצמית ? אם כן מוצע לך לעיין, בין השאר, בחיבורים של לנין, "צעד קדימה, שני צעדים לאחור" ו"השמאלנות מחלת הילדות של הקומוניזם".

הארץ (25.2.2011) ציטט בכתבה שלו "בכיר באחת המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת [ש]אמר בשיחה ל"הארץ" כי האירועים האחרונים בעולם הערבי הכו את כולם בתדהמה. 'הטבח בלוב אילץ את כולם להפסיק להיות אדישים, אין ספק שיש תחושה של אי נוחות לאחר הביקור בלוב'". בתגובה, ציין הארץ, ש"יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לא הסכים לדברים ואמר כי 'לא הגענו ללוב להפגין תמיכה ולויאליות למשטר. קדאפי היה היו"ר התורן של הליגה הערבית ואירח אצלו את רוב מנהיגי ערב בפסגה הערבית האחרונה, ומה שאמרנו אצלו באוהל הוא פשוט מה שאמרנו גם בכנסת: שהמאבק שלנו למען שוויון וצדק מתמקד בארצנו ובמאבק ערבי-יהודי משותף'".

בוקר טוב, ח"כ ברכה: ספר בבקשה כמה בקרב האזרחים הערבים בישראל, ובכללם חברים בחד"ש-מק"י, זעמו בזמנו, והיום זועמים עוד יותר, נוכח מסע החנופה וההתרפסות לקדאפי של המשלחת מישראל בה היית חבר.

ואחרון מבין חברי-הכנסת, אך הקופץ תמיד בראש כשמדובר בפרסום בתקשורת, ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), "שנמנה עם יוזמי הביקור ללוב", כפי שהזכיר הארץ (25.2.2011), הסתפק בתחילה בכך שמסר הודעה שפירסם, לפיה "קיום קשרים עם מדינות ערב וביקור בהן אין בו כדי להביע תמיכה או אהדה לעוולותיהן בדיעבד". שלושה ימים אחרי כן, בראיון שנערך עימו בהארץ (28.2.2011) טען טיבי: "אף אחד לא העלה על דעתו שהוא יעשה מה שהוא (קדאפי - י"א) יעשה מה שהוא עושה כעת..."; "נעשה חשבון נפש מול הציבור שלנו ולא מי שהתנגדו לביקור מצד גורמי הימין...".

בוקר טוב, ח"כ טיבי: האומנם אף אחד לא העלה על דעתו שקדאפי יעשה מה שהוא עושה כעת ? האם סלמאן מצאלחה ולטיפה אגבריה משתייכים לימין ? לשון חלקלקה ולהטוטי לשון אינם תחליף לביקורת עצמית.

תגובה מזעזעת באה מפיו של יו"ר ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית בישראל, מוחמד זידאן. בשיחה שקיים מוחמד זידאן עם כתב הארץ (25.2.2011), הוא גילה "כי בחודשים האחרונים, ולאחר חזרת משלחת של נציגי ועדת המעקב מביקור שהוגדר כהיסטורי בלוב בשנה שעברה, הוא שקד על הכנת תוכנית תמיכה כלכלית בסך כשישה מיליון אירו, שהוגשה לשגריר לוב בעמאן. לפי התוכנית, עמותה של ידידי הוועדה היתה אמורה לקבל מענק כספי מממשלת לוב למימון הקמת בניין משרדים שישמש את הוועדה, בנוסף למימון תוכניות ופרויקטים תרבותיים וחברתיים המיועדים לחברה הערבית בישראל". זידאן הוסיף, "אם יציעו עכשיו את הכסף בוודאי שנסרב לכך"...

בוקר טוב, זידאן: אנא קרא מחדש מה שאמרת. איש חכם אחד בשם אלברט איינשטיין אמר פעם: "הכסף מגביר את היצר האנוכי ומסית בכל כוח למעשים מקולקלים".

לסיום שלוש הערות:

1. בימים בהם התארחה המשלחת מישראל אצל קדאפי נזכרתי אסוציאטיבית בישראלים, יהודים וערבים, כשהם התארחו אצל רודן אחר, מולאי חסן השני (1999-1929) מלך מרוקו. בזמנו זה לא היה סוד שחלק מאורחיו של המלך חסן השני נהנו אצלו מהכנסת אורחים מלכותית במלון "ממוניה" היוקרתי במרקש, ואף היו גם כאלה, ברי מזל, שזכו לדמי כיס נדיבים.

2. בעקבות סילוקו של שליט תוניסיה המודח, זין אל-עאבדין בן עלי, ובעקבות מסע ציבורי שהוקיע את שרת החוץ הצרפתית מישל אָליו-מארי (Michèle Alliot-Marie), על קשריה עם הנשיא בן עלי ומקורביו, על כך שהתארחה לעתים קרובות בתוניסיה, לרבות בחופשת חג המולד לפני כחודשיים – התפטרה לאחרונה מתפקידה בממשלה.

עכשיו נראה מי מאותם חברי כנסת שהתארחו באפריל 2010 אצל קדאפי ועכשיו מכים על חטא – יעשו מעשה ויתפטרו.

3. בשנים האחרונות כמה מבין אלה שהתחנפו והתרפסו בפני הקולונל קדאפי מתיימרים להיות נציגי "הדור הזקוף", הגדרה שהמציאו חאולה אבו בקר ודני רבינוביץ בספרם "הדור הזקוף" (2002), לעומת דור ההורים ודור הסבים שזוכו להגדרות, "הדור השחוק" ו"דור השורדים". חברי המשלחת לקדאפי מזכירים לי היום את הביטוי أقزام (ננסים) בו השתמש בזמנו המשורר הסורי נזאר קבאני (نزار قباني – 1921-1998) בשירו "משוררי האדמה הכבושה" (شعراء الأرض المحتلة) אותו פרסם בתחילת שנת 1969. בפנותו למשוררים מחמוד דרוויש, תופיק זיאד (מישראל) ופדואה טוקאן (משכם) - כתב קבאני: [לעומתכם הננו] "ננסים.. ננסים.." (.. أقزاماً .. أقزاما (... נזכיר למי שמנסה להשכיח כי המשוררים דרוויש וזיאד וכמוהם גם חבריהם בישראל הלכו בדרכם של אישים פוליטיים מ"הדור השחוק" ומ"דור השורדים" כמו פואד ח'ורי, חנה נקארה, אמיל חביבי, ח'ליל ח'ורי, ג'מאל מוסא, אניס קרדוש, אמיל תומא, עות'מאן אבו ראס, תופיק טובי ורבים וטובים אחרים שנאבקו באחריות ובקומה זקופה נגד הממשל הצבאי הישראלי ונגד הכיבוש שבא בעקבות מלחמת יוני 1967 וכך הם שמרו על הגחלת של עמם הפלסטיני.

מתוך: מיומנו של תבוסתן
__________________________

כל הפרטים

פוליטיקאים כשכירי חרב

סלמאן מצאלחה

פוליטיקאים כשכירי חרב

כל העולם צופה במעלליו של עריץ לוב. מועמר קדאפי אינו בוחל בשום אמצעי דיכוי. הוא משגר מטוסים לזרוע מוות ללא הבחנה, ומשלח שכירי חרב אפריקאים לטבוח בבני עמו. בתוך תוכו יודע קדאפי שהוא שליט טרחן וכל כך קטן בעיני העולם. עם זאת, הוא אינו יכול להשתחרר מתפקיד הרודן השבטי המגלומן.

כל העולם צפה בו עומד מול המצלמה, עם הגלבייה, ספרו הירוק והטורבן. הוא נאם ונהם כיאה לשליט לוב, שבעיניו היא "מנהיגת העולם". בנאומו לא פסח על דרכי הטיפול, שכנראה חביבות עליו מאוד, שנקטו מעצמות אחרות, ברמתה של לוב, כמובן. הזכיר את רוסיה, את ארה"ב, את סין, ולא פסח על ישראל.

על הצביעות המערבית לנוכח מה שמתחולל בלוב לא אכביר מלים. היא בולטת לכל עין בלתי מזוינת. לא על הצביעות המערבית, כי אם על הצביעות הערבית מבית אדבר כאן, שנאמר: צבועי עירך קודמים. על הצביעות של הח"כים ואנשי הציבור הערבים, שנסעו לפני כמה חודשים להתרפס לפני העריץ הלובי. הם שבו לארץ להתפאר ולפרסם בערבית את תמונותיהם וסיפוריהם על המפגש המרגש עם "מלך מלכי המלכים", ועוד כהנה וכהנה מליצות מבית היוצר של הח"כ אחמד טיבי.

נציגים מכל המפלגות, העדות והארגונים הערבים היו במשלחת שם - מוחמד ברכה מחד"ש, חנין זועבי וג'מאל זחאלקה מבל"ד, טלב אל-סאנע מרע"מ ועוד ערב רב של אנשים רמי מעמד ונמוכי רוח. כולם חלפו על פניו, קדו לו קידה ולחצו את ידו. הוא, מצדו, בחן אותם מבעד למשקפי שמש, ואז הושיב אותם בקצה אוהלו והרביץ בהם תורה דמוגרפית.

גם הח"כ לשעבר עזמי בשארה, שברח והחל להופיע כפרשן בתחנה של עוד רודן קטן, הלך לחסות באוהלו של קדאפי. אולם מכיוון שגם הוא מגלומן קטן, לא היה יאה לו להצטרף למשלחת ערביי ישראל. הוא רצה לערוך ביקור נפרד. הוא התאווה לדבר עם קדאפי כדבר מגלומן אל מגלומן. בשארה אינו שונה מרוב האינטלקטואלים הערבים הצבועים. הוא בסך הכל משרתם הנאמן של עריצים כל עוד שלטונם חזק.

לפתע פתאום, משהתערער שלטונו של קדאפי, נזכר בשארה שיש עם לובי. הוא, כהרגלו, מעולם לא אמר מלה על עוולות שלטון העריצות בסוריה, המדכא זה עשרות שנים אזרחים סורים שוחרי חופש. הנה ציטוט ממה שחושבים סורים על הצביעות של בשארה: "מדוע אין העם הסורי זכאי לחופש ולזכויות, שהוא נהנה מהם בפלסטין בזכות אויביו הציונים?" הטיח בו סובחי חדידי, אינטלקטואל סורי גולה בפאריס.

האמת היא שאינטלקטואלים ערבים מן הזן של בשארה דומים יותר לאוכלי נבלות. כלהקת צבועים הם מחכים בצד, רואים לאן נושבת הרוח בג'ונגל הפוליטי הערבי, צופים בנפילתו של עריץ, ואז עטים לחטוף נתח "תהילה" משאריות הפגר.

כל אנשי הציבור הערבים שנסעו ללוב שימשו כשכירי-חרב פוליטיים בשירות הרודן קדאפי. עכשיו מן הראוי שיכו על חטא בפומבי, ויבקשו סליחה קודם כל מן העם הלובי. מן הראוי גם שיבקשו סליחה מהאזרחים הערבים שהם מתיימרים לייצג. חשבון נפש בפומבי לא רק מחויב המציאות, אלא גם יהיה סימן לכך שהם למדו את הלקח ובכוונתם לשנות את דרכיהם. אם לא יעשו כן, על האזרחים הערבים להפנות להם עורף ולשלוח אותם לפח האשפה. בדיוק כפי שעמי ערב מתקוממים נגד מנהיגיהם המושחתים. ויפה שעה אחת קודם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 27 בפברואר 2011

***
For English, press here

*
ראה גם: "ביקור עלוב בלוב", אפריל 2010
___________________________

כל הפרטים

בעזרת השם

סלמאן מצאלחה

בעזרת השם

לאחר ימים של הפגנות סוערות נגד השלטון הופיע בנו של העריץ הלובי בטלויזיה והזהיר כי "אם יימשכו ההפגנות יישפכו נהרות של דם".

אין להתפלא על האיום בנהרות של דם. שכן, הכל נמצא אי-שם בשם הבן ובשם האב. שפך הדם המובטח ל"עם" הלובי הוא אך צפוי מן האיש ששמו הוא "סיף אל-אסלאם", ובעברית: חרב האסלאם. ואולי יש בשם רמז ל"דרכי הנועם ונתיבות השלום" של האסלאם ושל החרב שחברו יחדיו בשמו של קדאפי ג'וניור. גם השם "קדאפי" עצמו ראוי להתייחסות ועל כך בהמשך.

כאשר בוחרים ההורים שם לילד הם כולאים אותו בתוך תבנית רבת משמעות שקבעו הם עבורו, ובכך הם קבעו למעשה את הצפיות ממנו. כל הווייתו של הילד קשורה קשר הדוק לתבנית השם שבתוכו הוא נכלא. לשם, אם כן, השפעה כבירה על מהלך התפתחותו, על תפיסותיו ועל התנהגותו בהמשך דרכו בחיים בתוך החברה הסובבת.

על הרקע הזה, בין השאר, אפשר להבין את מעלליו של עריץ עיראק שרדה שנים רבות בעמו ובסביבתו. סדאם היה כלוא בתוך תבנית שמו. כל מעשיו נכתבו בשם שנתנו לו הוריו. האם הדבר מפתיע שהוראת השם "סדאם" בערבית היא תוקפן? ובכן, גורלו של הילד סדאם נחרץ מן היום שבו הוריו החליטו להדביק לו את התוקפנות כשם נרדף לזהותו ולהווייתו בתוך חברה כוחנית ושבטית.

ישנן חברות אחרות שנותנות את שם האבא לילד. כזה הוא הסיפור על ג'ורג' בוש הבן. סדאם לא היה קשור למתקפת הטרור על מגדלי התאומים. רוב רובם של הטרוריסטים היו סעודים ולא עיראקים. למרות זאת, ג'ורג' בוש הבן, שנכלא בתוך שם אביו, גדל גם הוא אל תוך נשיאות ארה"ב עם דחף עז לגמור את המלאכה שג'ורג' בוש האב לא סיים במלחמת עיראק הראשונה.

עוד מימי קדם יוחסה חשיבות רבה לשם שמעניקים לתינוק בהיוולדו. לעתים אלוהים, בכבודו ובעצמו, מתערב ומשנה את שמו של אדם על-פי היעוד שנקבע לו מלמעלה. כזה היה סיפור הברית בין אלוהים לבין אברהם וזרעו: "ולא ייקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב-המון גויים נתתיך." (בראשית יז, ה').

אף אם שמות בני האדם אינם חושפים דברים וודאיים על נושאיהם, מן הראוי לשים אליהם לב, כי החשש קיים וראוי בכל זאת להישמר. הגמרא מספרת על רבי מאיר שהיה בודק שמות האנשים ללמוד מהם על מעשיהם. וזאת בשונה מרבי יהודה ורבי יוסי שלא היו מפשפשים בשמות עד אשר למדו את הדבר על בשרם. ומעשה שהיה כך היה: יום שבת אחד נטו שלושתם ללון בפונדק. מששמעו את שמו של בעל הפונדק, "כידור" היה שמו, אמר רבי מאיר כי רשע האיש, שנאמר "כי דור תהפוכות המה" (דברים לב, כ'), ולכן לא הפקיד את כספו בידי כידור. לא כך עשו רבי יהודה ורבי יוסי. משיצאה השבת ביקשו אלה לקחת את כספם בחזרה, אך הפונדקאי התכחש להם באומרו: לא היו דברים מעולם. לבסוף הם הצליחו להוציא את כספם מאישתו של הפונדקאי בתחבולה. משנודע לפונדקאי על מעשה אישתו הוא רצחה תחת זאת.

ומה באשר לשם קדאפי? ובכן, נהרות הדם שהבטיח קדאפי הבן חרותים ככתובת על מצח הבן ועל מצח האב. שכן, השם קדאפי מתייחס לשם שבטו של העריץ הלובי, "קדאף אל-דם" שמו, כלומר: שופך הדם.

מרגע שילד נולד אל תוך חברה שמעניקה לו שם "תוקפן" או שמתייחסת לאבות שבטיים שופכי דם, דומה כי גורלו של הילד נגזר. הילד אינו אשם, כי הוריו - והחברה בכלל - כלאו אותו בתוך השם הרע.
*
_______________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

ערבים היינו, עתה בני חורין

"אני גאה להיות מצרי ויכול להרים עכשיו את ראשי כמצרי" - כך אמרו צעירים מצרים לא אחת למצלמות במהלך שידורי המהפכה במצרים. לכן, ניתן לומר כי זוהי מהפכה למען מצרים ולמען הזהות המצרית.

מאז נסיגת הקולוניאליזם עומד העולם הערבי על שלוש רגליים חולות: האחת - משטרים דכאניים ומושחתים עד היסוד, השנייה - תנועות איסלאמיות שמתרפקות על עבר שאיננו עוד, ושלישית - תנועות לאומיות פאן-ערביות שחולמות על עתיד ערבי ורוד.

כל כך בלט השוני בין הסיסמאות בקהיר לבין רקיעות הרגליים בעולם הערבי. אנשי הסטטוס קוו - השליטים הדכאניים והמושחתים, דוגמת קדאפי והמלך הסעודי, תמכו בשלטונו של מובארק. האיסלאמיסטים, החל מהאייתולות באיראן וכלה בחמאס כאן - היססו תחילה ואפילו מנעו הפגנות תמיכה בעם המצרי המתקומם, ורק כעבור זמן ניסו לרכב על הגל. הפאן-ערבים שלפו מהבוידעם את תמונותיו של נאצר ועוד כהנה וכהנה שירי מליצה ושבח שאבד עליהם כלח.

בקהיר קראו לחופש, לדמוקרטיה, ללחם ולעבודה. לא קראו סיסמאות כמו "האיסלאם הוא הפתרון", היונקות מהאידיאולוגיה הדתית-פונדמנטליסטית מבית מדרשם של האחים המוסלמים. גם לא קראו סיסמאות שמקורן באידיאולוגיה הלאומית-פונדמנטליסטית מבית מדרשם של חסידי הפאן-ערביות. לא נשרפו דגלים אמריקאים. לא קראו נגד אמריקה ונגד המערב, ואף לא נגד ישראל. גם לא נשמעו קריאות בעד עיראק, לבנון, סודאן או פלסטין.

לא לפאן-איסלאמיות ולא לפאן-ערביות צהלה קהיר. פן אחר בלט בתוך ההמולה שם. רק סיסמה אחת - העם רוצה להפיל את השלטון - היתה מנוסחת בערבית תקנית שיכולה לחצות גבולות בין ערביים. כל שאר הסיסמאות היו כתובות בשפת המקום, בערבית ה"מצרית".

אחד המרכיבים המרכזיים ביצירת זהות מצרית נפרדת הוא שימת דגש על הדיאלקט המצרי. דור הפייסבוק שחולל את המהפכה הוא הדור אשר בשנים האחרונות פונה יותר ויותר אל מצרים פנימה, אל הזהות המצרית. ביטוי בולט לכך אפשר לראות במוצר מצרי חדש: הדור המצרי החדש יצר בוויקיפדיה את דף "השפה המצרית", המשמש כדף נפרד מדף השפה הערבית התקנית הקיימת. הדור הזה מדגיש את ה"מצרית" כשפה נפרדת שעומדת בפני עצמה בין שאר שפות העולם. בכך הוא מדגיש שייכות לאומית מצרית באמצעות הדיאלקט המקומי, וזונח את המגמה הפאן-ערבית המיוצגת בערבית התקנית.

המגמה המצרית שמציבה את מצרים והזהות המצרית בראש מעייניה עומדת בניגוד לתפישות האחים המוסלמים, נושאי האג'נדה הגלובלית שבזה ללאומיות. הבוז למצריות בא לידי ביטוי בדבריו הבוטים של מהדי עאכף, המדריך הרוחני הקודם של האחים המוסלמים. בראיון שהעניק לפני כמה שנים, אמר לאחר שהמראיין הדגיש בפניו את השייכות המצרית, "טוז פי מצר ואבו מצר", ובעברית: "אני מצפצף על מצרים ועל האבא של מצרים".

המגמה המצרית הצעירה עומדת גם בניגוד לאג'נדה הלאומית הפאן-ערבית שמתרפקת על דמותו של נאצר ועל משטרי דיכוי שבטיים, דוגמת המשטר הסורי שמוכר השכם והערב סיסמאות לאומיות ריקות מתוכן.

הצעירים המצרים בעטו בשלוש הרגליים החולות של העולם הערבי. אלו הן הרגליים שכשלו בנשיאת עול הגוף השמן דמוגרפית והחולה חברתית. במהפכת הצעירים המצרית אפשר להצביע על סממנים לצמיחתה של רגל רביעית חדשה, רגל אזרחית בריאה יותר.

האם יש בכוחה של רגל זו לעמוד איתן, לחולל שינוי ולשאת את הגוף? קשה לדעת ברגע זה איך יתפתחו העניינים. אם ידעו הצעירים לעמוד על המשמר ויקימו גוף פוליטי שישא את קולם, ייתכן שרגל זו תוכל להתחזק, להשתרש ואף לשמש השראה לצעירים ערבים במדינות אחרות. אם כי במדינות אחרות עלול ההרכב השבטי, האתני והדתי להיות מכשול גדול וקשה, ואולי אף בלתי עביר, בפני רצון הצעירים שם ליצור זהות-על אזרחית מעל ראשי השבטים, העדות והדתות.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 18 בפברואר 2011

***
For Arabic on the same topic, press here

______________

כל הפרטים

גולם אמריקאי

סלמאן מצאלחה

גולם אמריקאי

יש לומר בפה מלא: ארצות הברית אינה מעוניינת בהשכנת שלום במזרח התיכון. השלום באזור זה אינו בראש מעייניה, ומעולם לא עלה בקנה אחד עם האינטרסים שלה.

ייתכן שהדברים נשמעים הזויים לאוזניים שאינן ידועות ברגישות יתר לרחשי האזור. מי שסבור כי תחנת אל-ג'זירה היא שופר של האיסלאם הרדיקלי, המסכן אינטרסים אמריקאיים, מוזמן לרענן את זיכרונו ולעדכן את דמיונו. שכן האיסלאם הרדיקלי הזה הוא בן הטיפוחים של הממשלים האמריקאיים השונים.

יש להשיב על שאלה פשוטה: כיצד מצאה לה התחנה הפופוליסטית אכסניה דווקא בנסיכות קטאר הקטנה? ידוע שבקטאר נמצא בסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון. מחשיפות "ויקיליקס" מתברר, כי קטאר שימשה בסיס שממנו יצאו המפציצים האמריקאיים לגיחות בעיראק ואפגניסטאן, והיא מציעה כעת לארה"ב להשתמש בבסיס האמריקאי לתקיפה צבאית באיראן ואף הביעה רצון להשתתף במלחמה נגד איראן ולשאת ברוב עלויות החזקת הבסיס.

זאת ועוד, שליט קטאר, בפגישה עם הסנאטור ג'ון קרי בתחילת 2010, אף הביע הבנה לעמדה הישראלית ולתחושות העם בישראל: "אי אפשר להאשים את העם בישראל בכך שאינו סומך על הערבים, מפני שבמשך זמן רב ישראל חיה תחת איום". זו גם אותה קטאר שאירחה ברוב הדר את שמעון פרס, ציפי לבני ופקידים ישראלים אחרים.

על הסיפורים האלה ועל הקשרים של האמיר עם ישראל אין מדווחים באל-ג'זירה. מצד אחר, בתחנה הפופוליסטית הזאת מכפישים משטרים ערביים אחרים על קשריהם עם ישראל. נשמע הזוי? לאו דווקא.

כל הקלטות של בן-לאדן מוצאות את דרכן לאל-ג'זירה. כל זאת משום שלתחנה זו נועד תפקיד אחר. תפקידה מסתכם בערעור המשטרים הערביים וביצירת מצב של כאוס. הכאוס הוא אשר עולה בקנה אחד עם המדיניות האמריקאית. שכן ארה"ב מעוניינת בהרבה להבות באזור, וברצונה רק לשלוט בגובה הלהבות, ותו לא.

הלהבות באזור משרתות את הכלכלה האמריקאית. די להזכיר בהקשר זה את עסקת הנשק שנחתמה עם סעודיה בשנה שעברה, בשווי של 60 מיליארד דולר, הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. העסקה עתידה לספק עשרות אלפי מקומות עבודה במפעלים האמריקאיים.

על רקע זה קל להבין את האינטרס האמריקאי בהמשך המתיחות במזרח התיכון. המתיחות דוחפת לחתימת עסקות נשק גדולות, המספקות רבבות מקומות עבודה באמריקה.

מכאן, שהאינטרס האמריקאי הוא המשך המדיניות של שלהוב היצרים, גם באמצעות אל-ג'זירה, כדי לעורר דאגה במשטרים ערביים, שכל קיומם נשען על התמיכה האמריקאית. וכך יכולה ארה"ב להמשיך לטעון, שקידום עסקות הנשק עם מדינות האזור העשירות נובע מדאגה לאזור.

לכן ארה"ב גם אינה מתאמצת ללחוץ על ישראל ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני, שכן זה עשוי לקדם שלום כלל אזורי. שלום כזה, מנקודת ראות של סוחרי הנשק, עלול להשבית את המפעלים ולגרום לפיטוריהם של עשרות אלפי אמריקאים. לכן אל-ג'זירה משמשת כלי שרת בידי הפירומנים האמריקאים.

זו כל התורה האמריקאית על רגל אחת. הבעיה בתורה הזאת היא, שהגולם האמריקאי שוב עלול לקום על יוצרו. עדויות לכך אנו רואים בשטח.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 10 בפברואר 2011

***
For English, press here
For French, press here
For Italian, press here

____________________

כל הפרטים