סלמאן מצאלחה ||

מזרח תיכון חלש

מלך הטרור מת. יורשים לו יש בשפע באזור. הם יצוצו על רקע הכישלון המתמשך של העולם הערבי בהתמודדות עם המודרנה. זהו עולם שגדל על שינון סיפורים של עבר מפואר, אך כשהוא מביט סביבו הוא נדהם לגלות שהוא שוכן לו אי שם בתחתית הסולם. נקודת ההשקה בין העבר המדומיין לבין ההווה המנוון היא המקור הלא אכזב של הטרור.

כשאבק המבצע ישקע, ישובו הכל להתפלש באזור. משהו מעניין קורה בו. מצד אחד, מטוסי נאט"ו הורגים את בנו של קדאפי ונכדיו. הם נחלצו לעזור לעם הלובי, זאת הטענה בפי כל. מן הצד האחר של הים התיכון העולם ה"נאור" אינו נוקף אצבע לנוכח הטבח שמבצע אסד בבני עמו.

במה עדיף קדאפי מאסד, שהוא זוכה לטיפול אישי לוחץ ולהפעלת כוח מוחץ? האם זה משום שלוב היא החצר האחורית של אירופה ויש בה שפע נפט, ולעומתה בסוריה אין כמעט זהב שחור? הכזה הוא העולם הצבוע ה"נאור"?

קדאפי איננו דיקטטור גרוע יותר מאסד. ההבדל בין השניים הוא כהבדל בין דבר לכולרה. בהשוואה לשני עריצים ערבים אלה, חוסני מובארק, הנשיא המצרי המודח, ייחשב פציפיסט. האין זה עוד מקור לטרור?

ואולי יש כאן משהו אחר. בעשורים האחרונים למדו בעולם המערבי דבר וחצי דבר על הלכות החיים בעולם הערבי. העולם הזה, על כל צורות המשטרים שבו, נכשל כישלון חרוץ במבחן יצירת מדינת לאום ראויה לשמה. הכישלון ניבט מכל מסך. ההתקוממויות אינן מעידות על מזרח תיכון חדש העומד בפתח, כי אם על מזרח תיכון חלש. יותר ויותר בולטת העובדה, שיש רק שלוש מדינות לאום חזקות במזרח התיכון: איראן, טורקיה וישראל. המכנה המשותף של כל השלוש הוא, שאינן ערביות.

המערב למד על בשרו, כי האזור מתנהל על פי קודים אחרים. איראן המשיכה לבסס את מעמדה באמצעות האידיאולוגיה הדתית. הפלת סדאם חוסיין ניפצה לרסיסים את אשליית קיומה של "זהות עיראקית" מאחדת ונתנה זריקת עידוד לאיראן השועטת קדימה.

כך הגיעו במערב למסקנה, כי יש לחשוב על האזור חשיבה מחודשת ולכלכל את הצעדים בהתאם. עליית קרנו של האיסלאם השיעי בהנהגת איראן הצריכה מתן עידוד לאיסלאם הסוני, שיעמוד בפרץ מול איראן. המסקנה היתה פשוטה: מן העולם הערבי - שרובו סוני - לא תצמח כל ישועה לא לערב ולא למערב.

כך נסללה הדרך להתחזקות האיסלאם הסוני הטורקי. הדבר נעשה על ידי החלשת כוח הצבא הטורקי, שומר החוקה החילונית של אתא-טורק, ועל ידי הפניית עורף אירופית והצבת מכשולים בקבלת טורקיה לאיחוד.

רג'פ טייפ ארדואן ומפלגתו שמחו על התפקיד שנפל בחלקם למלא. שכן האיסלאמיסטים הטורקים חולמים על החזרת עטרה עותמנית ליושנה. סיסמת הדאגה לפלסטינים שימשה תמיד את המשטרים הערביים כאופיום להמונים הערביים הנדכאים. הטורקים למדו את השיטה. המשט הטורקי שיצא לעזה והמשט המתוכנן הם אמצעים להעלאת קרנה של טורקיה בעיני ההמון הערבי הסוני. וכל זאת כדי להציב את טורקיה כמשקל-נגד להשפעה האיראנית.

כך ניתן להבין מדוע בחר ברק אובמה לפנות אל העולם המוסלמי דרך טורקיה דווקא בנאומו הראשון. בימים אלה הוא מקפיד להתקשר לארדואן ולהביע בפניו את דאגתו לנוכח המתרחש בסוריה.

בסוף מארס נערכה באנקרה פגישה חשאית בין ראש הסי-איי-אי לבין מקבילו הטורקי. השניים דנו בעתיד המשטר הסורי, במצב בלוב, ביחסי ישראל-טורקיה, במצב בעיראק, אפגניסטאן ועוד כהנה וכהנה נושאים בעלי עניין משותף. ראש סוכנות הביון הטורקית נפגש עם אסד. גם ארדואן יצא לביקור בעיראק ודן במעמד הסונים שם. הוא נפגש עם המנהיג השיעי עלי סיסתאני ודן בהתקוממות בבחריין.

דומה שהעולם הגיע למסקנה, כי בעולם הערבי אין כל חדש. זהו עולם חלש וחסר תקנה. רק חשבון נפש ערבי ירחיק את האזור מהסכנה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 6 במאי 2011

For English, press here
___________________

כל הפרטים

אלכסנדר יעקובסון | בואו נדבר על שוויון

בתגובה על המאמר ”השטר שמעיד על המשטר“...

אלכסנדר יעקובסון | בואו נדבר על שוויון

מדוע לא יופיע הסופר אמיל חביבי, חתן פרס ישראל, על אחד משטרי הכסף הנושאים דמויות של סופרים - שאל סלמאן מצאלחה ("השטר מעיד על המשטר", "הארץ" 24.4). מיד התנפלו עליו טוקבקיסטים מתלהמים, שולחים אותו לעזה ונשבעים בשם המדינה היהודית.

אולם אין שום פסול בהצעה זו, ואף אין היא סותרת את האופי היהודי של המדינה. מערכת הסמלים הישראליים הרשמיים, ובהם הדמויות שעל שטרי הכסף, צריכה לשקף, ולשקף היטב, את העובדה שישראל היא מדינה המעניקה עצמאות לאומית לעם היהודי. אבל מי אמר שזה הדבר היחיד שהיא צריכה לשקף? אין שום סיבה עקרונית שהיא לא תשקף גם, בין היתר, את קיומו ואת תרבותו של המיעוט הערבי במדינה.

סמל המדינה הוא מנורה המוקפת בשני ענפי זית, על פי זכריה, "מנורת זהב... ושנים זיתים עליה". הזית הוא אחד הסמלים של הארץ, והוא סמל חשוב של ערביי הארץ. ניתן להפוך את שני הענפים לשני עצי זית מימין ומשמאל למנורה. זוהי עדיין מנורה ו"שנים זיתים עליה". אם הצעד הזה ייעשה בליווי אמירה מפורשת, שמטרתו לתת לציבור הערבי אלמנט במערכת הסמלים הממלכתיים, שאמור לייצג אותו - עשויה להיות לשינוי צנוע כזה משמעות חיובית; לא בעיני לאומנים ערבים שאותם שום דבר לא יפייס, אלא בעיני אלה שבאמת רוצים להרגיש שהמדינה היא גם מדינתם.

ומדוע אין להצעה כזאת סיכוי להתקבל בעתיד הנראה לעין? חלקית, בגלל אותם טוקבקיסטים השולחים לעזה אזרח ערבי המבקש להרגיש בבית דווקא במדינת ישראל, והפוליטיקאים המייצגים אותם. אולם לא פחות מכך בגלל הנהגת הציבור הערבי ומרבית דובריו בתקשורת הישראלית, שהפכו את שלילת זכותו של העם היהודי למדינה לדגלם המרכזי. באווירה כזאת, שינוי מהסוג המוצע כאן ייתפש על ידי הציבור היהודי לא כצעד לקראת עשיית צדק עם הערבים, אלא כצעד לקראת עשיית עוול ליהודים. אין סיכוי שציבור זה, או ציבור כלשהו בעולם בנסיבות דומות, יסכים לכך.

סלמאן מצאלחה מרבה, במאמריו המרתקים, לזלזל בלאומיות היהודית. לזכותו ייאמר, שהוא מזלזל לא פחות מכך בלאומיות הערבית. אינני שותף לשני הזלזולים האלה, אבל אני מעריך מאוד את אומץ לבו ואת עקביותו. לשיטתו, שאני חלוק עליה, הוא אכן נלחם למען השוויון.

ואולם, מה שאנו שומעים מההנהגה והאליטה של ציבור הערבי - בין היתר, ב"מסמכי החזון" - הוא קול שונה מאוד. הקול הזה אומר לציבור היהודי: אכן, יש שני עמים בארץ הזאת; לעם שלנו יש זכות למדינה, ואילו לעם שלכם אין זכות כזאת. איננו מבקשים, בשום אופן, להפוך את האזרחים היהודים והערבים בשראל לבני לאום אזרחי אחד - לאום ישראלי. הלאומיות הערבית-פלסטינית שלנו חשובה לנו מאוד; לנו עמנו ולכם עמכם, ולעמכם אין זכות למדינה. משום כך אנו פוסלים את המדינה היהודית בישראל ומחייבים מדינה ערבית לצד ישראל.

השיח הזה של ההנהגה הערבית - לאו דווקא של הציבור הערבי, שעמדתו, לפי הסקרים, מורכבת הרבה יותר ומתונה יותר - הוא רמיסת ערך השוויון במסווה של הגנה עליו. אין בו תרומה חיובית ליחסים בין היהודים לערבים בארץ.
*
פורסם: הארץ, 4 במאי 2011
________________

כל הפרטים