סלמאן מצאלחה ||

הנכבה שלא מדברים עליה

בימים אלה אני נזכר משום מה באירועי ספטמבר השחור שהתרחשו בירדן בשנת 1970. אז, תחת הלחץ של הצבא הירדני, היו לוחמים פלסטינים שבחרו לברוח ולהסגיר את עצמם דוקא לכוחות צה"ל בבקעת הירדן.

כל הפרטים

סינדרום הלבנה

כך היה, כך הווה:
 

במכון ויצמן עוד לא מצאו תרופה למחלה...

כל הפרטים

תבוסה ספרותית

כך היה בשנת 1991:
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה....

סלמאן מצאלחה || תבוסה ספרותית

גברת הברזל של הממלכה המאוחדת ירדה מן הבמה הפוליטית בגלל מס הגולגולת שהוטל על הבריטים. עשרות אלפי הגולגולות שהוטלו במדבר הערבי בעשור האחרון לא זיזו ”מנהיג“ ערבי מכסאו. מנהיגים ערבים לא יורדים מהשלטון, גם אחרי שהם יורדים מנכסיהם ומאמללים את עמיהם. מנהיגים ערבים ישליטו פחד, עד שיבוא המתנקש. וראו זה פלא, הירידה מהנכסים מעלה באופן פאראדוקסאלי את קרנה של הרטוריקה הערבית, שממילא הגיעה גם קודם לכן לשיאים.

במה חטאנו?
האומה הערבית, שעבדכם נמנה עם שורותיה, היא אומה ספרותית, וכאן טמון המפתח להבנת התבוסה האחרונה. כאן טמון המפתח לכל התבוסות הערביות, אך איש לא נתן את דעתו על כך. בין שלל המלים הערביות המשמשות למשגר טילים, המלה ”מנצה“, כלומר ”במה“, היא המוצלחת ביותר, כיוון שהיא זורקת אור על מקורה של התבוסה. הבמה הערבית שימשה מאז ומעולם זירת התכתשות בין המשוררים. זו היתה גם הבמה של השליטים ךהחדיר חד בלב האנשים על-ידי נאומים חוצבי להבות.

והשקר הוא ערך עליון
בביקורת השירה הערבית הקלאסית רווחה לה הדעה המסתכמת באמירה: ”מיטב השיר כזבו“. הכזב (המטאפורי) היווה קריטריון עליון לקביעת מידת הטיב של שיר מסוים. השירה והנאומים הערביים היו בעבר, והם גם היום, מקור לא אכזב בעיצוב התודעה הערבית מן האוקיאנוס האטלאנטי ועד למפרץ הפרסי. בחברה הערבית הקדומה, וגם בעת החדשה, השירה, כלומר הרטוריקה, היתה הכלי להנצחת דברי ימי הערבים. הערבים האמינו, כי למלים יש כוח מאגי, והן נשארות לנצח. וכך גייסו המשוררים את משלח ידם, בשל טובות הנאה בין השאר, למען האדרת שמם של שליטים.

והשלטון הוא שלטון הפחד
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה.

כל תלמיד ערבי משנן, בין שאר השינונים בבית-הספר, את מוסר השלטון בלימודי הספרות שלו. וכך אומר זיאד בן אביה בעיר בצרה (בשנת 665), לאחר שנתמנה כמושל עיראק על-ידי הח‘ליף האשון לבית אומייה. הוא נתבקש על-ידי הח‘ליף להשליט סדר בחבל הארץ שגעש: ”אני נשבע באלוהים, כי אני עומד להעניש את האדון על העבירה שביצע משרתו, ואת הנשאר על העבירה שביצע זה אשר נסע, ואת הנאמן מביניכם על העוון שביצע זה הלא נאמן, עד יפגוש האיש מכם ברעהו ויאמר לו: הצל נפשך סעד, הרי סעיד הלך לעולמו, עד אשר תתיישרו עם השלטון“.

וכה אמר מושל אחר, אחיו של הח‘ליף, לאחר שנתמנה כמושל מצרים: ”הו אנשי מצרים, זמן רב אנו מושלים בכם על-ידי חודי החניתות ולהבי החרבות, עד שנהיינו משולים לעצם בגרונכם ומוגלה בעיניכם... דעו לכם כי את שלטוננו נשליט על בשרכם לפני לבכם... נהגו בתבונה אף אם אתם מסתירים את הרע, וכי אתם עומדים לקצור את מה שאתם זרעתם. ואת מבטחי אני שם באלוהים, והוא יהיה לעזרי“.

אך הנאום שכמעט כל ילד ערבי התחנך עליו בבתי-הספר הוא נאומו של אלחג‘אג‘, שאותו הפנה לאנשי עיראק:

הו אנשי עיראק, האנשים הפוסחים על שתי הסעיפים. אני רואה לנגד עיני ראשים שבשלו והגיעה עת הקטיף, ואני הוא הבעלים“, וגו‘. וכיצד לומדים את זה בשיעורי הספרות, ומה מסבירים על הנאום? להלן מספר פנינים:
 
”אלחג‘אג‘ רצה שלשונו תהיה כמו חרבו המנגחת את המתמרדים. לשם כך הוא השתמש בנאומו באיומים ובהפחדות. נאומו חזק מבחינת המשמעויות, מבחינת הדימויים, ומבחינת המבנה. המשמעויות החזקות מושגות על-ידי ריבוי איזכור המוות, המכות והרצח“, סוף ציטוט. דורות על גבי דורות מתחנכת החברה הערבית על המליצה ועל הרטוריקה, תוך הזנחה של המוסר ושל האתיקה. הרטוריקה הערבית מבטיחה הרים וגבעות להמונים הערבים היושבים בתחתית הסולם החברתי.

בציטוט הבא, מספר לימוד ערבי המיועד לבתי-הספר התיכוניים, ושאחד העורכים שלו הוא חוסיין לא סדאם, הנחשב בעיני האינטלקטואלים הערבים לאביר הספרות הערבית, נאמר כך:

”הערבי הוא מטבעו צח לשון, אהבת האמירה מולדת בו, כאשר הוא נואם מתאהב הוא בדברי עצמו ומאריך בנאום, וכאשר הוא מקשיב מתאהב הוא בשפת הנאום ומבקש לשמוע עוד...“.

כך זה בעבר הרחוק. וכך קורה גם בעת החדשה.

התודעה השירית הזאת. תודעת השקר, ממשיכה להתקיים בחברה הערבית בת-זמננו. המשוררים והנואמים של אותם ימים הם אמצעי התקשורת של ימינו. אמצעי תקשורת אלה ממשיכים להלל את השליטים, מבלי משים לעצם טיבם של אותם שליטים. העקרון המנחה, ”מיטב אמצעי-התקשורת הערביים כזבם“, ממשיך לשלוט בכיפה.

כל מנהיג ערבי, כמוהו כשאר בני המזרח, לבטח התחנך על-פי המורשת הזאת. ועל כן ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, עלולים לגרור עם שלם, עמם שלהם, לאבדון, בשל נאום, ושימוש ברטוריקה ובמטאפורה, כמו ”אם המערכות“, או ”נהרות הדם בהם ישחו הכופרים“. אמצעי-התקשורת הערביים, כמו האינטלקטואלים הערבים, ממשיכים לתת לשקר לחגוג; הם מגייסים את העט החמום שלהם להפצת השקר. כך אוחזת ההתלהבות הספרותית בלבם של אנשי המזרח, ומבקשים עוד, וכך נשבים המנהיגים הערבים, וגם אחרים בידי הרטוריקה של עצמם, ומספקים לעמים עוד ועוד. כך גם הופכת כווית לענף השב אל המקור שלו (נהרס גם החוטר וגם עץ האם). וכך הפכה ישראל לעלה תות יבש שאיש לא יבחין בו.

מי שיחפש את מקור התבוסות בעולם הערבי, ימצא אותו בספרות. הבדיה הספרותית היא חלק מניהול המדיניות הערבית. הרטוריקה היא אורח חיים. ועל כן כל קשר בין מה שמספקים הנואמים ואמצעי-התקשורת הערביים, החל מהרדיו והטלוויזיה וכלה בעתונות, ובין האמת הוא מקרי בהחלט.

הרטוריקה מספקת חלומות. היא נותנת לחברה הערבית להתרפק על תפארת רומנטית מן העבר הרחוק. תפקידה של הרטוריקה משול לתפקידם של סדרות טלוויזיה זולות. אך כגודל הציפייה מהרטוריקה, כך גודל התבוסה.

זרעי התבוסה הבאה ינבטו בנחשולי השירה והנאומים הלאומיים (שלבטח ידברו על הניצחון, ההיסטורי כמובן, חגיגה של בדיה שכבר החלה) שישטפו בתקופה הקרובה את העולם הערבי.

וכיצד תהיה למזרח תקומה?
א. יש צורך דחוף ביותר בהפרדת הספרות (הבדיה, השקר, הכזב) מן המדינה.
ב. בניית חברה שוויונית, פתוחה, דמוקראטית עם ערכים הומניים.
ג. הקמת מרכזי גמילה מרטוריקה.
בלא שיושגו הדברים האלה, תמשיך הסכנה לעמוד בפתח. והסכנה המרחפת על עמי המזרח איננה מן הנשק הלא קונבנציונאלי, אלא נישאת על כנפי הנשק הלא רציונאלי.


פורסם בשבועון ”כל העיר“, 15 במארס 1991

___________________

כל הפרטים

אבּו נואס | את אהובי הלב מדמה

ארכיון

 

אבו נואס ||

את אהובי הלב מדמה

אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב מְדַמֶּה,
כָּךְ פָּנָיו
מִתְכַּסִִים עֲקֵבוֹת שֶל דִּמְיוֹן
הַנּוֹתֵן בִּלְחָיָו אוֹתוֹתָיו.


עֵת יִפְקֹד חֲלוֹמִי, אֶפְצְעֶנּוּ.
מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי
כִּי הַגּוּף
מֵחֲלוֹם כָּךְ יִדְאַב.

אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב יְלַטֵּף.
וְיִלְחַץ עַד כְּאֵב אֶת כַּפּוֹת יָדָיו,
עַד הוֹתֵר הוּא אֶת הַפֶּצַע
בְּפִרְקֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.
*

מערבית: סלמאן מצאלחה


אבו נואס הוא הכינוי שבו התפרסם המשורר אלחסן בן האני (757-814 לספירה). הוא נולד באהואז שבאיראן, התחנך בבבצרה וכעבור זמן שם את פעמיו לבגדאד בירת הח'ליפות העבאסית, והתקרב לחצרו של הארון אלרשיד. ובתקופתו של הח'ליף אל-אמין נעשה משורר החצר. אבו נואס היה ההולל והנהנתן שבמשוררים הערבים של ימי הביניים. לא אחת, אגב, הואשם בנטיות גזעניות כלפי הערבים יושבי המדבר ובהעלאה על נס את התרבות הפרסית הנשגבת בהשוואה לתרבות הערבית המדברית.

החלק ההומוסקסואלי בשירתו הוסתר שנים רבות, אף-על-פי ששיריו ההומוסקסואלים הם מפסגות שירתו, ומן היפים שבשירה הערבית בכלל.
*
פורסם ב"תרבות וספרות", 1988
______________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

אובמה כרפורמטור ערבי

אם נתעלם מההתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שנאומו האחרון של נשיא ארה"ב ברק אובמה לעולם הערבי היה נאום של רפורמטור ערבי. הדברים היו צריכים להיאמר על ידי מנהיג ערבי, שראוי לשאת את התואר "מנהיג".

אף שהעולם הערבי זכה בעצמאות מדינית לפני שנים רבות, הרי ש"במקומות רבים העמים לא זכו בחופש", כדברי אובמה. ובמלים אחרות, כל ה"עצמאויות" האלה לאחר נסיגת הקולוניאליזם היו לא יותר מאחיזת עיניים. שכן, "במדינות רבות מדי, רוכז הכוח בידי מעטים", כדברי הנשיא.

שנים רבות של "עצמאות" ערבית לא הביאו עמן שגשוג או חופש. שליטים מושחתים ומדכאים העשירו את כיסיהם והעבירו את השלטון המושחת והמדכא לבאים אחריהם, אם בהפיכות חצר ואם בהורשה.

ההפגנות ההמוניות בעולם הערבי אכן מצביעות יותר מכל על "ערגה לחופש שהצטברה במשך שנים", כדברי אובמה. ערגה זאת לחופש היא דבר מהותי בטבעו של האדם באשר הוא. בזכות הגלובליזציה ובזכות ההתפתחות הטכנולוגית והפצת המידע - שערי העולם המודרני נפתחו. צעירים ערבים בתוניס, קהיר, דמשק ועוד ערכו השוואות עם חייהם של צעירים במקומות אחרים בעולם, וגם אצלם הצטברה במשך שנים הערגה לחיים כבני אדם חופשיים כמו צעירי לונדון, פאריס, טוקיו וניו יורק.

מנגד, אוכלוסיית העולם הערבי הלכה ותפחה ללא כל תכנון והחינוך דרך במקום ושקע בעולם האתמול, מתרפק על עבר מדומיין. השליטים ומקורביהם המשיכו לדכא את העמים ולהתעשר על חשבונם. אוניברסיטאות כושלות הוציאו לשוק מיליוני בעלי תעודות, ללא כל אפשרות של תעסוקה יצרנית. דו"חות בינלאומיים מצביעים זה שנים על כך שאין ולו אוניברסיטה ערבית אחת ברשימת 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם.

לכן, אין להתפלא על כך שהיצוא של העולם הערבי, המונה מאות מיליונים, שווה ליצוא של מדינה קטנה כשווייץ. שליטי העולם הערבי נחו על זרי הנפט והגז. אך כל תנופת הפיתוח במדינות אלה גם היא אחיזת עיניים. שכן, כל האנשים שעומדים מאחוריה, החל מחברות הנפט, מדענים ומהנדסים וכלה בפועלי הבניין שבונים את גורדי השחקים והאיים המלאכותיים, אינם ערבים.

הפופוליזם שלט בכיפת השיח הערבי. לא רק השליטים בגדו בעמיהם. גם שכבת האינטליגנציה שיתפה פעולה עם השליטים, בתמורה לפירורים שקיבלה. על כגון אלה נאמר במסורת ערבית ידועה: "אם תראה חכם הלכה מרבה להתדפק על דלתו של השליט, דע לך כי הוא גנב". ואכן, אלה גם אלה הסיטו את הדיון וייחסו את תחלואי העולם הערבי לקולוניאליזם ולמערב, ואף לישראל ש"הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית", כדברי אובמה.

אחת הסיבות המרכזיות לתחלואים הכרוניים של העולם הערבי היא היחס לנשים. החברה הערבית, השבטית-גברית, חסמה את דרכן של הנשים ובכך שיתקה את מחציתה. ואכן, "ההיסטוריה מראה שמדינות משגשגות יותר ושוחרות שלום יותר כאשר הנשים בהן מועצמות", אמר בצדק אובמה.

לו מנהיג ערבי כלשהו היה נושא את הנאום בשפה הערבית לקהל ערבי, היו ערבים ודאי אומרים: הנה, קם לנו "קינג" ערבי. לעת עתה, אמנם יש לנו קינגים, נשיאים, סולטאנים ונסיכים בשפע, אך מלך כמרטין לותר עוד לא קם לנו.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 25 במאי 2011

***
For English, press here

כל הפרטים

הנאום ושברו

חשיפה:

הנאום של נתניהו
בפני הקונגרס האמריקאי

---

סלמאן מצאלחה | הנאום ושברו

רוצים לדעת את תמצית הדברים שבנימין נתניהו הולך לשאת בפני הקנגרס האמריקאי? אין בעיה.

הרי לא קשה לנחש דברי פוליטקאים שמשולים לכושי ולנמר מדברי הנביא ירמיהו. קל וחומר, כאשר מדובר בפוליטיקאים הנמנים על הזן הדוגר בישראל.

האורח הרם שמגיע לושינגטון ושנוטה להלין על כל העולם עתיד לספר בודאי לכולם על ”עמישראל“ ועל ”ארצישראל“: ”אדוני היושב-ראש, נבחרים נכבדים“, יפתח מר נתניהו את הנאום ויוסיף: ”זה עתה חגגנו את חג העצמאות ה-63 למדינת ישראל. עם ישראל אשר גלה מארצו, ארץ ישראל, לא חדל לשאת אליה את תפילותיו, לערוג אל ציון, ארץ אבותיו. אחרי אלפיים שנות גלות, בהן סבל עמנו מאנטישמיות, פוגרומים וכלה בנסיון להכחיד את העם היהודי בשואה, קם העם היהודי ושב אל ארצו, ארץ ישראל והקים בה את ביתו הלאומי."

”אדוני היושב-ראש”, יפנה נתניהו את מבטו וידבר על מכחישי השואה מאיראן: ”כבן לעם היהודי אני מבקש להדגיש, כי הלקח החשוב ביותר שלמדנו מן השואה הוא שאם מישהו מאיים עלינו להשמידנו, אל לנו להתעלם ממנו. בימים אלה קמים עלינו צוררים חדשים שמכחישים את השואה וקוראים להשמיד את מדינת ישראל. האיום על קיומנו איננו תיאורטי. איראן מתחמשת בנשק גרעיני וחובה על האנושות כולה לעצור את איראן.“

בנימין נתניהו לא ישכח להתייחס גם להתרחשויות בעולם הערבי. הוא בודאי יאמר: ”העולם כולו צופה מזה חודשים בהתרחשויות השוטפות את העולם הערבי. מול כל זה בולטת ישראל כאי של יציבות, מדינה דימוקרטית ששומרת על זכויות האדם. ישראל בולטת כאי של קידמה באוקיינוס שאין בו קידמה“. הוא יחזור שוב ושוב ויזכיר את הנושא החביב עליו. הוא ידבר בודאי על הטירור העולמי, ולא ישכח להרעיף שבחים על נחישותה של אמריקה ושל הנשיא אובאמה במלחמה זו ויעלה על נס את חיסול בן לאדן.

הוא גם יתייחס לסיכסוך וידבר על הפלסטינים: ”יחד עם זאת“, יאמר נתניהו ויוסיף: ”אין אנו מתעלמים משכנינו הפלסטינים. ישראל הלכה כברת דרך ארוכה למען מימוש חזון השלום“. כראש ממשלה יהודי במדינת ישראל היהודית דמוקרטית הוא בודאי יזכיר, כי השלום הוא ”חזון נביאי ישראל החקוק בספר הספרים“. הוא יוסיף לדבר על שלום ולשטות במאזינים: ”ישראל היא מדינה שוחרת שלום. ידינו תמיד היתה מושטת לשלום עם כל שכנינו שרוצים לחיות בשלום עימנו“, יתפייט בודאי מר נתניהו בדבריו בפני הקונגרס.

לבטח גם יאמר: ”אין אנו רוצים לשלוט על עם אחר. אנו מוכנים לנהל משא ומתן להקמת מדינה פלסטינית שבה יממש העם הפלסטיני את קיומו הלאומי. אך, משא ומתן זה חייב להתנהל עם הנהגה פלסטינית הזונחת את דרך הטרור והמכירה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הכרה כזו היא אבן יסוד לפתרון הסיכסוך בינינו לבין שכנינו“, יאמר נתניהו ויספר על החמאס שרוצה להשמיד את ישראל.

”העם היהודי למד עוד לקח משואת עמנו“, יפנה נתניהו אל חברי הקונגרס ויוסיף: ”אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי אחרים. לכן, המדינה הפלסטינית חייבת להיות מפורזת, בקעת הירדן חייבת להיות גבול הבטחון של ישראל, גושי ההתנחלויות יהיו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל וירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי. ישראל, כאמור, היא מדינה שוחרת שלום ומוכנה להיכנס למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים“, יסכם נתניהו את תנאי ישראל.

אלה הם, פחות או יותר, הדברים שישא נתניהו. המשמעות שלהם ברורה. אין בהם כל חדש תחת שמי המזרח התיכון. לכן, אם הנשיא האמריקאי הזה רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה כמקדם ועושה שלום בפועל, ולא רק כחתן פרס נובל לשלום, הוא חייב להתייצב מול העולם כולו ולשפוך את חזון השלום שלו על ה“גויים“, יהודים וערבים כאחד, אשר לא ידעוהו. לא זו בלבד, אלא גם חייב להציב מול ישראל והעולם הערבי דרישות קונקרטיות ומתווה מעשי לסיום הכיבוש הישראלי וכינון שלום ישראלי פלסטיני. הברירה באיזה דרך יבחור אובאמה נתונה בידיו. בהתחשב ברקע ממנו הוא בא, הרי שאם לא יידע לבחור הוא עתיד להיזכר כאכזבה הגדולה ביותר בתולדות הנשיאים האמרקאים.
*

22 במאי 2011
***
קרא עוד: "על עורו וחברבורותיו של נתניהו"
______________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

מזרח תיכון חלש

מלך הטרור מת. יורשים לו יש בשפע באזור. הם יצוצו על רקע הכישלון המתמשך של העולם הערבי בהתמודדות עם המודרנה. זהו עולם שגדל על שינון סיפורים של עבר מפואר, אך כשהוא מביט סביבו הוא נדהם לגלות שהוא שוכן לו אי שם בתחתית הסולם. נקודת ההשקה בין העבר המדומיין לבין ההווה המנוון היא המקור הלא אכזב של הטרור.

כשאבק המבצע ישקע, ישובו הכל להתפלש באזור. משהו מעניין קורה בו. מצד אחד, מטוסי נאט"ו הורגים את בנו של קדאפי ונכדיו. הם נחלצו לעזור לעם הלובי, זאת הטענה בפי כל. מן הצד האחר של הים התיכון העולם ה"נאור" אינו נוקף אצבע לנוכח הטבח שמבצע אסד בבני עמו.

במה עדיף קדאפי מאסד, שהוא זוכה לטיפול אישי לוחץ ולהפעלת כוח מוחץ? האם זה משום שלוב היא החצר האחורית של אירופה ויש בה שפע נפט, ולעומתה בסוריה אין כמעט זהב שחור? הכזה הוא העולם הצבוע ה"נאור"?

קדאפי איננו דיקטטור גרוע יותר מאסד. ההבדל בין השניים הוא כהבדל בין דבר לכולרה. בהשוואה לשני עריצים ערבים אלה, חוסני מובארק, הנשיא המצרי המודח, ייחשב פציפיסט. האין זה עוד מקור לטרור?

ואולי יש כאן משהו אחר. בעשורים האחרונים למדו בעולם המערבי דבר וחצי דבר על הלכות החיים בעולם הערבי. העולם הזה, על כל צורות המשטרים שבו, נכשל כישלון חרוץ במבחן יצירת מדינת לאום ראויה לשמה. הכישלון ניבט מכל מסך. ההתקוממויות אינן מעידות על מזרח תיכון חדש העומד בפתח, כי אם על מזרח תיכון חלש. יותר ויותר בולטת העובדה, שיש רק שלוש מדינות לאום חזקות במזרח התיכון: איראן, טורקיה וישראל. המכנה המשותף של כל השלוש הוא, שאינן ערביות.

המערב למד על בשרו, כי האזור מתנהל על פי קודים אחרים. איראן המשיכה לבסס את מעמדה באמצעות האידיאולוגיה הדתית. הפלת סדאם חוסיין ניפצה לרסיסים את אשליית קיומה של "זהות עיראקית" מאחדת ונתנה זריקת עידוד לאיראן השועטת קדימה.

כך הגיעו במערב למסקנה, כי יש לחשוב על האזור חשיבה מחודשת ולכלכל את הצעדים בהתאם. עליית קרנו של האיסלאם השיעי בהנהגת איראן הצריכה מתן עידוד לאיסלאם הסוני, שיעמוד בפרץ מול איראן. המסקנה היתה פשוטה: מן העולם הערבי - שרובו סוני - לא תצמח כל ישועה לא לערב ולא למערב.

כך נסללה הדרך להתחזקות האיסלאם הסוני הטורקי. הדבר נעשה על ידי החלשת כוח הצבא הטורקי, שומר החוקה החילונית של אתא-טורק, ועל ידי הפניית עורף אירופית והצבת מכשולים בקבלת טורקיה לאיחוד.

רג'פ טייפ ארדואן ומפלגתו שמחו על התפקיד שנפל בחלקם למלא. שכן האיסלאמיסטים הטורקים חולמים על החזרת עטרה עותמנית ליושנה. סיסמת הדאגה לפלסטינים שימשה תמיד את המשטרים הערביים כאופיום להמונים הערביים הנדכאים. הטורקים למדו את השיטה. המשט הטורקי שיצא לעזה והמשט המתוכנן הם אמצעים להעלאת קרנה של טורקיה בעיני ההמון הערבי הסוני. וכל זאת כדי להציב את טורקיה כמשקל-נגד להשפעה האיראנית.

כך ניתן להבין מדוע בחר ברק אובמה לפנות אל העולם המוסלמי דרך טורקיה דווקא בנאומו הראשון. בימים אלה הוא מקפיד להתקשר לארדואן ולהביע בפניו את דאגתו לנוכח המתרחש בסוריה.

בסוף מארס נערכה באנקרה פגישה חשאית בין ראש הסי-איי-אי לבין מקבילו הטורקי. השניים דנו בעתיד המשטר הסורי, במצב בלוב, ביחסי ישראל-טורקיה, במצב בעיראק, אפגניסטאן ועוד כהנה וכהנה נושאים בעלי עניין משותף. ראש סוכנות הביון הטורקית נפגש עם אסד. גם ארדואן יצא לביקור בעיראק ודן במעמד הסונים שם. הוא נפגש עם המנהיג השיעי עלי סיסתאני ודן בהתקוממות בבחריין.

דומה שהעולם הגיע למסקנה, כי בעולם הערבי אין כל חדש. זהו עולם חלש וחסר תקנה. רק חשבון נפש ערבי ירחיק את האזור מהסכנה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 6 במאי 2011

For English, press here
___________________

כל הפרטים

אלכסנדר יעקובסון | בואו נדבר על שוויון

בתגובה על המאמר ”השטר שמעיד על המשטר“...

אלכסנדר יעקובסון | בואו נדבר על שוויון

מדוע לא יופיע הסופר אמיל חביבי, חתן פרס ישראל, על אחד משטרי הכסף הנושאים דמויות של סופרים - שאל סלמאן מצאלחה ("השטר מעיד על המשטר", "הארץ" 24.4). מיד התנפלו עליו טוקבקיסטים מתלהמים, שולחים אותו לעזה ונשבעים בשם המדינה היהודית.

אולם אין שום פסול בהצעה זו, ואף אין היא סותרת את האופי היהודי של המדינה. מערכת הסמלים הישראליים הרשמיים, ובהם הדמויות שעל שטרי הכסף, צריכה לשקף, ולשקף היטב, את העובדה שישראל היא מדינה המעניקה עצמאות לאומית לעם היהודי. אבל מי אמר שזה הדבר היחיד שהיא צריכה לשקף? אין שום סיבה עקרונית שהיא לא תשקף גם, בין היתר, את קיומו ואת תרבותו של המיעוט הערבי במדינה.

סמל המדינה הוא מנורה המוקפת בשני ענפי זית, על פי זכריה, "מנורת זהב... ושנים זיתים עליה". הזית הוא אחד הסמלים של הארץ, והוא סמל חשוב של ערביי הארץ. ניתן להפוך את שני הענפים לשני עצי זית מימין ומשמאל למנורה. זוהי עדיין מנורה ו"שנים זיתים עליה". אם הצעד הזה ייעשה בליווי אמירה מפורשת, שמטרתו לתת לציבור הערבי אלמנט במערכת הסמלים הממלכתיים, שאמור לייצג אותו - עשויה להיות לשינוי צנוע כזה משמעות חיובית; לא בעיני לאומנים ערבים שאותם שום דבר לא יפייס, אלא בעיני אלה שבאמת רוצים להרגיש שהמדינה היא גם מדינתם.

ומדוע אין להצעה כזאת סיכוי להתקבל בעתיד הנראה לעין? חלקית, בגלל אותם טוקבקיסטים השולחים לעזה אזרח ערבי המבקש להרגיש בבית דווקא במדינת ישראל, והפוליטיקאים המייצגים אותם. אולם לא פחות מכך בגלל הנהגת הציבור הערבי ומרבית דובריו בתקשורת הישראלית, שהפכו את שלילת זכותו של העם היהודי למדינה לדגלם המרכזי. באווירה כזאת, שינוי מהסוג המוצע כאן ייתפש על ידי הציבור היהודי לא כצעד לקראת עשיית צדק עם הערבים, אלא כצעד לקראת עשיית עוול ליהודים. אין סיכוי שציבור זה, או ציבור כלשהו בעולם בנסיבות דומות, יסכים לכך.

סלמאן מצאלחה מרבה, במאמריו המרתקים, לזלזל בלאומיות היהודית. לזכותו ייאמר, שהוא מזלזל לא פחות מכך בלאומיות הערבית. אינני שותף לשני הזלזולים האלה, אבל אני מעריך מאוד את אומץ לבו ואת עקביותו. לשיטתו, שאני חלוק עליה, הוא אכן נלחם למען השוויון.

ואולם, מה שאנו שומעים מההנהגה והאליטה של ציבור הערבי - בין היתר, ב"מסמכי החזון" - הוא קול שונה מאוד. הקול הזה אומר לציבור היהודי: אכן, יש שני עמים בארץ הזאת; לעם שלנו יש זכות למדינה, ואילו לעם שלכם אין זכות כזאת. איננו מבקשים, בשום אופן, להפוך את האזרחים היהודים והערבים בשראל לבני לאום אזרחי אחד - לאום ישראלי. הלאומיות הערבית-פלסטינית שלנו חשובה לנו מאוד; לנו עמנו ולכם עמכם, ולעמכם אין זכות למדינה. משום כך אנו פוסלים את המדינה היהודית בישראל ומחייבים מדינה ערבית לצד ישראל.

השיח הזה של ההנהגה הערבית - לאו דווקא של הציבור הערבי, שעמדתו, לפי הסקרים, מורכבת הרבה יותר ומתונה יותר - הוא רמיסת ערך השוויון במסווה של הגנה עליו. אין בו תרומה חיובית ליחסים בין היהודים לערבים בארץ.
*
פורסם: הארץ, 4 במאי 2011
________________

כל הפרטים