סלמאן מצאלחה
רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.
סלמאן מצאלחה
המולך מת, יחי המולך
המולך מת, יחי המולך
"מלך מלכי אפריקה" הוא אחד מני כתרים רבים שבהם הכתיר את עצמו מועמר קדאפי במרוצת השנים. בשבוע שעבר צפה כל העולם כיצד איבד "מלך המלכים" את עולמו ביחד עם כל כתריו. כבמחול שדים מרצדים על המרקע בסצינה הלקוחה מסרט סלולרי של העידן החדש, ירד המסך על שלטונו של הקולונל. לא גלימה ססגונית לגופו, לא מטה מוזהב בידו, לא טורבן מסוגנן ואף לא כתר לראשו. שערו פרוע היה, חולצתו קרועה ורק דם ניגר מראשו וכיסה את פניו.
מסביב "מלך המלכים" התגודדו להם מצהללים, המורדים ב"מולך" הלובי שניסה להימלט על נפשו מקץ 42 שנות עריצות. הדם שניגר מראשו לא היה זר לו. האיש, המשתייך לשבט ששמו "קדאף אל-דם", כלומר מקיז הדם, שפך במרוצת שלטונו דם רב של לובים ושל אחרים. והוא אפילו לא זכה למשפט שדה השמור לעריצים, כזה שקדם להוצאתו להורג של הרודן הרומני צ'אושסקו.
ל"מלך המלכים" קדאפי נערך משפט אחר, לפי הכללים המקובלים במדבר הערבי מדורי דורות. זהו המדבר שהאביב האמיתי מסרב להכות בו שורש. צהלות הניצחון וקריאות "אללה אכבר" סביב ה"מלך" שירד מנכסיו היו התפאורה המתאימה ל"במת התופת". לא על זעקות הבן המוקרב על במת התופת כיסו הפעם הצהלות, כי אם על גניחותיו האחרונות של ה"מולך", של האב.
ההיסטוריה הערבית לא ידעה מות-מנהיגים אחר; כמעט כל החליפים ששלטו בעולם המוסלמי מתו בצורה דומה. כל תלמיד ערבי לומד על כך בשיעורי ההיסטוריה. דוגמאות יש למכביר, למשל רציחתו של החליף השלישי של מוחמד, עותמאן בן עפאן. תיאור הרצח מופיע אצל מוחמד אל-טברי, גדול ההיסטוריונים הערבים מן המאה התשיעית. וכך מדווח ההיסטוריון: "זינק עמרו בן אל-חמק על עותמאן ורכן על חזהו בעוד רוח חיים בו, ודקר אותו תשע פעמים".
אל-טברי אף מביא ציטוטים מדברי הרוצח עצמו: "שלוש דקירות דקרתי אותו לשם שמים. אך באשר לשש האחרות, הרי שדקרתי אותו בשל כל רגשי הנקם שהיו בלבי נגדו". ולא זאת, אף זאת: המקורות מספרים לנו כי לאחר שהחליף נפח את נשמתו, השליכו אותו לערימת האשפה. הוא זכה לקבורה רק כעבור שלושה ימים תמימים, לאחר שכלבים משוטטים החלו לבתר הגופה.
כך מתנהל לו העולם הזה דורות על גבי דורות. הוא שוקע שוב ושוב בביצה השבטית החשוכה ולא מצליח לצאת ממנה. המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני התרבות הערבית המוסלמית היא היעדרו של מנגנון תרבותי או דתי לתיקון עצמי. על מנת להבין את ממדי המכשלה הזאת, די אם נזכיר כי מתוך אלפי המסורות המיוחסות לנביא מוחמד, אין ולו מסורת אחת הדורשת מן האדם לערוך חשבון נפש על מעשיו. ובאין חשבון נפש אין תיקון, לא לפרט ולא לחברה.
כל עוד העולם הערבי לא ישכיל להכניס ללקסיקון הפוליטי שלו מושגים כמו "נשיא לשעבר" או אף "מלך לשעבר", לא יצליח להיחלץ מן הנחשלות הכרונית שבה הוא שרוי מאות רבות של שנים. רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.
*
פורסם: דעות - הארץ, 24 באוקטובר 2011
***
For English, press here
____________
