המולך מת, יחי המולך

רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.

סלמאן מצאלחה

המולך מת, יחי המולך

"מלך מלכי אפריקה" הוא אחד מני כתרים רבים שבהם הכתיר את עצמו מועמר קדאפי במרוצת השנים. בשבוע שעבר צפה כל העולם כיצד איבד "מלך המלכים" את עולמו ביחד עם כל כתריו. כבמחול שדים מרצדים על המרקע בסצינה הלקוחה מסרט סלולרי של העידן החדש, ירד המסך על שלטונו של הקולונל. לא גלימה ססגונית לגופו, לא מטה מוזהב בידו, לא טורבן מסוגנן ואף לא כתר לראשו. שערו פרוע היה, חולצתו קרועה ורק דם ניגר מראשו וכיסה את פניו.

מסביב "מלך המלכים" התגודדו להם מצהללים, המורדים ב"מולך" הלובי שניסה להימלט על נפשו מקץ 42 שנות עריצות. הדם שניגר מראשו לא היה זר לו. האיש, המשתייך לשבט ששמו "קדאף אל-דם", כלומר מקיז הדם, שפך במרוצת שלטונו דם רב של לובים ושל אחרים. והוא אפילו לא זכה למשפט שדה השמור לעריצים, כזה שקדם להוצאתו להורג של הרודן הרומני צ'אושסקו.

ל"מלך המלכים" קדאפי נערך משפט אחר, לפי הכללים המקובלים במדבר הערבי מדורי דורות. זהו המדבר שהאביב האמיתי מסרב להכות בו שורש. צהלות הניצחון וקריאות "אללה אכבר" סביב ה"מלך" שירד מנכסיו היו התפאורה המתאימה ל"במת התופת". לא על זעקות הבן המוקרב על במת התופת כיסו הפעם הצהלות, כי אם על גניחותיו האחרונות של ה"מולך", של האב.

ההיסטוריה הערבית לא ידעה מות-מנהיגים אחר; כמעט כל החליפים ששלטו בעולם המוסלמי מתו בצורה דומה. כל תלמיד ערבי לומד על כך בשיעורי ההיסטוריה. דוגמאות יש למכביר, למשל רציחתו של החליף השלישי של מוחמד, עותמאן בן עפאן. תיאור הרצח מופיע אצל מוחמד אל-טברי, גדול ההיסטוריונים הערבים מן המאה התשיעית. וכך מדווח ההיסטוריון: "זינק עמרו בן אל-חמק על עותמאן ורכן על חזהו בעוד רוח חיים בו, ודקר אותו תשע פעמים".

אל-טברי אף מביא ציטוטים מדברי הרוצח עצמו: "שלוש דקירות דקרתי אותו לשם שמים. אך באשר לשש האחרות, הרי שדקרתי אותו בשל כל רגשי הנקם שהיו בלבי נגדו". ולא זאת, אף זאת: המקורות מספרים לנו כי לאחר שהחליף נפח את נשמתו, השליכו אותו לערימת האשפה. הוא זכה לקבורה רק כעבור שלושה ימים תמימים, לאחר שכלבים משוטטים החלו לבתר הגופה.

כך מתנהל לו העולם הזה דורות על גבי דורות. הוא שוקע שוב ושוב בביצה השבטית החשוכה ולא מצליח לצאת ממנה. המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני התרבות הערבית המוסלמית היא היעדרו של מנגנון תרבותי או דתי לתיקון עצמי. על מנת להבין את ממדי המכשלה הזאת, די אם נזכיר כי מתוך אלפי המסורות המיוחסות לנביא מוחמד, אין ולו מסורת אחת הדורשת מן האדם לערוך חשבון נפש על מעשיו. ובאין חשבון נפש אין תיקון, לא לפרט ולא לחברה.

כל עוד העולם הערבי לא ישכיל להכניס ללקסיקון הפוליטי שלו מושגים כמו "נשיא לשעבר" או אף "מלך לשעבר", לא יצליח להיחלץ מן הנחשלות הכרונית שבה הוא שרוי מאות רבות של שנים. רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.
*
פורסם: דעות - הארץ, 24 באוקטובר 2011

***
For English, press here

____________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

עדרי העיזים של הימין

לא אחת נשמעת הטענה בקרב פוליטיקאים בארץ, כי כדי שהשלום יחזיק מעמד הוא צריך להיעשות בין העמים ולא בין השליטים. השימוש במונח "שליטים" עולה כאשר ישראל מוצאת עצמה בפינה והיא נדרשת על ידי אותם "שליטים" ואותם עמים לשלם את מחיר השלום. כל עוד אותם "שליטים" יושבים בשקט ומתנהגים בהתאם לציפיות הישראליות, הם לא מכונים "שליטים" כמובן, אלא הם "מנהיגים אחראים".

כל הפרטים

מיהו העם ומהו הצדק

סלמאן מצאלחה

מיהו העם ומהו הצדק

גם אם הסיסמה הנישאת בפי רבבות ברחובות ישראל באחרונה ערבה לאוזניים, הרי שאין שקר גדול ממנה. לו היו נושאיה מתבקשים להסביר על איזה "עם" מדובר, מהו ה"צדק" ובאיזו "חברה" - הרי שבמהרה היתה מתפרקת. שכן, המדינה, על מוסדותיה, מעולם לא הכירה בקיומו של "עם ישראלי". ספק אם המפגינים מכירים בקיומו. לכן דרישתם הנעלה ל"צדק חברתי", לא יכולה להתממש הלכה למעשה, בהעדר קיומו של ה"עם" שאת שמו הם נושאים לשווא.

סיסמאות שנשמעות טוב לא חסרות. מי לא רוצה "צדק חברתי"? או "שלום" או "שוויון"? מי לא נושא עיניו ל"דו-קיום"? אך מתחת לסיסמאות היפות האלה, הדברים נראים אחרת. חדשות לבקרים אנו נתקלים בדוגמאות החושפות את השקר מאחורי הסיסמאות.

הנה אדם אחד, שוודאי גדל על ערכי "הצדק החברתי" ו"השוויון" הציוני, מודי ברכה, תושב מעגן מיכאל וסגן ראש המועצה, פורש את משנתו: "לא צריך ללמד אותי מה זה סוציאליזם, אך אם חקלאי קיבל אדמות - מדוע שהוא יוותר על הנכס שהוא אמור להתפרנס ממנו?" תוהה ברכה, שמייצג שלושה יישובים בחוף הכרמל המתנגדים להרחבת הכפר ג'סר א-זרקא.

כדי לסבר את אוזניהם של נושאי דגל "הצדק החברתי", נזכיר כי הכפר ג'סר א-זרקא הוא היישוב הערבי היחיד שהותירה הציונות ה"סוציאליסטית" לאורך החוף. היישוב הזה נכלא בין הים לבין כביש החוף, בין קיסריה ומעגן מיכאל. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולים בוודאי להוסיף ולסבר את אוזניהם: הצפיפות בכפר היא קטסטרופלית - 7,730 נפש לקמ"ר, לעומת 321 נפש לקמ"ר בממוצע הארצי.

כדי לפתור את המצוקה מבקשת כעת הוועדה המחוזית בחיפה לספח לכפר שטחים מהיישובים השכנים ולהסיט את כביש החוף מזרחה. השטחים שיסופחו הם ממעגן מיכאל, בית חנניה וקיסריה. והנה, מתברר שתושבי שלושת היישובים מתנגדים בתוקף ל"צדק החברתי" הניבט מהתוכנית. הם כמובן בעד סיסמאות יפות של דו-קיום ושאר דברי מתיקה: "אנחנו בעד דו-קיום ושלום. למרות שיש הבדלים מנטליים, אנחנו פועלים הרבה בנושא", אמר אריה פרידמן, חבר הוועד של בית חנניה ("קיסריה, בית חנניה ומעגן מיכאל לוחצים: ג'סר א-זרקא לא תורחב על חשבוננו", מאת רויטל חובל, "הארץ" 29.8). הוא הדגיש כי "אנחנו לא מתנגדים בגלל היותם ערבים, הם שכנים טובים מאוד ואין לנו סכסוכים אתם".

בהמשך דבריו נחשפת השקפת עולמו בכל הדרה: "אבל גם בהיבט לאומי - אני מתנגד לרעיון שייקחו אדמה מיהודי ויתנו לערבי". כנראה שהצדק החברתי של אריה פרידמן ודומיו עובד אך ורק בכיוון אחד - שאדמה תעבור מערבי ליהודי. הוא אף דואג להזהיר את השלטונות כי "אם התוכנית תאושר, תהיה עזיבה גדולה. אנשים ימכרו את בתיהם והמושב יהיה בסכנה קיומית".

צריך לומר לפרידמן ודומיו, שהם כמובן "בעד דו-קיום", "בעד שלום", בעד "צדק חברתי" וכו', שהציונות האירופית חיפשה מקום במזרח התיכון. מה לעשות שבמקום הזה חיים הרבה ערבים? עם עובדות החיים האלו צריך להתמודד.

אז יפה שמעלים על נס את הצדק החברתי שהעם דורש, אולם דומה כי קודם לכן העם צריך לדרוש הגדרה ברורה: מהו הצדק ומיהו העם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 5 בספטמבר 2011

***
For English, press here
_______________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

עוד תחנה במסע הפליטות 

צונאמי מדיני עתיד להתרחש בספטמבר, כך מקפידים פוליטיקאים להזהיר. ברור שהכרה במדינה פלסטינית, אם תתקבל, עתידה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הפליטים שגדלו על חלום השיבה אל עץ התאנה, המעיין והכפר שאינם עוד.

כל הפרטים

אסמא אגבארייה | איפה המיליון?

התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה. חוסר הסובלנות וההסתגרות הלאומנית הערבית לא יביאו לנו כל ישועה אלא להפך, הם רק יבודדו את הציבור הערבי.....

---

אסמא אגבארייה | איפה המיליון?

(תפקיד הצעירים הערבים בתנועת המחאה הישראלית)

התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה.

מאות אלפי מפגינים צועדים מאז 14 ביולי ברחבי ישראל וקוראים את אותן סיסמאות של המהפכה הערבית, באותו הטון ובאותו הקצב: "העם דורש צדק חברתי !" כשהם קוראים לבנימין נתניהו להתפטר. שתי ההפגנות של ה-30 ביולי בה השתתפו 100 אלף וזאת של ה-6 באוגוסט שבה היו לפי הערכות 300 אלף מפגינים הן ביטוי לתנועה חברתית אדירה שלא היה לה תקדים בישראל. היתה זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי, אני, בת יפו, שהזרם האנושי ששטף את רחובות תל אביב נושא גם אותי, קשוב אלי, והקריאות שלו הן גם הקריאות שלי, ללא הבדל של לאום דת או מין, ולו רק ליום אחד.

אין זה דבר מובן מאליו שתל אביב, ניו יורק של המזרח התיכון, מאמצת את הסיסמאות של העולם הערבי, מושפעת מהמהפכות שלו, ומעלה תביעות דומות מאוד כלפי המנהיגים, שהופתעו מההתפרצות הזאת, ועדיין אינם יודעים כיצד להגיב עליה.

לאחר ההפגנה הראשונה, שנמשכה ארבע שעות והסתיימה בשעות הקטנות של הלילה, ישבתי עם אחד ממנהיגי המחאה, רגב קונטס, שסיפר לי בערבית במבטא מצרי, קצת עילגת אבל ברורה, שהם קיבלו השראה מכיכר תחריר בקאהיר. הוא אמר שהמזרח התיכון הוא הבית שלו ולא אירופה או ארה"ב. אין ספק, שתנועת המחאה החדשה מבטאת שינוי עמוק בתודעת הישראלים, שאיבדו את האמון בדמוקרטיה המזויפת ובפוליטיקאים המושחתים.

הציבור הישראלי העז לצאת לרחובות, כשהוא שם בצד את הפחד מפני פגיעה במדינתו מצד אויביה הערבים שאורבים לה, ומוותר על התירוץ האולטימטיבי שבאמצעותו משמרים את "האחדות" היהודית, הציונית, הישראלית או איך שתקראו לה, מול הים הערבי המאיים לבלוע אותה.

האמת היא, שהראשונים ששברו את מחסום הפחד והשיטה הפוליטית המסואבת, היו העמים הערבים בעצמם כאשר שמו גם הם את פחדיהם ותפישותיהם הפוליטיות הישנות בצד, וקבעו שהמשטרים הערבים, בין אם הם נאמנים לישראל או מתנגדים לה - הם האויב העיקרי. הם הבינו שהמלל הלאומי של המנהיגים בא לכסות על המטרות האמיתיות של המשטר, שהן הנצחת השלטון והשעבוד של העמים, וגזל משאבי המדינה. העמים הערבים שוב אינם קונים את הסיסמאות שמציגות את ישראל כאויב היחיד. אני לא אומרת שהערבים הפכו לאוהבי ישראל או תומכי הכיבוש המאוס והגזענות שלה, ואולם אני אומרת שהאג'נדה החברתית-כלכלית היא זאת שהזיזה מיליוני ערבים והיא זאת שדוחפת אותם להקריב את עצמם למען עתיד טוב יותר.

הצעירים הישראלים הבחינו בצלילים החדשים העולים מהעולם הערבי, שאינם הסתה עיוורת נגדם כפי שהיה בזמן שבן לאדן ונסראללה שלטו על הרחוב. זה היה רק טבעי בשבילם להזדהות עם הדרישות של הערבים לדמוקרטיה וצדק חברתי, שמהוות מכנה משותף רחב מאוד בין העמים. מעניין להזכיר מכתב ששלח אחד מהצעירים הללו, משורר תל אביבי, רועי צ'יקי ארד, לחדשות הספרות בקהיר מיד לאחר פרוץ מהפכת 25 בינואר, ובו אמר: "אני גאה להיות אזרח המזרח התיכון".

הצעירים הישראלים יצאו לרחובות על שאלה רחוקה מרחק רב משאלה של חיים ומוות: חוסר היכולת של מעמד הביניים היהודי לשכור דירה שלא לדבר על קניית רכישתה, זה מה שהביא אותם להקים אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, אחד הרחובות הנוצצים במדינה.

ואולם, ככל שהתרחבה המחאה, היא הלכה והקיפה גם שאלות חברתיות כלכלית אחרות איתם מתמודד הציבור הישראלי לאחר יותר משלושים שנה של אימוץ כלכלת השוק החופשי וההפרטה: יוקר המחיה, תנאי עבודה, בריאות, חינוך, זכויות הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים, והעובדה שרוב השכירים חיים משכר מינימום.

בהפגנה עצמה, הוצג סרטון קצר בו נראה נתניהו מתגאה ביציבות של מדינתו על רקע רעידת האדמה שמזעזעת את העולם ממזרח למערב בשל המשבר הכלכלי שפסח על ישראל. הסרטון זכה למחיאות כפיים ולווה בקריאות רועמות של המפגינים: "העם רוצה צדק חברתי", שהפכו את נתניהו למוקיון.

ואכן, היה נראה שדבר לא מאיים על היציבות המוצקה של ממשלת נתניהו הימנית, הקיצונית שבקיצונית - לא הפלסטינים, לא חזבאללה, לא איומי איראן, לא זעמו של אובמה, לא הבידוד הבינלאומי, לא החרם, לא בלעין ולא נעלין. נקודת הכוח של ממשלת נתניהו, שאפשרה לה לשרוד חרף הקפאון המדיני, היתה הצמיחה הכלכלית. בניגוד לספרד ויוון שניצבות על סף פשיטת רגל, ישראל ממשיכה ליהנות משיעורי צמיחה גבוהים ואבטלה בגובה 5.7% בלבד, בזמן שהמשכורת הממוצעת עומדת על 8,600 ₪ בחודש. ואולם, האמת המרה אותה גילו שכבות הביניים בישראל היא, שהצמיחה הזאת אינה מחלחלת למטה, אלא מתרכזת בשכבה צרה המורכבת מ-18 משפחות הטייקונים, שהפקיעו מהם את מדינתם.

עשרות אלפים התעוררו לתוך התפוגגות "החלום הישראלי", החלום של ניצחון הכסף, הרבה מאוד כסף, שיהיה מנת חלקו של זה שעובד ומתאמץ. הדוברים בשם הנוער הישראלי אומרים היום: הנה עזבנו את הפריפריה ועברנו לתל אביב, הנה יגענו ומצאנו, סיימנו לימודים אקדמיים, אנחנו שוחקים את כוחנו בשעות עבודה בלתי נגמרות, בהסכמים אישיים ללא זכויות, העיקר שנתקדם בסולם החברתי, הנה אנחנו היהודים אשכנזים ומזרחיים, בעלי המדינה הזאת ומי שמשרתים בצבאה ויוצרים את תרבותה, מגלים היום ש"אכלנו אותה", כאשר אנחנו מדשדשים באותה נקודת התחלה, ובקושי גומרים את החודש עם המשכורת שלנו.

מישהו גנב לנו את המדינה, שאיננה יותר מדינת היהודים אלא מדינת העשירים ובעלי ההון הגדולים. הטייקונים שולטים בכלכלה, קונים את הפוליטיקאים, ומוצצים את דמם של העניים ורומסים את מעמדות הביניים. החלום של עשיית כסף, הצטמצם לרכישת דירה קטנה עם שני חדרים ווילון. ואולם אבוי, גם החלום הזה הפך לבלתי ניתן להגשמה. הדגים הגדולים לא הותירו לדגים הקטנים טיפת מים להשתכשך בה.

לא, לא הכיבוש מדיר שינה מעיני הישראלים, למרות שהוא מטריד אותם, ולא מדיניות החוץ למרות שהבידוד מלחיץ אותם, איני אומרת שרובם ויתרו על הרעיון הציוני, ואולם, אני משוכנעת, שמה שדחף אותם לרחובות היא מדיניות הפנים, שהפקיעה מהם את זכויותיהם ואת המשמעות האמיתית של אזרחות, דמוקרטיה וחופש, ומסרה את משאבי המדינה לטובת האליטה הקפיטליסטית. מצבם הפך להיות דומה למצב הנוער הערבי במצרים, תוניס, סוריה, תימן, בחריין, לוב ויתר המדינות שעדיין לא התקוממו בשל אמצעי הדיכוי הברבריים שהשלטון בהם מפעיל.

הצעירים הערבים גם הם שמו בצד את מדיניות החוץ, למרות שבוודאי יש להם דעה לגביה. לא עליה יצאו מיליונים זועמים לרחובות, אלא למען העתיד והזכות לחיות בכבוד. צעירי הפייסבוק הישראלים, הרחוקים מהפוליטיקה, יוצאים נגד נתניהו והממשלות הקודמות, ויוצרים בכך את האקלים המתאים לבניית שמאל חברתי חדש. הם שוברים את המשוואה המסורתית בין "הימין והשמאל הפוליטי" שבה שני הצדדים הזדהו עם הימין הכלכלי ותמכו בהפרטה. בכך הם עושים מה שעשו צעירי מצרים כאשר שברו את המשוואה הדו צדדית "מובארכ או האחים המוסלמים", כאשר שניהם תומכים בבורגנות ובקפיטליזם. שמאל חברתי חדש מעצם טבעו יפתח פתח להעמיד את השאלה הערבית, משום שהיהודים היום סובלים ממה שהערבים סובלים ממנו כבר הרבה זמן, ולכן זהו חלון הזדמנויות ראשון מסוגו שמאפשר להם להתקשר עם הערבים בכלל ועם הפלסטינים בפרט.

ועכשיו, איפה הערבים אזרחי ישראל ברעידת האדמה הזאת? מה הם עושים כדי להשפיע עליה ולהציג באמצעותה את הבעיות והדרישות שלהם? שאלה זאת הופכת להיות דחופה במיוחד על רקע העובדה שחלק מהצעירים היהודים מצפים מאיתנו שנשפיע. בתום ההפגנה שאלו אותי כמה מהם - איך ניתן לצרף את הערבים לתנועה? ביום שלאחר ההפגנה, שלא הזכירה את המלה "ערבי", רואיין בתוכנית של לונדון וקירשנבאום בערוץ עשר אחד ממנהיגי המאבק, אסף לוי. הוא פתח את הראיון בהתנצלות על כך שלא הזכיר בנאומו את הנושא של השותפות היהודית ערבית, ואמר שהנושא הזה חשוב מאוד למארגני המחאה.

ג'וליה בוטרוס שרה "איפה המיליונים?" כשהיא מתייחסת למיליונים בעולם הערבי. המיליונים הערבים כבר יצאו, ואני שואלת - איפה המיליון? איפה מיליון הערבים בישראל? באמת מוזר שמי שהושפע ראשון מהמחאה של הנוער בעולם הערבי הם הצעירים היהודים הישראלים, בזמן שהערבים נשארים תקועים בבתיהם, ולא ברור ממה הם מפחדים, ומה יש להם להפסיד מלבד כבליהם.

התגובה הראשונה מכיוון הערבים הייתה מאכזבת, ולא הצליחה להתעלות לרמה של הבנה אמיתית של מה שקורה ומה הוא השלב ההיסטורי החדש אליו נכנסנו. מה ששמענו היו רק טענות ותלונות: הערבים סובלים יותר מהיהודים; איפה הבעיות שלנו, כמו הפקעת אדמות והחנק המכוון של הישובים הערבים, והיעדר היתרי בנייה למגורים והלאה והלאה, רשימה ארוכה של פגעי האפליה הגזענית הידועה בה מצטיינת ישראל, איפה כל הבעיות הללו ומעמד הביניים היהודי המפונק? וכמובן, לא נעדר טיעון "המחץ" שהציונות והאפליה הגזענית והכיבוש הם הבעיות הראשונות שלנו, והן אינן מועלות על ידי תנועת המחאה הישראלית.

אני חושבת שעבר זמנה של תקופת התלונות, ואין טעם להתפאר בכך שאנחנו קורבן, ושאנחנו יותר מדוכאים מאחרים, כאילו שסימן ההיכר של המסכן, היא הזהות שלנו. הגיע הזמן לצאת מהארון הסגור הערבי. תנועת המחאה הישראלית יוזמת ומציגה שינוי חברתי וכלכלי, השאלה שעל החברה הערבית לענות עליה, היא: האם אנחנו עם השינוי החברתי הכלכלי או לא? האם התנועה שדורשת צדק חברתי יכולה לפתוח עצמה בפני הציבור הערבי או לא? האם היא ימנית פשיסטית או שהכיוון שלה הוא דמוקרטי שמאלי שמתייחס גם לצדק חברתי לערבים? אם נסתכל על החלחלה שאוחזת בראשי הימין הישראלי ובמתנחלים כשהם מסתכלים על התנועה הזאת, כיצד היא מפקיעה מהם את הרחוב והאג'נדה וכותרות העיתונים, נבין שגם לנו יש מקום בתנועה. מי שמסרב להצטרף אליה, בשעה שהיא מציעה הזדמנות פז לשינוי מוחשי, גורם בכך נזק גדול לציבור הערבי.

התקופה החדשה הזאת תקבור את הלאומנות הפנאטית והמלל הקיצוני של הערבים בתוך ישראל, בדיוק כמו שהיא תעשה לפנאטיות הלאומנית היהודית שנדחפת לפינה. חוסר הסובלנות וההסתגרות הלאומנית הערבית לא יביאו לנו כל ישועה אלא להפך, הם רק יבודדו את הציבור הערבי. העם באמת רוצה בשינוי, רוצה דיור, רוצה חינוך, רוצה בריאות, רוצה עבודה ופרנסה. האם לא השאיפה לפת לחם וחופש היא שהוציאה את ההמונים הערבים לכיכרות? הגיע הזמן להתעורר ולחפש בני ברית בתוך תנועת המחאה הישראלית שמבטאת את אותה תנועה שקמה בעולם הערבי, בספרד וביוון, ומהווה בשל כך בן ברית איתן לשאלה הצודקת שלנו, וזכאית לתמיכה שלנו ושל הערבים בכל מקום. לעמים הערבים יש חלק בה ואין סיבה שלא נהיה גאים בכך שעמינו הערבים החלו להשפיע.

היום מובילים את תנועת המחאה מעמדות הביניים, בדיוק כפי שזה קורה במצרים, ומשתתפים בה זרמים שונים, חלקם שמאליים וחלקם ימניים. ואולם, המצב הזה עומד להשתנות כאשר המשבר הכלכלי יפגע גם בישראל. כל עוד אין בישראל אבטלה של 20% כמו שיש בספרד, ואין בה מיתון, התנועה תישאר מוגבלת. אבל, כאשר המצב הכלכלי יתחיל להדרדר, וזאת רק שאלה של זמן עד שזה יקרה, היא יכולה לגדול ולהתפשט כמו אש בשדה קוצים, ולהפוך למהפכה של ממש. הרגע הזה יגיע, משום שישראל אינה אי בודד מנותק מיתר העולם.

ישנם סימנים לדאגה גוברת בקרב צמרת הכלכלה הישראלית מול משבר החובות הפוקד את ארה"ב. סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" (31 ביולי) שאם ייפגע מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם, יהיו לכך השלכות מסוכנות על ישראל. הוא הדגיש את מה שמפלגת דעם אומרת במשך שנים וממשיכה להגיד, שהמצב הכלכלי העולמי הוא המפתח לשינוי מאזן הכוחות לטובת השחרור של העם הפלסטיני ולטובת שני העמים הערבי והיהודי, ליצירת חברה המושתתת על דמוקרטיה אמיתית וצדק חברתי, כחלק בלתי נפרד ממזרח תיכון חופשי מניצול.

אנחנו, בארגון העובדים מען ובמפלגת הפועלים דעם, קבענו את עמדתנו, ונטענו את אוהלנו האדום בשדרות רוטשילד בתל אביב, והיינו בין היוזמים של הקמת אוהל המחאה המשותף ליהודים וערבים בנצרת עלית. אנחנו נמצאים גם באוהל שהוקם בבקא אל גרביה. זירת הפעולה רחבה והיא מצפה לעוד ועוד יוזמות מצד הערבים כדי להשפיע ולשנות.
*
פורסם ב: אתגר, מגזין פוליטי תרבותי
______________

כל הפרטים