הכי בבית

סלמאן מצאלחה

הכי בבית

אין כמו בבית, נוהגים להצהיר ישראלים החוזרים מחו"ל. כך הם מבקשים לסכם לעצמם ולשומעים סביבם את חוויית המפגש עם העולם החיצון.

העולם, לישראלים, הוא אכן חיצון; כל מגע אתו מחייב לעלות על מטוס. למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ישראל השוכנת לחופי הים התיכון חיה בתחושה מתמדת של מצור. הגבולות היבשתיים ממשיכים להיות חסומים, פיסית ונפשית, בפני הישראלי, וממערב הים. משום כך הישראלי חי על אי בודד, שלא לומר חי ב"וילה בג'ונגל", כהגדרת השר המופקד על ביטחון האי המבודד.

"העולם כולו נגדנו", נוהגים להצהיר בכל הזדמנות הציונים המצויים. הם עושים זאת בלי להטריח את עצמם לברר מדוע. ומכיוון שהעולם כולו הוא כזה, יש מי שדאג לתת לישראלים את התחושה שהם בבית, גם אם ירחיקו טוס בעולם שמעבר לים.

על הרקע זה נולדה הסיסמה של חברת התעופה הלאומית הישראלית. במטוסי החברה נשמע קול נשי המכריז: "אל על, הכי בבית בעולם". מוחו הקודח של הקופירייטר הצדיק קלע בוודאי לנפש בהמתו. הקול הנשי בא להחדיר בנפש הנוסע הישראלי המתמיד תחושה חמימה של בית, של קרבה לאמא; כעת אתה בבית, בחיקה של אמא אל על, והיא מגוננת עליך.

אכן כן. אל על זה הכי בבית בעולם. אין דבר המזכיר בחו"ל את מהותה של ישראל יותר מחברת אל על. כל מי שטס עם החברה הזאת חש היטב על בשרו, ליתר דיוק בכפות רגליו, את הבית. והבית נקנה בייסורי הדרך שהוא נדרש לגמוע עד לאותה פינה נידחת בנמל התעופה. וכך, אט אט, נכנס לו הישראלי החוזר הביתה אל אותה תחושת בית-במצור. משל היתה הפינה בקצה הנידח והמאובטח מיקרו-קוסמוס לאותו בית לאומי בארץ הנידחת והמאובטחת.

"השער רחוק מאוד. אתה יודע, זה בגלל סידורי הביטחון. כדאי להתחיל ללכת ולא להתעכב", רמזה לי שווייצית נחמדה בציריך בעודי מפקיד את המזוודה ומקבל את כרטיס העלייה למטוס.

שנים רבות אני מוותר על תענוג "תחושת הבית", שאל על מבטיחה לנוסעיה. הטעם לכך מובן בוודאי. אך החודש חרגתי ממנהגי בשל מועד הטיסה, שהיה נוח יחסית לטיסה קצרה לאירופה.

בפינה הנידחת חיכו "הבחורים הטובים" - בוודאי יוצאי סיירת כזאת או אחרת - עם רשימת הנוסעים החשודים. די היה להם במבט חטוף בדרכוני כדי ללכת אחורה וקדימה ולפתוח בסדרת שאלות שאין להן כל קשר לביטחון. מילא שואלים על הכתובת בירושלים, אבל מתברר שהם לא מכירים שום רחוב בירושלים. "בחורים טובים", כבר אמרנו. כל העניין קשור בסך הכל לשם, אולי לסימן אחר, הרשום בדרכוני ה"ישראלי". זהו השם שמעורר מיד חשד ודורש טיפול כיאה לטיפול שמקבלים בבית.

באל על מבטיחים לך להרגיש בבית. ואכן הסיסמה קולעת מנקודת מבט של האזרח הערבי החוזר גם הוא למולדת שלו. והבית שלו כולל בין היתר את כל מעללי השלטון הגזעני במדינת היהודים: יחס חשדני משולל בסיס כלפי כל מי שלא נמנה עם בני "העם הנבחר". אכן, לא רק היהודים אלא גם הערבים מרגישים בחברת אל על "הכי בבית בעולם".

פורסם: דעות - הארץ, 25 בנובמבר 2011

***
____________________

כל הפרטים

מקורה של השנאה -

סלמאן מצאלחה ||

בנפש הומייה

כאשר יגאל עמיר ירה בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995, הוא היה רק השליח. השולח נמצא במלים שנחקקו זמן רב קודם לכן - במאי 1948.

נכון שמגילת העצמאות הבטיחה שישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". אך מלים אלה נועדו לסבר את אוזני העולם, ותו לא. שכן, הדגשים במגילת העצמאות הושמו יותר מכל על הקמת "מדינה יהודית בארץ-ישראל", על "עם יהודי", "דמות דתית ורוחנית" ו"מולדת עתיקה". ביטויים כאלה לא היו יכולים להתקיים מחוץ למסגרת הדתית. "מולדת עתיקה" קשורה ליהדות, לדת עתיקת יומין. לכן, מעולם לא נותק הקשר בין הציונות לבין הדת היהודית.

אין זה מקרה שהשם ישראל לא מופיע בהימנון. "התקוה" מזכירה תפילה יהודית הנישאת ממרחקים, הן בזמן והן במקום: "נפש יהודי הומייה... התקווה בת שנות אלפיים... ארץ ציון וירושלים". באימוץ ניסוחים כאלה הפכו קברניטי הציונות את מדינת ישראל מיום הקמתה למדינת הלכה יהודית.

הציונות ששאפה להקים "בית יהודי" ב"מולדת עתיקה" לא הביאה בחשבון שהארץ "לא ריקה". לכן אימצה את עקרון הטרנספר כשהיא מסתמכת על אותה מורשת תנ"כית עתיקה. על כך אנו למדים ממה שהיה מונח על שולחנו של בן-גוריון: "בתום השיחה ראיתי על שולחן עבודתו פסוק מספר שמות: 'לא אגרשנו מפניך בשנה אחת... מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ'". דברים אלה חושף חיים גורי בהרצאה שנשא במכללה לביטחון לאומי ("מערכות", גיליון 359).

בן-גוריון התנגד אז בתוקף לכיבוש כל שטחי ארץ ישראל. אך התנגדותו היתה טקטית ומטעמים דמוגרפיים בלבד: "בראשית אביב תש"ט שאלתי את בן-גוריון מדוע לא כבש את כל ארץ-ישראל", מספר גורי. תשובתו היתה: "הסתבכות במרחב ערבי עוין היתה מעמידה אותנו בפני ברירה שלא היינו יכולים לעמוד בה - או גירוש מאות אלפי ערבים או קבלתם לתוכנו. הם היו הורסים את המדינה הצעירה מבפנים".

בן-גוריון השאיר את כיבוש שאר השטחים לעתיד: "כבשנו שטח גדול בהרבה מזה שנועד לנו לפי מפת החלוקה", אמר, והוסיף: "יש לנו עבודה ענקית לשניים-שלושה דורות. אחר כך נראה. ההיסטוריה לא נגמרה עדיין".

ואכן, ההיסטוריה לא נגמרה. מקץ שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים. זו לא רק הביאה לכיבוש "גב ההר" ולהרחבת "המותניים הצרים", אלא אף טיפחה את זרעי הפורענות של "הקשר ההיסטורי והמסורתי" עם מחוזות "המולדת העתיקה" עתירת המיתוסים התנ"כיים. רבין, רמטכ"ל אותה מלחמה, הבין באיחור רב את משמעות הברירה "שלא יכולים לעמוד בה". הפונדמנטליזם היהודי, השואף להחזיר ליושנה עטרה דתית ולאומנית, כבר היכה שורשים בהתנחלויות ובחברה הישראלית כולה.

הטענה שנשמעה בראש חוצות נגד המהלכים של רבין היתה ש"אין לו רוב יהודי", שכן הוא נסמך על תמיכת ח"כים מחוץ לשבט היהודי. רבין ניסה להציל את "המדינה היהודית" מן הברירה הנ"ל, על ידי אימוץ "ישראליות" שכוללת את האזרחים הערבים. אך צעדיו באו באיחור רב. "השד היהודי" כבר יצא מן הבקבוק.

כך קם הגולם היהודי הפונדמנטליסטי, בנפש הומייה, על יוצרו הציוני. וכך גם נרצח רבין על רקע "חילול כבוד המשפחה", ששמה נודע בישראל בתור "המדינה היהודית".

פורסם: דעות - הארץ, 9 בנובמבר 2011
*

התייחסות ותרגום כמעט מלא של המאמר הזה הופיעו במגזין המצרי "אוקטובר". ראה: אתר המגזין אוקטובר


***

For English, press here

____________________________

כל הפרטים

המולך מת, יחי המולך

רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.

סלמאן מצאלחה

המולך מת, יחי המולך

"מלך מלכי אפריקה" הוא אחד מני כתרים רבים שבהם הכתיר את עצמו מועמר קדאפי במרוצת השנים. בשבוע שעבר צפה כל העולם כיצד איבד "מלך המלכים" את עולמו ביחד עם כל כתריו. כבמחול שדים מרצדים על המרקע בסצינה הלקוחה מסרט סלולרי של העידן החדש, ירד המסך על שלטונו של הקולונל. לא גלימה ססגונית לגופו, לא מטה מוזהב בידו, לא טורבן מסוגנן ואף לא כתר לראשו. שערו פרוע היה, חולצתו קרועה ורק דם ניגר מראשו וכיסה את פניו.

מסביב "מלך המלכים" התגודדו להם מצהללים, המורדים ב"מולך" הלובי שניסה להימלט על נפשו מקץ 42 שנות עריצות. הדם שניגר מראשו לא היה זר לו. האיש, המשתייך לשבט ששמו "קדאף אל-דם", כלומר מקיז הדם, שפך במרוצת שלטונו דם רב של לובים ושל אחרים. והוא אפילו לא זכה למשפט שדה השמור לעריצים, כזה שקדם להוצאתו להורג של הרודן הרומני צ'אושסקו.

ל"מלך המלכים" קדאפי נערך משפט אחר, לפי הכללים המקובלים במדבר הערבי מדורי דורות. זהו המדבר שהאביב האמיתי מסרב להכות בו שורש. צהלות הניצחון וקריאות "אללה אכבר" סביב ה"מלך" שירד מנכסיו היו התפאורה המתאימה ל"במת התופת". לא על זעקות הבן המוקרב על במת התופת כיסו הפעם הצהלות, כי אם על גניחותיו האחרונות של ה"מולך", של האב.

ההיסטוריה הערבית לא ידעה מות-מנהיגים אחר; כמעט כל החליפים ששלטו בעולם המוסלמי מתו בצורה דומה. כל תלמיד ערבי לומד על כך בשיעורי ההיסטוריה. דוגמאות יש למכביר, למשל רציחתו של החליף השלישי של מוחמד, עותמאן בן עפאן. תיאור הרצח מופיע אצל מוחמד אל-טברי, גדול ההיסטוריונים הערבים מן המאה התשיעית. וכך מדווח ההיסטוריון: "זינק עמרו בן אל-חמק על עותמאן ורכן על חזהו בעוד רוח חיים בו, ודקר אותו תשע פעמים".

אל-טברי אף מביא ציטוטים מדברי הרוצח עצמו: "שלוש דקירות דקרתי אותו לשם שמים. אך באשר לשש האחרות, הרי שדקרתי אותו בשל כל רגשי הנקם שהיו בלבי נגדו". ולא זאת, אף זאת: המקורות מספרים לנו כי לאחר שהחליף נפח את נשמתו, השליכו אותו לערימת האשפה. הוא זכה לקבורה רק כעבור שלושה ימים תמימים, לאחר שכלבים משוטטים החלו לבתר הגופה.

כך מתנהל לו העולם הזה דורות על גבי דורות. הוא שוקע שוב ושוב בביצה השבטית החשוכה ולא מצליח לצאת ממנה. המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני התרבות הערבית המוסלמית היא היעדרו של מנגנון תרבותי או דתי לתיקון עצמי. על מנת להבין את ממדי המכשלה הזאת, די אם נזכיר כי מתוך אלפי המסורות המיוחסות לנביא מוחמד, אין ולו מסורת אחת הדורשת מן האדם לערוך חשבון נפש על מעשיו. ובאין חשבון נפש אין תיקון, לא לפרט ולא לחברה.

כל עוד העולם הערבי לא ישכיל להכניס ללקסיקון הפוליטי שלו מושגים כמו "נשיא לשעבר" או אף "מלך לשעבר", לא יצליח להיחלץ מן הנחשלות הכרונית שבה הוא שרוי מאות רבות של שנים. רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.
*
פורסם: דעות - הארץ, 24 באוקטובר 2011

***
For English, press here

____________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

עדרי העיזים של הימין

לא אחת נשמעת הטענה בקרב פוליטיקאים בארץ, כי כדי שהשלום יחזיק מעמד הוא צריך להיעשות בין העמים ולא בין השליטים. השימוש במונח "שליטים" עולה כאשר ישראל מוצאת עצמה בפינה והיא נדרשת על ידי אותם "שליטים" ואותם עמים לשלם את מחיר השלום. כל עוד אותם "שליטים" יושבים בשקט ומתנהגים בהתאם לציפיות הישראליות, הם לא מכונים "שליטים" כמובן, אלא הם "מנהיגים אחראים".

כל הפרטים

מיהו העם ומהו הצדק

סלמאן מצאלחה

מיהו העם ומהו הצדק

גם אם הסיסמה הנישאת בפי רבבות ברחובות ישראל באחרונה ערבה לאוזניים, הרי שאין שקר גדול ממנה. לו היו נושאיה מתבקשים להסביר על איזה "עם" מדובר, מהו ה"צדק" ובאיזו "חברה" - הרי שבמהרה היתה מתפרקת. שכן, המדינה, על מוסדותיה, מעולם לא הכירה בקיומו של "עם ישראלי". ספק אם המפגינים מכירים בקיומו. לכן דרישתם הנעלה ל"צדק חברתי", לא יכולה להתממש הלכה למעשה, בהעדר קיומו של ה"עם" שאת שמו הם נושאים לשווא.

סיסמאות שנשמעות טוב לא חסרות. מי לא רוצה "צדק חברתי"? או "שלום" או "שוויון"? מי לא נושא עיניו ל"דו-קיום"? אך מתחת לסיסמאות היפות האלה, הדברים נראים אחרת. חדשות לבקרים אנו נתקלים בדוגמאות החושפות את השקר מאחורי הסיסמאות.

הנה אדם אחד, שוודאי גדל על ערכי "הצדק החברתי" ו"השוויון" הציוני, מודי ברכה, תושב מעגן מיכאל וסגן ראש המועצה, פורש את משנתו: "לא צריך ללמד אותי מה זה סוציאליזם, אך אם חקלאי קיבל אדמות - מדוע שהוא יוותר על הנכס שהוא אמור להתפרנס ממנו?" תוהה ברכה, שמייצג שלושה יישובים בחוף הכרמל המתנגדים להרחבת הכפר ג'סר א-זרקא.

כדי לסבר את אוזניהם של נושאי דגל "הצדק החברתי", נזכיר כי הכפר ג'סר א-זרקא הוא היישוב הערבי היחיד שהותירה הציונות ה"סוציאליסטית" לאורך החוף. היישוב הזה נכלא בין הים לבין כביש החוף, בין קיסריה ומעגן מיכאל. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולים בוודאי להוסיף ולסבר את אוזניהם: הצפיפות בכפר היא קטסטרופלית - 7,730 נפש לקמ"ר, לעומת 321 נפש לקמ"ר בממוצע הארצי.

כדי לפתור את המצוקה מבקשת כעת הוועדה המחוזית בחיפה לספח לכפר שטחים מהיישובים השכנים ולהסיט את כביש החוף מזרחה. השטחים שיסופחו הם ממעגן מיכאל, בית חנניה וקיסריה. והנה, מתברר שתושבי שלושת היישובים מתנגדים בתוקף ל"צדק החברתי" הניבט מהתוכנית. הם כמובן בעד סיסמאות יפות של דו-קיום ושאר דברי מתיקה: "אנחנו בעד דו-קיום ושלום. למרות שיש הבדלים מנטליים, אנחנו פועלים הרבה בנושא", אמר אריה פרידמן, חבר הוועד של בית חנניה ("קיסריה, בית חנניה ומעגן מיכאל לוחצים: ג'סר א-זרקא לא תורחב על חשבוננו", מאת רויטל חובל, "הארץ" 29.8). הוא הדגיש כי "אנחנו לא מתנגדים בגלל היותם ערבים, הם שכנים טובים מאוד ואין לנו סכסוכים אתם".

בהמשך דבריו נחשפת השקפת עולמו בכל הדרה: "אבל גם בהיבט לאומי - אני מתנגד לרעיון שייקחו אדמה מיהודי ויתנו לערבי". כנראה שהצדק החברתי של אריה פרידמן ודומיו עובד אך ורק בכיוון אחד - שאדמה תעבור מערבי ליהודי. הוא אף דואג להזהיר את השלטונות כי "אם התוכנית תאושר, תהיה עזיבה גדולה. אנשים ימכרו את בתיהם והמושב יהיה בסכנה קיומית".

צריך לומר לפרידמן ודומיו, שהם כמובן "בעד דו-קיום", "בעד שלום", בעד "צדק חברתי" וכו', שהציונות האירופית חיפשה מקום במזרח התיכון. מה לעשות שבמקום הזה חיים הרבה ערבים? עם עובדות החיים האלו צריך להתמודד.

אז יפה שמעלים על נס את הצדק החברתי שהעם דורש, אולם דומה כי קודם לכן העם צריך לדרוש הגדרה ברורה: מהו הצדק ומיהו העם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 5 בספטמבר 2011

***
For English, press here
_______________

כל הפרטים