סלמאן מצאלחה
ארכיון:
סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"
לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה.
סלמאן מצאלחה ||
סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"
ביום בהיר אחד התעורר לו ראש הממשלה מעוד חלום בלהות קואליציוני וגילה את הלא ייאמן. הוא חכך בדעתו הממשלתית, עד שראה את האורה בקצה מסדרונות השלטון. לפתע נזכר, כי בכנסת ישראל מכהנים ח"כים מישמעאל שנשלחו על ידי ציבור ערבי גדול להישבע אמונים למדינת ישראל. זה כמעט שבעה עשורים, הם שוב ושוב נשלחים והם שוב ושוב נשבעים לה אמונים.
בנימין נתניהו, שגם הוא מסתובב במסדרונות הכנסת שנים רבות, לבטח ער לכך שיש בכנסת נבחרי ציבור ערבים שאינם נמנים עם מצביעי המפלגות הציוניות. אולם משום מה, הוא לא ספר את הח"כים האלה מעולם. האמת שלא רק הוא אלא כל דומיו, הן משמאל והן מימין, מעולם לא ספרו אף את המצביעים הערבים מן הזן שמצביע בארגזים חמולתיים למפלגותיהם הציוניות.
והנה לפתע, משהתסבוכת הציונית - דת או מדינה - נגלתה שוב לעיני כל, נזכר ראש הממשלה התחמן באותם שטיקים המשמשים אותו מימים ימימה. כולם צריכים להשתתף בנטל, גם חרדים וגם ערבים, הצהיר. פתאום גילה את קיומם של הח"כים הערבים, ואף דאג להרים טלפון ולשוחח אישית עם אחדים מהם, כפי שדווח.
אך אם נשתמש בפרפראזה על דברים שיצאו מפי נתניהו עצמו בהקשר אחר - הייתכן שראש הממשלה שכח מה זה להיות ציוני? לא, הוא לא שכח. כפי שהעיד עליו אביו המנוח בשיחה עם ערוץ 2: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו". גם כעת, בהקשר של "השוויון בנטל", ברור שכל הדיבורים על גיוס ערבים, בצורה זו או אחרת, הם דיבורי סרק שאין כל כוונה לממשם. שכן הסוגיה הזאת לא צצה רק היום. היא מלווה את המדינה מראשית דרכה.
היו דברים מעולם והם חקוקים בדברי ימי הכנסת. כידוע, המפלגה הקומוניסטית הישראלית קידמה בברכה את הקמת מדינת ישראל, ואף ראתה בה "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון", כדברי ח"כ תופיק טובי בנאום בכנסת ב-1949. לא זאת אף זאת. עוד ב-1950 התרעם ח"כ מאיר וילנר ממק"י בנאום בכנסת על ההתמהמהות בגיוס ערבים בהתאם לחוק שירות הביטחון.
גם חברו הערבי למפלגה טובי החרה החזיק אחריו, ואף תקף את אי-הפעלת החוק וכינה את אי-גיוס הערבים ביטוי של אפליה: "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של האפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים".
לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה. שכן, לו הנציגים הנבחרים של האזרחים הערבים היו ניחנים ולו במקצת דמיון מזרחי, הרי שיכלו באבחת הצהרה אחת להוציא את הרוח הפופוליסטית מהמפרשים הציוניים. הם היו צריכים להצהיר, שהם מאמצים את נאומו של ח"כ תופיק טובי בכנסת מ-1950.
דרושה רק הצהרה אחת, סיכה אחת קטנה, כדי לחשוף את השקר הציוני המתנפח מעת לעת. או אז, נראה מה יש לאבירי "השוויון בנטל" לומר, כשהבלון הציוני השקרי יתפוצץ להם בפנים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 8 ביולי 2012
___
מונח על קצה הלשון
ארכיון - 1992:
מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח. הלאל תשרין מחפש את מקור המונח, שירד למחתרת במאה ה-19 וצץ פתאום אצל השכנים.
סלמאן מצאלחה ||
מונח על קצה הלשון
יותר משנבדלות דרכי השתן, נפתלות קורות כינוייהן. בעוד שאיבר המין הגברי, ”אֵיר”, זוקר לזכותו חיי חופש, נמצא שגור בפי כל ומככב בספרות הערבית עוד בטרם אסלאם, האיבר הנשי, ”כוס”, קיים רק במחתרת. ל”איר” שורשים המכים עמוק בתוך התרבות הערבית, בעוד שה”כוס” הוא המצאה מאוחרת.
הזין הערבי לא חש בושה להופיע בין דפי הספרות הקלאסית, אך ה”כוס” מסתתר לו מאחורי שכבות רבות של טאבו, והס מלהזכירו בשמו המפורש. לא פלא שבמקומות רבים עברה הצנזורה המילולית לפסים מעשיים בדמות המילה לנשים, ונמצאו מבצעיו כמי שכורתים את הענף עליו הם עומדים.
עד כמה שהדבר יישמע מוזר, החברה הערבית של היום היא יותר שמרנית מזו של ימי הביניים. תעיד על כך הופעתן של מילים המתייחסות לאברי המין הגבריים והנשיים בספרות של ימי הביניים והיעדרן מן הספרות המודרנית. הדבר מפליא עוד יותר, מפני שהמלים האלה לא מוצאות את דרכן אפילו למילונים ולקסיקונים. למרות היותן של מילים המציינות אברי מין, כמו פין - ”איר”, פות ”פרְג‘, מַהְבָּל, חר, כוס” ועוד, דגדגן - בַּדְ‘ר”, שהן מילים ערביות קלאסיות מהוגנות, הן אינן מוצאות את דרכן להופיע בכפיפה אחת עם מילים כמו לחרבן ולהפליץ, שהמילון הערבי הפופולרי ביותר, ”אלמוּנג‘ד”, יען כי הוא המושיע, יודע להכיל בתוכו.
קשה לדעת מהו מקור המילה, אך המילה הערבית ”כיסא” (קרא: כוסא), עם אל”ף עיצורית נהגית, המציינת סוף, זנב או אחוריים, יש משום הצבעה על כיוון. ונפל על ”כוסאו”, משמעה: נפל על אחוריו. ומכיוון שקשה לבטא אל”ף עיצורית אחרי שווא, נפלה האל”ף ונשאר ה”כוס” בלשון המדוברת כמילת סתרים, המציינת אחוריים של אשה, כשבעצם הכוונה היא למלפנים.
ה”כוס” עתיד למצוא לו מקום מכובד בלקסיקון ערבי לטיני מאמצע המאה ה-19, אך מאז נעלמו עקבותיו. למרות קיומו בכל פינה ברחבי העולם הערבי, ולמרות שהוא משמש, כאמור, בלשונם של מליונים, לא מצאה הלקסיקוגרפיה הערבית לנכון לשכנו באוהלה. ובהיותה אמונה על שמירת הכבוד, נוהגת היא ב”כוס” כבפושע מסוכן המסתובב בשכונה. אם תפנה אליה ותשאל איפה הוא, התשובה תהיה: ”לא ראיתי, לא שמעתי”, כמנהגה של בת יענה.
וכך המשיך לו ה”כוס” להסתובב מנודה, עד שבאו בני דודנו, העברים, אימצו אותו אל חיקם ויומם ולילה מגלגלים אותו בלשונם, ומאז הוא עושה חייל בעברית. כיבוש ה”כוס” הערבי על ידי המליציות המזויינות של הלשון העברית, שהחל כתוצאה ממחסור טריטוריאלי לקסיקוגרפי, הפך להשתלטות תאוותנית חסרת מעצורים על שטח הפקר שהערבית זנחה. דומה כי העברית נוהגת בו כבתוך שלה, וכנראה לא ירחק היום בו יעבור ה”כוס” הכבוש הכשרה עברית, ויתחיל לשמש ביצירה העברית במעמד של שטח משוחרר, או אפילו במעמד של נחלה היסטורית, בדיוק כמו יו”ש.
הערבים שוב נהגו בהפקרות כאשר הפקירו נחלת אבות (ליתר דיוק, אמהות) בידי התאוותנים הציונים. הערבית שוב תתחרט על הנידוי הזה, ותרצה להחזירו אל חיק המשפחה. אם לא יישבו הסופרים הערבים אל שולחן הדיונים ויגישו התנצלות על ההזנחה הפושעת של הבן החוקי של הערבית, קודם כל בפניו עצמו, הוא יסרב לחזור. על הסופרים הערבים להפשיל שרוולים ולהיות חיל החלוץ, היוצא להחזיר עטרה ליושנה, כי מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח, ויפה שעה אחת קודם. אנו נרים בגאון את דגלנו: שוב אלינו ”כוס”, אבא ואמא אוהבים אותך.
*
הערה: הרשימה התפרסמה בשם בדוי - הלאל תשרין, ”הערבית נתנה לעברית את ה”כוס”, ומה קיבלה תמורתו?”, עתון תל-אביב, 5 בנובמבר 1992
הזין הערבי לא חש בושה להופיע בין דפי הספרות הקלאסית, אך ה”כוס” מסתתר לו מאחורי שכבות רבות של טאבו, והס מלהזכירו בשמו המפורש. לא פלא שבמקומות רבים עברה הצנזורה המילולית לפסים מעשיים בדמות המילה לנשים, ונמצאו מבצעיו כמי שכורתים את הענף עליו הם עומדים.
עד כמה שהדבר יישמע מוזר, החברה הערבית של היום היא יותר שמרנית מזו של ימי הביניים. תעיד על כך הופעתן של מילים המתייחסות לאברי המין הגבריים והנשיים בספרות של ימי הביניים והיעדרן מן הספרות המודרנית. הדבר מפליא עוד יותר, מפני שהמלים האלה לא מוצאות את דרכן אפילו למילונים ולקסיקונים. למרות היותן של מילים המציינות אברי מין, כמו פין - ”איר”, פות ”פרְג‘, מַהְבָּל, חר, כוס” ועוד, דגדגן - בַּדְ‘ר”, שהן מילים ערביות קלאסיות מהוגנות, הן אינן מוצאות את דרכן להופיע בכפיפה אחת עם מילים כמו לחרבן ולהפליץ, שהמילון הערבי הפופולרי ביותר, ”אלמוּנג‘ד”, יען כי הוא המושיע, יודע להכיל בתוכו.
קשה לדעת מהו מקור המילה, אך המילה הערבית ”כיסא” (קרא: כוסא), עם אל”ף עיצורית נהגית, המציינת סוף, זנב או אחוריים, יש משום הצבעה על כיוון. ונפל על ”כוסאו”, משמעה: נפל על אחוריו. ומכיוון שקשה לבטא אל”ף עיצורית אחרי שווא, נפלה האל”ף ונשאר ה”כוס” בלשון המדוברת כמילת סתרים, המציינת אחוריים של אשה, כשבעצם הכוונה היא למלפנים.
ה”כוס” עתיד למצוא לו מקום מכובד בלקסיקון ערבי לטיני מאמצע המאה ה-19, אך מאז נעלמו עקבותיו. למרות קיומו בכל פינה ברחבי העולם הערבי, ולמרות שהוא משמש, כאמור, בלשונם של מליונים, לא מצאה הלקסיקוגרפיה הערבית לנכון לשכנו באוהלה. ובהיותה אמונה על שמירת הכבוד, נוהגת היא ב”כוס” כבפושע מסוכן המסתובב בשכונה. אם תפנה אליה ותשאל איפה הוא, התשובה תהיה: ”לא ראיתי, לא שמעתי”, כמנהגה של בת יענה.
וכך המשיך לו ה”כוס” להסתובב מנודה, עד שבאו בני דודנו, העברים, אימצו אותו אל חיקם ויומם ולילה מגלגלים אותו בלשונם, ומאז הוא עושה חייל בעברית. כיבוש ה”כוס” הערבי על ידי המליציות המזויינות של הלשון העברית, שהחל כתוצאה ממחסור טריטוריאלי לקסיקוגרפי, הפך להשתלטות תאוותנית חסרת מעצורים על שטח הפקר שהערבית זנחה. דומה כי העברית נוהגת בו כבתוך שלה, וכנראה לא ירחק היום בו יעבור ה”כוס” הכבוש הכשרה עברית, ויתחיל לשמש ביצירה העברית במעמד של שטח משוחרר, או אפילו במעמד של נחלה היסטורית, בדיוק כמו יו”ש.
הערבים שוב נהגו בהפקרות כאשר הפקירו נחלת אבות (ליתר דיוק, אמהות) בידי התאוותנים הציונים. הערבית שוב תתחרט על הנידוי הזה, ותרצה להחזירו אל חיק המשפחה. אם לא יישבו הסופרים הערבים אל שולחן הדיונים ויגישו התנצלות על ההזנחה הפושעת של הבן החוקי של הערבית, קודם כל בפניו עצמו, הוא יסרב לחזור. על הסופרים הערבים להפשיל שרוולים ולהיות חיל החלוץ, היוצא להחזיר עטרה ליושנה, כי מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח, ויפה שעה אחת קודם. אנו נרים בגאון את דגלנו: שוב אלינו ”כוס”, אבא ואמא אוהבים אותך.
*
הערה: הרשימה התפרסמה בשם בדוי - הלאל תשרין, ”הערבית נתנה לעברית את ה”כוס”, ומה קיבלה תמורתו?”, עתון תל-אביב, 5 בנובמבר 1992
___
תחת גפנו ותחת הימנונו
בטרם נגיע למימוש חזונו האוטופי של הנביא ישעיהו, ולו בזעיר אנפין, יש צורך קודם כל שהזאב והכבש יגורו כל אחד תחת גפנו ותחת הימנונו.
סלמאן מצאלחה || תחת גפנו ותחת הימנונו
יש מי שחושב כי המצב בשטחים הוא בלתי הפיך, וכי הוא מוביל למימושו של החזון/הסיוט של מדינה דו-לאומית. אכן, אין חולק על כך שהמשך הכיבוש, ומעל לכל המשך הבנייה בהתנחלויות, מסבכים עוד ועוד את המצב. אולם סיסמת המדינה הדו-לאומית היא סיסמה ריקה מתוכן. מדוע? התשובה פשוטה. כדי שיהיה צידוק להעלאתה צריכים להתקיים תנאים מקדימים, שמהם תשאב את כוחה. ובכן, הנה סקופ: עוד ארוכה הדרך למדינה שבה "יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן", כמאמר חזון ישעיהו.
כאשר בוחנים לעומק את מצב העניינים בקרב כל סוגי הקהלים השונים והמשונים היושבים בחבלי הארץ, מגיעים למסקנה המתבקשת: לא שני צדדים למתרס הזה אלא צדדים רבים לו. שכן, בחבלי הארץ הזו קיים ערב רב של שבטים מסוכסכים ביניהם. במלים אחרות, בישראל-פלסטין עדיין לא התגבשו דיים שני הלאומים כדי להגיע למדינה הדו-לאומית.
המתחים הדתיים, התרבותיים והשבטיים קיימים הן בתוך כל אחת משתי "הקהילות המדומיינות" האלה והן אצל כל אחת מהן כלפי האחרת. אפשר לומר גם, כי המתחים בין שתי הקהילות הם הדבק המרכזי, שלא לומר היחיד, שמאחה את שברי הפסיפס האנושי בתוך כל אחת מהן.
הכיבוש שבא בעקבות מלחמת ששת הימים סיבך מאוד את העניין. למרות תוכניות הטרנספר מבית מדרשם של מנהיגים ציוניים כאלה ואחרים, הרי שהדמוגרפיה הערבית לא עצרה. יתרה מזו, הכיבוש אף דחף וסייע רבות לגיבושה של הזהות הפלסטינית אל מול הקהילה הכובשת. מן הצד השני, ככל שהכיבוש הלך והעמיק התרחשה תפנית בזהות הקהילות המכונות ישראליות.
למרבה האירוניה, הכיבוש הזה הביא בסופו של דבר לעצירת התפתחותה של הזהות הישראלית הלאומית. וכך, אל מול הדמוגרפיה הדוהרת נרקמה הסיסמה של מדינה "יהודית-דמוקרטית", כשהדגש מושם על יהודית. וכך, במקום ההגדרה הלאומית עלתה על פני השטח, ובמלוא עוצמתה, ההגדרה הקהילתית-הדתית דווקא.
מכיוון ששתי הקהילות שלובות זו בזו לטוב ולרע, הרי שכל מה שקורה בקהילה האחת משליך מיד על הקהילה האחרת. ומשהיהודיות גברה על הישראליות כמגדיר מרכזי לקהילות הישראליות, עלתה מן הצד השני האיסלאמיות כמגדיר מרכזי של הקהילות הפלסטיניות.
שתי הזהויות ה"לאומיות", הן הישראלית והן הפלסטינית, הן עדיין זהויות עובריות-מתפתחות הזקוקות לטיפוח. לכן, כדי להגיע לחזון האוטופי הדו-לאומי צריך להחזיר את שני "העמים" להיסטוריה, כדי שהעובר הלאומי יתפתח באופן טבעי.
בהיסטוריה הזאת צריך לזכור, כי הלאומיות הישראלית היא חלק אינטגרלי מהגדרת הלאומיות הפלסטינית, והלאומיות הפלסטינית היא מרכיב חשוב מאוד בהגדרת הישראליות. הלאומיות האחת מגדירה את קיומה של האחרת, ובהעדר קיום האחת מתבטל קיום השנייה כזהות לאומית מגובשת.
בטרם נגיע למימוש חזונו האוטופי של הנביא ישעיהו, ולו בזעיר אנפין, יש צורך קודם כל שהזאב והכבש יגורו כל אחד תחת גפנו ותחת הימנונו. שאם לא כן, הרי שהכתובת רשומה על הקיר: או עתיד דרום אפריקאי או עתיד בלקני מחכה לשניהם ולצאצאיהם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 27 ביוני 2012
***
העדות לכשלון הלאומיות הערבית
העדות לכשלון הלאומיות הערבית:
אדוניס ממשיך, כמובן, ליהנות ממנעמי החופש המערבי בעיר האורות. אולם החופש של אדוניס הוא תרמית. שכן הוא מעולם לא הפנים את ערכי החופש
ליהודים בלבד
ממשלת אחדות ליהודים בלבד:
יש מי שיכנה זאת אקרובטיקה פוליטית מבית מדרשו של "הקוסם" בנימין נתניהו. אולם הפליק-פלאק לאחור שעשה נתניהו אינו מעיד על עוצמה.
על חשבון הברון
מן הראוי להזכיר לכל אלה המתעקשים לדבוק ב"חלוקה", כמנהג אנשי ירושלים מימים ימימה, כי "אם אין קמח אין תורה"...
