שקר הזכויות תמורת חובות

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

סלמאן מצאלחה || שקר הזכויות תמורת חובות

לא בהפרחת השממה ידובר כאן, אלא בהשממת השיח האזרחי בישראל. רבים ורעים נוטלים חלק במלאכת כיסוי העיניים ואטימת האוזניים. שכן, אין שקר גדול יותר מזה שמוכרים פוליטיקאים פופוליסטים, תקשורת ציונית "מגויסת" ומספרי מעשיות למיניהם.

כל הקושרים בין מתן זכויות אזרחיות למילוי חובות ודאי יופתעו למקרא הדברים שיובאו להלן. לא על משתמטים חרדים ידובר, אלא על אזרחים העומדים בחובת הנאמנות למדינה הלכה למעשה. אלה הם אזרחים המתגייסים לצבא, משלמים בדם בניהם וממלאים את כל החובות זה עשרות שנים, אך לא נראה שצדק חברתי כלשהו מתדפק על דלתותיהם.

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

הדבר נעשה על ידי השלטון המרכזי באמצעות חלוקה שרירותית של שטחי השיפוט המוניציפליים, שמטרתה הדרה של האזרחים הערבים והפרדתם מן המרחב ומן האדמות השייכות להם. על ידי הענקת שטחי שיפוט נרחבים למועצות האזוריות היהודיות מונעים כל אפשרות להתפתחות עתידית של היישובים הערביים, כולל היישובים הדרוזיים, כמובן.
עוד כתבות בנושא

זאת ועוד. ידוע ששיעור לא מבוטל מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהארנונה שמשלמים אזורי תעשייה, מפעלים, משרדים ומוסדות ממשלתיים, בסיסי צבא, בתי כלא וכיוצא באלה. והנה ראו זה פלא: כאשר אזור תעשייה גדול כמו אזור התעשייה תפן למשל מוקם בקרבת כפרים דרוזים (ג'ת, כיסרא וכפר סמיע), ממהר הראש הציוני להמציא פטנטים כיצד הארנונה לא תועבר חלילה אליהם. כך נולדה המועצה המקומית התעשייתית.

והנה עוד דוגמה. זאת של המועצה האזורית מרום הגליל. המועצה האזורית מרום הגליל חולשת על אזורים נרחבים, החל מגבול לבנון בצפון ועד טבריה בדרום, מצפת במזרח ועד לכרמיאל במערב. היא מונה כ-11 אלף תושבים, יהודים ברובם המכריע. אך מה שמנקר את העיניים הוא העובדה ששטחי השיפוט של המועצה הזאת משתרעים על פני 200 אלף דונם.

לעומת זאת, ביישוב הדרוזי מגאר שבגליל התחתון חיים 20 אלף תושבים. היישוב ממוקם באשכול השלישי בדירוג הסוציו-אקונומי, כלומר בתחתית הדירוג. ואף על פי שמספר התושבים במגאר כפול ממספר התושבים שבתחומי המועצה האזורית מרום הגליל, שטח השיפוט שלו מסתכם אך ורק ב-20 אלף דונם. כלומר, עשירית משטחי השיפוט של מרום הגליל. וכאילו אין די בכך, חלק מאדמות תושבי מגאר עצמם משויכות, כביכול, לשטח השיפוט של מרום הגליל. שיא החוצפה ממש.

וזה לא נגמר בכך. על אדמות מגאר הוקם בסיס צבאי, ובשנים האחרונות נבנה עליהן גם גם המתחם הגדול של בתי הסוהר חרמון וצלמון. מוסדות אלה כמעט נושקים לבתי הכפר, אולם משום מה תשלומי הארנונה שלהם לא מגיעים לקופת מגאר.

ובכן, העובדות בשטח זועקות לשמים. כל ממשלות ישראל עסוקות מימים ימימה בהצרת צעדי הרשויות הערביות, והעוול שנעשה ליישובים הדרוזיים, שבניהם משלמים בדם את חובותיהם האזרחיות, הוא דוגמה בולטת לכך. אז שלא יספרו לכם מעשיות על זכויות התלויות במילוי חובות.

פורסם: דעות-הארץ, 18 ביולי 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

שתי ציפורים במצה אחת

ארכיון:

ובכל זאת, מה נשתנה הלילה הזה מאותם הלילות?

כל הפרטים

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה.

סלמאן מצאלחה || 

סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"

ביום בהיר אחד התעורר לו ראש הממשלה מעוד חלום בלהות קואליציוני וגילה את הלא ייאמן. הוא חכך בדעתו הממשלתית, עד שראה את האורה בקצה מסדרונות השלטון. לפתע נזכר, כי בכנסת ישראל מכהנים ח"כים מישמעאל שנשלחו על ידי ציבור ערבי גדול להישבע אמונים למדינת ישראל. זה כמעט שבעה עשורים, הם שוב ושוב נשלחים והם שוב ושוב נשבעים לה אמונים.

בנימין נתניהו, שגם הוא מסתובב במסדרונות הכנסת שנים רבות, לבטח ער לכך שיש בכנסת נבחרי ציבור ערבים שאינם נמנים עם מצביעי המפלגות הציוניות. אולם משום מה, הוא לא ספר את הח"כים האלה מעולם. האמת שלא רק הוא אלא כל דומיו, הן משמאל והן מימין, מעולם לא ספרו אף את המצביעים הערבים מן הזן שמצביע בארגזים חמולתיים למפלגותיהם הציוניות.

והנה לפתע, משהתסבוכת הציונית - דת או מדינה - נגלתה שוב לעיני כל, נזכר ראש הממשלה התחמן באותם שטיקים המשמשים אותו מימים ימימה. כולם צריכים להשתתף בנטל, גם חרדים וגם ערבים, הצהיר. פתאום גילה את קיומם של הח"כים הערבים, ואף דאג להרים טלפון ולשוחח אישית עם אחדים מהם, כפי שדווח.

אך אם נשתמש בפרפראזה על דברים שיצאו מפי נתניהו עצמו בהקשר אחר - הייתכן שראש הממשלה שכח מה זה להיות ציוני? לא, הוא לא שכח. כפי שהעיד עליו אביו המנוח בשיחה עם ערוץ 2: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו". גם כעת, בהקשר של "השוויון בנטל", ברור שכל הדיבורים על גיוס ערבים, בצורה זו או אחרת, הם דיבורי סרק שאין כל כוונה לממשם. שכן הסוגיה הזאת לא צצה רק היום. היא מלווה את המדינה מראשית דרכה.

היו דברים מעולם והם חקוקים בדברי ימי הכנסת. כידוע, המפלגה הקומוניסטית הישראלית קידמה בברכה את הקמת מדינת ישראל, ואף ראתה בה "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון", כדברי ח"כ תופיק טובי בנאום בכנסת ב-1949. לא זאת אף זאת. עוד ב-1950 התרעם ח"כ מאיר וילנר ממק"י בנאום בכנסת על ההתמהמהות בגיוס ערבים בהתאם לחוק שירות הביטחון.

גם חברו הערבי למפלגה טובי החרה החזיק אחריו, ואף תקף את אי-הפעלת החוק וכינה את אי-גיוס הערבים ביטוי של אפליה: "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של האפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים".

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה. שכן, לו הנציגים הנבחרים של האזרחים הערבים היו ניחנים ולו במקצת דמיון מזרחי, הרי שיכלו באבחת הצהרה אחת להוציא את הרוח הפופוליסטית מהמפרשים הציוניים. הם היו צריכים להצהיר, שהם מאמצים את נאומו של ח"כ תופיק טובי בכנסת מ-1950.

דרושה רק הצהרה אחת, סיכה אחת קטנה, כדי לחשוף את השקר הציוני המתנפח מעת לעת. או אז, נראה מה יש לאבירי "השוויון בנטל" לומר, כשהבלון הציוני השקרי יתפוצץ להם בפנים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 8 ביולי 2012

***
For English, press here

___

כל הפרטים

ארכיון - 1992:

מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח. הלאל תשרין מחפש את מקור המונח, שירד למחתרת במאה ה-19 וצץ פתאום אצל השכנים.

סלמאן מצאלחה ||

מונח על קצה הלשון

יותר משנבדלות דרכי השתן, נפתלות קורות כינוייהן. בעוד שאיבר המין הגברי, ”אֵיר”, זוקר לזכותו חיי חופש, נמצא שגור בפי כל ומככב בספרות הערבית עוד בטרם אסלאם, האיבר הנשי, ”כוס”, קיים רק במחתרת. ל”איר” שורשים המכים עמוק בתוך התרבות הערבית, בעוד שה”כוס” הוא המצאה מאוחרת.

הזין הערבי לא חש בושה להופיע בין דפי הספרות הקלאסית, אך ה”כוס” מסתתר לו מאחורי שכבות רבות של טאבו, והס מלהזכירו בשמו המפורש. לא פלא שבמקומות רבים עברה הצנזורה המילולית לפסים מעשיים בדמות המילה לנשים, ונמצאו מבצעיו כמי שכורתים את הענף עליו הם עומדים.

עד כמה שהדבר יישמע מוזר, החברה הערבית של היום היא יותר שמרנית מזו של ימי הביניים. תעיד על כך הופעתן של מילים המתייחסות לאברי המין הגבריים והנשיים בספרות של ימי הביניים והיעדרן מן הספרות המודרנית. הדבר מפליא עוד יותר, מפני שהמלים האלה לא מוצאות את דרכן אפילו למילונים ולקסיקונים. למרות היותן של מילים המציינות אברי מין, כמו פין - ”איר”, פות ”פרְג‘, מַהְבָּל, חר, כוס” ועוד, דגדגן - בַּדְ‘ר”, שהן מילים ערביות קלאסיות מהוגנות, הן אינן מוצאות את דרכן להופיע בכפיפה אחת עם מילים כמו לחרבן ולהפליץ, שהמילון הערבי הפופולרי ביותר, ”אלמוּנג‘ד”, יען כי הוא המושיע, יודע להכיל בתוכו.

קשה לדעת מהו מקור המילה, אך המילה הערבית ”כיסא” (קרא: כוסא), עם אל”ף עיצורית נהגית, המציינת סוף, זנב או אחוריים, יש משום הצבעה על כיוון. ונפל על ”כוסאו”, משמעה: נפל על אחוריו. ומכיוון שקשה לבטא אל”ף עיצורית אחרי שווא, נפלה האל”ף ונשאר ה”כוס” בלשון המדוברת כמילת סתרים, המציינת אחוריים של אשה, כשבעצם הכוונה היא למלפנים.

ה”כוס” עתיד למצוא לו מקום מכובד בלקסיקון ערבי לטיני מאמצע המאה ה-19, אך מאז נעלמו עקבותיו. למרות קיומו בכל פינה ברחבי העולם הערבי, ולמרות שהוא משמש, כאמור, בלשונם של מליונים, לא מצאה הלקסיקוגרפיה הערבית לנכון לשכנו באוהלה. ובהיותה אמונה על שמירת הכבוד, נוהגת היא ב”כוס” כבפושע מסוכן המסתובב בשכונה. אם תפנה אליה ותשאל איפה הוא, התשובה תהיה: ”לא ראיתי, לא שמעתי”, כמנהגה של בת יענה.

וכך המשיך לו ה”כוס” להסתובב מנודה, עד שבאו בני דודנו, העברים, אימצו אותו אל חיקם ויומם ולילה מגלגלים אותו בלשונם, ומאז הוא עושה חייל בעברית. כיבוש ה”כוס” הערבי על ידי המליציות המזויינות של הלשון העברית, שהחל כתוצאה ממחסור טריטוריאלי לקסיקוגרפי, הפך להשתלטות תאוותנית חסרת מעצורים על שטח הפקר שהערבית זנחה. דומה כי העברית נוהגת בו כבתוך שלה, וכנראה לא ירחק היום בו יעבור ה”כוס” הכבוש הכשרה עברית, ויתחיל לשמש ביצירה העברית במעמד של שטח משוחרר, או אפילו במעמד של נחלה היסטורית, בדיוק כמו יו”ש.

הערבים שוב נהגו בהפקרות כאשר הפקירו נחלת אבות (ליתר דיוק, אמהות) בידי התאוותנים הציונים. הערבית שוב תתחרט על הנידוי הזה, ותרצה להחזירו אל חיק המשפחה. אם לא יישבו הסופרים הערבים אל שולחן הדיונים ויגישו התנצלות על ההזנחה הפושעת של הבן החוקי של הערבית, קודם כל בפניו עצמו, הוא יסרב לחזור. על הסופרים הערבים להפשיל שרוולים ולהיות חיל החלוץ, היוצא להחזיר עטרה ליושנה, כי מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח, ויפה שעה אחת קודם. אנו נרים בגאון את דגלנו: שוב אלינו ”כוס”, אבא ואמא אוהבים אותך.
*
הערה: הרשימה התפרסמה בשם בדוי - הלאל תשרין, ”הערבית נתנה לעברית את ה”כוס”, ומה קיבלה תמורתו?”, עתון תל-אביב, 5 בנובמבר 1992

___

כל הפרטים