מלחמת פשרה:

מקבל ההחלטות מבקש לתפוס שתי ציפורים במלחמה אחת. הראשונה, ניטרול האיום מצפון, והשנייה - החזרת איראן אל מקומה הלחיץ במזרח.

סלמאן מצאלחה || 

מלחמת לבנון השלישית

ושוב מסתובב לו גלגל מלחמה, ומתח עולה, שהרי הכל יודעים שכל שבע עד עשר שנים, כאילו מדובר באיזה חוק טבע, מתרחשת באזור המוכה הזה מלחמה חדשה ישנה. והארץ כמרקחה. זה הרושם שמתקבל ממעקב אחר מבול הפרסומים והדיווחים על ההתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, על מרחב חסינות ועל החוסן הלאומי הדרוש בזמנים הרי גורל אלה. דומה כי מלחמה בפתח. קשה שלא להריח את אדי הדלק באוויר. אולם הואיל ולאיש אין מידע של ממש על מה שמתרחש באמת מאחורי הקלעים, כל הפרשנויות המתפרסמות הן בגדר ספקולציות, או פרשנויות מטעם. אז הרשו גם לי להציג פרשנות ספקולטיבית, קצת אחרת.

ישראל איננה מעצמת על. ישראל איננה ארצות הברית שיכולה להצהיר על כוונתה להשתמש בכוח צבאי נגד מדינה מרוחקת בפומביות שכזאת. קל וחומר שאינה יכולה לנקוב בתאריכים כאלה ואחרים שבהם מתקפה כזאת תצא לפועל. כשהושמד הכור העיראקי הדבר נודע לאחר מעשה. כך היה גם במתקפה על הכור הסורי. כיוון שכך, רק מגלומנים חסרי תקנה, משיחים ספוגי אמונה ואידיוטים גמורים יכולים להצהיר הצהרות לוחמניות מן הסוג שאנו עדים לו בתקופה האחרונה.

ומשום כך, סביר יותר להניח שכל הדיבורים הללו על איראן נועדו להשיג שתי מטרות. האחת, להגביר את הלחץ על טהראן, והשנייה, לשמש תרגיל הסחה מבית מדרשו של "מקבל ההחלטות", שנועד להרדים זירה אחרת קרובה יותר. כלומר המטרה המסתתרת מאחורי דיבורים כאלה היא להגיע ל"מלחמת פשרה" אחרת.

מלחמת הפשרה הבאה איננה מלחמת איראן הראשונה אלא מלחמת לבנון השלישית. מצד אחד, השיח המלחמתי סביב הנושא האיראני נועד להשיג ערובות מוצקות מארה"ב לכך שהיא תטפל בגרעין האיראני. מן הצד האחר, מטרתו לגרום לה לתת אור ירוק לישראל לטפל בחיזבאללה.

לכן, לא למזרח צריכות העיניים להיות נישאות אלא לצפון. שכן רק אידיוט מבחינה אסטרטגית ירוץ להסתבך במהלך מלחמתי בקנה מידה גדול כזה נגד מטרות שנמצאות הרחק במזרח. הדבר יצריך העסקה סביב השעון של כל חיל האוויר הישראלי, בעוד העורף האזרחי חשוף לפני שליחי אותה מדינה, המחזיקים בארסנל של עשרות אלפי טילים ורקטות.

התנאים לטיפול בחיזבאללה בשלים מתמיד. קריסת המשטר הסורי מקרבת את הרגע. העילה למתקפה כזאת בלבנון מוכנה ומזומנה; בשבועות האחרונים דובר רבות על זליגת נשק כימי סורי לכל מיני גורמים בשטח, כעל קו אדום.

כאשר יבוא רגע הקריסה של המשטר הסורי, הנתמך על ידי חיזבאללה ונסראללה כשליחים נאמנים של האייתוללה, כל מכה שהארגון השיעי בלבנון יקבל מישראל תתקבל ודאי בצהלה על ידי סונים רבים, הן סורים והן אחרים. ייתכן אף שסורים רבים ירקדו על מה שנותר מגגות חומס ודרעא, ואולי אף יחלקו בקלאווה, מתוך שמחה לאידם של אלה ששיתפו פעולה עם משטר הבעת הרצחני שהפגיז והרס את עריהם, שחט את זקניהם, אנס את נשותיהם והרג ללא רחם את ילדיהם.

מקבל ההחלטות מבקש לתפוס שתי ציפורים במלחמה אחת. הראשונה, ניטרול האיום מצפון, והשנייה - החזרת איראן אל מקומה הלחיץ במזרח.
*
פורסם: דעות-הארץ, 20 באוגוסט 2012

***

כל הפרטים

מחאה:

את הדייסה הזאת, הנקראת בית מחוקקים וממשלה, שאתם בוחרים ומבשלים לכם שוב ושוב ביום פקודה, אתם מוזמנים לאכול לשובעה עד שהמסים והגזרות ייצאו לכם מכל החורים.

סלמאן מצאלחה || 

העם בוחר נזק חברתי

נגזר עלינו, כך נהוג לומר, לשלם את המשכורות ואת מחיר מכוניות הפאר של השרים, סגני השרים, הח"כים, ראשי הרשויות ועד אחרון הפרזיטים המנהלים לנו את החיים. לא זו אף זו. נגזר עלינו, על ידי כל האמורים לעיל, לשלם גם את ההטבות במס המוענקות לחברות, לטייקונים ולכל מיני בעלי מאה ובעלי מרפקים במסדרונות השלטון.

"אין ארוחות חינם", זרק ראש הממשלה לחלל האוויר את סיסמת הקדימון לגזירות הכלכליות החדשות. ידה של ממשלת חזית הסירוב הישראלית, מדושנת העונג, עוד נטויה לגזור גורלות של אזרחים בעתיד הקרוב. אין ארוחות חינם, קבע האיש שוודאי יודע על מה הוא שח. שכן מה מוזרה הסיסמה הזאת, כשהיא יוצאת דווקא מפי האיש שרבות דובר על מוסר התשלומים שלו בעבור כל מיני ארוחות חינם.

לא פוליטית, שבו ושיננו המושכים בחוטי המחאה החברתית. "הישראלים החדשים" היה מי שכינה את האנשים שיצאו לרחובות. אך לא ישראלים ולא חדשים הצמיחה המחאה הזאת, אלא יהודים עתיקים וציונים חדשים עם שטיקים נושנים. הם ברחו מן ה"פוליטי" כדי שיוכלו להצטופף יחד, המתנחל מחברון עם המתנכל ממגרון, המתבטל מראשון לציון עם "חסר הבית" מתל אביב צפון, ועמם גזלן האדמות הצופה על הילידים בגליל העליון והתחתון. זוהי דמותה האמיתית של המחאה החברתית, "הישראלית", כביכול.
עוד כתבות בנושא

לא צדק ולא חברתי דורשים כל אותם פעילי מחאה מקצועיים. שכן, לו צדק היו מבקשים, כיצד זה שהצדק שלהם נעצר בתוך מה שמכונה הקו הירוק מחד, והקו הכחול - היהודי - מאידך? ואם חברתי הם מבקשים לעורר, אז שיואילו נא ויסבירו להדיוטות כמונו מהי החברה הישראלית, אם בכלל קיימת חיה כזאת, שלמענה הם מבקשים צדק? צדק חברתי אינו עולה בקנה אחד עם המשך הכיבוש הישראלי. צדק אינו עולה בקנה אחד עם המשך ההתעללות הישראלית בעם שלם. כל מי שמנתק את הדרישה לצדק חברתי מן הצורך בסיום מיידי של הכיבוש הוא סייען פעיל של הכיבוש.

זאת ועוד. צדק חברתי אינו מתיישב עם המשך האפליה המובנית של האזרחים הערבים ושל היישובים הערביים בארץ הקו הירוק. לכן יש לומר בבירור וללא כחל ושרק, שכל עוד אין דרישה ברורה לסיום הכיבוש מחד, ולשוויון חברתי ואזרחי מוחלט בארץ מאידך, כזה הכולל זכויות וחובות שוות לכלל האזרחים ללא הבדל עדה, דת, גזע ומין - הרי ששום דבר טוב לא יצמח ממחאה כזאת או אחרת, לא עכשיו ולא בעתיד.

אשר על כן, הגיע הזמן לומר את הדברים בקול רם וקבל עם: אין לי שמץ של סימפטיה לנושאי סיסמאות כגון "צדק חברתי", "שוויון בנטל" ועוד כהנה וכהנה דברי מליצה מבית היוצר הציוני ודומיו. מצדי שכל מעמד הביניים הישראלי יתנפץ לרסיסים וילך לעזאזל. אוכל להוסיף, שלא תהיה נחמה גדולה מהמראה של כל המעמדות הנמוכים בערים, בכפרים, ביישובי ספר, במושבים ובעיירות פיתוח זוחלים על ארבע או מחטטים בפחי זבל.

את הדייסה הזאת, הנקראת בית מחוקקים וממשלה, שאתם בוחרים ומבשלים לכם שוב ושוב ביום פקודה, אתם מוזמנים לאכול לשובעה עד שהמסים והגזרות ייצאו לכם מכל החורים. אין לי שום סימפטיה לאנשים שלא מוכנים להקשיב, לא מוכנים ללמוד ולא מוכנים לשנות את הרגלי הבחירה הרעים שלהם.

עם בחירה אתם קוראים לעצמכם. מגיעה לכם הבחירה הזאת שלכם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 5 באוגוסט 2012
***
For English, press here

כל הפרטים

שקר הזכויות תמורת חובות

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

סלמאן מצאלחה || שקר הזכויות תמורת חובות

לא בהפרחת השממה ידובר כאן, אלא בהשממת השיח האזרחי בישראל. רבים ורעים נוטלים חלק במלאכת כיסוי העיניים ואטימת האוזניים. שכן, אין שקר גדול יותר מזה שמוכרים פוליטיקאים פופוליסטים, תקשורת ציונית "מגויסת" ומספרי מעשיות למיניהם.

כל הקושרים בין מתן זכויות אזרחיות למילוי חובות ודאי יופתעו למקרא הדברים שיובאו להלן. לא על משתמטים חרדים ידובר, אלא על אזרחים העומדים בחובת הנאמנות למדינה הלכה למעשה. אלה הם אזרחים המתגייסים לצבא, משלמים בדם בניהם וממלאים את כל החובות זה עשרות שנים, אך לא נראה שצדק חברתי כלשהו מתדפק על דלתותיהם.

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

הדבר נעשה על ידי השלטון המרכזי באמצעות חלוקה שרירותית של שטחי השיפוט המוניציפליים, שמטרתה הדרה של האזרחים הערבים והפרדתם מן המרחב ומן האדמות השייכות להם. על ידי הענקת שטחי שיפוט נרחבים למועצות האזוריות היהודיות מונעים כל אפשרות להתפתחות עתידית של היישובים הערביים, כולל היישובים הדרוזיים, כמובן.
עוד כתבות בנושא

זאת ועוד. ידוע ששיעור לא מבוטל מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהארנונה שמשלמים אזורי תעשייה, מפעלים, משרדים ומוסדות ממשלתיים, בסיסי צבא, בתי כלא וכיוצא באלה. והנה ראו זה פלא: כאשר אזור תעשייה גדול כמו אזור התעשייה תפן למשל מוקם בקרבת כפרים דרוזים (ג'ת, כיסרא וכפר סמיע), ממהר הראש הציוני להמציא פטנטים כיצד הארנונה לא תועבר חלילה אליהם. כך נולדה המועצה המקומית התעשייתית.

והנה עוד דוגמה. זאת של המועצה האזורית מרום הגליל. המועצה האזורית מרום הגליל חולשת על אזורים נרחבים, החל מגבול לבנון בצפון ועד טבריה בדרום, מצפת במזרח ועד לכרמיאל במערב. היא מונה כ-11 אלף תושבים, יהודים ברובם המכריע. אך מה שמנקר את העיניים הוא העובדה ששטחי השיפוט של המועצה הזאת משתרעים על פני 200 אלף דונם.

לעומת זאת, ביישוב הדרוזי מגאר שבגליל התחתון חיים 20 אלף תושבים. היישוב ממוקם באשכול השלישי בדירוג הסוציו-אקונומי, כלומר בתחתית הדירוג. ואף על פי שמספר התושבים במגאר כפול ממספר התושבים שבתחומי המועצה האזורית מרום הגליל, שטח השיפוט שלו מסתכם אך ורק ב-20 אלף דונם. כלומר, עשירית משטחי השיפוט של מרום הגליל. וכאילו אין די בכך, חלק מאדמות תושבי מגאר עצמם משויכות, כביכול, לשטח השיפוט של מרום הגליל. שיא החוצפה ממש.

וזה לא נגמר בכך. על אדמות מגאר הוקם בסיס צבאי, ובשנים האחרונות נבנה עליהן גם גם המתחם הגדול של בתי הסוהר חרמון וצלמון. מוסדות אלה כמעט נושקים לבתי הכפר, אולם משום מה תשלומי הארנונה שלהם לא מגיעים לקופת מגאר.

ובכן, העובדות בשטח זועקות לשמים. כל ממשלות ישראל עסוקות מימים ימימה בהצרת צעדי הרשויות הערביות, והעוול שנעשה ליישובים הדרוזיים, שבניהם משלמים בדם את חובותיהם האזרחיות, הוא דוגמה בולטת לכך. אז שלא יספרו לכם מעשיות על זכויות התלויות במילוי חובות.

פורסם: דעות-הארץ, 18 ביולי 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

שתי ציפורים במצה אחת

ארכיון:

ובכל זאת, מה נשתנה הלילה הזה מאותם הלילות?

כל הפרטים

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה.

סלמאן מצאלחה || 

סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"

ביום בהיר אחד התעורר לו ראש הממשלה מעוד חלום בלהות קואליציוני וגילה את הלא ייאמן. הוא חכך בדעתו הממשלתית, עד שראה את האורה בקצה מסדרונות השלטון. לפתע נזכר, כי בכנסת ישראל מכהנים ח"כים מישמעאל שנשלחו על ידי ציבור ערבי גדול להישבע אמונים למדינת ישראל. זה כמעט שבעה עשורים, הם שוב ושוב נשלחים והם שוב ושוב נשבעים לה אמונים.

בנימין נתניהו, שגם הוא מסתובב במסדרונות הכנסת שנים רבות, לבטח ער לכך שיש בכנסת נבחרי ציבור ערבים שאינם נמנים עם מצביעי המפלגות הציוניות. אולם משום מה, הוא לא ספר את הח"כים האלה מעולם. האמת שלא רק הוא אלא כל דומיו, הן משמאל והן מימין, מעולם לא ספרו אף את המצביעים הערבים מן הזן שמצביע בארגזים חמולתיים למפלגותיהם הציוניות.

והנה לפתע, משהתסבוכת הציונית - דת או מדינה - נגלתה שוב לעיני כל, נזכר ראש הממשלה התחמן באותם שטיקים המשמשים אותו מימים ימימה. כולם צריכים להשתתף בנטל, גם חרדים וגם ערבים, הצהיר. פתאום גילה את קיומם של הח"כים הערבים, ואף דאג להרים טלפון ולשוחח אישית עם אחדים מהם, כפי שדווח.

אך אם נשתמש בפרפראזה על דברים שיצאו מפי נתניהו עצמו בהקשר אחר - הייתכן שראש הממשלה שכח מה זה להיות ציוני? לא, הוא לא שכח. כפי שהעיד עליו אביו המנוח בשיחה עם ערוץ 2: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו". גם כעת, בהקשר של "השוויון בנטל", ברור שכל הדיבורים על גיוס ערבים, בצורה זו או אחרת, הם דיבורי סרק שאין כל כוונה לממשם. שכן הסוגיה הזאת לא צצה רק היום. היא מלווה את המדינה מראשית דרכה.

היו דברים מעולם והם חקוקים בדברי ימי הכנסת. כידוע, המפלגה הקומוניסטית הישראלית קידמה בברכה את הקמת מדינת ישראל, ואף ראתה בה "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון", כדברי ח"כ תופיק טובי בנאום בכנסת ב-1949. לא זאת אף זאת. עוד ב-1950 התרעם ח"כ מאיר וילנר ממק"י בנאום בכנסת על ההתמהמהות בגיוס ערבים בהתאם לחוק שירות הביטחון.

גם חברו הערבי למפלגה טובי החרה החזיק אחריו, ואף תקף את אי-הפעלת החוק וכינה את אי-גיוס הערבים ביטוי של אפליה: "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של האפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים".

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה. שכן, לו הנציגים הנבחרים של האזרחים הערבים היו ניחנים ולו במקצת דמיון מזרחי, הרי שיכלו באבחת הצהרה אחת להוציא את הרוח הפופוליסטית מהמפרשים הציוניים. הם היו צריכים להצהיר, שהם מאמצים את נאומו של ח"כ תופיק טובי בכנסת מ-1950.

דרושה רק הצהרה אחת, סיכה אחת קטנה, כדי לחשוף את השקר הציוני המתנפח מעת לעת. או אז, נראה מה יש לאבירי "השוויון בנטל" לומר, כשהבלון הציוני השקרי יתפוצץ להם בפנים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 8 ביולי 2012

***
For English, press here

___

כל הפרטים