סלמאן מצאלחה || 

ישראל כמדינה ערבית

לפני שנים רבות, בהיותי תלמיד תיכון, גיליתי שישראל היא בסך הכל עוד מדינה ערבית באזור. לפחות בכל הקשור להתנהלותה עם האזרחים הערבים. מאז עמדתי על דעתי, תיעבתי את המשטרים בארצות ערב והיחס שלי אל "ישראל הערבית" השתנה בהתאם.

בעולם הערבי, בשונה מבישראל היהודית-דמוקרטית, לא מדברים על משבר העיתונות בעידן הדיגיטלי. בהקשר הזה, כלכלת השוק מעולם לא שיחקה תפקיד שם. רוב העיתונים הערביים, של טרום ה"אביב" וגם לאחריו, מקבלים מימון ממשלתי ומהווים שופר של השלטון. הנה למשל, כאשר בא לשכונה מנהיג חדש במצרים גם עורכי העיתונים התחלפו. העניין כל כך פשוט.

אני נדרש לשאלת "ישראל הערבית" בעקבות ההזמנה, שפירסמה חטיבת התוכניות בערבית של רשות השידור, ובה היא מבקשת להגיש לה הצעות לסרטים דוקומנטריים לרגל יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל. בהודעה נאמר, שהסרטים צריכים להיות "תואמים את מטרות השידור הציבורי בערבית". ללמדנו שלשידור הציבורי "בערבית" יש מטרות מיוחדות. הנושאים המבוקשים מפורטים באתר הרשות: "ירושלים - העיר שחוברה לה יחדיו" ו"ישראל כמדינת עלייה". ואם למישהו יש עוד ספק, הנה כותרת נוספת המבטיחה סרטים מרתקים: "ישראל רוצה שלום" ו"ישראלים ויהודים בעלי שם", שיספרו לצופה הערבי על תרומתם לאנושות. הרשות אף מחפשת סרטים שיציגו "אתרים היסטוריים בארץ ישראל", וכדי שלא יהיו אי-הבנות מוסיפה בסוגריים: "אתרים היסטוריים בארץ הקודש והזיקה הישראלית אליהם". זאת כדי שלא יבוא מישהו, חלילה, ויספר על אתרים חשובים לערבים, אף אם הם אזרחים "שווי זכויות", כמאמר ההסברה הציונית. הסרט המופק עוד עלול לספר על מסגד אל-אקצה, או על רמלה בתקופת השושלת האומיית - ואז אנה אנו באים?

"ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל. בהיותנו תינוקות ערבים של בית רבן נאלצנו לשיר לרגל יום העצמאות שירי הלל למדינת ישראל. הנה תרגום חופשי של שורות החקוקות בוודאי בזיכרונם של בני גילי: "בחג עצמאותנו ציפורים פצחו בשיר. שמחה רבה פשתה בארץ - הן בעמק הן בגיא, הן בכפר והן בעיר". אנחנו, כמובן, שרנו ומחאנו כפיים כשמסביבנו, הן בעמק והן בגיא, עוד שלט הממשל הצבאי.

מורים ומפקחים ערבים שיתפו פעולה עם תוכניות הלימודים. שכן, לא מערכת פדגוגית אזרחית היתה מופקדת על מינוי סגל ההוראה אלא מערכת ביטחונית היושבת מאחורי הקלעים ומאשרת ופוסלת מינויים. כל זאת, כדי "שתדע כל אם ערבייה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המחנכים הראויים לכך". הימים ההם, אני מקווה, חלפו לבלי שוב.

עוד בתיכון חטאתי בכתיבת שירים. הייתי שולח לתוכניות הספרות בקול ישראל בערבית, והשירים היו מוקראים. יום אחד קיבלתי מכתב מרשות השידור ובו נתבקשתי על ידי "האח הגדול" לחבר שירים שיוקראו לרגל יום העצמאות. כך גיליתי את "מדינת ישראל הערבית" וכך נותק הקשר בינינו.

למקרא ההצעות לסרטים שמבקשת רשות השידור להפיק עכשיו לא אחטא לאמת אם אומר, כי "ישראל הערבית" עדיין חיה ובועטת. הגיע הזמן שאיים שלטוניים אלה - בנוסח שלטונות ערב - יפורקו.

*

פורסם: דעות-הארץ, 23 בספטמבר 2012

***

כל הפרטים

ויויאן אדן || אביב: מצרים בטלוויזיה

ויויאן אדן || אביב: מצרים בטלוויזיה

אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת מִצְרַיִם בַּטֵֶּלֵֶוִיזְיָה

מֶרְחַק מְדִינָה אַחַת מִכָּאן.

מִחוּץ לַמָּסָךְ, בִּרְחוֹבוֹת צְדָדִיִים

מֵעֵבֶר לְחַלּוֹנוֹת מוּגָפִים וּדְלָתוֹת

אֲנָשִׁים רַבִּים מְחַכִּים.

הַטֵֶּלֵֶוִיזְיָה מַצִּיגָה אֱמֶת וְשֶׁקֶר.
רוֹאִים בַּתְּמוּנוֹת שֶׁצֻּלְּמוּ מִגָּבוֹהַ:
קָדְקֳדֵי הָאֲנָשִׁים נִרְאִים זֵהִים
כְּמוֹ עֲדָשִׁים לְמִיּוּן עַל גַּבֵּי צַלָּחוֹת.
הֵיכָן בַּעֲלִי, אָבִי, בְּנִי?
נָשִׂים וּנְעָרוֹת מְחַכּוֹת.

אָמִינָה פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַמָּתֵמָטִיקָה, אֲבָל חוֹלֶמֶת.
הִיא תִּכְתֹּב רוֹמָן עַל הַיָּמִים הָאֵלֶּה.
יִהְיֶה בּוֹ אִישׁ חֲדָשׁוֹת גָּבוֹהַּ, בְּלוֹנְדִּינִי,
בְּרִיטִי, צָרְפָתִי אוּלַי דֶּנִי.
הַגִּבּוֹרָה, אָמִינָה, תַּצִּיל אוֹתוֹ.
הִיא כַּמּוּבָן תִּהְיֶה לְאִשְׁתּוֹ.
נְעָרוֹת צְעִירוֹת חוֹלְמוֹת וּמְחַכּוֹת.

עַלִי בֵּן חָמֵשׁ. אָבִיו אוֹמֵר: לֹא,
אַתָּה לֹא יָכֹל לָבוֹא אִתִּי לַכִּכָּר.
עַלִי מְעַקֵּם אֶת הָאַף: אֲבָל אֲנִי גָּדוֹל. אֲנִי אֶקַּח מַקֵּל.
אַבָּא מִתְעַקֵּשׁ: יְלָדִים גְּדוֹלִים נִשְׁאָרִים בַּבַּיִת.
אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל אִמְּךָ וַאֲחוֹתְךָ.
עַלִי חוֹשֵׁב: כְּשֶׁאֶהְיֶה בֵּן שֵׁשׁ
גַּם אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַהְפֵּכוֹת.
יְלָדִים גְּדוֹלִים שׂוֹנְאִים לְחַכּוֹת.

בַּמִּטְבָּח בּוּשְׁרָה מְכִינָה אֶת הַתֵּה.
בֵּן – מִי הוּא? –
מְטַפֵּס עַל טַנְק וּמְחַיֵּךְ בְּתוֹדָה
לְאָחִיו שֶׁל מִישֶׁהוּ,
הַחַיָּל שֶׁנָּתַן לוֹ יָד.
מִי פָּקַד?
אֵיפֹה עָמַד?
אֲנָשִׁים זוֹרְמִים בְּמוֹרָד הָרְחוֹבוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹד צוֹפִים וּמְחַכִּים.

*
מאנגלית: לאור שטרנברג

פורסם: גליון כתובת מס' 6.
***
For English, press here

כל הפרטים

גמדי אוסלו

הסכמי אוסלו היו בסך הכל תרמית, אחיזת עיניים: ממשלת ישראל חיפשה דרך להמשיך את הכיבוש וסברה שהרגעת השטח, שתסס באינתיפאדה הראשונה, תועיל לכך; ההנהגה הפלסטינית חיפשה דרך לזכות שוב בלגיטימיות...

סלמאן מצאלחה || גמדי אוסלו

ב-1993 הוענק פרס נובל לשלום לשני מנהיגים אפריקאים, נלסון מנדלה ופרדריק דה קלרק. הפרס הוענק להם על כך שהביאו לסיומו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בדרכי שלום. שני המנהיגים האלה היו ודאי ראויים לפרס היוקרתי הזה. כעבור שנה, ב-1994, וכנראה מכוח האינרציה בוועדה האמונה על מחלקת "השלום" חילקו את הפרס בין שלושה מנהיגים מזרח תיכוניים: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, בשל ההסכמים שנושאים את שמה של העיר אוסלו.

הימין הפונדמנטליסטי הישראלי הכניס לשיח הציבורי את המונח "פושעי אוסלו", והדביק אותו למנהיגים ישראלים שניסו, כביכול, לקדם תהליך שלום ישראלי פלסטיני. גם נואם הכיכרות בנימין נתניהו היה שם כשהתנהל מסע השיסוי נגד "פושעי אוסלו". אני נזכר ב"פושעי אוסלו" מאחר שהזדמן לי השבוע לשהות במלון "גראנד הוטל" בטבורה של בירת נורווגיה, ונודע לי שהוא משמש אכסניה לחתני פרס נובל לשלום, המחולק בעיר זו דווקא.

כדאי להזכיר כי הסכמי אוסלו שנחתמו בין אש"ף לממשלת ישראל באו אל אוויר העולם לא בשל רצון אמיתי וכנה של המנהיגים האלה בשלום. שתי ההנהגות של שני העמים המסוכסכים חיפשו, כל אחת בדרכה, דרך מילוט מהפלונטר שנקלעו אליו לאחר כמה עשורים של חוסר הכרה הדדי. הסכמי אוסלו היו בסך הכל תרמית, אחיזת עיניים: ממשלת ישראל חיפשה דרך להמשיך את הכיבוש וסברה שהרגעת השטח, שתסס באינתיפאדה הראשונה, תועיל לכך; ההנהגה הפלסטינית חיפשה דרך לזכות שוב בלגיטימיות, אחרי התבוסה הפוליטית שנחלה בשל חיבוק התמיכה שהעניק ערפאת לסדאם חוסיין.

נתניהו, שנאם תחת כל עץ רענן נגד פושעי אוסלו, הגיע בפעם השנייה לראשות הממשלה. בהיותו תלמיד של יצחק שמיר, ממשיך נתניהו לעשות את חוסר המעש קרדום לחפור בו. לא מזמן הוא אף חזר על המנטרה של מורו ורבו על "אותו הים ואותם הערבים", אבל מתברר שהמצב הוא הפוך: הים הוא אותו הים, ממשלת ישראל היא אותה ממשלה ומה שהיה הוא מה שהווה.

חתן נובל לשלום, שמעון פרס, שהיה אחראי על הכשרת ההתנחלויות בשנות ה-70, ממשיך כעבור שנים רבות להכשיר את כל השרצים של הימין הישראלי. לא אחת הוא משמש כמעין חלון ראווה נוצץ לממשלת ישראל על שלל חבריה, שלא התכוונו מעולם לקדם כל תהליך של שלום.

סאגת אוסלו לא תמה. לפני כמה שנים, כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית, ובטרם עשה דבר כלשהו למען המטרה שלשמה נועד הפרס, מיהרו בוועדה להעניק לו את פרס נובל לשלום. הנימוקים היו בין השאר - חיזוק שיתוף הפעולה בין העמים. והנה, כעבור ארבע שנים ובמבט לאחור, גם הפרס הזה שהוענק לאובמה נראה במלוא גיחוכו.

עוד ידה של ועדת הפרס נטויה, ועל כך אפשר לומר: עוד חתני פרס נובל לשלום כאלה ואבדנו. בהשוואה לנלסון מנדלה נראים חתני הפרס מהמזרח התיכון כחבורה של גמדים. אשר על כן, הגיע הזמן לדבר על פושעי אוסלו האמיתיים. אלה הם דווקא חברי ועדת הפרס, אשר נושאים את חלום השלום לשווא ורומסים ברגל גסה את עקרונות הפרס בהעניקם אותו לאנשים שאינם ראויים לו כלל וכלל.

אוסלו

*
פורסם: דעות-הארץ, 10 בספטמבר 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

מלחמת פשרה:

מקבל ההחלטות מבקש לתפוס שתי ציפורים במלחמה אחת. הראשונה, ניטרול האיום מצפון, והשנייה - החזרת איראן אל מקומה הלחיץ במזרח.

סלמאן מצאלחה || 

מלחמת לבנון השלישית

ושוב מסתובב לו גלגל מלחמה, ומתח עולה, שהרי הכל יודעים שכל שבע עד עשר שנים, כאילו מדובר באיזה חוק טבע, מתרחשת באזור המוכה הזה מלחמה חדשה ישנה. והארץ כמרקחה. זה הרושם שמתקבל ממעקב אחר מבול הפרסומים והדיווחים על ההתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, על מרחב חסינות ועל החוסן הלאומי הדרוש בזמנים הרי גורל אלה. דומה כי מלחמה בפתח. קשה שלא להריח את אדי הדלק באוויר. אולם הואיל ולאיש אין מידע של ממש על מה שמתרחש באמת מאחורי הקלעים, כל הפרשנויות המתפרסמות הן בגדר ספקולציות, או פרשנויות מטעם. אז הרשו גם לי להציג פרשנות ספקולטיבית, קצת אחרת.

ישראל איננה מעצמת על. ישראל איננה ארצות הברית שיכולה להצהיר על כוונתה להשתמש בכוח צבאי נגד מדינה מרוחקת בפומביות שכזאת. קל וחומר שאינה יכולה לנקוב בתאריכים כאלה ואחרים שבהם מתקפה כזאת תצא לפועל. כשהושמד הכור העיראקי הדבר נודע לאחר מעשה. כך היה גם במתקפה על הכור הסורי. כיוון שכך, רק מגלומנים חסרי תקנה, משיחים ספוגי אמונה ואידיוטים גמורים יכולים להצהיר הצהרות לוחמניות מן הסוג שאנו עדים לו בתקופה האחרונה.

ומשום כך, סביר יותר להניח שכל הדיבורים הללו על איראן נועדו להשיג שתי מטרות. האחת, להגביר את הלחץ על טהראן, והשנייה, לשמש תרגיל הסחה מבית מדרשו של "מקבל ההחלטות", שנועד להרדים זירה אחרת קרובה יותר. כלומר המטרה המסתתרת מאחורי דיבורים כאלה היא להגיע ל"מלחמת פשרה" אחרת.

מלחמת הפשרה הבאה איננה מלחמת איראן הראשונה אלא מלחמת לבנון השלישית. מצד אחד, השיח המלחמתי סביב הנושא האיראני נועד להשיג ערובות מוצקות מארה"ב לכך שהיא תטפל בגרעין האיראני. מן הצד האחר, מטרתו לגרום לה לתת אור ירוק לישראל לטפל בחיזבאללה.

לכן, לא למזרח צריכות העיניים להיות נישאות אלא לצפון. שכן רק אידיוט מבחינה אסטרטגית ירוץ להסתבך במהלך מלחמתי בקנה מידה גדול כזה נגד מטרות שנמצאות הרחק במזרח. הדבר יצריך העסקה סביב השעון של כל חיל האוויר הישראלי, בעוד העורף האזרחי חשוף לפני שליחי אותה מדינה, המחזיקים בארסנל של עשרות אלפי טילים ורקטות.

התנאים לטיפול בחיזבאללה בשלים מתמיד. קריסת המשטר הסורי מקרבת את הרגע. העילה למתקפה כזאת בלבנון מוכנה ומזומנה; בשבועות האחרונים דובר רבות על זליגת נשק כימי סורי לכל מיני גורמים בשטח, כעל קו אדום.

כאשר יבוא רגע הקריסה של המשטר הסורי, הנתמך על ידי חיזבאללה ונסראללה כשליחים נאמנים של האייתוללה, כל מכה שהארגון השיעי בלבנון יקבל מישראל תתקבל ודאי בצהלה על ידי סונים רבים, הן סורים והן אחרים. ייתכן אף שסורים רבים ירקדו על מה שנותר מגגות חומס ודרעא, ואולי אף יחלקו בקלאווה, מתוך שמחה לאידם של אלה ששיתפו פעולה עם משטר הבעת הרצחני שהפגיז והרס את עריהם, שחט את זקניהם, אנס את נשותיהם והרג ללא רחם את ילדיהם.

מקבל ההחלטות מבקש לתפוס שתי ציפורים במלחמה אחת. הראשונה, ניטרול האיום מצפון, והשנייה - החזרת איראן אל מקומה הלחיץ במזרח.
*
פורסם: דעות-הארץ, 20 באוגוסט 2012

***

כל הפרטים

מחאה:

את הדייסה הזאת, הנקראת בית מחוקקים וממשלה, שאתם בוחרים ומבשלים לכם שוב ושוב ביום פקודה, אתם מוזמנים לאכול לשובעה עד שהמסים והגזרות ייצאו לכם מכל החורים.

סלמאן מצאלחה || 

העם בוחר נזק חברתי

נגזר עלינו, כך נהוג לומר, לשלם את המשכורות ואת מחיר מכוניות הפאר של השרים, סגני השרים, הח"כים, ראשי הרשויות ועד אחרון הפרזיטים המנהלים לנו את החיים. לא זו אף זו. נגזר עלינו, על ידי כל האמורים לעיל, לשלם גם את ההטבות במס המוענקות לחברות, לטייקונים ולכל מיני בעלי מאה ובעלי מרפקים במסדרונות השלטון.

"אין ארוחות חינם", זרק ראש הממשלה לחלל האוויר את סיסמת הקדימון לגזירות הכלכליות החדשות. ידה של ממשלת חזית הסירוב הישראלית, מדושנת העונג, עוד נטויה לגזור גורלות של אזרחים בעתיד הקרוב. אין ארוחות חינם, קבע האיש שוודאי יודע על מה הוא שח. שכן מה מוזרה הסיסמה הזאת, כשהיא יוצאת דווקא מפי האיש שרבות דובר על מוסר התשלומים שלו בעבור כל מיני ארוחות חינם.

לא פוליטית, שבו ושיננו המושכים בחוטי המחאה החברתית. "הישראלים החדשים" היה מי שכינה את האנשים שיצאו לרחובות. אך לא ישראלים ולא חדשים הצמיחה המחאה הזאת, אלא יהודים עתיקים וציונים חדשים עם שטיקים נושנים. הם ברחו מן ה"פוליטי" כדי שיוכלו להצטופף יחד, המתנחל מחברון עם המתנכל ממגרון, המתבטל מראשון לציון עם "חסר הבית" מתל אביב צפון, ועמם גזלן האדמות הצופה על הילידים בגליל העליון והתחתון. זוהי דמותה האמיתית של המחאה החברתית, "הישראלית", כביכול.
עוד כתבות בנושא

לא צדק ולא חברתי דורשים כל אותם פעילי מחאה מקצועיים. שכן, לו צדק היו מבקשים, כיצד זה שהצדק שלהם נעצר בתוך מה שמכונה הקו הירוק מחד, והקו הכחול - היהודי - מאידך? ואם חברתי הם מבקשים לעורר, אז שיואילו נא ויסבירו להדיוטות כמונו מהי החברה הישראלית, אם בכלל קיימת חיה כזאת, שלמענה הם מבקשים צדק? צדק חברתי אינו עולה בקנה אחד עם המשך הכיבוש הישראלי. צדק אינו עולה בקנה אחד עם המשך ההתעללות הישראלית בעם שלם. כל מי שמנתק את הדרישה לצדק חברתי מן הצורך בסיום מיידי של הכיבוש הוא סייען פעיל של הכיבוש.

זאת ועוד. צדק חברתי אינו מתיישב עם המשך האפליה המובנית של האזרחים הערבים ושל היישובים הערביים בארץ הקו הירוק. לכן יש לומר בבירור וללא כחל ושרק, שכל עוד אין דרישה ברורה לסיום הכיבוש מחד, ולשוויון חברתי ואזרחי מוחלט בארץ מאידך, כזה הכולל זכויות וחובות שוות לכלל האזרחים ללא הבדל עדה, דת, גזע ומין - הרי ששום דבר טוב לא יצמח ממחאה כזאת או אחרת, לא עכשיו ולא בעתיד.

אשר על כן, הגיע הזמן לומר את הדברים בקול רם וקבל עם: אין לי שמץ של סימפטיה לנושאי סיסמאות כגון "צדק חברתי", "שוויון בנטל" ועוד כהנה וכהנה דברי מליצה מבית היוצר הציוני ודומיו. מצדי שכל מעמד הביניים הישראלי יתנפץ לרסיסים וילך לעזאזל. אוכל להוסיף, שלא תהיה נחמה גדולה מהמראה של כל המעמדות הנמוכים בערים, בכפרים, ביישובי ספר, במושבים ובעיירות פיתוח זוחלים על ארבע או מחטטים בפחי זבל.

את הדייסה הזאת, הנקראת בית מחוקקים וממשלה, שאתם בוחרים ומבשלים לכם שוב ושוב ביום פקודה, אתם מוזמנים לאכול לשובעה עד שהמסים והגזרות ייצאו לכם מכל החורים. אין לי שום סימפטיה לאנשים שלא מוכנים להקשיב, לא מוכנים ללמוד ולא מוכנים לשנות את הרגלי הבחירה הרעים שלהם.

עם בחירה אתם קוראים לעצמכם. מגיעה לכם הבחירה הזאת שלכם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 5 באוגוסט 2012
***
For English, press here

כל הפרטים

שקר הזכויות תמורת חובות

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

סלמאן מצאלחה || שקר הזכויות תמורת חובות

לא בהפרחת השממה ידובר כאן, אלא בהשממת השיח האזרחי בישראל. רבים ורעים נוטלים חלק במלאכת כיסוי העיניים ואטימת האוזניים. שכן, אין שקר גדול יותר מזה שמוכרים פוליטיקאים פופוליסטים, תקשורת ציונית "מגויסת" ומספרי מעשיות למיניהם.

כל הקושרים בין מתן זכויות אזרחיות למילוי חובות ודאי יופתעו למקרא הדברים שיובאו להלן. לא על משתמטים חרדים ידובר, אלא על אזרחים העומדים בחובת הנאמנות למדינה הלכה למעשה. אלה הם אזרחים המתגייסים לצבא, משלמים בדם בניהם וממלאים את כל החובות זה עשרות שנים, אך לא נראה שצדק חברתי כלשהו מתדפק על דלתותיהם.

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

הדבר נעשה על ידי השלטון המרכזי באמצעות חלוקה שרירותית של שטחי השיפוט המוניציפליים, שמטרתה הדרה של האזרחים הערבים והפרדתם מן המרחב ומן האדמות השייכות להם. על ידי הענקת שטחי שיפוט נרחבים למועצות האזוריות היהודיות מונעים כל אפשרות להתפתחות עתידית של היישובים הערביים, כולל היישובים הדרוזיים, כמובן.
עוד כתבות בנושא

זאת ועוד. ידוע ששיעור לא מבוטל מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהארנונה שמשלמים אזורי תעשייה, מפעלים, משרדים ומוסדות ממשלתיים, בסיסי צבא, בתי כלא וכיוצא באלה. והנה ראו זה פלא: כאשר אזור תעשייה גדול כמו אזור התעשייה תפן למשל מוקם בקרבת כפרים דרוזים (ג'ת, כיסרא וכפר סמיע), ממהר הראש הציוני להמציא פטנטים כיצד הארנונה לא תועבר חלילה אליהם. כך נולדה המועצה המקומית התעשייתית.

והנה עוד דוגמה. זאת של המועצה האזורית מרום הגליל. המועצה האזורית מרום הגליל חולשת על אזורים נרחבים, החל מגבול לבנון בצפון ועד טבריה בדרום, מצפת במזרח ועד לכרמיאל במערב. היא מונה כ-11 אלף תושבים, יהודים ברובם המכריע. אך מה שמנקר את העיניים הוא העובדה ששטחי השיפוט של המועצה הזאת משתרעים על פני 200 אלף דונם.

לעומת זאת, ביישוב הדרוזי מגאר שבגליל התחתון חיים 20 אלף תושבים. היישוב ממוקם באשכול השלישי בדירוג הסוציו-אקונומי, כלומר בתחתית הדירוג. ואף על פי שמספר התושבים במגאר כפול ממספר התושבים שבתחומי המועצה האזורית מרום הגליל, שטח השיפוט שלו מסתכם אך ורק ב-20 אלף דונם. כלומר, עשירית משטחי השיפוט של מרום הגליל. וכאילו אין די בכך, חלק מאדמות תושבי מגאר עצמם משויכות, כביכול, לשטח השיפוט של מרום הגליל. שיא החוצפה ממש.

וזה לא נגמר בכך. על אדמות מגאר הוקם בסיס צבאי, ובשנים האחרונות נבנה עליהן גם גם המתחם הגדול של בתי הסוהר חרמון וצלמון. מוסדות אלה כמעט נושקים לבתי הכפר, אולם משום מה תשלומי הארנונה שלהם לא מגיעים לקופת מגאר.

ובכן, העובדות בשטח זועקות לשמים. כל ממשלות ישראל עסוקות מימים ימימה בהצרת צעדי הרשויות הערביות, והעוול שנעשה ליישובים הדרוזיים, שבניהם משלמים בדם את חובותיהם האזרחיות, הוא דוגמה בולטת לכך. אז שלא יספרו לכם מעשיות על זכויות התלויות במילוי חובות.

פורסם: דעות-הארץ, 18 ביולי 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

שתי ציפורים במצה אחת

ארכיון:

ובכל זאת, מה נשתנה הלילה הזה מאותם הלילות?

כל הפרטים

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה.

סלמאן מצאלחה || 

סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"

ביום בהיר אחד התעורר לו ראש הממשלה מעוד חלום בלהות קואליציוני וגילה את הלא ייאמן. הוא חכך בדעתו הממשלתית, עד שראה את האורה בקצה מסדרונות השלטון. לפתע נזכר, כי בכנסת ישראל מכהנים ח"כים מישמעאל שנשלחו על ידי ציבור ערבי גדול להישבע אמונים למדינת ישראל. זה כמעט שבעה עשורים, הם שוב ושוב נשלחים והם שוב ושוב נשבעים לה אמונים.

בנימין נתניהו, שגם הוא מסתובב במסדרונות הכנסת שנים רבות, לבטח ער לכך שיש בכנסת נבחרי ציבור ערבים שאינם נמנים עם מצביעי המפלגות הציוניות. אולם משום מה, הוא לא ספר את הח"כים האלה מעולם. האמת שלא רק הוא אלא כל דומיו, הן משמאל והן מימין, מעולם לא ספרו אף את המצביעים הערבים מן הזן שמצביע בארגזים חמולתיים למפלגותיהם הציוניות.

והנה לפתע, משהתסבוכת הציונית - דת או מדינה - נגלתה שוב לעיני כל, נזכר ראש הממשלה התחמן באותם שטיקים המשמשים אותו מימים ימימה. כולם צריכים להשתתף בנטל, גם חרדים וגם ערבים, הצהיר. פתאום גילה את קיומם של הח"כים הערבים, ואף דאג להרים טלפון ולשוחח אישית עם אחדים מהם, כפי שדווח.

אך אם נשתמש בפרפראזה על דברים שיצאו מפי נתניהו עצמו בהקשר אחר - הייתכן שראש הממשלה שכח מה זה להיות ציוני? לא, הוא לא שכח. כפי שהעיד עליו אביו המנוח בשיחה עם ערוץ 2: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו". גם כעת, בהקשר של "השוויון בנטל", ברור שכל הדיבורים על גיוס ערבים, בצורה זו או אחרת, הם דיבורי סרק שאין כל כוונה לממשם. שכן הסוגיה הזאת לא צצה רק היום. היא מלווה את המדינה מראשית דרכה.

היו דברים מעולם והם חקוקים בדברי ימי הכנסת. כידוע, המפלגה הקומוניסטית הישראלית קידמה בברכה את הקמת מדינת ישראל, ואף ראתה בה "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון", כדברי ח"כ תופיק טובי בנאום בכנסת ב-1949. לא זאת אף זאת. עוד ב-1950 התרעם ח"כ מאיר וילנר ממק"י בנאום בכנסת על ההתמהמהות בגיוס ערבים בהתאם לחוק שירות הביטחון.

גם חברו הערבי למפלגה טובי החרה החזיק אחריו, ואף תקף את אי-הפעלת החוק וכינה את אי-גיוס הערבים ביטוי של אפליה: "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של האפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים".

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה. שכן, לו הנציגים הנבחרים של האזרחים הערבים היו ניחנים ולו במקצת דמיון מזרחי, הרי שיכלו באבחת הצהרה אחת להוציא את הרוח הפופוליסטית מהמפרשים הציוניים. הם היו צריכים להצהיר, שהם מאמצים את נאומו של ח"כ תופיק טובי בכנסת מ-1950.

דרושה רק הצהרה אחת, סיכה אחת קטנה, כדי לחשוף את השקר הציוני המתנפח מעת לעת. או אז, נראה מה יש לאבירי "השוויון בנטל" לומר, כשהבלון הציוני השקרי יתפוצץ להם בפנים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 8 ביולי 2012

***
For English, press here

___

כל הפרטים

ארכיון - 1992:

מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח. הלאל תשרין מחפש את מקור המונח, שירד למחתרת במאה ה-19 וצץ פתאום אצל השכנים.

סלמאן מצאלחה ||

מונח על קצה הלשון

יותר משנבדלות דרכי השתן, נפתלות קורות כינוייהן. בעוד שאיבר המין הגברי, ”אֵיר”, זוקר לזכותו חיי חופש, נמצא שגור בפי כל ומככב בספרות הערבית עוד בטרם אסלאם, האיבר הנשי, ”כוס”, קיים רק במחתרת. ל”איר” שורשים המכים עמוק בתוך התרבות הערבית, בעוד שה”כוס” הוא המצאה מאוחרת.

הזין הערבי לא חש בושה להופיע בין דפי הספרות הקלאסית, אך ה”כוס” מסתתר לו מאחורי שכבות רבות של טאבו, והס מלהזכירו בשמו המפורש. לא פלא שבמקומות רבים עברה הצנזורה המילולית לפסים מעשיים בדמות המילה לנשים, ונמצאו מבצעיו כמי שכורתים את הענף עליו הם עומדים.

עד כמה שהדבר יישמע מוזר, החברה הערבית של היום היא יותר שמרנית מזו של ימי הביניים. תעיד על כך הופעתן של מילים המתייחסות לאברי המין הגבריים והנשיים בספרות של ימי הביניים והיעדרן מן הספרות המודרנית. הדבר מפליא עוד יותר, מפני שהמלים האלה לא מוצאות את דרכן אפילו למילונים ולקסיקונים. למרות היותן של מילים המציינות אברי מין, כמו פין - ”איר”, פות ”פרְג‘, מַהְבָּל, חר, כוס” ועוד, דגדגן - בַּדְ‘ר”, שהן מילים ערביות קלאסיות מהוגנות, הן אינן מוצאות את דרכן להופיע בכפיפה אחת עם מילים כמו לחרבן ולהפליץ, שהמילון הערבי הפופולרי ביותר, ”אלמוּנג‘ד”, יען כי הוא המושיע, יודע להכיל בתוכו.

קשה לדעת מהו מקור המילה, אך המילה הערבית ”כיסא” (קרא: כוסא), עם אל”ף עיצורית נהגית, המציינת סוף, זנב או אחוריים, יש משום הצבעה על כיוון. ונפל על ”כוסאו”, משמעה: נפל על אחוריו. ומכיוון שקשה לבטא אל”ף עיצורית אחרי שווא, נפלה האל”ף ונשאר ה”כוס” בלשון המדוברת כמילת סתרים, המציינת אחוריים של אשה, כשבעצם הכוונה היא למלפנים.

ה”כוס” עתיד למצוא לו מקום מכובד בלקסיקון ערבי לטיני מאמצע המאה ה-19, אך מאז נעלמו עקבותיו. למרות קיומו בכל פינה ברחבי העולם הערבי, ולמרות שהוא משמש, כאמור, בלשונם של מליונים, לא מצאה הלקסיקוגרפיה הערבית לנכון לשכנו באוהלה. ובהיותה אמונה על שמירת הכבוד, נוהגת היא ב”כוס” כבפושע מסוכן המסתובב בשכונה. אם תפנה אליה ותשאל איפה הוא, התשובה תהיה: ”לא ראיתי, לא שמעתי”, כמנהגה של בת יענה.

וכך המשיך לו ה”כוס” להסתובב מנודה, עד שבאו בני דודנו, העברים, אימצו אותו אל חיקם ויומם ולילה מגלגלים אותו בלשונם, ומאז הוא עושה חייל בעברית. כיבוש ה”כוס” הערבי על ידי המליציות המזויינות של הלשון העברית, שהחל כתוצאה ממחסור טריטוריאלי לקסיקוגרפי, הפך להשתלטות תאוותנית חסרת מעצורים על שטח הפקר שהערבית זנחה. דומה כי העברית נוהגת בו כבתוך שלה, וכנראה לא ירחק היום בו יעבור ה”כוס” הכבוש הכשרה עברית, ויתחיל לשמש ביצירה העברית במעמד של שטח משוחרר, או אפילו במעמד של נחלה היסטורית, בדיוק כמו יו”ש.

הערבים שוב נהגו בהפקרות כאשר הפקירו נחלת אבות (ליתר דיוק, אמהות) בידי התאוותנים הציונים. הערבית שוב תתחרט על הנידוי הזה, ותרצה להחזירו אל חיק המשפחה. אם לא יישבו הסופרים הערבים אל שולחן הדיונים ויגישו התנצלות על ההזנחה הפושעת של הבן החוקי של הערבית, קודם כל בפניו עצמו, הוא יסרב לחזור. על הסופרים הערבים להפשיל שרוולים ולהיות חיל החלוץ, היוצא להחזיר עטרה ליושנה, כי מה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח, ויפה שעה אחת קודם. אנו נרים בגאון את דגלנו: שוב אלינו ”כוס”, אבא ואמא אוהבים אותך.
*
הערה: הרשימה התפרסמה בשם בדוי - הלאל תשרין, ”הערבית נתנה לעברית את ה”כוס”, ומה קיבלה תמורתו?”, עתון תל-אביב, 5 בנובמבר 1992

___

כל הפרטים