רבין נרצח כישראלי
השנים חולפות, גם השם חולף והזיכרון מתעמעם. לא מעצמו מתעמעם הזיכרון. יש מי שדואג לכך. שבע עשרה שנים חלפו מאז אותה שבת, ארבעה בנובמבר, בכיכר שנשאה את שמם של מלכי ישראל.
ההלם שהכה בארץ ידע להצמיח רק נרות, שום דבר מעבר לכך. מרוב חיפוש אחר שלום בית יהודי בעקבות הירצחו של יצחק רבין לא ראו יותר את הרוצח, לא את שולחיו ולא את הנרצח. הכל הסתפקו בהנצחתו באותה כיכר ובקריאת רחוב פה ובניין שם על שמו.
עכשיו, אחרי הטקסים הממלכתיים, הנאומים הממלכתיים והאזכרה הממלכתית, אפשר לשוב ולקרוא לרצח בשמו. שכן, גם לקביעת יום הזיכרון הממלכתי בי"ב בחשון, לפי הלוח היהודי-העברי, יש חלק נכבד בעמעום משמעות הרצח.
צריך לשוב ולהזכיר למי שמנסה לשכוח ולמי שמתאמץ להשכיח, כי רבין נרצח בארבעה בנובמבר. הוא לא נרצח בי"ב בחשון. במלים אחרות, ראש ממשלת ישראל נרצח כישראלי. הוא לא נרצח כיהודי. רק הרוצח, כמו גם שולחיו האידיאולוגיים שנותרו מאחורי הקלעים, פעלו כיהודים והתנהלו על פי צווי הזמן היהודי.
בחברה המתנהלת על פי קודים שבטיים אין ערך ליחיד, גם אם הוא ראש ממשלת השבט. ערכו של הפרט נמדד על פי יכולתו לאמץ את הקודים השבטיים הנוקשים ולהתנהל על פיהם. כל חריגה מקודים אלה עלולה להביא לתגובה קיצונית מצד אלה שרואים בעצמם נושאי דגלו ושומרי כבודו של השבט.
החטא הציוני הקדמון היה עם הקמת המדינה. קברניטי הציונות, מימין ומשמאל, לא השכילו להפריד בין הדת היהודית לבין המדינה היהודית. כעבור שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים, שקירבה את השבט היהודי אל מקומות טעונים בערכים דתיים ושבטיים.
בחלוף השנים הכיבוש הלך והעמיק, ההתנחלויות הלכו והתבססו והדמוגרפיה המשיכה לדהור. האינתיפאדה הראשונה יצרה שינוי בהשקפתו של רבין, רמטכ"ל הכיבוש ב-1967. באינתיפאדה הראשונה, כשר הביטחון, הוא עסק בשבירת ידיים ורגליים של פלסטינים מתקוממים.
רבין הבין, באיחור רב, כי המשך הכיבוש של עם אחר, שממשיך להתרבות ומעמיד בסכנה את קיומה של מדינה יהודית עם רוב יהודי, הוא פלונטר קשה להתרה. לכן פנה, גם אם בהיסוס, לדרך אוסלו.
כדי להגיע ליעד הישראלי-הציוני הוא חצה את הקווים האדומים שציירו נושאי הדגל של השבט היהודי. בהקמת ממשלתו הסתייע רבין ברוב הישראלי בכנסת, כלומר, נשען על מה שמכונה "מפלגות ערביות" כרוב חוסם. האקט הזה דמה להנפת סדין אדום מול השור המועד של הפונדמנטליזם היהודי ושל היות ישראל "מדינה יהודית".
משום כך הטיח בו הימין את הטענה הגזענית שאין לו "רוב יהודי" למימוש מדיניותו. רבין, בתגובה, התחיל להשמיע בפומבי, בערוץ הממלכתי, שיח אזרחי. הוא הטיח בימין מונחים כמו גזענות ואפרטהייד.
זקני השבט התכנסו והחלו להעלות מן העבר הרחוק מושגים כמו "דין מוסר", "דין רודף" ועוד כהנה וכהנה הלכות ודרכים לטיפול בבן שסרח. רק שאלה משנית אחת נותרה פתוחה - מי יבצע את פסק דינם.
היריות נורו על ידי מי שראה את כיכר מלכי ישראל ככיכר השבת, כיכר השבט. במלים אחרות, רבין נרצח כישראלי הנשען על רוב ישראלי. כלומר, מפני שחצה את הקווים האדומים של השבט היהודי. הוא נרצח על חילול כבוד המשפחה, כבוד השבט היהודי.
השיח שבמרכזו המושג "מדינה יהודית" הלך והעמיק בשנים האחרונות. דומה כי מבחינת הימין הישראלי, רצח רבין ממשיך להשתלם.
*
פורסם:
דעות-הארץ, 4 בנובמבר 2012
For English,
press here
סלמאן מצאלחה
