ב. מיכאל || אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה עכשיו

זוהי איפוא מגילת עצמאותה של ישראל; גדושה הבלים היסטוריים, שקרים פוליטיים והבטחות נפוחות שמעולם לא קוימו.

ב. מיכאל ||

 אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה עכשיו

ממשלה חדשה באה עלינו. שרים חדשים יהיו בה. שרי תרבות, משטרה, משפטים, חינוך, דתות. מאחוריהם לא־מעט מחוקקים המבינים כפשוטו את הפסוק "ומחוקק מבין רגליו". ועמם גם הרבה אנשים חורשי רע וחורשי דת וחורשי קודשים, אשר ינוחו על כורסאות השררה ויחפשו פורקן לחמיצותם ולמשטמותיהם.



ימים לא פשוטים באים. ימי השתקה וקנאות, שיכְרון־כוח וגזענות. וגם חג הפסח בא. ויום העצמאות. ויום הנכבה. ועוד מעט יועלה מן האוב גם "חוק הלאום" המאוס.

בקיצור, די והותר סיבות למהר ולנצל את הזמן שנותר למעט אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה מרעננת ("איקונוקלסטיקה"? ניתוץ פסילים ביוונית).

חשוב לדעת, כי לא רק חדווה ועונג יש בנעיצת אצבע בעיניהן של פרות קדושות. גם כמה וכמה טובות חינוכיות יש: שחרור נפיחויות אגו, עידוד הצניעות ההיסטורית, חידוש פרופורציות. ומעל לכל — נטיעת ספקות והבערת חֵמה. הספקות טובים לנפש, החמה — למחזור הדם.

ואין ראויה יותר למנת חילול בימים אלה, מאשר מגילת העצמאות של מדינת ישראל: "חוק הלאום" מצטט אותה, חג הפסח עוסק כמוה בתולדות העם היהודי, ויום העצמאות הוא כמובן יומה הגדול. המגילה, בקיצור, בּשֵׁלה לחילול. ונעשה זאת במיטב המסורת היהודית — אחד מקרא, ואחד תרגום.

כך נפתחת מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי...". שטות חסרת שחר. אפילו לפי המיתוס המקראי, העם היהודי לא קם בארץ ישראל. הוא קם במצרים. אבי העם המיתולוגי בא ממסופוטמיה, עשה סיבוב בכנען, 70 מבני משפחתו ירדו מצריימה, ורק שם נעשו ל"גוי גדול עצום ורב". ללא המיתוס המקראי המצב לא משופר יותר. מחקרי היסטוריה עדכניים גורסים כי "יציאת מצרים" לא היתה ולא נבראה, וכי העם היהודי אינו אלא תוצר התפוררותה של החברה הכנענית. כלומר, אחי היהודים, אנחנו בסך הכל שאריות של כנענים. ובמלים אחרות: הורתנו ולידתנו באחד משבעת העממים שהתורה ציוותה להשמיד. נכון נחמד?

נמשיך. מגילת העצמאות גורסת: "בה (בארץ ישראל) עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית..." של העם היהודי. הבל ורעות רוח. על פי המיתוס המקראי כידוע התורה ניתנה במדבר סיני, לא בישראל. על פי העובדות ההיסטוריות, "דמותו הרוחנית והדתית" של העם היהודי הנוכחי, עוצבה בבבל, בספרד, במצרים ובאירופה. "דמותו המדינית" לא עוצבה עד עצם היום הזה.

והמגילה ממשיכה: "בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים...". באמת? כמו מה, למשל? זולת המשנָה, שהיא אכן נכס תרבות מפואר, כמעט שלא נוצר דבר בא"י. אפילו התלמוד הירושלמי ניגף לחלוטין מול התלמוד הבבלי. האמת המביכה היא שהעם היהודי הקדום בארץ ישראל עסק בעיקר במלחמות, מלחמות אחים, תככי חצר, והאבסת אלוהיו וכוהניו בנתחי מָנגל ושאר ירקות. נכסי התרבות אשר יצרו יחדיו את תפארתה ההיסטורית של היהדות — בשירה, ספרות, תיאולוגיה, פילוסופיה, מוסר, ערכים, אמנות, וכמובן בהתייצבות בראש או לצד כל מאבק הומניסטי — נוצרו רובם ככולם בגולה הדווייה. בארץ ישראל — לא נוצר כלום כמעט. מעניין, לא כן?

"...והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". לא נעים, אבל גם זה לא נכון. את תפוצתו העולמית חב התנ"ך לתרגום השבעים ליוונית, לתרגום ללטינית, ולמרבה המבוכה — לישוע משיחם. אלמלא הברית החדשה והכנסייה, היתה הברית הישנה נותרת דלת תפוצה להחריד. כי בשפת העולם, ה"בָּייבְּל" הוא שתי הבריתות, ולא רק הברית "שלנו", הישנה. גם אין איש היודע מי, מתי והיכן נכתב המקרא. חלקו בוודאי נכתב בישראל, חלקו האחר בחו"ל, והתהליך דרש מאות שנים של איסוף, עריכה, הגהה, ליטוש ועידון, עד ליצירת הספר המופלא הזה. אז לא אנחנו "הורשנו", ובוודאי שלא בישראל.

הלאה: "לאחר שהוגלה מארצו בכוח הזרוע..." אפילו זה לא מדויק. גלות בבל אכן התקיימה, אף כי לא היתה כה המונית כפי שנהוג לחשוב. וגלות רומי? לא היתה גלות רומי. נלקחו שבויים כעבדים (לסחיבת השלל), נטבחו רבבות, נהרסו ערים וכפרים ומקדש. אבל הגליה של העם — לא היתה.

"...שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו". שמר אמונים? נו, מילא... בתפילות כן. בשירים כן. באנחות כן. להלכה — בהחלט. במעשה? לא ממש. רובו הגדול העדיף, ומעדיף, להישאר בחו"ל.

ונעבור להיסטוריה קרובה יותר. המגילה קובעת: "בשנת תרנ"ז נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה המדינה היהודית תיאודור הרצל... ". "הוגה המדינה היהודית"? הרצל ללא ספק התהפך בקברו למקרא הדברים. הוא הרי הגה "מדינת יהודים", לא "מדינה יהודית". הרצל ידע היטב שמדינה אינה יכולה להיות גם "יהודית" וגם נאורה כפי שראה אותה בחזונו. בלשון עכשווית, הרצל היה בעצם הפוסט־ציוני הראשון, תומך חד ובוטה במדינת כל אזרחיה, "ללא הבדל לאום או דת". כך במפורש. ואין מנוס מלשוב ולהביא כאן את הציטוט המוכר מתוך "מדינת היהודים": "אנו נדע להחזיק את רבנינו בבתי הכנסת, כשם שנחזיק את צבאנו בקסרקטינים".

אוי־וויי... הרצל המסכן. לו היה קם היום לתחייה, רואה את הצבא בבתי הכנסת ואת הרבנים בקסרקטינים, היה ממהר לשוב לקברו, מר ומתוסכל. שם היה לו זמן די והותר להרהר באזהרותיהם המפוכחות של לורד אדווין מונטגיו (שר יהודי בממשלת בריטניה), לורד נתניאל רוטשילד, ומאוחר יותר גם אלברט איינשטיין, שראו טוב ממנו את הנולד. ציטוט קצרצר מתוך מכתב ששיגר רוטשילד להרצל באוגוסט 1902, לאחר שהרצל הציג בפניו את חזונו, מיטיב לתמצת את דברי כל השלושה:

"מר הרצל היקר,... אומר לך בכנות מוחלטת: אני אראה בחלחלה את ייסודה של קולוניה יהודית במלוא מובן המלה. קולוניה שכזאת תהיה גטו, עם כל הדעות הקדומות של גטו. מדינה יהודית קטנה, קטנונית, אדוקה ואי־ליברלית, אשר תדחה מתוכה את הנוכרי ואת הנוצרי...".

הרצל המובס צריך איפוא להודות כי דברי מבקריו התגשמו, ולא דבריו. וכי לא את חזונו הגשמנו כאן, אלא את חלום הבלהות שלו.

ונחזור למגילה. יש בה גם איזכור של הצהרת בלפור: "זכות זו (להקים מדינה) הוכרה בהצהרת בלפור מיום 2.11.1917...". אבל בהצהרת בלפור גם נאמר: "בתנאי שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בפלסטין...". המשפט הזה לא נזכר משום מה במגילה. בטח רק טעות הגהה.

ויכולתי להמשיך עוד ועוד.

זוהי איפוא מגילת עצמאותה של ישראל; גדושה הבלים היסטוריים, שקרים פוליטיים והבטחות נפוחות שמעולם לא קוימו. אולי זה מה שיאה לנו.
חג שמח.
*

הארץ, 3 באפריל 2015

***




על מגילת העצמאות הפלסטינית, ראה מאמר בערבית משנת 2008:

"بين استقلال فلسطين واستقلال إسرائيل"

כל הפרטים

כשהמזרחים יהפכו לערבים גאים

סלמאן מצאלחה ||

הימין ויהודי ערב

כיצד קורה הדבר, שלמרות המכות הכלכליות שהנחית הקפיטליזם החזירי של נתניהו על השכבות האלה, ולמרות היחס המתנשא והמזלזל של יושבי הבית ברחוב בלפור כלפי ה״מני־נפתלים״ וה״אלי־מויאלים״ למיניהם, הם ממשיכים לתת את קולותיהם לליכוד?

כל הפרטים

גדעון עשת || משותפת בבדלנותה

גדעון עשת || 

משותפת בבדלנותה

הרשימה המשותפת – לחד"ש, תע"ל, בל"ד ורע"מ (האיסלמית) – הגיעה למקום השלישי בבחירות לכנסת. ככזו היא זכאית למכסה מוגדלת בוועדות הכנסת. בין השאר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. משהתבשרה הרשימה על הזכאות הזו היא הודיעה מיד על ויתור – בתמורה למיקום מועדף בוועדת הכספים. שם, כך הסבירו ברשימה, הכוח המוגדל יאפשר להם לטפל ביתר יעילות וביתר עוצמה בתנאי החיים של המצביעים הערבים.

וזה קשקוש מוחלט.

אין ועדה בכנסת שבה אין רוב לקואליציה. הרשימה המשותפת לא תהיה בקואליציה. לכן לעולם משקלה הכמותי אינו רלוונטי באף ועדה. משקלה האיכותי, עם זאת, לא תלוי בכמות. ועל כך יעידו תמר גוז'נסקי, אחמד טיבי ודב חנין, שיחסית לשוליותם הפוליטית בקצה השמאלי של השמאל, עשו לא מעט למען המטרות שהציבו לעצמם.

לכן אם בוועדת הכספים יישבו 4 חברי רשימה זה לא יעלה לעניין עליו מדובר. אם הקואליציה תהיה נבזית כלפי ערבים – ותמיד היא היתה כזו – אז הכמות לא תעזור. ואם הקואליציה תתגמש – זה לא בגלל הכמות.
ואת זה יודעים היטב חברי כנסת כמו חנין, טיבי וזחאלקה.

ואם כך – מה פשר התרגיל בכיסאות הוועדות?

בכך מפגינה הרשימה כי מה שקורה עם מה שנקרא אצלנו "חוץ וביטחון" לא באמת מעניין אותה. שנים עסקו המפלגות הציוניות בהדרת המפלגות הערביות מענייני חוץ וביטחון. לרוב בטענה שהחומרים הנדונים בוועדה הם חסויים. אז מה? האם לדעת המפלגות הציוניות כל הערבים בוגדים? התשובה: כן.

ואת הדעה הזו אישרה עתה הרשימה הערבית בהחלטתה. היא מודיעה קבל עם כי היא לא חלק מההוויה הזו של הישראליות. צודקים הציונים – הערבים לא ראויים לעניינים שכאלה.

ועל כך ראויים חברי הכנסת של הרשימה המשותפת לכל גנאי המוטח בהם. הם הוכיחו כי שותפות בישראל רחוקה מהם בדיוק כפי שהיא רחוקה מהבית היהודי. הם מפלגה לאומית ערבית, ואולי לאומנית ערבית, ותו לא.

לגופה של התעסקותם כביכול בכלכלה, ההימנעות ממקור הכסף מספר אחד מלמדת עד כמה גם תבונתם הכלכלית של חברי הרשימה לוקה. אילו היו נשארים במקום שיועד להם היו יכולים לחשוף בזבוזי עתק שבוודאי קיימים בצבא, בשב"כ ובמוסד ועל פערי השכר שם – כסף שיכול היה למצוא שימוש טוב יותר. הם היו יכולים להיות האופוזיציה האמיתית היחידה לממסד הביטחוני המשותף לכל המפלגות הציוניות.

הם ויתרו על זה, לבושתם.
*

מקור: הבלוג של גדעון עשת

כל הפרטים

זאב ז׳בוטינסקי || בזכות העברית

שווה קריאה

זאב ז׳בוטינסקי || 

בזכות העברית

גבירותי ואדוני או רבותי,

לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו: למה לנו לדבר בלשון העברית? כמובן, צריך לדעת את הלשון העתיקה, כדי לקרוא את הספרים הגדולים אשר כתבו בה האבות שלנו, כמו שלומדים בצרפת או באיטליה את הלשון הרומאית. אבל שם אין לומדים לדבר ברומאית! גם אנחנו העברים אולי יכולים לדבר, גם בארץ-ישראל, איזו לשון שכל העולם מבין אותה. או למה לא יידיש, אשר הרבה יהודים כבר מדברים בה בלי ללמוד אותה מספרים?

כדי לענות על זה, אני רוצה לספר לכם דבר שהיה ביוון לפני שנים הרבה. גם ליוונים יש שתי לשונות: העתיקה – הלשון של הומרוס ואפלטון, והשנית – היא הלשון אשר בה מדבר כל העם, בחיים של כל יום ויום. שתי הלשונות האלה הן כמו אמא ובת – כמו הרומאית והאיטלקית; אבל לא כל איטלקי מבין רומאית – רק מי שלמד את הלשון העתיקה יכול להבין אותה. ככה, או כמעט ככה, גם ביוון: את הלשון העתיקה צריך העם ללמוד. ובכל זאת הלשון העתיקה היתה אצלם הלשון הלאומית: כמעט את כל הספרים שלהם וגם את העתונים, כתבו בלשון ההיא.

בסוף המאה הי"ט קמו ביוון אנשים צעירים שלא רצו בזה. הם אמרו: 'הלשון הלאומית – זה מה שמדבר העם החי, כאשר הוא אוכל ועובד, קונה ומוכר, צוחק ובוכה. העם החי מצא שמות חדשים ל"בית" ול"מיטה" ול"שולחן", ל"לחם" ול"סכין" ול"צלחת", ל"בגד" ו"לכובע", "לראש" ול"יד" ול"רגל", ל"ציפור" ול"חיה" ולכל הדברים שבשמיים למעלה ועל הארץ למטה. העם החי נתן שמות חיים ל"חורף " ול"קיץ". המלים האלה קרובות ללב שלו. הלשון העתיקה היא רחוקה מהחיים ומהלב. על כן מהיום תהיה הלשון החדשה הזאת, הלשון החיה שהעם מדבר בחיי יום-יום, - היא תהיה גם הלשון הלאומית של יוון, יען כי כל עם ועם צריך ללכת קדימה'.

אז ענה להם אחד מהאנשים היותר גדולים שהיו בארץ הזאת בזמן ההוא, וכך אמר להם: "גם אני הייתי שמח, לו יכולנו כולנו ללמוד את המלים של הלשון הלאומית מפי אמא, לא רק ממורה בבית-ספר. אבל הלשון הלאומית היא לא רק 'מילים': הלשון הלאומית היא גם כן כלי של הבנה לאומית."

לפני צ' (90) שנים היתה יוון זאת שלנו -ארץ עבדים: עבדים היינו לסולטאן התורכי, והאדונים התורכים עשו בנו ובנשים ובילדים שלנו כל מה שרצו.

"אז קמו אלפים של צעירים, לקחו נשק בידיים, הלכו ליערות ולהרים ועשו מלחמה בסולטאן התורכי . וברגע ההוא מיד ראינו כי העולם הרחוק עוד זוכר את יוון. בכל הארצות עזרו לנו, כל האנשים הגדולים, שלחו לנו כסף ונשק, ומאות צעירים מחוץ לארץ באו בעצמם ליוון כדי לעמוד יחד עמנו במלחמה נגד התורכים. אחד מהם היה ביירון, והוא גם מת אצלנו בעיר מיסולונגי. בלי העזרה הזאת של כל העולם, בטח לא היינו יכולים לגמור את המלחמה בנצחון. הנצחון בא לנו קודם כל על-ידי העזרה ההיא.

"וכעת אני שואל את כולכם: למה קם העולם לעזור ליוון? יוון זאת-מהי לעולם הגדול הזה? מי ומה היו היוונים בשנים האלה? עם קטן של עבדים, בלי עיר גדולה, בלי אנשים גדולים, בלי שם ובלי ספר.

"כן, רבותי, ככה זה זה היה פה על הארץ למטה, אבל יש גם עולם אחר, עולם אשר מעלה, עולם אשר אי-אפשר לראות אותו בעיניים- ובכל זאת הוא ישנו. ובעולם הגבוה הזה יושבים כל העמים סביב לשולחן גדול, שולחן של תרבות, וכל אחד מהם מביא שמה את הדברים הגדולים שעשה, אבל את הגדולים באמת, את הספרים הגדולים ולא את התותחים הגדולים. האנגלי מביא את שקספיר ומילטון, הצרפתי את קורנל ורוסו, הגרמני את קנט ואת גיתה, האיטלקי את דנטה ובקריה. והם נותנים כבוד זה לזה; אבל עוד יש כסא אחד אצל השולחן אשר הוא פנוי והם עוד מחכים.

"והנה עוד פעם פותחים את הדלת ונכנס קבצן, בגדיו סמרטוטים, אין לו נעליים, אבל בידיו יש הר של ספרים והוא פותח אותם, אחד אחד, ואומר: 'זה הומרוס וזה סופוקלס, ואלה הם אפלטון ואריסטו, ועוד ועוד ועוד עד אין סוף – וכולם שלי, יען כי יווני אנוכי!

"אבל אז הם שואלים אותו: 'מאין יכולים אנו לדעת כי הספרים האלה הם שלך? יען כי אומרים שאתה כבר שכחת את הלשון אשר בה כתבו הגדולים האלה, וכעת ברחובות של אתונה כל העם מדבר בלשון אחרת.'

"והוא עונה: – 'כן– ברחובות, אבל נא ללכת אל בתי-הספר שלי, ושם לשמוע באיזו לשון מדבר המורה עם הילדים הקטנים – היא הלשון של פריקלס ודמוסתנס'.

"אז קמים כולם מהכסאות שלהם ונותנים לו כבוד ואומרים לו: 'נא לבוא הנה לשבת עמנו על המקום הראשון, כי באמת יווני אתה'."

כעת יכולים אתם להבין מה היתה הארץ הקטנה הזאת, גם לפני מאה שנים כמעט בעיניים של העולם הגדול, ולמה קמו כל העמים לעזור לנו במלחמה. ארץ קטנה זאת גם אז היתה יוון הגדולה, הארץ לא מתה יען כי הלשון לא מתה".
*

(פרסום ראשון: Tariag Millim, 1949 , שפת המקור: עברית באותיות לטיניות)

מקור: מכון ז׳בוטינסקי בישראל

כל הפרטים

עומר ח׳יאם || שני מרובעים

עומר ח׳יאם ||

שני מרובעים

אָדָם אַחרוֹן עִם הָרִאשׁוֹן נִברָא,
וּמִנִּי-אָז יְבוּל אַחרוֹן נִזרָע;
וּגְזַר יוֹם דִּין אַחרוֹן – יוֹם דִּין אַחרוֹן! –
נִכתַּב מֵעוֹד רֵאשִׁית הַיְּצִירָה.

*

שִׁגעוֹן יוֹם זֶה וְחֵבֶל יוֹם מָחָר –
כֻּלָּם בְּנֵי אֶתמֹל, נִינֵי עָבָר.
נֵשׁתּ! לֹא נֵדַע מֵאָן וְלָמָּה בָאנוּ
וָאָן נֵלֵך מִפֹּה – נֵשתּ, אֵין-דָּבָר!
*

תרגם: זאב ז׳בוטינסקי


מקור: פרוייקט בן-יהודה

כל הפרטים

סייד קשוע || בשביל הילדים של כולנו

תגובה: הרשימה המשותפת, בהחלט כן

סייד קשוע ||

בשביל הילדים של כולנו

סלמאן היקר,

ראשית אני מקווה ששלומך טוב, ושעוד ייצא לנו להיפגש שוב בירושלים. סלח לי שאני כותב לך מעל גבי העיתון ולא במכתב אישי. אלא שהפעם הרגשתי שזוהי חובתי לפרסם את מכתב התגובה למאמרך האחרון ("למה אצביע למרצ" מאת סלמאן מצאלחה, "הארץ" 13.3), בתקווה שתלך שוב בדרכו של משה דיין ותשנה את דעתך. לאו דווקא בעניין ההצבעה למרצ, אלא בעיקר בשל ההשוואה הגסה, שלטעמי אין לה אחיזה במציאות, שערכת בין בל"ד לישראל ביתנו, ובין התנועה האיסלאמית לבית היהודי.

כל הפרטים

למה אצביע למרצ

אני מודה שבמערכות הבחירות האחרונות החרמתי את הבחירות, ושמעל בימה זו קראתי באחרונה להחרים גם את הבחירות הנוכחיות. היו לי סיבות רבות בעד החרמה. הסיבות לא השתנו. הנסיבות השתנו.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

מיהו ציוני

כל התחומים הקובעים את איכות החיים בארץ, לטוב ולרע, נגזרים מן הסוגיה הישראלית־פלסטינית. אבל במערכת הבחירות הזאת איש אינו עוסק בשאלה המהותית הזאת. אנו שומעים רק על ״מחנה ציוני״ מחד ו״מחנה לאומי״ מאידך. כל צד מטיח בשני שהוא אנטי ציוני. השאלה, אם כן, אינה ״מיהו יהודי?״ אלא ״מיהו ציוני?״

כל הפרטים

אסמא אגבארייה זחאלקה || רשימה ערבית משותפת? לא תודה

הרשימה המשותפת משמרת את הנחשלות של החברה הערבית. היא מקבלת עליה את החמולתיות והדתיות ששולטות בכיפה, את דיכוי הנשים ואת האלימות הפושה, ואף עושה שימוש במנגנונים החברתיים הקיימים כדי לגרוף קולות. 

אסמא אגבארייה זחאלקה || 

רשימה ערבית משותפת? לא תודה

כל הפרטים