סלמאן מצאלחה
אין שמאל, לא בישראל ולא בפלסטין
שמאל אמיתי במדינה מעורבת ורב־לאומית חייב לחצות את הגבולות האתניים והלאומיים. לא כך הוא הדבר עם ה"שמאל" בישראל.
הטרגדיה הבלתי גמורה
התרגום: יצירה דומה ושונה בעת ובעונה
ארכיון -
על התרגום מערבית לעברית:
תרגום בצידי הדרך, עורך: ששון סומך, אוניברסיטת תל-אביב 1993
תרגום בצידי הדרך, עורך: ששון סומך, אוניברסיטת תל-אביב 1993
סלמאן מצאלחה ||
התרגום: יצירה דומה ושונה בעת ובעונה
מפלגת ״אין עתיד״
חפשו אותנו -
מי שמבקש להחליף את השלטון תוך הסתמכות על הקולות שלנו, חייב לשלם טבין ותקילין במשרדים ממשלתיים.
גבריאל מוקד || רב המשותף בינינו
תגובה -
גבריאל מוקד ||
רב המשותף בינינו
סלמאן מצאלחה שלום. שמחתי לקרוא את מאמרך "הזיה דו־לאומית" ("הארץ" 28.9). מאמרי זה, שנועד להתכתב אתך, מוקדש לזכר ידידי הגדול, המנהיג הדגול של השמאל הפלסטיני והכלל־ערבי, אמיל חביבי. בשעתו קיימתי דיאלוג רציף וידידותי אתו (וגם עם האמיל השני שאתה מזכיר, ד"ר אמיל תומא). כאן אציין מיד, כי למנהיגים אלה של שמאל פלסטיני היתה בעיני — בייחוד בהיותי ניצול שואה — אמינות רעיונית ופוליטית רבה מאוד, שהרי הם נמנו (לפחות מיוני 1941) עם התומכים המובהקים של הקואליציה האנטי־נאצית (בעוד שמנהיגים ערבים רבים, ובייחוד המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, תמכו בהיטלר ובהשמדת היישוב היהודי בארץ). אכן, לפי עמדה שמאלית אותנטית זו, שחביבי היה הדובר המובהק שלה, זכות האומות להגדרה עצמית נובעת קודם כל משיקולים אמפיריים, שמטרתם מניעת דיכוי לאומני ונטרול סכסוך לאומי בלתי פוסק — זאת מעבר להנמקות אתיות ואסתטיות, היסטוריוסופיות או משפטיות כאלה או אחרות, תהיינה חשובות מבחינה רגשית או פורמלית ככל שתהיינה.
והנה, הרי ברור לשנינו כי בארץ הזאת, בין הירדן לים, קיימות שתי אומות — היהודית והפלסטינית — שלשתיהן זכות להגדרה עצמית לאומית. כל מי שמתעלם מזכות זו מחבל בעניין של השלום, של החיים הטובים ושל הצדק גם יחד. מבחינה זו האומה הערבית־הפלסטינית קיימת גם בלי להסתמך על זיקתה לאיסלאם (גם אם האיסלאם קשור מאוד לאפיונה, לתרבותה ולתולדותיה), וגם מעבר לקשריה עם עמי ערב בכללם, שכן נודע לה גם קיום לאומי ספציפי; והאומה היהודית בא"י (פלסטין) קיימת לא רק כענף של היהדות כדת וכתרבות דתית (למרות קשריה ההיסטוריים והעכשוויים עם היהדות כדת וכתרבות דתית), וגם איננה זהה עם תפוצות העם היהודי בעולם (למרות זיקתה אליהן). אגב, נראה לי כי שתי האומות שלנו לא נתקיימו למעשה כאן בארץ עד לפני כ–150 שנה — ודאי לא בצורתן המודרנית ורבת האוכלוסין — והן צמחו רק משלהי השלטון העותמאני (החל ב–70 השנים האחרונות שלו), וגדלו ונתגבשו ונתעצמו דווקא תוך מאבק בלתי פוסק ביניהן, שהתחיל כבר בראשית המאה ה–20.
לכן, אתה צודק, סלמאן, באומרך שכל מי שמתעלם מהמצב האובייקטיבי של קיום שתי האומות שלנו בא"י (פלסטין) ומן הזכות של שתיהן להגדרה עצמית לאומית — כל אומה במדינתה — חוטא קודם כל בחוסר ריאליות, נוסף למשוגותיו השונות מן הבחינות ההיסטוריוסופיות, האתיות והמשפטיות. ואוסיף כאן, כי צר לי שבשתי האומות מתעלמים מהזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם השני, ולא פעם גם מהזיקה ההיסטורית הוודאית של כל אחד משני עמינו לארץ זו. אם תסלח לי על כך שאני מותח בהקשר זה ביקורת על הנהגת הרשות הפלסטינית ואינני מסתפק בביקורת על הנהגת האומה שלי, אז תרשה לי להזכיר כי הרשות נזהרת אף מאפשרות של הכרה במדינת ישראל כביטוי להגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית בארץ (אגב, כזאת צריכה להיות ההגדרה המדויקת, ולא ציון כללי של ישראל כ"מדינה יהודית"). נוסף לכך, ההנהגה ברמאללה מידרדרת להכחשות ילדותיות של העבר ההיסטורי היהודי, העברי או הישראלי בארץ. לְמה הדבר דומה? להכחשה מהצד הישראלי את הקיום של ערבים בארץ במשך קרוב ל–1,400 שנה (עם הפסקה קטנה בתקופת השלטון הצלבני). אגב, ברור שההכרה ההדדית בעבר היסטורי כשלעצמה רחוקה מלהעניק זכויות בעלות בלעדיות על הארץ. בכל מקרה, בוודאי שום פלסטיני לא היה שמח אם כתגובה "סימטרית" להכחשת קיומו של בית המקדש העברי בירושלים בימי הבית הראשון והבית השני, היינו טוענים מהצד הישראלי כי הכליפים הערבים, שכבשו את הארץ גם לפני שלטון בית אומיה, היו בעצם דמויות פיקטיביות, וכי גם מוחמד לא היה בגדר מציאות היסטורית ממשית, או אל־אקצה היה בעצם בית מקדש יהודי קדום. האם ניתן לשכתובי עבר מגוחכים כאלה להשפיע על פתרון הסכסוך הלאומי העכשווי ולהפריע לפתרונו? אני מניח כי שנינו נסכים שאיננו רוצים בכך.
נוסף על כך, אם אנו רוצים להיות נאמנים לעובדות וגם להגיע לפשרה היסטורית בין שתי האומות שלנו, לא ייתכן כי נוסיף לפתח נרטיב היסטורי כוזב, שעל פיו צד אחד מהשניים (ולא משנה איזה) הוא תמיד צודק וזך וטהור, ורק הצד השני אשם לגמרי. אכן, ככל שמדובר בי, זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני דוחה במידה שווה גם את המסר של פובליציסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר, וגם את החזיון האווילי הלאומני־קיצוני והאנטי־מוסרי של אישים כח"כ בצלאל סמוטריץ' ודומיו. אני מצפה, אפוא, שעל פי גישתו של חביבי (שבוודאי לא היה ציוני) תראו גם אתם בצד הפלסטיני את משוגותיכם הקיצוניות לאורך השנים. למען האמת, גם אם אנו מצדנו נלחמנו בכם על עצם קיומנו, אף לא אחד משני הצדדים אינו צדיק מושלם, ואין מקום מצדנו או מצדכם לשקוע בהזיות הפוסטמודרניזם בדבר ה"אחר" האידיאלי שתמיד צודק.
בכל מקרה, סלמאן, אתה צודק באומרך שאם תהיינה לנו שתי הנהגות לאומיות אמיצות שירצו באמת להגיע לשלום, הרי השלום בוא יבוא. הרי לשתי האומות שלנו יש הרבה מה להפסיד מהמשך הסכסוך.
הבה ניטול, למשל, את ירושלים כדוגמת מופת לקלות של פשרה אפשרית. אין ספק כי לשלוש דתות ולשני עמים יש זיקות היסטוריות ועכשוויות לירושלים. אכן, גם כיום — ודאי בירושלים המורחבת — יש מאות אלפי תושבים מבני שני העמים. אין שום קושי, לפיכך, לשמור על אחדות מוניציפלית של העיר תוך קיום בירת פלסטין ברבעים הערביים של העיר (מה עוד שבעת פתרון קונפדרטיבי משני עברי הירדן, תוכל ירושלים להיות בירת הקונפדרציה המשולשת כולה, נוסף לקיום בירות ישראל ופלסטין בתוכה). לעומת זאת, סלמאן, צר לי לומר לך ששום ממשלה ישראלית (גם לא ממשלה דמיונית של מרצ) לא תוכל לקבל בחזרה את צאצאי הפליטים של 1948 לתוך "הקו הירוק" — ואין ספק כי בעיית צאצאי הפליטים תצטרך להיפתר באמצעות פיצויים (שיינתנו גם לצאצאי פליטים יהודים מארצות ערב), ושיקום נרחב במדינה הפלסטינית. אוסיף כאן, כי אין גם ספק שקיום מקומות שונים ברחבי הארץ כולה שהם בעלי ערך היסטורי רגשי לאחד משני העמים, צריך לחזק את האפשרות של שמירת קשר אתם, אך כשלעצמו איננו בסיס לתביעות טריטוריאליות.
כן ברור, כי שלום בין שתי האומות יפתח עידן של שגשוג משותף מדהים, אציין גם, כי מכיוון שהארץ קטנה מכדי שיהיה אפשר לקיים בה גבול הרמטי, הרי בכל מקרה פיתוח תיירות, טיפוח אקולוגי, פיתוח אנרגיה, כגון של גז וחשמל, מפעלי תעשייה, השקיה, וניהול ירושלים רבתי — כל אלה מחייבים שיתוף פעולה הדוק גם עם ממלכת ירדן — במסגרת קונפדרטיבית משולשת. מנגד ברור, כי כל הרעיונות הללו לא ייכונו על בסיס קלריקליזם קנאי (שדחייתו מצדנו אין פירושה אנטי־דתיות או התעלמות מאוצרות הרוח והמסורת של תרבויות דתיות). בה במידה אין ספק, כי מאבק משותף ותיאום ביטחוני נגד טרור מכל הסוגים הוא תנאי הכרחי לשלום ולשיתוף פעולה בין שני העמים.
לבסוף ברשותך, אציע לך הצעה: טוב היה לו יכולנו להקים מסגרת לא־מפלגתית של סופרים ואינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים, לשם דיון בכל הסוגיות הללו. אולי במסגרת זו היינו נזכרים יחד גם בתרומה הרוחנית המשותפת האדירה של שתי אומותינו לתרבות העולם — תרומת שני העמים השמיים הגדולים שלנו — החל מהתנ"ך (שהשפיע גם על הברית החדשה וגם על הקוראן) וימי אכד, בבל, אשור, כנען וארם, ועד תור הזהב של תרבות ערב, ובייחוד בתקופות הכליפויות הגדולות של בית אומיה ובית עבאס, כאשר השפעת התרבות העברית על התרבות הערבית הוחלפה בהשפעה כבירה של התרבות הערבית על ההגות והשירה העברית.
פרופ' מוקד הוא עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו"
*
הארץ, 13 באוקטובר 2017
***
קרא עוד: ״הזיה דו-לאומית״
הזיה דו־לאומית
חלוקה או בוקה ומבולקה
סלמאן מצאלחה ||
הזיה דו־לאומית
על רקע מלחמות האזרחים בעולם הערבי נשמעות הדרישות לסיפוח השטחים הפלסטיניים לישראל (מימין), או לכינונה של מדינה דו־לאומית בארץ ישראל־פלסטין (משמאל) — כדרישות הזויות, הלקוחות מעולמם של סהרורים המנותקים מכל מה שקורה סביבם.
העדויות, שסיפקו לנו השנים האחרונות על מידת שבריריותה של "מדינת הלאום" הערבית, הופכות את ה"אזהרה" שהשמיע הנשיא הפלסטיני באו"ם — ולפיה בהעדר פתרון שתי המדינות יפנו הפלסטינים לפתרון המדינה האחת — למגוחכת. הדבר בולט במיוחד לנוכח חוסר היכולת לקיים שלטון פלסטיני אחד בעזה ובגדה המערבית. אם הערבים, עם כל הצער שבדבר, לא מסוגלים לקיים מדינת לאום אזרחית אחת ראויה לשמה, והמדינות הללו מתפרקות לגורמים על רקע דתי, עדתי ושבטי, תוך כדי ביצוע טיהורים אתניים ועדתיים — נקל להבין מה צופן לנו העתיד ב"חלקת אלוהים" הקטנה שלנו, אם לא ישכילו הנהגות שני העמים לסכור את הארץ בפני הפורענויות העתידיות.
את הזיית המדינה היהודית המקיימת משטר אפרטהייד הלכה למעשה יש לזנוח כליל. את הזיית המדינה ה"דו־לאומית" יש לדחות לימות המשיח, לימים שבהם היהודים ייהפכו לשוודים והערבים לדנים. עד להתממשות החלום באספמיה, צריך לחפש דרכים למנוע את התפרצות הפורענות. דומה, כי לאחר עשרות שנים שהושחתו על מלחמות חסרות תוחלת, שני העמים חזרו אל נקודת ההתחלה. בארץ המובטחת והמאובטחת מכף רגל ועד ראש, צריך לבנות סכר כדי לעצור את החורבן. בניית הסכר מתחילה בהפנמה של היהודים והערבים, כי רק חלוקת הארץ לשתי ישויות פוליטיות לאומיות נפרדות עשויה להביא קץ לסבל. זה לא יקרה בלי שיקומו הנהגות פוליטיות אמיצות מקרב שני העמים.
כל בר דעת מבין, שהיהודים והערבים לא יילכו מכאן. אפשר להמשיך להקיז דם עד אין קץ, אבל לאחר כל הדם, היזע והדמעות, מתישהו בעתיד כולם יתעייפו ויבינו שהמוצא היחיד הוא חזרה אל תוכנית החלוקה וההכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני ה"עמים" בארץ הזאת.
בשנים האחרונות פשתה ברבים, הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים, האופנה של ניגוח השמאל. צריך לשוב ולהזכיר לכל מי שמנסה להשכיח, כי הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", שחצתה את הגבולות הבין־מפלגתיים, רשומה על שמו של השמאל היהודי־הערבי העקבי. כדאי לקרוא את הדברים שכתב ד"ר אמיל תומא, מנהיג ואידיאולוג של רק"ח ב–1976: "הדבר החשוב בניסיון לפתור את הבעיה הפלסטינית כיום הוא להכיר בזכות של שני העמים, הפלסטינים והישראלים, להגדרה עצמית ולכינון שתי מדינות עצמאיות". הדברים פורסמו באנגלית, אך הובאו גם בעברית בחוברת לרגל 90 שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית. עוד כותב ד"ר תומא, כי כמעט 50% מ"היהודים הישראלים נולדו בישראל", וכי הם "אינם יודעים שפה אחרת או תרבות אחרת פרט לעברית. לכן אני אומר שישנו עם ישראלי — עם כל הסימנים של לאומיות".
הקומוניסטים, יהודים וערבים, דבקו וממשיכים לדבוק בעקרונות אלה לאורך השנים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטות ועידת מק"י מ–2007: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית, משום שהיא מבטאת את מימוש זכותו של העם היהודי בארץ להגדרה עצמית", מצטט ח"כ דב חנין באתר שלו את ההחלטה.
צד אחד במשוואת הסכסוך כבר התממש. מה שנותר הוא לסיים את הכיבוש ולממש את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינת פלסטין לצד ישראל. בלי אימוץ מחדש של תוכנית החלוקה עתידה הארץ הזאת, עם יושביה, להידרדר לבוקה ומבולקה.
*
הארץ, 28.09.2017
