סלמאן מצאלחה ||

טבח הלאומיות הערבית

צה"ל טובח באזרחים פלסטינים על גבול עזה. המשטר של בשאר אסד ממשיך לטבוח באזרחים סורים. כל העולם עומד מנגד בחיבוק ידיים. ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק והודעות לעיתונות — זהו מס השפתיים שהעולם יודע לנפק כדי להשתיק את המצפון. הבה נתמקד בעולם הערבי, המתיימר להציג את עצמו כאומה אחת.

יש להודות, שהמצור המוטל על עזה מאז תפס חמאס את השלטון ברצועה איננו רק מצור ישראלי, זהו גם מצור ערבי — שכן די בהחלטה מצרית אחת כדי לשבור את המצור בגבול הרצועה עם מצרים. הרי המצרים מתיימרים להיות "אחים ערבים" וגם "אחים מוסלמים סונים". למרבה הפלא, אין אלה כלל אחים ערבים. גם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, משתתף בחגיגת ההתעמרות בתושבי עזה. מדי פעם הוא נוקט סנקציות נגד תושבי הרצועה ומקצץ במשכורות של עובדים ופקידים.

העניין הפלסטיני שימש תמיד את המשטרים הערביים הדכאניים כתירוץ לדחיית כל דרישה אזרחית במדינותיהם לחופש, לדמוקרטיה, לפיתוח כלכלי ולתעסוקה לצעירים. משטרים דכאניים אלה הצליפו תמיד באזרחיהם בשוט הסיסמה "פלסטין היא הסוגיה הערבית הראשונה", והסיסמה המתבקשת ממנה: "שום קול לא יקדים את קול המערכה" למען שחרור פלסטין. סיסמאות אלו היו האופיום שבאמצעותו השתיקו המשטרים וניטרלו כל שאיפה לשינוי פוליטי וחברתי פנימי.

אין פלא אפוא, שהאינתיפאדות ששטפו את האזור וזכו לתואר "האביב הערבי" התרחשו דווקא במשטרים נשיאותיים, שנשאו את דגל הלאומיות הערבית ועוד סיסמאות ריקות אחרות של חופש וסוציאליזם.

השנים האחרונות סיפקו הוכחות חותכות לכך, שכל הסיסמאות הערביות הפומפוזיות על "אומה ערבית אחת עם שליחות נצחית", מבית מדרשה של האידיאולוגיה הבעתיסטית הסורית והעיראקית, לא היה בהן ממש.

מן הראוי להזכיר בהקשר הזה, כי כאשר אבירי סיסמאות הבעת, אסד האב ולאחר מכן סדאם חוסיין, תפסו את השלטון בסוריה ובעיראק, לא ניכר בשטח שום מימוש לרעיונות האחדות של "האומה הערבית", ולא ל"שליחותה הנצחית". נהפוך הוא, הן בסוריה והן בעיראק שימשה "המפלגה הלאומית הפאן־ערבית" פלטפורמה בידי שני העריצים, הסורי והעיראקי, לבניית משטר עדתי ושבטי. בסוריה הציב אסד בכל הצמתים השלטוניים את בני שבטו ועדתו — אחים, דודים, בני דודים, ומלחכי פנכה מעדות אחרות, שזכו לפירורים שלטוניים. כך נהג גם סדאם חוסיין בעיראק, כשתפס את מוסרות השלטון במדינה.

הסיסמאות הריקות מתוכן של הלאומיות הערבית באו לידי ביטוי גרוטסקי במלחמת המפרץ הראשונה ב–1991, כאשר אסד האב שלח חיילים סורים להשתתף בקואליציה האמריקאית שלחמה נגד סדאם חוסיין, שפלש לכוויית. מתברר, שנושא דגל הלאומיות הערבית בדמשק נלחם לצד המעצמה האמריקאית "האימפריאליסטית", כהגדרת הבעת, נגד "אחים ערבים" הדוגלים באותה אידיאולוגיה, כביכול.

השנים האחרונות מספקות עדויות לא רק לכישלון המוחלט של הלאומיות הפאן־ערבית, אלא גם עדות נוספת לכישלון "מדינת הלאום" הערבית, שנוצרה בגבולות סייקס־פיקו. סוריה היא הדוגמה הבולטת לכישלון הזה. מלחמת האזרחים הסורית, שגבתה חיים של אלפי קורבנות ויצרה מיליוני פליטים, והשימוש של בשאר אסד בנשק כימי נגד אזרחים סוריים, מעידים שאין "עם סורי". נשיא הטובח באזרחים האמורים להיות "בני עמו" מוריד מעל פניו בפשעים אלה את המסיכה שעטה במשך שנים רבות, וחושף לעיני כל את האמת העירומה, השבטית־העדתית.

לנוכח המחזות הללו, כל ערבי שמכבד את עצמו צריך לחשב מסלול מחדש.

*

הארץ, 9 באפריל 2018

***

For English, press here

For Arabic, press here

כל הפרטים

צעדת השיבה:

הבעיה הפלסטינית אינה הכיבוש אלא הפליטות

סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת".

סלמאן מצאלחה ||

שבות ישמעאל

בסוף אפריל 1956 נשא הרמטכ"ל, משה דיין, הספד על קברו של רועי רוטברג שנרצח על ידי פלסטינים, ובין השאר אמר: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

אלפי הפלסטינים שצעדו לכיוון הגדר בגבול רצועת עזה ביום האדמה לא עשו זאת בדרישה להסיר את המצור שמטילה ישראל על הרצועה מזה שנים רבות. הם לא צעדו עם שלטים נגד הכיבוש ולא נשאו קריאות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הצעדה, כשמה כן היא, נשאה את השם "צעדת השיבה".

זוהי תזכורת לכך שהבעיה הפלסטינית מעולם לא היתה הכיבוש של 1967, והיא אינה נעוצה בשאלה של הגדרה עצמית במדינה לאומית עצמאית לצד ישראל. לו היה הדבר כך, הפלסטינים היו נלחמים על הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה כאשר חבלי ארץ אלה, כולל מזרח ירושלים, היו תחת שלטון ירדן ומצרים.

"צעדת השיבה" באה, אם כן, להזכיר לכולם שהבעיה הפלסטינית היא בראש וראשונה בעיה של פליטים שנעקרו ממקומם במלחמת העצמאות של ישראל מחד גיסא ובנכבה הפלסטינית מאידך גיסא. צעדה זו באה להזכיר את שאיפתם של הפליטים הפלסטינים לחזור אל "האדמה והכפרים בהם ישבו אבותיהם", כדברי דיין ב–1956, ואשר מול עיניהם הפכו לנחלה של אחרים.

זהו, אם כן, שורש הסכסוך הישראלי פלסטיני. סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת". התפישה הציונית של המושג הנה תפישה מרחיבה, מתפשטת ומתיישבת. במלים אחרות, ציוני יכול להעתיק את מקום מגוריו מקצה אחד של הארץ לקצה אחר, ועדיין ירגיש שהוא חי במולדת. התפישה הפלסטינית של המושג היא תפישה מצמצמת ומגבילה למרחב קטן של כפר, של הר, של עץ תאנה ושל מעיין מסוימים.

ביטוי לתפישה הציונית המרחיבה של המולדת נמצא בשיר של אהרן שבתאי: "בכל גרגיר, מדן ועד אילת, משתרעת המולדת/ ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת/... כי אהרן הוא רק במולדת" (מתוך: "גירושין", עמ׳ 128).

לעומת זאת, התפישה הפלסטינית המצמצמת מקבלת ביטוי בדבריו של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש: "אני משם. ויש לי זיכרונות.../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת:/ המולדת". (מתוך: "ורד אקל", "פחות ורדים", עמ׳ 13). ה"משם", שדרוויש מצהיר על שייכותו אליו, הוא הכפר שלו בגליל. משום כך הוא הרגיש "זר בעזה" כפי שהתוודה בראיון שנתן להלית ישורון ("חדרים", גיליון מס׳ 12). גם ברמאללה, שבה התגורר לאחר שובו מהגלות, הוא הרגיש זר, ולא ראה בה מולדת, כפי שהצהיר בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב–2001. המולדת המצומצמת של דרוויש היא יישוב קטן בגליל: "אשליך הרבה ורדים בטרם אגיע אל ורד אחד בגליל" ("ורד אקל", עמ׳ 7).

אין זה מקרה, אפוא, שההפגנה ההמונית הפלסטינית על גבול עזה נשאה את השם "צעדת השיבה". אולי מתוך שאיפה לממש את דברי הנביא ירמיהו: "ושבו בנים לגבולם".

לכן, גם זאת יש לומר: כיוון שהתפישה הפלסטינית של המושג מולדת איננה לאומית־פוליטית מרחיבה, הרי שגם אם תקום בעתיד מדינה פלסטינית עצמאית, על כל המשתמע מכך, לא יביא הדבר לפתרון הסכסוך בין שני ה"עמים" בארץ הזאת.

זוהי הסוגיה המרכזית שיש לדון בה תחילה. אם היא תיפתר, כל השאר יבוא על מקומו בשלום ובא לישראל ולישמעאל גואל.
*
הארץ, 1 באפריל 2018

כל הפרטים