ילד הייתי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, ותמימות לא חסרה לי בימים ההם.
אף פעם לא העליתי על דל דעתי הערבית ולו בדל רעיון או מחשבה על כוונותיהן
הנסתרות של להקות הצפורים שהיו נוחותות במטעי-הזיתים של כפר
אל-מע'אר המשקיף על ימת-הגליל בהתקרב
עונת המסיק.
כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו, יצאו אנשי הכפר
ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי
הזיתים, מקור מחייתם העיקרי בימים ההם. אולם עד שהיו אנשי הכפר מגיעים אל
המטעים, כבר היו הצפורים מספיקות להתפטם בפרי השמנוני, ואחר-כך היו עפות
ונוטלות עמן צידה לדרך. עננת הצפורים היתה ניתקת מצמרות הזיתים, מטפסת
במעלה הגבעות השמיימה ומתעופפת צפונה ומערבה עד היעלמה מאחורי אופק. וכך,
מדי שנה בשנה ומדי עונה בעונה, חזרו הלהקות על הרגליהן, סעדו את ליבן
והתעופפו להן מערבה לשמע הרעשנים של אנשי הכפר, שלא פעם תיבלו את רעשיהם בקולות
נפץ שיצאו מרובי-ציד דו-קניים. גם אנחנו, כילדים, זכינו לשמור על שרשרת
המזון, וסעדנו את ליבנו מבשרן של הצפורים השחורות.
עונות רבות של מסיק נקפו ולהקות רבות של צפורים זרמו במטעים, עד שבגרתי ושמתי
את פעמי לירושלים לקנות בה דעת וחכמה. אך, בצד החכמה שהעניקה לי ירושלים
פרחה התמימות אל מחוזות רחוקים ולא שבה מעולם. והנה אני, כעבור שנים,
מוצא את עצמי מפליג לי שוב ושוב במסעות חיפושים אחרי אותה תמימות, אחרי אותו
גן-עדן אבוד.
אני אומר "מפליג לי", אך עבור מי שחי בירושלים קשה לו להשתמש בביטוי השאוב
מעולם הים. ירושלים רחוקה מן הים התיכון מרחק שעת נסיעה, וההפלגה ממנה
יכולה להיות רק על כנפי המטאפורה. אף-על-פי-כן, למי שבכל-זאת מתעקש להפליג,
יכולים דפי הספרים לשמש לו מפרשים. ריח הדפים המצהיבים של ספרים עתיקים משול
לריחות העולים מן הים, ועם כל הפיכת דף נוצרת רוח. המלים הן גלי ים
רחב-ידיים, וככל שאתה הופך דפים כך הרוח מתחזקת ונושאת אותך אל עולמות קסומים.
כה רבה היתה פליאתו של
מארק טווין שבא
מקצות מערב, באמצע המאה התשע-עשרה, ונחת בעיר הזאת. את שראו עיניו
בירושלים הנציח בדפי יומנו: ”נראה לי שכל הגזעים, הצבעים והלשונות שישנם
עלי-אדמות מיוצגים בין ארבעה-עשר אלף התושבים שחיים בירושלים. בלואי סחבות,
עליבות, עוני ועזובה הם הסמלים המציינים את נוכחות השלטון המוסלמי...
הגידמים, המשוגעים, העוורים והנכים שאתה נתקל בהם בכל פינה יודעים רק מלה
אחת, בשפה אחת, המלה הנצחית: בקשיש. ירושלים היא עיר עצובה, מדכאת
ונטולת חיים. לא הייתי רוצה לחיות כאן”. (מארק טווין, 9681).
אך להבדיל ממארק טווין הריני חי מזה שלושה עשורים בירושלים. והנה עוד לילה
עגמומי יורד עכשיו על העיר והחושך האופף אותה בתחילת המיליניום השלישי דומה כי
ירד עליה מזמן אחר ומעולם אחר. ממסורת המצטטת את
עבדאללה אבּן עבאס, בן-דודו של
הנביא מוחמד ואחד הבולטים שהעבירו מסורות על הנביא ועל האסלאם הקדום, אנו
למדים כי ”כל שכיות החמדה של בית-אלמקדס, היא ירושלים, ירדו מגן העדן.
אך אלרוּם, הרומאים, הניחו עליהן את ידיהם, נטלו אותן והעבירון אל עיר
שלהם הנקראת רומיה", היא רומא. ועוד מסופר שהרוכב היה מגמא לאורן של שכיות
החמדה האלו "מרחק חמישה לילות רכיבה”, ולא היה יודע חושך מהו.
בחשיכה הירושלמית הזאת אני תוהה איך זה מסופר במאה השביעית לספירה על
שכיות-חמדה שנלקחוו מירושלים לרומא להפיץ בה את אורן למרחק של חמישה לילות
רכיבה, ואני לא יכול לברוח מן המחשבה על אור אחר. כלום אין אלה הם הדים של
מסורות שהדהדו במזרח על שכיות-החמדה של ירושלים, אשר בשנת 07 לספירה נבזזו
על-ידי הרומאים? והאור הזה מהו אם לא אור מנורת הזהב הטהור שהוארה בשמן-זית,
ואשר זכר העברתה לרומא הונצח בתבליט שעל
שער טיטוס? אלפיים שנה עברו מאז,
ואני יושב לי עתה, במרחק שנות-אור מן השכיות שנבזזו מן המזרח כדי להאיר לעיר
הרומאים.
עכשיו שוב עונת מסיק, ושוב עונת הפקת שמן מידפקת בשער. בלילה ירושלמי חשוך
מתמיד אני מנסה לפלס את דרכי בנבכי העבר הרחוק. כן, העבר, כי אנו במזרח
מחפשים תמיד את עתידנו בעבר, אולי משום שיותר מדי עבר יש לנו כאן. כן,
אנו במזרח צועדים קדימה, אך עינינו מקובעות בראשינו מאחור. וכך אנו
נופלים וקמים ונופלים וקמים בלי לדעת לעצור לרגע ולסובב את הראש קדימה.
אנשים רבים נעו בין מזרח ובין מערב, אם בעתות מלחמה ואם בעתות שלום. וכמו
שהמזרח נראה קסום בעיני מי שבאו מעבר לים ונחתו בחופיו, הציצו ונפגעו, או
שגנבו ממנו אור והפיצו במערב, כך גם תמיד קסם המערב לאנשי המזרח שדרכה רגלם
על האדמה האירופאית מעבר לים.
במאה התשיעית לספירה, מצטט אל-וליד בן מֻסלם, איש דמשק ובן-חסות בחצר
הח'ליפות האומיית, מדברי אחד
הסוחרים שהפליגו בים התיכון במסעות מסחרם. הסוחר מספר: ”רכבנו על הים
והספינה הטילה אותנו אל חופי ממלכת רומיה, היא רומא. שלחנו אגרת אל אנשי
רומא לאמור: עמכם חפצים אנו לסחור. אנשי רומא שלחו אלינו שליח, ואנו יצאנו
בלווייתו לעבר רומא. בדרך עלינו על גבעה ועוד גבעה ועוד הר, עד שראו עינינו
רואות במרחק-מה שטח ירקרק שרוע לפנינו כעין פני הים. משראינו מה שנגלה
לעינינו נשאנו את שם האלוהים לאמור: אללה אכבר, כלומר, אלוהים הוא הרם
והנשגב מכול. השליח, שנדהם למשמע קריאותנו, שאל לפשר הדבר: מדוע אמרתם
אללה אכבר? ואנו ענינו לו: זה הים, ומסורת היא לנו מדורי-דורות לשאת את
שם האלוהים הרם בראותנו את הים. השליח לא ידע את נפשו למשמע תשובתנו ופרץ
בצחוק. לאחר שנרגע, אמר: 'אין זה הים כלל וכלל, אלה הם הגגות של רומא,
שהרי כל גגותיה מכוסים לוחות עופרת יצוקה'”.
כאשר התייחסו סופרים ערבים בימי-הביניים לרומאים הם התכוונו, בעצם, לצדו
הצפוני של הים התיכון ולחבלי-הארץ של ממלכות הנוצרים, שהרי: ”ארץ הרומאים
היא הארץ ממנה נושבת הרוח המערבית... והיא משתרעת מאנטיוכיה ועד סיציליה...
והרומאים כולם נוצרים...”, כדבריהם.
אך, לא רק הגגות של רומא בילבלו את דעתם של אנשי המזרח. כאשר נכנסו אלה
פנימה וסבבו ברחובות ובשווקים, בארמונות ובקתדראלות, וראו את עבודות האמנות
שרומא משופעת בהן, אם בפיסול ואם בציור, לא יכלו שלא להתפעל ממראה עיניהם.
בדומה למארק טווין שבו גם הם למזרח והעלו על הכתב את חוויותיהם. עדות
למידת ההתפעלות נחקקה במלים שלא נס ליחן עד היום. על הרומאים נכתב: ”הם
אנשי מלאכה וידע ברפואה, ובין אומות העולם הם נחשבים טובים ביותר בכל הקשור
למלאכת הציור. המצייר שלהם מצייר אדם ואינו פוסח על שום פרט ממנו. אין הוא
מסתפק בכך, וברצותו הוא עושה אותו צעיר וברצותו עושה אותו זקן, וברצותו
יעשהו בא-בימים. ולא די בכך, אם רצונו בכך הוא יעשה אותו יפה-תואר, או
צוחק ואף בוכה. והוא מבדיל בין הצחוק מתוך שמחה לאיד לבין הצחוק מתוך
בושה, בין צחוק מתפקע לבין חיוך, בין צחוק איש שמח לצחוקו של משוגע”.
מאות-שנים עברו מאז נשאו הסוחרים הערבים את שם האלוהים נוכח גגות הים
ושכיות-החמדה של רומא. עתות שלום ועתות מלחמה חלפו מאז עד שהגענו עד הלום כדי
לדבר על הים התיכון כאגן של תרבויות שהעשירו זו את זו. אולם דומה כי ככל
שהנושא הזה עולה לדיון כך נחשפת האמת העמוקה המסתתרת מאחורי מתק-השפתיים.
העלאת הנושא הזה לדיון שוב ושוב חושפת את השסע העמוק הקיים בין מזרח למערב,
בין צפון לבין דרום.
השסע הזה אינו חדש כלל וכלל. יש להתדפק על שערי המיתוס ולנבור בנבכיו כדי
ללמוד משהו על קשרי-הגומלין בין תרבויות הים התיכון. מן המיתוס הערבי שהיה
נפוץ בימי-הביניים יכולים אנו ללמוד דבר מה על האגן המשוסע הזה. בעבר הרחוק,
מספרת האגדה, לא היה הים התיכון הזה שאנו מסובים סביבו ומנסים לדבר בשבחו קיים
כל-עיקר. הים הזה נוצר כתוצאה של מאבק בין צפון לבין דרום. סופר ערבי
מימי-הביניים פורס בפנינו את סיפור היווצרותו של הים, וכך הוא כותב:
”קראתי בלא מעט ספרים המספרים על דברי-ימי מצרים וארצות המגרב, ומהם למדתי
כי לאחר שעברו הפרעונים מן הארץ שלטו אחריהם מלכים משושלת בני דלוכה. בין
המלכים האלה היו שני המלכים דרכון בן מלוטס, וזמטרה. ושני מלכים אלה ניחנו
ברוב חכמה ורבה היתה עוצמתם, והם עסקו גם במאגיה. הרומאים חפצו להכניע את
ממלכת מצרים, להשתלט על ארצם ולמלוך במקומם. אך מלכי מצרים אלה מצאו להם
תחבולה ודרך להתגונן מן הרומאים. הם פרצו פירצה באוקיינוס הגדול שבמערב,
הוא ים המחשכים (בחר אל-טֻ'למאת). נחשולי המים שפרצו מים-המחשכים שטפו
והטביעו ארצות וממלכות פורחות עד אשר הגיעו אל חופי ארץ אל-שאם, היא סוריה
במזרח, ועד חבלי הרומאים בצפון. ומאז הפך הים חוצץ בין ארץ הרומאים לבין
ארץ מצרים”.
אם כן, היות והמיתוס חושף את הזרמים התת-קרקעיים של הלך הרוח השולט בתודעה
העממית של החברה בה הוא נוצר, למדים אנו כי ים זה נוצר לחצוץ בין הצפון שרוצה
להשתלט לבין הדרום המתגונן. משנפרדו דרכי צפון ודרום והים חצץ ביניהם נפרדו
גם תפיסות-העולם שלהם. במשך הדורות הפך להיות חוצץ בין הפרט לבין השבט, בין
חופש הפרט בצדו הצפוני לבין העריצות השבטית לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים.
הים התיכון הוא כיום קו הגבול שמפריד בין ענב לתמר, בין ענב המשתבח עם הזמן
לבין תמר כמוצר של כאן ועכשיו שלא משאיר זכר אחריו. או שמא נאמר, בין היין
לבין האַין.
מאבק זה בין צפון לדרום ומזרח יצר בעבר גם מיתוס ערבי אחר שמסביר את כוח-עמידתם
של הרומאים מול אויביהם. המסורות הערביות מוסיפות לספר לנו כי ”סביב מושב
המלך ברומא מאה עמודים מכוסים זהב, ועל כל עמוד ניצב פסל נחושת של איש האוחז
בידו פעמון שעליו נחרת שמה של אומה מסויימת. כל הכתובות האלה הן כתובות
מאגיות. ואם היה מלך ממלכי האומות האלו זומם ויוצא בכוונה לפלוש לממלכת
רומא, היה פסלה של אומה זו מתנועע, והפעמון היה מצלצל. כך יכלה ממלכת
רומא לקלוט את המזימה, להתכונן לקראתה ולהתגונן מפניה”.
אך ממלכת רומא, כסמל לעולם המערבי, לא רק התגוננה כי אם תקפה, כבשה
וניצלה את הדרום והמזרח משך דורות על דורות. עדות ליחסו של המערב כלפי המזרח
ניתנת בדבריו של גרימס, שהגיע לארץ-הקודש ורשם את חוויותיו: ”לא פסחתי על
שום הזדמנות ליצור רושם חזק אצל הערבים, בסיוע הנשק האמרקאי והאנגלי, כדי
שיבינו את הסכנה שבתקיפת אחד הפראנג‘ים המזוינים, ואני חושב שהפיקו את הלקח”
(מארק טווין, 9681). האם השתנה משהו מאז?
סתיו חדש יורד על ירושלים. עונת המסיק ממשמשת ובאה ואני הופך עוד דף ועוד
דף ומפליג על סיפון הספרים עד שאני מגלה שלא רק שכיות-החמדה והאור של המזרח
הובלו לרומא. עכשיו אני מגלה כי גם הזיתים של כפר אל-מע'אר באותם ימים של
תמימות נטלו הצפורים במקוריהן וברגליהן והביאום עמן לרומא. המיתוס הערבי חושף
בפניי את מעלליהן של אותן להקות שנחתו במטעי הזיתים. בתיאורים של רומא שהעלו
הסוחרים הערבים על הכתב נכתב: ”ומול הכנסיה ככר גדולה מוקפת חומות ובמרכזה
עמוד נחושת שעליו ניצב פסל זהב של צפור שחורה שעל חזהּ כתובת מאגית ובמקור
שלה זית, ועוד זית בכל רגל משתי רגליה. בהגיע עונת המסיק, מצייצת הצפור
הזאת ואז מגיעות כל הצפורים בנות-מינה מכל רחבי תבל כשהן נושאות במקוריהן
וברגליהן שלושה זיתים ומטילות את הזיתים על ראש הפסל. שערי הככר הזאת נעולים
ושומרים נאמנים מוצבים עליהם. כאשר הככר מתמלאת זיתים ועונת המסיק תמה
נאספים הנאמנים וכובשים את הזיתים, ומפרישים למלך ולפטריארכים ולאישים
במעמדם את חלקם ושאר השמן משמש לתאורה בעשישיות ובפנסים במקומותיהם. וכל
שמנה רומא בא בזכות הכתובת הזאת, הקמיע הזה”.
סתיו חדש יורד על ירושלים. העלים המצהיבים בספרים העתיקים נושרים להם ברוח
ונערמים בפאתי מדבר. ואני יושב לי במזרח חשוך-המרפא ולבי יוצא אל השמן שידע
להאיר את קצה המערב.
בעבר הרחוק, המצהיב והולך, נכרתו בריתות-שלום בין המערב למזרח. בימים ההם ידע
המערב לעניק מתנות למזרח כשם שהמזרח ידע גם הוא להעניק רבות למערב. אולם
לעתים היו אלה מתנות מסוג אחר, מתנות שהשפעתן נשארה מאות רבות של שנים:
”כשכרתו קבאד' [מלך פרס] וקיסר [מלך הרומאים] שלום ביניהם, שלח קיסר
לקבאד' מתנות הרבה. בתוך השאר העניק לו פסל עשוי זהב של שפחה-זמרת. באשמורת
מסויימת בלילה קולות זימרה היו יוצאים מפסל השפחה. כה ערבו קולות הזימרה לאוזני
השומעים עד שהיתה שלווה אופפתם ותרדמה היתה נופלת עליהם...”.
דומה כי התרדמה שהפיל המערב על המזרח בכפפות של שפחה-זמרת נמשכת הרבה שנים. כה
עמוקה התרדמה עד שאין עמי האיזור מצליחים להתעורר ממנה. אם יתעוררו, עלולים הם
עוד לבקש שיוחזרו להם הזית, השמן והאור.
***
סלמאן מצאלחה
