סלמאן מצאלחה
סלמאן מצאלחה
הג'ינים יצאו עם שחר
קולות שונים ומשונים
עולים בערבוביה בשלהי הקיץ הזה. בימי חודש הרמדאן שזה עתה התדפק על שערי העיר, קולות לא מסונכרנים של מואזינים מפלחים את השמיים. כל קול, בדרכו שלו, עולה מן ההקלטות המושמעות ברמקולים שהוצבו על צריחי המסגדים הפזורים בעיר הערבית. למשמע שלל הקולות האלה פורצים לפתע פעמוני הכנסיות במחול צלילים מתחרה שהולך ומתעצם, עד שגם אלה הולכים ונאלמים ומפנים מקום לקולות אחרים שעולים מן הטבע המנסים בדרכם להשתלב בסימפוניה הבלתי גמורה של העיר.
עולים בערבוביה בשלהי הקיץ הזה. בימי חודש הרמדאן שזה עתה התדפק על שערי העיר, קולות לא מסונכרנים של מואזינים מפלחים את השמיים. כל קול, בדרכו שלו, עולה מן ההקלטות המושמעות ברמקולים שהוצבו על צריחי המסגדים הפזורים בעיר הערבית. למשמע שלל הקולות האלה פורצים לפתע פעמוני הכנסיות במחול צלילים מתחרה שהולך ומתעצם, עד שגם אלה הולכים ונאלמים ומפנים מקום לקולות אחרים שעולים מן הטבע המנסים בדרכם להשתלב בסימפוניה הבלתי גמורה של העיר.דומה כי האצטרובלים שדמו לעטלפים תלויים על ענפי העץ החלו מתפקעים, אולי מצחוק הפעם, למשמע הקולות המשונים שנישאו באוויר החם. איש לא נוגע בעטלפים, שכן חל איסור על התנכלות להם כיוון שהם סייעו בכיבוי השריפה בעיר, כדברי האגדה. כשהלהבות אחזו בבית המקדש עפו העטלפים אל הים וביקשו רשות ליטול ממימיו כדי להגיע אל ירושלים ולכבות את האש. ואם לא די בצחוק העטלפים המתפקעים על העץ, הרי כשכל זה נגמר ונראה היה כי דממה יורדת על העיר, לפתע נכנסו לפעולה קולות הדחפורים החוצבים ומכים בסלעים ברעש מחריש אוזניים.
אני מחפש את שלמה המלך שיצווה על הג'ינים שיצילוני מעונשם של הדחפורים. שלמה המלך, על פי המסורת הערבית, העסיק את הג'ינים במלאכת בניית העיר ובית המקדש. עבודות החציבה שביצעו הג'ינים טרדו את מנוחת התושבים, ואלה לא יכלו לשאת את הרעש שחוללו הג'ינים. הם יצאו להפגין והרימו קול זעקה נגד השלטון. שלמה זימן אליו את שריו ואת הג'ינים הסרים למרותו וכינס ישיבת התייעצות. הוא פנה לג'ינים ואמר: "איזה מין ג'ינים אתם, האין באמתחתכם דרך כלשהי לחצוב בסלע בלי לעשות את הרעש מחריש אוזניים הזה?", הטיח שלמה בפניהם. "רק ג'יני אחד, שמו צַחְ'ר, שנמצא בים מרוחק מאוד יכול לסייע לך בנדון", אמר לו אחד הג'ינים יודעי הדבר. שלמה שמע את דבריו וציווה מיד להביא חיש מהר את צח'ר זה.
***
רעש ומהומה, אני נזכר,
נשמעים בעיר הזאת מאז שכף רגלי דרכה על אדמתה. שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, ואין מי שיוריד את מפלס הרעש, אין מי שיעצור את החוצבים באבן ואין מי שיפסיק את ניסור הסלע כנסר מחשבות טורדות בנפש מסוכסכת.
נשמעים בעיר הזאת מאז שכף רגלי דרכה על אדמתה. שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, ואין מי שיוריד את מפלס הרעש, אין מי שיעצור את החוצבים באבן ואין מי שיפסיק את ניסור הסלע כנסר מחשבות טורדות בנפש מסוכסכת.
לא הרחק מכאן, על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה, מתבדר לו במשב קל דגל כחול-לבן. זהו כחול-לבן אחר שבא ממרחקים, מעבר לים. רוברט ברוס, מלך סקוטלנד, מאוד רצה להגיע אל ירושלים, אך משלא עלה בידו לממש את חלומו הוא ציווה כי לאחר מותו יוטמן ליבו באדמת ירושלים, ארץ צליבתו של ישו. כשברוס הלך לעולמו, נטל האביר דוגלס את הלב והניחו בקופסת כסף, כעין ארון קבורה היאה ללב מלך, ונשא את הלב עימו. בעוד דוגלס מנהל קרבות נגד הסרצינים בספרד, הוא הטיל את הלב בקופסה לשדה המערכה באומרו: "לך ראשון, לב אמיץ, כפי שתמיד נהגת לעשות, ודוגלס יבוא אחריך". קופסת הלב נמצאה לאחר מכן מנוקבת על-ידי חניתות, הושבה לאדינברו שבסקוטלנד ושם נקבר ליבו של ברוס בכנסיה. החיילים הסקוטים שהגיעו לירושלים עם הכוחות האנגלים במלחמת העולם הראשונה לא שכחו את צוואת מלכם הנערץ והקימו כאן את הכנסיה הסקוטית על ראש הגבעה להנצחת זכר "ליבו האמיץ" של ברוס.
רק אפר ועפר,
עבר חולף ובא עבר וכך הזמן נערם שכבה מעל שכבה, דולף משמי העיר ללא מחר. דם ויזע ידעו ימיה הרבים של העיר. אולם, לא רק ימים רבים יש בעיר ירושלים, גם זרים רבים בה. אך, בשונה מערים אחרות, הזרות בעיר הזאת היא זרות אחרת. הזרות בזו העיר היא תמצית השיר. מאז ומתמיד, ואולי נכון יותר לומר מאז ולתמיד, היתה ירושלים מוקד משיכה לערב רב של סהרוריים. מכל המינים ומכל הסוגים, אם מלכים ואם פשוטי עם מכל העדות ומכל הדתות והצבעים נהרו אליה עולי הרגל. אין עוד עיר בעולם שבשמה נקשרה תופעה, שקיבלה חותמת מלומדת של הפרעה נפשית, הנקראת "סינדרום ירושלים". יש מי שבא בשערי העיר, אומרים המלומדים, וחושב שהוא מקבל כוחות נבואיים, כוחות משיחיים המבשרים על קץ הימים. כל כך הרבה ימים יש בעיר הזאת, אך אחרית עוד אין.
וכך קרה שבשנות השבעים של המאה שעברה גם אני באתי בשערי העיר הזאת כזר, אם כי עדיין לא הייתי מסוהרר. באתי אל העיר ש"חוברה לה יחדיו", כמאמר הקלישאה העברית שצמחה על רקע המלחמה הרחוקה ההיא של ראשית יוני 1967. ירושלים של הימים ההם נראתה לי מקום קסום. כל מה שזכרתי ממנה היה גג המשקיף על שער שכם ועל העיר העתיקה. היה זה לפני המלחמה ההיא ששמה העברי, ששת הימים, שואב מימי בראשית. לעומת זאת, בערבית הומצא לה מונח מיוחד "נכסה", מונח שנועד להקל ראש בתבוסה הגדולה של צבאות ערב. שכן, ה"נכסה" היא הרכנת ראש ונסיגה זמנית בטרם תבוא התקומה הערבית מחדש, וה"נכסה" תהיה כלא היתה. אך ה"נכסה" ההיא נמשכת כבר ארבעה עשורים ויותר, ועוד ידה נטויה.
בימים ההם, באתי מן הגליל הרחוק במסגרת טיול בית-ספר עממי. גדרות תיל חצצו בין מערב למזרח. המזרח היה בשלטון ממלכת ירדן, כה קרוב ורחוק היה המזרח. אנו, שארית הפליטה שנשארנו במולדת לאחר הנכּבה שהתרגשה עלינו ב-1948, עמדנו כאן במערב על הגג הכפוף לשלטון מלכות ישראל, השקפנו בפליאה על חומות העיר העתיקה, על ככר השוק השוקקת, על ההמולה בשער שכם ועל ההמון שהולך ונבלע בתוך החומה.
והנה אני מוצא את עצמי באחד מימי הקיץ, בחלוף עשור מאז אותו טיול קסום של בית-הספר, יושב לי בבית קפה במרכז העיר. פה ושם אנשים זרקו מבט חטוף על ה"קול קורא" שנשמע בתוך ההמולה, אך המשיכו בדרכם. אנשים בשלל צבעים ושפות צעדו בטבורה של העיר עד שלפתע, בתוך המולת הרחוב, נשמעת לה קריאה קצובה: "ארץ הקודש, רמאים ובני זונות...". האיש והקול מפלסים את דרכם בין ההמון, מתקרבים להם, חולפים על פניי ועולים עד ששניהם, גם האיש וגם קולו המהדהד, נעלמים להם מאחרי בניין במעלה הרחוב. רק שאריות של קול נותרו מאחור. הן נחרתו פה ושם, בדמות חיוכים מאופקים על פניהם של העוברים ושבים שהאיש והקול פילסו את דרכם ביניהם.
במרוצת השנים, ראיתי איך העיר משנה את פניה. עקב בצד אגודל הרים נחצבו, חומה ומגדל צצו להם ברקיע וחומות חדשות סגרו על העיר ועל לבבות תושביה. לא הרחק משם, עוד חופרים בעיר וחופרים. מנסים להכין תשתית מסילה לרכבת קלה, כך אומרים. לא מסילה ללבבות מניחים בעיר, כי אם מסילה לרכבת שעתידה לחצות את העיר בכבדות, רכבת שנוסעת משום מקום לשום מקום כמנסה לחבר בין מזרח לבין מערב. אך אין מזרח לעיר ואין מערב לה. רק ציר של זמן שסובב סביב לוע פעור, כסרכזת הפוכה המושכת כל הבא בשעריה פנימה, אל החור השחור ששמו ירושלים.
***
כששלמה ציווה על הג'ינים
שיביאו בפניו את הג'יני צח'ר על מנת למצוא דרך להפסיק את הרעש, אמרו הג'ינים לשלמה, כי המבצע הזה קשה מאוד. הם הסבירו כי צח'ר זה ניחן בכוח עצום, וכי ישנה רק דרך אחת להשתלט עליו ולהביאו; מאחר וצח'ר נוהג לבוא פעם בחודש אל אחד המעיינות באי מסויים כדי לשתות, הרי שלשם הבאתו יש צורך לייבש את המעיין ולהחליף את מימיו ביין. לכשיבוא, הוסיפו להסביר, הוא ישתה לשכרה וכוחו יאבד ממנו. שלמה שמע את דברי הג'ינים ברוב קשב, אחר ציווה עליהם להביא אותו בכל דרך והטיח בפניהם, כי לא מעניין אותו באיזה שיטה או תחבולה הם ינקטו על מנת לבצע את המשימה.
מספורי אגדות נבנית העיר ירושלים. בנסיון לחפש לגיטמציה מונותואיסטית לדת החדשה שצמחה במדבר, שלח האסלאם את מוחמד מחצי האי ערב עד לירושלים על גבי הבוראק, אותה בהמה, סוס מכונף שהיה שייך לשלמה המלך בכבודו ובעצמו, כדברי המסורת המוסלמית. כאן החנה מוחמד את הבוראק קשור לסלע, ומכאן עלה לשמיים. אך בשונה מן המוסלמית, המסורת היהודית לא הכניסה את משה אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים, כיוון שהיכה בסלע תחת לדבר אליו. היא השאירה אותו להשקיף עליה מרחוק, שם מעל ראש ההר במדבר שמעבר לנהר.
אני פוסע לי בראש הגבעה בשכונת אבו-טור ומשקיף על העיר העתיקה ועל המדבר ההוא שמעבר לנהר. אני שולח את מבטי לשמיים בנסיון לדמיין את ארונו של אהרן שראו בני ישראל חג בשמי העיר. המסורת הערבית ידעה גם ידעה להכניס הן את משה והן את אהרן עם שאר בני ישראל אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים.
הגבעה הזאת שאני עומד עליה כעת היא "טור אהרן", כדברי המסורת הערבית. עוד יודעת האגדה לספר, כי כאשר בני ישראל סגדו לעגל הזהב רצה משה לעלות לכאן ולפנות אל אלוהיו. אהרן ביקש שיתלווה אליו באומרו: קח אותי עמך, שכן אין אני בטוח שבני ישראל לא יחדשו חידושים אחריך? למרות שמשה כעס ולא אהב את הרעיון, הוא נתרצה לבסוף ולקח את אהרן עימו.
בעוד שניהם הולכים בדרך והנה חלפו שניהם על פני שני אנשים שעסקו בכריית קבר. משה ואהרן קרבו אל כורי הקבר ושאלו: של מי הקבר הזה? והכורים ענו: הקבר הזה נועד לאיש בגודל האיש הזה והצביעו על אהרן. אחר הם פנו אל אהרן: חיי אלוהיך, כנס אל הקבר כדי למדוד. אהרן פשט את בגדיו ונכנס לקבר ונשכב בו. בו ברגע אלוהים נטל את נשמת אהרן והקבר סגר עליו. משה נטל את בגדי אהרן ושב לו על עקבותיו בוכה על מות אהרן. כאשר הגיע משה אל בני ישראל בלי אהרן הם האשימו אותו כי הרג את אחיו. משה, שלא ידע איך להסביר את העלמות אחיו, פנה בתפילה ובקריאה לאלוהיו. אלוהים נענה לתפילתו של משה והראה לבני ישראל את ארונו של אהרן חג בשמיים מעל ראש ההר הזה, הגבעה הזאת.
הג'ינים יצאו לדרכם,
כפי שציווה שלמה, במטרה להביא מן המרחקים את הג'יני האימתני אליו. הם הגיעו אל המעיין שהוא נוהג לפקוד, החליפו את מימיו ביין וארבו לו שם במקום מסתור. עברו מספר ימים וצח'ר לא הופיע עד שכמעט התייאשו. בעוד הם חוככים בדעתם הג'ינית מה לעשות, והנה לפתע צץ לו משום מקום הג'יני צח'ר פוסע לו קלות בדרכו אל המעיין. אך להפתעתו הוא גילה כי במעיין זורם יין במקום מים ולא ידע מה לעשות. הוא שב על עקבותיו בלי שירווה את צמאונו. מקץ מספר פעמים בהן חזר הג'יני צח'ר אל המעיין הוא נשבר, שתה לרוויה מן היין ונפל שיכור כלוט. הג'ינים שארבו על המשמר במקום מסתור התנפלו עליו וקשרו אותו, אחר נשאו אותו אחר כבוד אל חצרו של שלמה.
בעוד להבות אש יוצאות מפיו ועשן מיתמר מנחיריו, פנה צח'ר לשלמה: הוד מלכותך, מה פשר הבאתי ממרחקים, שכן יודע אתה שאין אני בא בקהל בני האדם? שלמה שטח בפני צח'ר העשנים את התרעמות התושבים ודבר הזעקה שקמה בבעיר נוכח הרעש שיוצרים הג'ינים במלאכת חציבת הסלעים. שלמה הוסיף כי נודע לו כי רק הוא, צח'ר, יודע על דרך להוריד את מפלס הרעש. הנהן צח'ר הג'יני בראשו בעוד העשן עולה מנחיריו, אחר אמר: אתה צריך להביא קן נשרים שלם עם הביצים בתוכו, שכן אין עלי אדמות כנשר בכושר ראייתו. שלמה פנה לשריו ועוזריו וציווה לעשות כמצוות צח'ר. ואכן, הקן הובא והונח בראש הר במדבר. סביב הקן נצטוו לבנות גם קירות מזכוכית שקופה ומשוריינת.
כאשר הנשר חזר הביתה, אל מקום הקן, לא מצא את הקן והביצים. הנשר עלה לשמים וחג גבוה במרום עד אשר ראה את הקן הגנוב בראש ההר המרוחק במדבר. הוא נחת שם, אך לא הצליח לפלס את דרכו אל הקן והביצים בגין קירות הזכוכית השקופה והמשוריינת שסגרה עליו. ניסה בכל דרך להכות במקורו ובטפריו בזכוכית אך לשווא. הוא נואש והתעופף לו משם. למחרת היום שב הנשר אל מקום הקן כשהוא נושא במקורו אבן ה"סאמור". הוא חג גבוה מעל הקן והשליך את אבן הסאמור שפילחה את הזכוכית שסגרה על הקן. לאחר מכן, צלל הנשר ממרומים, נשא את הקן והתעופף לו משם. אבן ה"סאמור" שהטיל הנשר נותרה במקום. צח'ר ניגש למקום והביא את האבן לשלמה.
ירושלים הרים סביב לה.
בין ההרים ישנו הר אחד ובו מערה הדומה לבית. אנשים נהגו בעבר הרחוק לפקוד את המערה, הבית. כאשר הלילה יורד על הר הבית מאיר באור נגוהות, אף כי אין בו עששיות, לא נרות ולא אשנב, כפי שמספרת האגדה הערבית. מאז שקראתי את הסיפור הזה, אני נוהג לטייל בהרי ירושלים בחיפוש אחר המערה, הבית המואר הזה. לאחרונה מצאתי אותה ואני שומר על מיקומה בסוד ומדי פעם אני נוהג ללכת להתבודד בה. עמוק עמוק בתוך המערה יש מעיין שממנו יוצאות תעלות מתפתלות וזורמות לכל הכיוונים. בתעלות זורם נוזל מנצנץ בצבע יין. היום, עם כל הרעש הזה מסביב, גמלה בלבי ההחלטה, כי בפעם הבאה שאבקר במקום אני הולך להרוות את צמאוני מן הנוזל האדמדם, ולא איכפת לי אם כוחי יאבד ממני.
שיביאו בפניו את הג'יני צח'ר על מנת למצוא דרך להפסיק את הרעש, אמרו הג'ינים לשלמה, כי המבצע הזה קשה מאוד. הם הסבירו כי צח'ר זה ניחן בכוח עצום, וכי ישנה רק דרך אחת להשתלט עליו ולהביאו; מאחר וצח'ר נוהג לבוא פעם בחודש אל אחד המעיינות באי מסויים כדי לשתות, הרי שלשם הבאתו יש צורך לייבש את המעיין ולהחליף את מימיו ביין. לכשיבוא, הוסיפו להסביר, הוא ישתה לשכרה וכוחו יאבד ממנו. שלמה שמע את דברי הג'ינים ברוב קשב, אחר ציווה עליהם להביא אותו בכל דרך והטיח בפניהם, כי לא מעניין אותו באיזה שיטה או תחבולה הם ינקטו על מנת לבצע את המשימה.
מספורי אגדות נבנית העיר ירושלים. בנסיון לחפש לגיטמציה מונותואיסטית לדת החדשה שצמחה במדבר, שלח האסלאם את מוחמד מחצי האי ערב עד לירושלים על גבי הבוראק, אותה בהמה, סוס מכונף שהיה שייך לשלמה המלך בכבודו ובעצמו, כדברי המסורת המוסלמית. כאן החנה מוחמד את הבוראק קשור לסלע, ומכאן עלה לשמיים. אך בשונה מן המוסלמית, המסורת היהודית לא הכניסה את משה אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים, כיוון שהיכה בסלע תחת לדבר אליו. היא השאירה אותו להשקיף עליה מרחוק, שם מעל ראש ההר במדבר שמעבר לנהר.
אני פוסע לי בראש הגבעה בשכונת אבו-טור ומשקיף על העיר העתיקה ועל המדבר ההוא שמעבר לנהר. אני שולח את מבטי לשמיים בנסיון לדמיין את ארונו של אהרן שראו בני ישראל חג בשמי העיר. המסורת הערבית ידעה גם ידעה להכניס הן את משה והן את אהרן עם שאר בני ישראל אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים.
הגבעה הזאת שאני עומד עליה כעת היא "טור אהרן", כדברי המסורת הערבית. עוד יודעת האגדה לספר, כי כאשר בני ישראל סגדו לעגל הזהב רצה משה לעלות לכאן ולפנות אל אלוהיו. אהרן ביקש שיתלווה אליו באומרו: קח אותי עמך, שכן אין אני בטוח שבני ישראל לא יחדשו חידושים אחריך? למרות שמשה כעס ולא אהב את הרעיון, הוא נתרצה לבסוף ולקח את אהרן עימו.
בעוד שניהם הולכים בדרך והנה חלפו שניהם על פני שני אנשים שעסקו בכריית קבר. משה ואהרן קרבו אל כורי הקבר ושאלו: של מי הקבר הזה? והכורים ענו: הקבר הזה נועד לאיש בגודל האיש הזה והצביעו על אהרן. אחר הם פנו אל אהרן: חיי אלוהיך, כנס אל הקבר כדי למדוד. אהרן פשט את בגדיו ונכנס לקבר ונשכב בו. בו ברגע אלוהים נטל את נשמת אהרן והקבר סגר עליו. משה נטל את בגדי אהרן ושב לו על עקבותיו בוכה על מות אהרן. כאשר הגיע משה אל בני ישראל בלי אהרן הם האשימו אותו כי הרג את אחיו. משה, שלא ידע איך להסביר את העלמות אחיו, פנה בתפילה ובקריאה לאלוהיו. אלוהים נענה לתפילתו של משה והראה לבני ישראל את ארונו של אהרן חג בשמיים מעל ראש ההר הזה, הגבעה הזאת.
הג'ינים יצאו לדרכם,
כפי שציווה שלמה, במטרה להביא מן המרחקים את הג'יני האימתני אליו. הם הגיעו אל המעיין שהוא נוהג לפקוד, החליפו את מימיו ביין וארבו לו שם במקום מסתור. עברו מספר ימים וצח'ר לא הופיע עד שכמעט התייאשו. בעוד הם חוככים בדעתם הג'ינית מה לעשות, והנה לפתע צץ לו משום מקום הג'יני צח'ר פוסע לו קלות בדרכו אל המעיין. אך להפתעתו הוא גילה כי במעיין זורם יין במקום מים ולא ידע מה לעשות. הוא שב על עקבותיו בלי שירווה את צמאונו. מקץ מספר פעמים בהן חזר הג'יני צח'ר אל המעיין הוא נשבר, שתה לרוויה מן היין ונפל שיכור כלוט. הג'ינים שארבו על המשמר במקום מסתור התנפלו עליו וקשרו אותו, אחר נשאו אותו אחר כבוד אל חצרו של שלמה.
בעוד להבות אש יוצאות מפיו ועשן מיתמר מנחיריו, פנה צח'ר לשלמה: הוד מלכותך, מה פשר הבאתי ממרחקים, שכן יודע אתה שאין אני בא בקהל בני האדם? שלמה שטח בפני צח'ר העשנים את התרעמות התושבים ודבר הזעקה שקמה בבעיר נוכח הרעש שיוצרים הג'ינים במלאכת חציבת הסלעים. שלמה הוסיף כי נודע לו כי רק הוא, צח'ר, יודע על דרך להוריד את מפלס הרעש. הנהן צח'ר הג'יני בראשו בעוד העשן עולה מנחיריו, אחר אמר: אתה צריך להביא קן נשרים שלם עם הביצים בתוכו, שכן אין עלי אדמות כנשר בכושר ראייתו. שלמה פנה לשריו ועוזריו וציווה לעשות כמצוות צח'ר. ואכן, הקן הובא והונח בראש הר במדבר. סביב הקן נצטוו לבנות גם קירות מזכוכית שקופה ומשוריינת.
כאשר הנשר חזר הביתה, אל מקום הקן, לא מצא את הקן והביצים. הנשר עלה לשמים וחג גבוה במרום עד אשר ראה את הקן הגנוב בראש ההר המרוחק במדבר. הוא נחת שם, אך לא הצליח לפלס את דרכו אל הקן והביצים בגין קירות הזכוכית השקופה והמשוריינת שסגרה עליו. ניסה בכל דרך להכות במקורו ובטפריו בזכוכית אך לשווא. הוא נואש והתעופף לו משם. למחרת היום שב הנשר אל מקום הקן כשהוא נושא במקורו אבן ה"סאמור". הוא חג גבוה מעל הקן והשליך את אבן הסאמור שפילחה את הזכוכית שסגרה על הקן. לאחר מכן, צלל הנשר ממרומים, נשא את הקן והתעופף לו משם. אבן ה"סאמור" שהטיל הנשר נותרה במקום. צח'ר ניגש למקום והביא את האבן לשלמה.
ירושלים הרים סביב לה.
בין ההרים ישנו הר אחד ובו מערה הדומה לבית. אנשים נהגו בעבר הרחוק לפקוד את המערה, הבית. כאשר הלילה יורד על הר הבית מאיר באור נגוהות, אף כי אין בו עששיות, לא נרות ולא אשנב, כפי שמספרת האגדה הערבית. מאז שקראתי את הסיפור הזה, אני נוהג לטייל בהרי ירושלים בחיפוש אחר המערה, הבית המואר הזה. לאחרונה מצאתי אותה ואני שומר על מיקומה בסוד ומדי פעם אני נוהג ללכת להתבודד בה. עמוק עמוק בתוך המערה יש מעיין שממנו יוצאות תעלות מתפתלות וזורמות לכל הכיוונים. בתעלות זורם נוזל מנצנץ בצבע יין. היום, עם כל הרעש הזה מסביב, גמלה בלבי ההחלטה, כי בפעם הבאה שאבקר במקום אני הולך להרוות את צמאוני מן הנוזל האדמדם, ולא איכפת לי אם כוחי יאבד ממני.
***
שלמה, שידע את שפת
בעלי החיים, ציווה על הג'ינים להביא בפניו את הנשר. שלמה דיבר אל הנשר ושאלו לפשר אבן ה"סאמור" הזאת, והיכן אפשר למצוא אותה. הנשר הסביר, כי אבן זאת נמצאת בהר גבוה מאוד, רחוק רחוק במערב. אז, פנה שלמה אל הג'ינים וביקשם לטוס מהר עם הנשר אל ההר ההוא ולהביא מן האבן המיוחדת הזאת. הג'ינים יצאו לדרכם והביא כל שיכלו לשאת מן האבן המיוחדת. יש אומרים כי זוהי אבן היהלום שבאמצעותה הג'ינים חצבו וסיתתו מאז בסלעי ירושלים בלי להרעיש ובלי להטריד את מנוחת תושבי העיר.
שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, בעוד טרטור הדחפורים המכים בסלעי ירושלים ממלא את שמי העיר ולא נותן לי מנוח. בכדי להסיח את דעתי מן המטרד הזה כרגע, אני ניגש ומוזג לי עוד כוס יין ומצית עוד סיגריה. אני לוגם לי מן היין, אחר מניח את הגביע על אדן החלון ורואה כיצד דמעות אדמדמות זולגות להן על דפנות הזכוכית השקופה, מחליקות בחזרה על החומות כאגלי יהלומים המתמזגים אט אט עם האדום המנצנץ בשמי העיר העתיקה בשעת שקיעה.
בעלי החיים, ציווה על הג'ינים להביא בפניו את הנשר. שלמה דיבר אל הנשר ושאלו לפשר אבן ה"סאמור" הזאת, והיכן אפשר למצוא אותה. הנשר הסביר, כי אבן זאת נמצאת בהר גבוה מאוד, רחוק רחוק במערב. אז, פנה שלמה אל הג'ינים וביקשם לטוס מהר עם הנשר אל ההר ההוא ולהביא מן האבן המיוחדת הזאת. הג'ינים יצאו לדרכם והביא כל שיכלו לשאת מן האבן המיוחדת. יש אומרים כי זוהי אבן היהלום שבאמצעותה הג'ינים חצבו וסיתתו מאז בסלעי ירושלים בלי להרעיש ובלי להטריד את מנוחת תושבי העיר.
שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, בעוד טרטור הדחפורים המכים בסלעי ירושלים ממלא את שמי העיר ולא נותן לי מנוח. בכדי להסיח את דעתי מן המטרד הזה כרגע, אני ניגש ומוזג לי עוד כוס יין ומצית עוד סיגריה. אני לוגם לי מן היין, אחר מניח את הגביע על אדן החלון ורואה כיצד דמעות אדמדמות זולגות להן על דפנות הזכוכית השקופה, מחליקות בחזרה על החומות כאגלי יהלומים המתמזגים אט אט עם האדום המנצנץ בשמי העיר העתיקה בשעת שקיעה.
אוגוסט-ספטמבר 2009
0 comments:
הוסף רשומת תגובה