זה‭ ‬הלב


סלמאן‭ ‬מצאלחה

זה‭ ‬הלב

אֵיךְ‭ ‬הַשִּיר‭ ‬יְגוֹלֵל‭, ‬
בְּמִלִּים‭ ‬רוֹחֲשוֹת‭,‬
אֶת‭ ‬קוֹרוֹת‭ ‬הַדְּמָמָה‭?‬
אֲלֻמָּה‭ ‬רְתוּמָה‭ ‬
כְּמוֹ‭ ‬אוֹרוֹת‭ ‬לְצֵל
עַל‭ ‬הָאָרֶץ‭ ‬שָמְמָה‭.‬

מִי‭ ‬יִשָּא‭ ‬אֶת‭ ‬הַקּוֹל‭, ‬
הוֹ‭ ‬חַיָּל‭ ‬בַּצָּרִיחַ‭,‬
בֵּין‭ ‬הַיָּם‭ ‬הַתָּכֹל
לֶעָפָר‭ ‬הַטּוֹמֵן‭ ‬בְּחֻבּוֹ

חֲלוֹמָהּ‭ ‬שֶל‭ ‬יַלְדָּה
בְּרָפִיחַ‭?‬

וְאִם‭ ‬יֵש‭ ‬נֶחָמָה‭, ‬
מִיהוּ‭ ‬זֶה‭ ‬שֶיִּתְּנֶנָּהּ‭?‬
מִי‭ ‬יָשִיר‭ ‬לָעוֹלם‭ ‬
עַל‭ ‬יַלְדָּה‭ ‬יְתוֹמָה
שֶהָיְתָה‭ ‬וְאֵינֶנָּה‭?‬

וְאוּלַי‭ ‬הוּא‭ ‬יוֹסִיף‭ ‬
לְשִירוֹ‭ ‬עוֹד‭ ‬שוּרָה‭,‬
עוֹד "אֶחַד, מִי יוֹדֵעַ?"

מִי‭ ‬יִנְצֹר‭ ‬אֶת‭ ‬זִכְרָהּ‭ ‬
לְמוֹעֵד‭ ‬מְשַוֵּעַ‭?‬

לֹא‭ ‬הַטַּל‭ ‬הַיּוֹרֵד‭ ‬
כִּפְנִינִים‭ ‬עַל‭ ‬צַוָּאר‭,‬
לֹא‭ ‬אֶגְלֵי‭ ‬הַמָּטָר‭.‬

זֶה‭ ‬הַלֵּב‭ ‬הַנּוֹבֵעַ‭.‬

‭ ‬***

השיר פורסם במוסף "ידיעות אחרונות", דצמבר ‭ ‬2004


כל הצפורים מוליכות לרומא



סלמאן מצאלחה ||


כל הצפורים מוליכות לרומא


ילד הייתי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת‮, ‬ותמימות לא חסרה לי בימים ההם‮. ‬אף פעם לא העליתי על דל דעתי הערבית ולו בדל רעיון או מחשבה על כוונותיהן הנסתרות של להקות הצפורים שהיו נוחותות במטעי-הזיתים של כפר אל-מע'אר המשקיף על ימת-הגליל בהתקרב עונת המסיק‮. ‬

כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮. ‬אולם‮ ‬עד שהיו אנשי הכפר מגיעים אל המטעים‮, כבר היו ‬הצפורים מספיקות להתפטם בפרי השמנוני‮, ‬ואחר-כך היו עפות ונוטלות עמן צידה לדרך‮. ‬עננת הצפורים היתה ניתקת מצמרות הזית‮ים, ‬מטפסת במעלה הגבעות השמיימה ומתעופפת צפונה ומערבה עד היעלמה מאחורי אופק‮. ‬וכך‮, ‬מדי שנה בשנה ומדי עונה בעונה, חזרו הלהקות על הרגליהן‮, ‬סעדו את ליבן והתעופפו להן מערבה לשמע הרעשנים של אנשי הכפר, שלא פעם תיבלו את רעשיהם בקולות נפץ שיצאו מרובי-ציד דו-קניים‮. ‬גם אנחנו‮, ‬כילדים‮, ‬זכינו לשמור על שרשרת המזון‮, ‬וסעדנו את ליבנו מבשרן של הצפורים השחורות‮.

עונות רבות של מסיק נקפו ולהקות רבות של צפורים זרמו במטעים‮, ‬עד שבגרתי ושמתי את פעמי לירושלים לקנות בה דעת וחכמה‮. ‬אך‮, ‬בצד החכמה שהעניקה לי ירושלים פרחה התמימות אל מחוזות רחוקים ולא שבה מעולם‮. ‬והנה אני‮, ‬כעבור שנים‮, ‬מוצא את עצמי מפליג לי שוב ושוב במסעות חיפושים אחרי אותה תמימות‮, ‬אחרי אותו גן-עדן אבוד‮.

אני אומר "מפליג לי"‮, ‬אך עבור מי שחי בירושלים קשה לו להשתמש בביטוי השאוב מעולם הים‮. ‬ירושלים רחוקה מן הים התיכון מרחק שעת נסיעה‮, ‬וההפלגה ממנה יכולה להיות רק על כנפי המטאפורה‮. אף-על-פי-כן‮, ‬למי שבכל-זאת מתעקש להפליג‮, ‬יכולים דפי הספרים לשמש לו מפרשים‮. ‬ריח הדפים המצהיבים של ספרים עתיקים משול לריחות העולים מן הים‮, ‬ועם כל הפיכת דף נוצרת רוח‮. ‬המלים הן גלי ים רחב-ידיים, וככל שאתה הופך דפים כך הרוח מתחזקת ונושאת אותך אל עולמות קסומים‮. 


כה רבה היתה פליאתו של מארק טווין שבא מקצות מערב‮, ‬באמצע המאה התשע-עשרה‮, ‬ונחת בעיר הזאת‮. ‬את שראו עיניו בירושלים הנציח בדפי יומנו‮: ‬‮”‬נראה לי שכל הגזעים‮, ‬הצבעים והלשונות שישנם עלי-אדמות מיוצגים בין ארבעה-עשר אלף התושבים שחיים בירושלים‮. ‬בלואי סחבות‮, ‬עליבות‮, ‬עוני ועזובה הם הסמלים המציינים את נוכחות השלטון המוסלמי‮... ‬הגידמים‮, ‬המשוגעים‮, ‬העוורים והנכים שאתה נתקל בהם בכל פינה יודעים רק מלה אחת‮, ‬בשפה אחת‮, ‬המלה הנצחית‮: ‬בקשיש‮. ‬ירושלים היא עיר עצובה‮, ‬מדכאת ונטולת חיים‮. ‬לא הייתי רוצה לחיות כאן‮”.‬‮ (‬מארק טווין‮, 9681‬‮).

אך‮ ‬להבדיל ממארק טווין הריני חי מזה שלושה עשורים בירושלים‮. ‬והנה עוד לילה עגמומי יורד עכשיו על העיר והחושך האופף אותה בתחילת המיליניום השלישי דומה כי ירד עליה מזמן אחר ומעולם אחר‮. ‬ממסורת המצטטת את עבדאללה אבּן עבאס‮, ‬בן-דודו של הנביא מוחמד ואחד הבולטים שהעבירו מסורות על הנביא ועל האסלאם הקדום‮, ‬אנו למדים כי‮ ‬‮”‬כל שכיות החמדה של בית-אלמקדס‮, ‬היא ירושלים‮, ‬ירדו מגן העדן‮. ‬אך אלרוּם‮, ‬הרומאים‮, ‬הניחו עליהן את ידיהם‮, ‬נטלו אותן והעבירון אל עיר שלהם הנקראת רומיה", ‬היא רומא‮. ‬ועוד מסופר ש‬הרוכב היה מגמא לאורן של שכיות החמדה האלו "מרחק חמישה לילות רכיבה‮”‬‮, ‬ולא היה יודע חושך מהו‮.

בחשיכה הירושלמית הזאת אני תוהה ‬איך זה מסופר במאה השביעית לספירה על שכיות-חמדה שנלקחוו מירושלים לרומא להפיץ בה את אורן למרחק של חמישה לילות רכיבה‮, ‬ואני לא יכול לברוח מן המחשבה על אור אחר‮. ‬כלום אין אלה הם הדים של מסורות שהדהדו במזרח על שכיות-החמדה של ירושלים, אשר בשנת ‮07 ‬לספירה נבזזו על-ידי הרומאים‮? ‬והאור הזה מהו אם לא אור מנורת הזהב הטהור שהוארה בשמן-זית‮, ‬ואשר זכר העברתה לרומא הונצח בתבליט שעל שער טיטוס‮? ‬אלפיים שנה עברו מאז, ואני יושב לי עתה‮, ‬במרחק שנות-אור מן השכיות שנבזזו מן המזרח כדי להאיר לעיר הרומאים‮.


עכשיו שוב עונת מסיק‮, ‬ושוב עונת הפקת שמן מידפקת בשער‮. ‬בלילה ירושלמי חשוך מתמיד אני מנסה לפלס את דרכי בנבכי העבר הרחוק‮. ‬כן,‮ ‬העבר‮, ‬כי אנו במזרח‮ ‬מחפשים תמיד את עתידנו בעבר‮, ‬אולי משום שיותר מדי עבר יש לנו כאן‮. ‬כן‮, ‬אנו במזרח צועדים קדימה, אך עינינו מקובעות בראשינו מאחור‮. ‬ וכך‮ ‬אנו נופלים וקמים ונופלים וקמים בלי לדעת לעצור לרגע ולסובב את הראש קדימה‮.

אנשים רבים נעו בין מזרח ובין מערב‮, ‬אם בעתות מלחמה ואם בעתות שלום‮. ‬וכמו שהמזרח נראה קסום בעיני מי שבאו מעבר לים ונחתו בחופיו‮, ‬הציצו ונפגעו‮, ‬או שגנבו ממנו אור והפיצו במערב‮, ‬כך גם תמיד קסם המערב לאנשי המזרח שדרכה רגלם על האדמה האירופאית מעבר לים‮.

במאה התשיעית לספירה‮, ‬מצטט אל-וליד בן מֻסלם‮, ‬איש דמשק‮‮ ‬ובן-חסות בחצר הח'ליפות האומיית‮, ‬מדברי אחד הסוחרים שהפליגו בים התיכון במסעות מסחרם‮. ‬הסוחר מספר‮: ‬‮”‬רכבנו על הים והספינה הטילה אותנו אל חופי ממלכת רומיה, היא רומא‮. ‬ שלחנו אגרת אל אנשי רומא לאמור‮: ‬עמכם חפצים אנו לסחור‮. ‬אנשי רומא שלחו אלינו שליח, ואנו יצאנו בלווייתו לעבר רומא‮. ‬בדרך עלינו על גבעה ועוד גבעה ועוד הר‮, ‬עד שראו עינינו רואות במרחק-מה שטח ירקרק שרוע לפנינו כעין פני הים‮. ‬משראינו מה שנגלה לעינינו נשאנו את שם האלוהים לאמור‮: ‬אללה אכבר‮‮, ‬כלומר‮, ‬אלוהים הוא הרם והנשגב מכול‮. ‬השליח‮, ‬שנדהם למשמע קריאותנו‮, ‬שאל לפשר הדבר‮: ‬מדוע אמרתם אללה אכבר‮? ‬ואנו ענינו לו‮: ‬זה הים‮, ‬ומסורת היא לנו מדורי-דורות לשאת את שם האלוהים הרם בראותנו את הים‮. ‬השליח לא ידע את נפשו למשמע תשובתנו ופרץ בצחוק‮. ‬לאחר שנרגע‮, ‬אמר‮: ‬'אין זה הים כלל וכלל‮, ‬אלה הם הגגות של רומא‮, ‬שהרי כל גגותיה מכוסים לוחות עופרת יצוקה‮'”.‬

כאשר התייחסו סופרים ערבים בימי-הביניים לרומאים‮ ‬הם התכוונו, בעצם, לצדו הצפוני של הים התיכון ולחבלי-הארץ של ממלכות הנוצרים‮, ‬שהרי‮: ”‬ארץ הרומאים היא הארץ ממנה נושבת הרוח המערבית‮... ‬והיא משתרעת מאנטיוכיה ועד סיציליה‮... ‬והרומאים כולם נוצרים‮...”, ‬כדבריהם‮.

אך‮, ‬לא רק הגגות של רומא בילבלו את דעתם של אנשי המזרח‮. ‬כאשר נכנסו אלה פנימה וסבבו ברחובות ובשווקים‮, ‬בארמונות ובקתדראלות, וראו את עבודות האמנות שרומא משופעת בהן‮, ‬אם בפיסול ואם בציור‮, ‬לא יכלו שלא להתפעל ממראה עיניהם‮. ‬בדומה למארק טווין‮ ‬שבו גם הם למזרח והעלו על הכתב את חוויותיהם‮. ‬עדות למידת ההתפעלות נחקקה במלים שלא נס ליחן עד היום‮. ‬על הרומאים נכתב‮:‬‮ ‬‮”‬הם אנשי מלאכה וידע ברפואה‮, ‬ובין אומות העולם‮ ‬הם נחשבים טובים ביותר בכל הקשור למלאכת הציור‮. ‬המצייר שלהם מצייר אדם ואינו פוסח על שום פרט ממנו‮. אין ‬הוא מסתפק בכך‮, ‬וברצותו הוא עושה אותו צעיר וברצותו עושה אותו זקן‮, ‬וברצותו יעשהו בא-בימים‮. ‬ולא די בכך‮, ‬אם רצונו בכך הוא יעשה אותו יפה-תואר‮, או צוחק‮ ‬ואף בוכה‮. ‬והוא מבדיל בין הצחוק מתוך שמחה לאיד לבין הצחוק מתוך בושה‮, ‬בין צחוק מתפקע לבין חיוך‮, ‬בין צחוק איש שמח לצחוקו של משוגע‮”.

מאות-שנים עברו מאז נשאו הסוחרים הערבים את שם האלוהים נוכח גגות הים ושכיות-החמדה של רומא‮. ‬עתות שלום ועתות מלחמה חלפו מאז עד שהגענו עד הלום כדי לדבר על הים התיכון כאגן של תרבויות שהעשירו זו את זו‮. ‬ אולם‮ ‬דומה כי ככל שהנושא הזה עולה לדיון‮ ‬כך נחשפת האמת העמוקה המסתתרת מאחורי מתק-השפתיים‮. ‬העלאת הנושא הזה לדיון שוב ושוב חושפת את השסע העמוק הקיים בין מזרח למערב‮, ‬בין צפון לבין דרום‮.

השסע הזה אינו חדש כלל וכלל‮. ‬יש להתדפק על שערי המיתוס ולנבור בנבכיו כדי ללמוד משהו על קשרי-הגומלין בין תרבויות הים התיכון‮. ‬‮ ‬מן המיתוס הערבי שהיה נפוץ בימי-הביניים יכולים אנו ללמוד דבר מה על האגן המשוסע הזה‮. ‬ בעבר הרחוק, מספרת האגדה, לא היה הים התיכון הזה שאנו מסובים סביבו ומנסים לדבר בשבחו קיים כל-עיקר‮. ‬הים הזה נוצר כתוצאה של מאבק בין צפון לבין דרום‮. ‬סופר ערבי מימי-הביניים פורס בפנינו את סיפור היווצרותו של הים‮, ‬וכך הוא כותב‮: ‬‮”‬קראתי בלא מעט ספרים המספרים על דברי-ימי מצרים וארצות המגרב‮, ומהם למדתי ‬כי לאחר שעברו הפרעונים מן הארץ שלטו אחריהם מלכים משושלת בני דלוכה‮. ‬בין המלכים האלה היו שני המלכים דרכון בן מלוטס‮, ‬וזמטרה‮. ‬ושני מלכים אלה ניחנו ברוב חכמה‮ ורבה היתה ‬עוצמתם‮, ‬והם עסקו גם במאגיה‮. ‬הרומאים חפצו להכניע את ממלכת מצרים‮, ‬להשתלט על ארצם ולמלוך במקומם‮. ‬אך מלכי מצרים אלה מצאו להם תחבולה ודרך להתגונן מן הרומאים‮. ‬הם פרצו פירצה באוקיינוס הגדול שבמערב‮, ‬הוא ים המחשכים‮ ‬(בחר אל-טֻ'למאת)‮. ‬נחשולי המים שפרצו מים-המחשכים שטפו והטביעו ארצות וממלכות פורחות ‬עד אשר הגיעו אל חופי ארץ אל-שאם‮, ‬היא סוריה במזרח‮, ‬ועד חבלי הרומאים בצפון‮. ‬ ומאז הפך הים חוצץ בין ארץ הרומאים לבין ארץ מצרים‮”.

אם כן‮, ‬היות והמיתוס חושף את הזרמים התת-קרקעיים של הלך הרוח השולט בתודעה העממית של החברה בה הוא נוצר‮, ‬למדים אנו כי ים זה נוצר לחצוץ בין הצפון שרוצה להשתלט לבין הדרום המתגונן‮. ‬משנפרדו דרכי צפון ודרום והים חצץ ביניהם‮ ‬נפרדו גם תפיסות-העולם שלהם‮. ‬במשך הדורות הפך להיות חוצץ בין הפרט לבין השבט‮, ‬בין חופש הפרט בצדו הצפוני לבין העריצות השבטית לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים‮. ‬הים התיכון הוא כיום קו הגבול שמפריד בין ענב לתמר‮, ‬בין ענב המשתבח עם הזמן לבין תמר כמוצר של כאן ועכשיו שלא משאיר זכר אחריו‮. או שמא נאמר, בין היין לבין האַין‮.‬

מאבק זה בין צפון לדרום ומזרח יצר בעבר גם מיתוס ערבי אחר שמסביר את כוח-עמידתם של הרומאים מול אויביהם‮. ‬המסורות הערביות מוסיפות לספר לנו‮ ‬כי‮ ”‬סביב מושב המלך ברומא מאה עמודים מכוסים זהב‮, ‬ועל כל עמוד ניצב פסל נחושת של איש האוחז בידו פעמון שעליו נחרת שמה של אומה מסויימת‮. ‬כל הכתובות האלה הן כתובות מאגיות‮. ‬ואם היה מלך ממלכי האומות האלו זומם ויוצא בכוונה לפלוש לממלכת רומא‮, ‬היה פסלה של אומה זו מתנועע‮, ‬והפעמון היה מצלצל‮. ‬כך יכלה ממלכת רומא לקלוט את המזימה‮, ‬להתכונן לקראתה ולהתגונן מפניה‮”.

אך ממלכת רומא‮, ‬כסמל לעולם המערבי‮, ‬לא רק התגוננה כי אם תקפה‮, ‬כבשה וניצלה את הדרום והמזרח משך דורות על דורות‮. ‬עדות ליחסו של המערב כלפי המזרח ניתנת בדבריו של גרימס‮, ‬שהגיע לארץ-הקודש ורשם את חוויותיו‮: ”‬לא פסחתי על שום הזדמנות ליצור רושם חזק אצל הערבים‮, ‬בסיוע הנשק האמרקאי והאנגלי‮, ‬כדי שיבינו את הסכנה שבתקיפת אחד הפראנג‘ים המזוינים‮, ‬ואני חושב שהפיקו את הלקח‮” (‬מארק טווין‮, 9681). ‬האם השתנה משהו מאז‮?‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. ‬עונת המסיק ממשמשת ובאה ואני הופך עוד דף ועוד דף ומפליג על סיפון הספרים עד שאני מגלה שלא רק שכיות-החמדה והאור של המזרח הובלו לרומא‮. ‬עכשיו אני מגלה כי גם הזיתים של כפר אל-מע'אר באותם ימים של תמימות נטלו הצפורים במקוריהן וברגליהן והביאום עמן לרומא‮. ‬המיתוס הערבי חושף בפניי את מעלליהן של אותן להקות שנחתו במטעי הזיתים‮. ‬בתיאורים של רומא שהעלו הסוחרים הערבים על הכתב נכתב‮: ”‬ומול הכנסיה ככר גדולה מוקפת חומות ובמרכזה עמוד נחושת שעליו ניצב פסל זהב של צפור שחורה שעל חזהּ כתובת מאגית‮‬‮ ‬ובמקור שלה זית‮, ‬ועוד זית בכל רגל משתי רגליה‮. בהגיע עונת המסיק‮, מצייצת ‬הצפור הזאת ואז מגיעות כל הצפורים בנות-מינה מכל רחבי תבל כשהן נושאות במקוריהן וברגליהן שלושה זיתים ומטילות את הזיתים על ראש הפסל‮. ‬שערי הככר הזאת נעולים ושומרים נאמנים מוצבים עליהם‮. ‬ כאשר הככר מתמלאת זיתים ועונת המסיק תמה‮ ‬נאספים הנאמנים וכובשים את הזיתים‮, ‬ומפרישים למלך ולפטריארכים ולאישים במעמדם את חלקם‮ ‬ושאר השמן משמש לתאורה בעשישיות ובפנסים במקומותיהם‮. ו‬כל שמנה רומא בא בזכות הכתובת הזאת, הקמיע הזה‮”.‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. העלים המצהיבים בספרים העתיקים נושרים להם ברוח ונערמים בפאתי מדבר. ואני יושב לי במזרח חשוך-המרפא ולבי יוצא אל השמן שידע להאיר את קצה המערב.
בעבר הרחוק, המצהיב והולך, נכרתו בריתות-שלום בין המערב למזרח‮. ‬בימים ההם ידע המערב לעניק מתנות למזרח‮ ‬כשם שהמזרח ידע גם הוא להעניק רבות למערב‮. ‬אולם לעתים היו אלה מתנות מסוג אחר‮, ‬מתנות שהשפעתן נשארה מאות רבות של שנים‮: ”‬כשכרתו קבאד‮' [מלך פרס]‮ ‬וקיסר‮ [מלך הרומאים] ‬שלום ביניהם‮, ‬שלח קיסר לקבאד' מתנות הרבה‮. ‬בתוך השאר העניק לו פסל עשוי זהב של שפחה-זמרת‮. ‬באשמורת מסויימת בלילה קולות זימרה היו יוצאים מפסל השפחה. כה ערבו קולות הזימרה לאוזני השומעים עד שהיתה שלווה אופפתם ותרדמה היתה נופלת עליהם‮...”.

‬דומה כי התרדמה שהפיל המערב על המזרח בכפפות של שפחה-זמרת נמשכת הרבה שנים. כה עמוקה התרדמה עד שאין עמי האיזור מצליחים להתעורר ממנה‮. אם יתעוררו, עלולים הם עוד לבקש שיוחזרו להם הזית, השמן והאור.
***

המאמר פורסם ב- "קשת החדשה", גליון 19, אביב 2007
_______

ערבית, לחץ כאן.
איטלקית, לחץ כאן.
______________

אין נביא בעירו

סלמאן מצאלחה

אין נביא בעירו
(על קינת צפוריה של טאהא מוחמד עלי)

טאהא מוחמד עלי, שירים, מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס 2006.

"הבכי מתגורר בתוכי / מתרגֵש עלַי בלילות / ובאור היום רובץ על חָזִי / פוקד את חלומותַי / ולא עולה בידי להשילו מעלי / כשאני מתעורר." (מתוך: "לואי שהיתה לי יכלתך לשלוט בבכי", עמ' 205), כך חושף טאהא מוחמד עלי את צפונות לבו בפני הקורא. שכן, שיריו של טאהא הם שיר קינה אחד ארוך שמעלה את צפוריה (= צפורי) על ראש דאבתו. וכיוון ש"לאן שטאהא הולך הוא תמיד הולך לצפוריה" כדי לספר את סיפורה, את סיפורו, כי: "כל שארצה הוא זה: / שאזכה / לראות אחת לחודש / או לחודשיים / את זאת שנשלל ממני לראות / מיום שנפרדתי ממנה / בשחר ימַי" (מתוך: "שינה ותה", עמ' 211). ומכיוון שטאהא אוהב סיפורים, מן הראוי שנרחיב במעט את יריעת הסיפור.

ראשית, נקדים מסורת מוסלמית המספרת אניקדוטה מראשית האסלאם:

בעוד הנביא מוחמד כורע להתפלל, בחצר הכּעבה שבמכה, הגיח איש בשם עוקבּה, התנפל עליו, קשר בגד לצווארו וניסה לחנקו. עד שניגש אבּו בכּר, מי שעתיד להתמנות לח'ליף הראשון אחרי מות הנביא, חילץ את מוחמד והרחיק את עוקבּה ממנו. בגירסה אחרת של המסורת מסופר, כי עוקבה זה השליך על מוחמד כֶּסֶל, או קרביים של גמל, לקול צחוקם המתגלגל של הנוכחים במקום, עד אשר ניגשה פאטמה, בתו של מוחמד, והסירה את הַכֶּסֶל ממנו.

עוד ידובר על עוקבּה זה בהמשך.

כוח שירתו של טאהא מוחמד עלי טמון בפשטותה. זוהי שירה נטולת טכניקה, כי איננה מחפשת טכניקה או תחכום. זוהי שירה נטולת משקל ונטולת חרוז, כי היא שקולה במשקל אחר ובנויה מפסיפס של תמונות נוטפות אובדן. היא מקוננת ודואבת בלחש, כשסרקאזם וחום אינושי דרים בה בכפיפה אחת, ומאחורי הסרקאזם מתחבא לו הכאב הגדול על העקירה מצפוריה. ומכיון שההווה והעתיד של צפוריה נשלל מטאהא הוא חי לו את הזכרונות, הוא חי לו את העבר שלו, את העבר של צפורי. כאבו על האובדן מוביל אותו אל מחוזות המרירות, והמרירות אינה מוסתרת כי אם מוצהרת בפה מלא: "המרירות מדדה בעקבותַי, כפי שאפרוחים מדדים אחרי אמם התרנגולת", כלשונו באחד השירים.

על הכל, הפואטיקה של טאהא היא יותר פואטיקה של סיפור, פואטיקה של מספר עממי ופחות פואטיקה של משורר האמון על אמנות השיר. משום כך, כשהוא מופיע בערבי קריאה הוא נוהג לעתים קרובות לתבל את הקריאה בסיפורי רקע עממיים, לעתים בדויים, כדי להשרות אווירה מבודחת כחיזוק נוסף לטקסטים שלו. ומשום שהפואטיקה שלו היא של סיפורי-עם, הוא פונה מעת לעת, בטקסטים הכתובים שלו, גם לשימוש בשפה הערבית המדוברת הקרובה יותר אל טבע הדיבור, הקרובה אל טבע הסיפור.

טאהא מוחמד עלי נכנס באוהלה של השירה הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל, בגיל מאוחר. ומאחר שהשירה הפלסטינית, מקורח הנסיבות של מאבק לאומי, היתה נגועה שנים רבות במליציות יתר ובאמירות הלאומיות הקיבוציות, לא טרח איש מקברניטי השירה הפלסטינית או הערבית, לא טרח להפנות תשומת לב ראויה אל הקינה האותנטית של טאהא מוחמד עלי שידעה להביא את סיפורו העממי למקומות שמעבר לים. והסיפור של טאהא, כפי שעולה מתוך הטקסטים שלו, הוא סיפור של מקום תחת השמש. תרצו - ייקרא המקום הזה צפוריה, תרצו- הוא ייקרא פלסטין.

ובאשר למקום, שתי תמונות של פלסטין עולות מן הספרות הפלסטינית מול עינינו:

הפלסטיני שגלה, או הוגלה, מארץ מולדתו בנה לו במרוצת השנים דימוי של מולדת שהיא גן עדן אבוד: "הרחק מן המולדת האפשרית והבלתי אפשרית.... גנים ירוקים משתרעים היכן שפונות עיניי", כדברי השיר של מוריד אלברגותי, משורר פלסטיני החי בקהיר. מוריד אלברגותי מספר: "נהגתי לומר לחברי המצריים כי פלסטין מכוסה עצים, צמחיה ופרחי בר...". בעקבות הסכמי אוסלו, הגיע מוריד אלברגותי לביקור ברמאללה ובכפר-הולדתו. הוא העלה את רשמיו על הכתב בספר שקרא לו בשם "ראיתי את רמאללה", ובו הוא עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו. בתוך השאר הוא כותב: "מה כל הגבעות הקרחות השוממות הללו? האם נהגתי לשקר לאנשים אז?... האם ציירתי תמונה אידיאלית של פלסטין בגלל שאבדה? אמרתי לעצמי, כאשר יבוא בני, תמים, לבקר כאן, הוא יחשוב שתיארתי לו ארץ אחרת", ומוסיף ברגותי: "איך שרתי לארצי שעה שאינני מכיר אותה? האם שיקרתי מעט? הרבה? לעצמי? לאחרים? איזה מין אהבה היא זאת שעה שאין אנו מכירים את האהובה?"

להבדיל מן הפלסטיני הגולה, שמגלה כי צייר לו תמונה דמיונית של מולדת שאינו מכירה, הפלסטיני שנשאר מגלה במרוצת השנים, כי הארץ היא זאת שאיננה מכירה אותו, היא שמתכחשת ומתנכרת לו: הארץ משנה את פניה, הכל משתנה בה, עוף השמיים, האדמה על עציה, מעיינותיה, היא שדוחה את מי שמבקש לקרוא לה, ומטיחה בפניו: "מי אתה?", כדברי השיר של סמיח אלקאסם שנושא את הכותרת "מולדת". ואולי משום כך סמיח אלקאסם קרא לבנו הבכור בשם "וָּטָן", כדי שיכנוהו הבריות "אבּו וָּטָן", כלומר, "אבּו מולדת", כמנהג אנשי המקום.

מכיוון שצפוריה שינתה את פניה ונעשתה צִפּוֹרִי, כמשל לארץ כולה, יושב לו טאהא בנצרת, לא רחוק ממנה, מושיט את ידו ואינו יכול לגעת בה. את נצרת הוא מכנה "מולדת שניה", כי צפוריה היא היא המולדת, והיא "הגעגועים הנצחיים אל הנעלם", כפי שהוא מצהיר בראיון אחד.

בעיני המשורר שנשאר במולדת, הארץ הופכת להיות משולה לזונה בוגדנית שמוכנה להעניק את חסדיה למלחים זרים ולכל המתדפקים על שעריה, להוציא את בעליה החוקיים, כפי שטאהא כותב: "האדמה בוגדת / האדמה לא שומרת אמונים / לא ניתן לשים בה מבטחים / האדמה זונה /... / מנהלת מועדון לילה / צוחקת בכל הלשונות / ... / האדמה מתכחשת לנו / בוגדת בנו, מרמה אותנו / אדמתנו מחזרת אחר המלחים ... ולא ניכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו." (מתוך: "ענבר", עמ' 39-41).

ואם בזונה עסקינן נשוב ללכת בעקבותיו של עוּקבּה:

המסורת הערבית מספרת, כי באחד הקרבות שניהלו המוסלמים בחצי האי ערב, נלקח בשבי אותו עוקבּה, הידוע לשמצה באיבתו לנביא ולמוסלמים. וכשהנביא מוחמד ציווה להוציאו להורג, פנה אליו עוקבה ואמר: ומה יהיה עם גורל הילדים אחרי? ענה לו מוחמד: אש הגיהנום תהיה מנת חלקם. אך עוקבה הוסיף להקשות עליו: ומדוע דוקא אני, מתוך כל השבויים, הוא זה שמוצא להורג? למשמע הטרוניה הזאת של עוקבה, הטיח מוחמד בפניו: "האין אתה אלא יהודי מן היהודים של צפורי?" דינו של עוקבה נחרץ והוא הוצא להורג בצליבה. עוד מסופר על עוקבה, כי הוא היה "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם". הוא אף זכה להתייחסות באחד הפסוקים בקוראן.

יהודי מצפורי? האומנם?

עוד יודעת המסורת הערבית לספר לנו, כי בתקופת הג'אהליה, היא תקופת הפגאניות הערבית הטרום-אסלאמית, שהה בצפוריה למשך כעשר שנים איש בשם אומייה שהוא האב הקדמון או הסבא רבא של שושלת בני אומייה, ששלטו בסוריה בתחילת האסלאם. בתקופת שהותו בצפוריה הלך אומייה זה אל אשה יהודיה, יש אומרים שפחה ויש אומרים זונה, שהיתה בת חסות של בני שבט לח'ם ששלטו באיזור. אשה זאת הרתה לו וילדה לו בן ששמו בישמעאל ד'כּואן, והמכונה אבּו עַמְר. ד'כּואן הילד נלווה אל אביו אומייה שנדד מצפוריה לחצי האי ערב. הילד הזה, ד'כּואן, הוא לא אחר מאשר הסבא של עוקבּה הצלוב, או "היהודי מצפורי", כדברי מוחמד. לימים, נתמנה בנו של עוקבה, הוא אל-וַליד בן עוקבּה, על-ידי עות'מאן, הח'ליף השלישי של מוחמד, למושל מחוז כופה שבעיראק.

מתוך תחושת היאוש השורה, ימים כלילות, על טאהא מוחמד עלי מאז ה"נכבה" והעקירה מצפורי, הוא פונה לחפש גאולה במקום אחר. הולך הוא לבקש נחמה אצל העבר הרחוק של צפוריה. הוא פונה אל דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה הערבית והמוסלמית הקשורה למקום. באחד משיריו, שאינו כלול בקובץ המתורגם הזה שלפנינו, כותב טאהא מוחמד עלי: "צפוריה, מה את עושה כאן, בלילה האמגושי הזה.../ היכן הסוס של שרחביל? [הוא מפקד הצבא המוסלמי שכבש את צפוריה בשנת 635] / מה עשית עם חרבו של צלאח אלדין? [ששיחרר את צפוריה מהכיבוש הצלבני בשנת 1187] / היכן שליחי דאהר [הוא דאהר אלעומר, שבנה את המצודה של צפוריה בשנת 1745] / היכן כולם?" תוהה טאהא כמחפש תשובה לחוסר האונים שלו.

הפניה לחיפוש גאולה שתבוא מן העבר הרחוק עלולה לטמון לו סכנה בחובה, בחינת "אליה וקוץ בה". שכן, אם ימשיך טאהא מוחמד עלי לנבור ולחקור בעברו עוד עשוי הוא, אולי עלול, לגלות שהוא נצר למשפחתו הענפה של "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם", או שמא סתם עוד איזה יהודי אנוס אחר מצפורי, שעקבותיו אבדו בזמנים קדומים, במרחב הערבי.

***

המאמר פורסם ב: קשת החדשה, גיליון 17, סתיו 2006
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.
_________________________________

דרך המישרים של הפלסטיני


סלמאן מצאלחה || 

דרך המישרים של הפלסטיני

סיפור שהיה כך היה. לפני כתריסר שנים, וליתר דיוק בקיץ 1996, השתתפתי בפסטיבל השירה הבינלאומי הנערך ברוטרדם שבהולנד. באותה שנה השתתף גם ידידי המשורר יצחק לאור. בין המשתתפים בפסטיבל היה גם משורר מצרי. כעבור יום, אם זכרוני אינו מטעני, המתיק יצחק לאור באוזני סוד, כי המשורר המצרי פונה לו עורף ואינו מדבר עמו. המשורר המצרי אף מתרחק מקבוצת משוררים כאשר הוא מצטרף אליה. לאחר ששמעתי את הדברים החלטתי כי לא אתן לדברים לעבור כך ויזמתי מפגש משולש בינינו.

שאלתי את המשורר המצרי: "מדוע אתה מתרחק מיצחק ולא מדבר עמו?" תשובתו היתה: "ישנה החלטה רשמית של אגודת הסופרים במצרים האסורת לדבר עם ישראלים". שאלתי אותו שנית: "האם אתה מכיר את יצחק לאור? האם קראת משהו מפרי עטו? מהן עמדותיו, דעותיו, או דבר מה כזה?" הוא השיב: "לא, אינני מכיר אותו. זה לא חשוב, כי ההחלטה היא החלטה רשמית ומחייבת". אמרתי לו: "האם אתה יודע שיצחק לאור, זה שאתה מתרחק ממנו, הוא יותר פלסטיני מהרבה פלסטינים שאתה מכיר, והוא יותר ערבי ויותר אנטי אמפריאליסט מהרבה סופרים של 'אגודות הסופרים שלכם'? המשורר המצרי המשיך להתעקש: "ההחלטה היא החלטה רשמית, והיא מחייבת את כולם".

לאחר שנואשתי מן "ההגיון" הזה, פניתי אליו: "אם אתה מחוייב לכל הדברים הרשמיים האלה, עליך לדבוק בהם עד הסוף ואל תדבר עמי גם כן. אני חושש שאתה מפר את ההחלטות הרשמיות שלכם. שכן, גם אני נושא דרכון ישראלי. מה לעשות, נולדתי בישראל ואני נושא את הדרכון הישראלי וייתכן כי, מבחינה רשמית, אסור לך לדבר עמי". למשמע הדברים האלה, ראיתי כי הוא נבוך קצת, אך התעשת ואמר: "אתה ערבי וזה דבר שונה". "ידידי היקר", אמרתי לו "אם אתה חפץ לדבוק בדברים רשמיים, אז הנה הוא הדרכון הישראלי שלי. ואם אתה נוהג אחרת עמי משום שאני ערבי, בשונה מיצחק לאור רק משום שהוא יהודי, הרי שההתנהגות שלך מונעת אך ורק ממניעים גזעניים ואין שום הסבר אחר", כך נגמרה השיחה. מאוחר יותר הבנתי מיצחק, כי המשורר המצרי שינה את דפוס ההתנהגות שלו והפסיק להתרחק ממנו.

אני נזכר בסיפור הזה עכשיו בעקבות כל ההמולה הערבית החדשה שנסבה סביב פירסומו של ספר באנגלית הנושא את הכותרת "עיר, סיפורי ערים מהמזרח התיכון", אנתולוגיה של סיפורים על ערים במזרח התיכון, שאותה ערכה משוררת ועתונאית לבנונית. הדבר שעורר את המהומה הזאת הוא הכללת סיפור של יצחק לאור באנתולוגיה הזאת לייצג את העיר תל-אביב.

שוב ושוב נזעקים כל אלה המתהדרים בתוארים כמו נושאי הדגל, הדבקים בעקרונות היסוד של האומה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ודרך הדחליל הנקרא המאבק ב"נורמליזציה". וכל זאת, על מנת להופיע כמי שמגנים על "האומה הערבית" נוכח הסכנה הישראלית האורבת, לא רק בדמות תרגום יצירות עבריות לערבית, כי אם כעת השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה אנגלית משותפת.

"הסתננות ישראלית אל התת-מודע הערבי", זעקה הכותרת שהתנוססה בראש מאמר של נג'ואן דרויש, משורר פלסטיני וכתב עתון 'אל-אח'באר' הלבנוני המקורב לחזבאללה. קראתי את המאמר, אך לא הבנתי כיצד מתבצעת ההסתננות הזאת אל התת-מודע הזה. הדבר נשגב מבינתי. האם התת-מודע הערבי הוא תת-מודע אנגלי ולא ידענו זאת קודם? אחרת, כיצד ההסתננות אל התת-מודע הערבי הזה נעשית דרך תרגום לאנגלית? יתירה מזאת, גם ההנחה על קיומו של תת-מודע ערבי טומנת בחובה הנחה אחרת והיא קיומו של מודע ערבי. הנחה זאת, כמדומני, היא עלילה גדולה ללא כל ספק.

כנראה, לא תעזורנה ללאור עמדותיו האנטי ציוניות המוצהרות שאותן הוא מביע כאן בישראל כמו מעל כל בימה בחו"ל. שום דבר לא יעזור לו אצל כל אלה, מסיבה שאין לה קשר לנורמלזציה וכדומה. "הדבר המפליא הוא", ממשיך כתב 'אל-אח'באר' לנאום: "כי הפרוגרסיביות של חלק מהסופרים הישראלים הפכה להיות תירוץ למען החדרתה של ישראל אל התודעה הערבית והפיכתה לחלק טבעי באיזור". אה, עכשיו הבנו, אני אומר לעצמי, ישראל הסתננה בהתחלה אל התת-מודע הערבי והנה היא כעת חודרת אל ה"מודע הערבי". איזה מזימה ציונית אימפריאליסטית שחוטיה נטווים סביב המודע והתת-מודע הערביים!
ואם אין מנוס מכך, ממשיך הכותב בנסיון להקל במעט את המהלומה הישראלית שניחתה על התודעה הערבית, "אפשר למשל לשתף את לאור בספר המדבר על הכיבוש הישראלי ועל הטרור של המדינה העברית או הפאשיזם הגואה בחברה הישראלית, אך לא בספר רגיל המדבר על העיר תל-אביב". הכותב מסיים את נאומו בהבעת דאגתו הגדולה: "גם מדאיג מאוד שספר כזה עובר כך, במודע, בקרב הסופרים הערבים שהסכימו לפרוס את סיפורי עריהם במסגרת אחת עם סיפור תל-אביב, ובקבלתה כעיר טבעית נורמאלית במזרח התיכון" (אל-אח'באר, 25 באוקטובר 2008).

אכן, האמת היא כי תל-אביב איננה "עיר נורמאלית במזרח התיכון". היא שונה מאוד מערי המזרח התיכון החוששות מן החופש שאותו מייצגת עיר זאת. לו הייתה זאת עיר בעלת אופי של ערי המזרח התיכון הייתה אוסרת את מכירת ספריו של יצחק לאור ואחרים, כפי שעושות ערים ערביות במזרח עם ספריהם של סופרים ומשוררים ערבים. לו היתה בעלת אופי של ערי המזרח התיכון לא היתה יוצאת בהפגנה הגדולה ביותר במזרח התיכון נגד הטבח בסברה ושתילה. באותה תקופה, בתקופת מלחמת לבנון ההיא ב-1982, כתב אותו יצחק לאור:"וְעַכְשָׁו בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּתֵל אָבִיב הַמַּפְצִיצָה אֲנִי קָם / אֶל הַמִּטְבָּח מַעֲלֶה בּוֹ אוֹר וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַתִּינוֹק / בּוֹכֶה בַּבַּיִת מִמּוּל וְאֶת קוֹל אִמּוֹ הַטּוֹבָה מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ / וַאֲנִי מְוַתֵּר עַל קוֹלוֹת הַמִּזְמוּז לְמַטָּה בָּרְחוֹב וְעַל הַשִּׁעוּל /.../ וַאֲנִי מְנַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת / הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אֶת נְשִׁימָתֵךְ. אֶשָּׁאֵר רַק עִם צִוְחַת / הָעוֹלָלִים בְּמַעֲרַב בֵּירוּת". אכן, לו היתה תל-אביב בעלת אופי של המזרח התיכון היא היתה שותקת על כל זה, כפי ששתקו ושותקות כל אותן ערים במזרח התיכון על מעשי הטבח שהתרחשו ומתרחשים בעיראק, בדארפור או כאלה שהתרחשו בלבנון עצמה, ארץ אותו עתון ומזרחה ממנה.

אין אני בא להגן על תל-אביב כאן, כי לאמיתו של דבר יש בלבי חשש בשנים האחרונות מכך שהעיר הזאת, כמו ערים אחרות כאן, מתחילה להצטרף אל אותה מנטאליות גזענית של המזרח הזה שמדיף סרחון גזעני על כל סוגיו ומקורותיו. אולי בדרך זאת, תתממש הנורמליזציה האמיתית של העיר הזאת עם המזרח הזה. בשפתנו העממית נאמר: "מי שמתחבר לאנשים ארבעים יום, הופך להיות חלק מהם", קל וחומר כאשר ארבעים הימים האלה נעשו ארבעים, או ששים שנה ויותר.

העניין שיש לנו בפרשה הזאת והשלכותיה הוא הרבה מעבר לכך. הסופר המצרי ג'מאל אל-גיטאני, המופיע גם הוא בספר, ממהר להדגיש כי הוא "לא ידע על השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה" ומוסיף, כי לאחר פרסום הספר הוא קיבל דוא"ל מהסופר הפלסטיני עלא חליחל, תושב עכו שמשתתף גם הוא באנתולוגיה, שמבהיר לו כי "הסופר הישראלי מביע סולידריות עם העניין הפלסטיני". אך אל-גיטאני ממשיך: "הסולידריות איננה חשובה בהקשר הזה, כי העניין הוא עניין עקרוני." (אל-אח'באר, 27 באוקטובר 2008).

אחרי כן, מיהר עלא חליחל לשלם מס שפתיים לגזענים הערבים. במאמר שנשא את הכותרת "לא בהכרח הגנה על יצחק לאור" הוא מביע את פליאתו על כל הרעש סביב הפרשה הזאת, ומוסיף: "מטרת הנורמליזציה היא הפיכת ישראל חלק לגיטימי במרחב הערבי, ולכן אנו דוחים אותה ונלחמים בה כולנו", ומוסיף כי שימת הישראלים כולם בסל אחד "איננו לטובת העניין הפלסטיני, ואיננה לטובת כל אלה המאמינים בעקרונות של ניהול מאבקים ומשברים". כך הפכה אנתולוגיה ספרותית על ערים להיות שאלה של ניהול משברים ומאבקים, וכיוון שכך הוא אומר: "היהדות של לאור ודומיו לא צריכה להיות מכשול", וכי יש להתייחס אליה כאל "סולידריות שבאה מאחרים כמו צרפתים, דרום אפרקאיים ואחרים הנאמנים לעניין הפלסטיני", פוסק חליחל.

אין אני יודע אם יצחק לאור נאמן לעניין הפלסטיני של חליחל אם לאו. אך, אני סמוך ובטוח כי לאור נאמן לעניין שלו עצמו כישראלי, כיהודי ובראש ובראשונה כאדם, וכל זאת בשונה מהנהגת המפלגה אליה משתייך חליחל עצמו, אותה הנהגה שנכנעה ללחץ התנועה האסלאמית כאן וסילקה אותו מעריכת העתון של המפלגה בגלל מאמר שפירסם בעתון שלו ושל מפלגת בל"ד שלו.

אין צורך להזכיר כי ישנם קולות אחרים מחוץ למקהלה הצורמנית הזאת; אדוניס השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, המנוח מחמוד דרויש השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, וכך עשו רבים אחרים, עיראקים, לבנוניים, מרוקאיים ותוניסאים. יחד עם זאת קיימים רבים כאלה שנאחזים בכיבוש הישראלי בפלסטין כתירוץ. אך האמת היא כי לא הכיבוש הישראלי של אדמה ערבית הוא מה שמנחה אותם. לו היה כיבוש אדמה ערבית עומד בראש מעייניהם היו צריכים לסרב לנסוע לאנגליה או לארה"ב למשל, או לסרב להשתתף באנתולוגיה היוצאת לאור בארץ הכובשת את עיראק. או שמא עיראק איננה אדמה ערבית בעיני סופרים אלה?

ייתכן כי הבעיה של חליחל, שלנו כאן, היא עם הציונות ולא עם היהדות, אך הבעיה של כל האחרים היא בדיוק הפוכה. שכן, עמדותיהם של כל אלה אין להן שום קשר לכיבוש אדמה ערבית. עמדותיהם נובעות מהשקפה גזענית מאוסה כלפי היהודים מעצם השתייכותם הביולוגית ולא משום סיבה אחרת. משום כך, לא תעזורנה ליצחק לאור רעיונותיו, עקרונותיו ועמדותיו אצל כל אלה. כל עוד לאור הוא יהודי הוא יישאר לעד שייך לעדת "אלה אשר נשפכה החימה עליהם" - כלומר היהודים, כמאמר הפרשנות של הפסוק בפרשת אל-פאתחה, היא הפרק הפותח של הקוראן - בעיני הגזענים התועים.

אם כן, יש לומר קבל עם כי על כל פלסטיני הסובל מגזענות ציונית כאן, או הסובל מגזענות של אחיו הערבים בכל מקום במזרח התיכון הזה, חרף סיסמאות האחווה הערבית המזוייפת, להציב גבול ברור שמפריד בינו ובין הגישות הגזעניות האלה. וכל זאת, משום שבסופו של דבר, הוא עתיד לחיות עם ולצד השכן היהודי שלו. קל וחומר כאשר השכן הזה הוא יצחק לאור ומה שהוא מייצג.
זוהי דרך המישרים הפוליטית והחברתית של הפלסטיני. הלא כן?

***

הגירסה הערבית של המאמר התפרסמה לראשונה באתר הערבי הבינלאומי "אילאף".
התפרסמה גם באתר שמאל ערבי "משקף המזרח התיכון".

לגירסה הערבית, לחץ כאן.
***


המאמר עם תגובות באתר "קדמה".
המאמר עם תגובות באתר "הגדה השמאלית".


בחיפה‮, ‬מול הים

סלמאן מצאלחה

בחיפה‮, ‬מול הים


                 לזכרו של אמיל חבּיבּי


בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.
יְהוּדִים שֶׁלא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָם,
עֲרָבִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֶת פִּשְׁרָם.
וְעוֹד כָּאֵלֶּה מַנְגִּינוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי
לְזַהוֹת בְּתוֹךְ הָרֶגָע שֶׁדָּמַם.

אודן: אפיטף על קברו של עריץ

וו. ה. אודן

אפיטף על קברו של עריץ

שְלֵמוּת, דְּבַר מָה כַּזֶּה, לְכָךְ הוּא שָאַף,
וְקָל הָיָה לְהַבִין אֶת הַשִּירָה אֲשֶר חָצַב;
אֶת טִפְּשוּת הֶאָדָם הוּא הִכִּיר כְּכַף יַדּוֹ,
וּבִצְבָאוֹת וְצִיִּים הִתְעַנְיֵן בְּכָל מְאֹדוֹ.
כְּשֶצָּחַק, פָּרְצוּ בִּצְחוֹק סֶנַאטוֹרִים נְשֹוֹאֵי פָּנִים,
וּכְשֶבָּכָה, בָּרְחוֹבוֹת מֵתוּ הַיְּלָדִים הַקְּטָנִים.

תרגם: סלמאן מצאלחה



***


W. H. Auden

EPITAPH ON A TYRANT

Perfection, of a kind, was what he was after,
And the poetry he invented was easy to understand;
He knew human folly like the back of his hand,
And was greatly interested in armies and fleets;
When he laughed, respectable senators burst with laughter,
And when he cried the little children died in the streets.

***

תרגום לערבית, לחץ כאן.





מלחמת האפצ'י


סלמאן מצאלחה || 

מלחמת האפצ'י


"גשמי קיץ" פלטו המוזות הצה"ליות וצינה נעימה דלפה ממקלטי הרדיו והטלוויזיה וחילחלה אל גוף הקונסנזוס הדביק בחומו של קיץ חדש. מהר מאוד קברה התקשורת הישראלית את השימוש הזדוני בשפה העברית, שנועד להסתיר פשעים שמבצע צה"ל בשם ישראל, ברצועת עזה. ומכיוון שעוד לא מצאו שם לגשמי הקיץ שהחלו לרדת בצפון, נקראים כעת אנשי עט לצאת מן המקלטים ולהתגייס לשירות מילואים.

שתי מלחמות, שהן אחת, מתנהלות כיום באזור. אחת היא מלחמה פנים-איסלאמית שמתנהלת בין הזרם הסוני לבין הזרם השיעי שמרכזו באיראן. מטרת המלחמה הזאת, שהחלה עם המהפכה האיסלאמית של חומייני, היא השלטת דוקטרינת הג'יהאד על כלל העולם המוסלמי, כצעד ראשון, ואחר כך הובלת מלחמה גלובלית בין עולם האיסלאם לבין שאר העולם, ובמיוחד העולם המערבי שבמרכזו ניצב העולם הנוצרי.

כך בדיוק התגלגלו הדברים בראשית האיסלאם. ובמלים נהירות לקורא העברי: זו מלחמה של "החזרת עטרה ליושנה". העולם הערבי והמוסלמי חי בעולם של ניגודים שהוא מתקשה לגשר ביניהם. בעוד הוא גדל ומתחנך על מורשת העבר המפוארת, הוא מביט סביבו ורואה, כי מאז אותם ימי זוהר אין הוא מצליח לצאת מן הנחשלות הכרונית שאחזה בו בכל תחום ובכל פינה.

גם ארגון אל-קאעדה הוא חלק מן המלחמה הפנים-איסלאמית הזאת. ההתקפה ב-11 בספטמבר היתה ניסיון נואש של הפונדמנטליזם הסוני לשים את עצמו על המפה כנושא דגל מלחמת הקודש של ההתחדשות האיסלאמית. הוא עשה זאת מכיוון שהמהפכה האיסלאמית השיעית של חומייני נטלה לעצמה את המושכות והובילה את המלחמה הזאת. הפלת משטרו הסוני של סדאם חוסיין ועליית קרנם של השיעים בעיראק רק החריפה את המלחמה הפנים-איסלאמית הזאת.

על הרקע הזה ניתן להבין את התייצבות המשטרים הסונים בסעודיה, מצרים, ירדן ואחרים נגד "ההרפתקה הלא מחושבת", כהגדרתם, שבפעולת חיזבאללה מול ישראל. ורק על הרקע הזה אפשר להבין את פסק ההלכה שפירסם ב-17 ביולי 2006 עבדאללה בן ג'ברין, אחד מגדולי פוסקי ההלכה (הסונית) בסעודיה: "אסור בתכלית האיסור לצאת להגנת אנשי המפלגה הסוררת הזאת (קרי: חיזבאללה השיעית). אסור בתכלית האיסור לסור לפקודתם, ואסור לשאת תפילה למען יזכו בניצחון. אנו מייעצים לאנשי הסונה להתנכר להם, ולהנחיל להם תבוסה..."

"ענבי זעם" ו"גשמי קיץ" ועוד כהנה וכהנה פולטות המוזות העבריות כדי להסוות את ההרס ואת המוות שנזרעים מאחורי הדימויים והמטאפורות. אך גם לאיראנים יש מוזות, והם יודעים להשתמש בשפה הפרסית שלהם, ששאבה רבות מן הערבית ומן האיסלאם. לכלי המוות שלהם הם קוראים בשמות כמו פג'ר (שחר), רעד (רעם) ובשם המוסיקלי "זלזאל" (רעש אדמה). וכדי להסיר ספק משתמשים בשמות כמו "ח'ייבר", כדי להזכיר את טבח היהודים במבצע הטיהור האתני, שהתבצע במאה השביעית בחצי האי ערב. וכששליח המולות בנשיאות איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מצהיר כי דמו ורוחו של חומייני זורמים בעורקיו של נסראללה, הוא מתכוון לאותה מלחמה גלובלית בין האיסלאם לבין שאר העולם, עולם השטן ועולם הכופרים באשר הם.

על רוחו של חומייני המנשבת במרחב ניתן ללמוד מתוך נאום שנשא האייתוללה זצ"ל בשנת 1981 לרגל יום הולדת הנביא מוחמד. בין השאר הטיף חומייני בנאומו: "הימים של אללה הם כאשר אללה, יתעלה ויתברך, יגרום 'זלזלה' (טלטלה, רעידות אדמה)... מדוע אתם, חכמי הדת, נוהים רק אחרי ציוויי התפילה והצום? מדוע אתם קוראים רק את פסוקי הרחמים, ואינכם קוראים את פסוקי ההרג? הקוראן אומר: הרוג תהרוג, כלוא תכלא. רחמים הם דבר שמנוגד לאלוהים... 'מחראב' (נישה במסגד שפונה לכיוון מכה, כיוון התפילה, ושבה ניצב המטיף) הוא מקום של מלחמה (מן השורש הערבי 'חרב', מלחמה). מתוך ה'מחראבים' צריכה המלחמה לפרוץ, בדיוק כפי שכל מלחמות האיסלאם פרצו מן ה'מחראבים' (כלומר, המסגדים)".

השחתת השפה סופה שתביא בהכרח להשחתת האדם, השחתת הטבע והכחדת החיים. עוצמת התגובה וההרס שזורעת ישראל בפלשתין ובלבנון נובעת מתאוות גזל מחד גיסא, ומחרדת קיום מאידך גיסא. וכשאחמדינג'אד חוזר שוב ושוב על המנטרה של הכחשת השואה, יש פירוש אחד לדבריו: שואה לא היתה, משמע שואה תהיה. וכשרטוריקה מתנגשת עם רוטוריקה, וכשרוטוריקה נטענת ברטוריקה, רק המוות מנצח.

והנה מתברר כי אלוהים זה, ה' צבאות ואל נקמות, שכולם נושאים את שמו לשווא במרחב, הוא ההמצאה האווילית ביותר שהעניקו העמים השמיים לאנושות. זהו מעין מנגנון להרס עצמי, משל היה גולם שקם על יוצרו ובסופו של דבר מביא להרס הרעיון עצמו. לא הרחמים מנוגדים לאלוהים, כדברי חומייני, כי אם ההיפך הגמור. המוות הוא שמנוגד לאלוהים. המוות הוא שמכלה את האל.

"ענבי זעם", "גשמי קיץ", "קורי עכביש" ו"קורי פלדה" יש לנו במחול המוות הזה. "פג'ר" יש לנו, גם "רעד" ו"זלזאל". אך מעל לכל אלה מרחפים רוחו וגורלו של ה"אפאצ'י": בני האפאצ'י היו לוחמים נועזים ורצו לחיות כבני חורין על אדמתם. אבל ה"חלוצים" לא רצו אינדיאנים סביב חוותיהם, ונהגו לערוך מתקפות נגדם. בני האפאצ'י הגיבו במסעות נקם משלהם, וכך התנהלו הדברים שוב ושוב. קוצ'יז, ראש השבט, ידע שלבנים רבים באים להתנחל באזור, וכדי להגן על בני שבטו עשה הסכם אי התקפה עם הלבנים. אך הסכם זה הופר במהרה והתחדשו המלחמות ביניהם, עד שקוצ'יז נכנע בשנת 1872. בני שבטו הושמו בשמורה חדשה.

תרצו, האפאצ'י הזה במחוזותינו הוא הפלשתינאי שקנאי הציונות החילונית והדתית מנסים לכלוא בשמורות מאחורי חומות בטון וגדרות תיל. תרצו, הוא הישראלי שקנאי האיסלאם מנסים לייעד לו גם כן שמורות, בלשון המעטה.

לא "קורי פלדה" ולא "זלזאל" אנו צריכים כאן. לא מלחמה על קברי אבות שסופה שתביא לכריית קברי בנים אנו צריכים כאן. זה הזמן לעשות מפנה תודעתי, הן אצל הישראלים והן אצל הפלשתינאים, בטרם נצעד כולנו בגאון אל עבר הגיהנום. שכן, מיותר לציין שמבול לא יהיה אחרינו.

***
פורסם: הארץ , 2 באוגוסט 2006

למאמר באנגלית, לחץ כאן.



רצח לשם כבוד



סלמאן מצאלחה


רצח לשם כבוד


אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי", הקיים מאז ומתמיד בחברה האינושית. לעניין הרקע ה"רומנטי" עוד אחזור.

איש לא ניסה לחקור את התופעה המזוויעה הזאת בחברה הערבית, בקרב מוסלמים, דרוזים ונוצרים. חדשות לבקרים אנו שומעים על רציחות כאלה, וממלאים פינו מים. אבל המים שבפי האינטלקטואל הערבי הופכים לדם. נהרות הדם ימשיכו לזרום כל עוד שכבות רבות של החברה הערבית, החל באנשי דת האמונים על "לא תרצח", וכלה באינטלקטואלים על עדותיהם השונות, לא יאזרו אומץ ויקימו קול זעקה שתהדהד בקרב החברה שלהם.

אין שום בסיס דתי או הלכתי לרציחות האלה. לא האיסלאם ולא הפלג הדרוזי שלו מתירים רצח מזוויע כזה ובוודאי לא הנצרות (ולא היהדות). ובכל זאת הרציחות מתקיימות בחברה הערבית, מאז ומתמיד. מהם שורשיהן? איך יתכן שבסוף המאה ה-20, אנשי ציבור ערבים ונבחרים הנושאים במשרות ציבוריות, דוגמת ראשי ערים וחברי מועצות מקומיות, או עורכי עיתונים ומשוררים, לא מגנים בפה מלא את התופעה המזוויעה? ("לא נוח" להם לגנות, הם טוענים). ואיך ייתכן שקיימים עתונאים ו"אינטלקטואלים" ערבים הטוענים נגד "פריקת עול חברתית" בהתייחסם לאירוע האחרון בדלית אל-כרמל, ובעיניהם חופש הבחירה של האשה הוא "פריקת עול חברתית ומוסרית". מול כוחות החושך האלה יש אמנם כמה נקודות אור, דוגמת אנשי חד"ש, מוחמד נפאע וח"כ סאלח סלים שגינו בבירור את הרצח, וגם מאמר המערכת החריף של "אל-אתיחאד" בנושא.

אבל שוב: מה מקור המסורות הלא-מוסריות האלה? כדי לענות על השאלה צריך לבחון את המושג המעורפל המכונה "הכבוד הערבי" מזווית אחרת. מאז שבאה לעולם, עוד בתקופה שקדמה לאיסלאם, החברה הערבית היא חברה שבטית. השבט הוא הקבוצה הפוליטית היחידה שערכיה עולים על כל ערך אחר - כמו מולדת או מדינה או כל מערכת חברתית אחרת. כבוד השבט עולה על ערך האדם כפרט, ומשום כך היחס אל חיי האדם הוא מפוקפק.

האידיאולוגיה האיסלאמית הכריזה בין השאר מלחמה על המסורת השבטית הערבית, אבל הצלחתה בכך היתה מוגבלת ולתקופה קצרה. השבטיות התגברה וכילתה את כל ההישגים התרבותיים של האיסלאם בימי הביניים. החברה הערבית הקיימת היום ממשיכה להתנהל לפי אמות-מידה שבטיות גרידא, וכל כפר ערבי מהווה מין מיקרוקוסמוס של העולם הערבי כולו.

חברה שבטית אינה שמה את האדם, את הפרט, בראש סולם הערכים, וכך גם חברה המתבססת על מונותיאיזם דתי. בשתי החברות קיימות ישויות שהן מעל האדם. מצד אחד השבט, על כל ערכיו, ומצד שני אלוהים. בין שני אלה מאבד האדם, הפרט, את כבודו, ובמקרים רבים גם את חייו.

וזו לא רק חברה שבטית. זו חברה שבטית גברית, על כל המשתמע מכך. בחברה כזאת קיימות חוליות חלשות. חוליה חלשה ראשונה היא הפרט, אבל האשה היא חוליה חלשה ממנה. כאשר האידיאולוגיות- השבטיות והמונותיאיסטיות גם יחד -שוללות מן הפרט את ישותו כיחידה אוטונומית הפועלת על סמך ערכים כלל-אינושיים, הוא מוצא עצמו מפורק מהכבוד האינושי שלו. ומאחר שהחברה הערבית היא חברה שבטית גברית, היא שוללת מן הגבר הערבי את כבודו כפרט, ומותירה לו דרך אחת למילוט, דרך שבאמצעותה הוא מנסה לחפש את כבודו האבוד אצל החוליה החלשה ביותר, שהיא האשה הערבייה. ליתר דיוק, כבודו הוא בין רגליה של הבת, האחות ואפילו האם, שרוצות להיות בנות חורין ושליטות על עצמן ועל גופן.

ברציחות האלה על "כבוד המשפחה" יש אכן "רקע רומנטי", אבל איש אינו אוזר עוז להעלות נקודה זו בפומבי כמו שהיא באמת. העניין הוא כך: השבט, החברתי או הדתי, מהווה מין יחידת-עם קטנה. הערך הראשון הוא להתחתן בתוך השבט, ועדיף - בתוך החוליה הקרובה ביותר, עם בן-דוד או בת-דוד. כשנערכות חתונות בין-חמולתיות, הדבר נתפס ככינון יחסים בין שני עמים (ולכן גם קיים סחר החליפין בכלות בין חמולות שונות). אבל נישואים לחמולות אחרות נערכים רק מחוסר ברירה.

הגבר הוא רכושו של השבט, והאשה היא רכושו של הגבר, ובצורה העמוקה ביותר: היא רכושו של האח, האב, הבן. כאשר גבר ערבי קם ורוצח את הבת שלו - או את אחותו, או את אמו - הוא מביע בכך את הקנאה "הרומנטית" שלו. הוא מקנא - מפני שהיא השתחררה מידיו, היא בגדה בו. הגבר הערבי, במעמקי נשמתו, רוצה להמשיך לקיים את הקשר הרומנטי עם האשה הקרובה. אך משום שהטאבואים החברתיים כל כך חזקים, הוא מפנה את רכושו - אם, אחות, בת, אל הגבר הקרוב ביותר אליו. רק על הרקע הזה אפשר להבין את שכיחותם של נישואי קרובים בחברה הערבית.

כדי לצאת ממעגל הדמים החברתי הזה צריך להציב את האדם, הפרט, בראש דאגותיה של החברה הערבית. יש להחזיר לגבר הערבי את כבודו האישי כפרט - שלילת הכבוד הזה היא שהפכה אותו לרוצח בכוח. דרוש חינוך מחדש של החברה הערבית על כל שבטיה ופלגיה, וזה תפקידם הראשון של אנשי ציבור, משכילים ואנשי רוח ערבים, אם פניהם באמת לבניית חברה מודרנית עם ערכים אוניברסאליים. השתיקה שלהם, או גילויי ההבנה שלהם לרציחות על "כבוד המשפחה", עושה אותם שותפים לפשעים החמורים. מקומי לא יהיה עמהם.

***
_____
מאמר זה פורסם ב- מוסף הארץ, 27 באוקטובר 1995

למאמר באנגלית, לחץ כאן.
***
עוד באותו נושא, מאת המחבר:
בעברית:
"על הכבוד הערבי האבוד", הארץ, 27 במארס 1991
"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004
"קודש הקודשים הערבי", הארץ, 11 בפברואר 2010

בערבית
:

"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994
"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?"
, אילאף, יולי 2005

___________________________

לו הייתי אסד

מאמר ב"הארץ" משנת 1996:
איך ניהלתי את המדיניות הסורית ונתתי רעיונות להנטינגטון?
____

סלמאן מצאלחה

לו הייתי אסד


ייתכן שהסדר כפוי כלשהו יסיים את קטטת הבחירות המתוקשרת שמתרחשת עכשיו בלבנון. אולם כשישובו לוחמי שבט "אפאצ'י" אל בסיסיהם, אחרי בציר "הענבים"*, הם יותירו הרבה זעם אחריהם. את הזעם הזה אפשר לכבוש לזמן מה, אך גם הוא וגם שאר הקלפים של המשחק נשארים בידי סוריה, כלומר בידי.

האם אמהר לחתום על הסכם שלום עם ישראל?
אני יודע שהכוח נמצא כיום בידי העולם המערבי - ארצות הברית ואירופה. אני יודע שבעימות הגלובלי באזור הזה, אין שום סיכוי שהעולם המערבי יעמוד לצד העולם הערבי-מוסלמי, נגד ישראל. כי בישראל, בעיני המערב, נמצאים שורשיה התרבותיים של הנצרות. בסופו של דבר המלחמה היא מלחמת תרבות.

אני שואל את עצמי אם החזרת רמת הגולן צריכה להטות אותי מן הדרך של השגת המטרות של האומה הערבית כפי שאני ומפלגת הבעת' מאמינים בהן. לא. רמת הגולן חשובה, אך המטרות של העולם הערבי - שאני ומפלגת הבעת' נושאים על כתפינו חשובות עוד יותר.

העולם הערבי מחולק מאז ימי קדם לגושים אחדים שתמיד התחרו ביניהם על ההגמוניה: חצי האי ערב; עיראק; מצרים; צפון אפריקה. חצי האי ערב וצפון אפריקה נמצאים בשוליים של המיתוסים הלאומיים הערביים, וכך יישארו. עיראק משותקת, מאז מלחמת המפרץ. המצרים אוהבים רק לדבר. מה שנשאר זה אנחנו. סוריה עתידה לתפוס את המושכות בהנהגת העימות בין הלאומיות הערבית ובין המערב, שישראל היא חוד החנית שלו.

בעימות הזה כבר זכיתי לכמה הצלחות לא מבוטלות. לבנון נמצאת תחת חסותי, והדבר קיבל גושפנקא. המערב, כולל ישראל, מקבלים זאת כעובדה. אני לא הולך לבקר את "נשיא לבנון" בביירות; הוא בא לדמשק להתייעץ איתי בכל עניין הקשור בלבנון. אין שגרירות סורית בביירות, כי לבנון וסוריה חד הן.

גם פלשתין היא עוד חבל בסוריה הגדולה. אני אסד, מנהיג מפלגת הבעת', נושאת דגל הלאומיות הערבית, לא יכול לשלוח שגריר לתל-אביב. הלבנונים ושאר הערבים יגידו - הנה סוריה ממנה שגריר בישות הציונית אבל נמנעת ממינוי שגריר בלבנון, שהיא חברה בליגה הערבית.

ישראל וערפאת משתעשעים בהסכמים שחתמו. אני הרי יודע שאין להם כל סיכוי. ההסכם שערפאת עשה עם ישראל הוא בדיחה לא-מצחיקה. ערפאת הפך להיות ראש אגודות הערים הפלשתיניות, מוכתר מעופף. הרי על כל צעד שלו, ושל חברי המועצה המצחיקה שלו הם זקוקים להיתר מישראל. ולכן, תתרחש בעתיד אינתפאדה חריפה עוד יותר.

וכשזה יקרה, האם יישאר על כנו המשטר בירדן, שרוב תושביה פלשתינאים? מסופקני. וכשתהיה רעידת אדמה בירדן, ממי יבקשו להשליט סדר בחבל זה של סוריה? שאלה רטורית. ירדן תלך בעקבות לבנון, בהסכמה ערבית ובשתיקה מערבית. כי המערב, כולל ישראל, יצטרכו לבחור בין שנים: או שפונדמנטליסטים ישתלטו על ירדן, או שישתלט עליה חילוני כמוני, שיודע לטפל בקנאי האיסלאם כמו שצריך.

אז, בשלב הזה אני מוכן לקבל את רמת הגולן, בלי לוותר על סנטימטר, ותמורת זה תקבלו שלום, כלומר גבול שקט ותו לא. איפה כתוב ששלום פירושו פתיחת גבולות והחלפת שגרירים? שלום הוא סולחה בין שבטים, ואין משמעותו שצריך להתחתן עם בת השבט היריב.

אם המערב לא יקבל את תנאי, ולא יתחשב באינטרסים של האומה הערבית הגדולה, (וגם האסלאמית אם ארצה), אני יכול לעשות לו צרות צרורות. אופציות רבות פתוחות לפני. אני יכול לחבור לאיראן, אני יכול גם לחבור לעיראק, אני יכול למוטט את ירדן. מעל הכל: אני יכול לחזור ולעשות את המוות לישראל בלבנון. יש לי הרבה קלפים ביד, ואני לא ממהר לשום מקום. יש לי כל הזמן שבעולם.

***

פורסם: מוסף הארץ, 19 באפריל 1996
_________

* "ענבי זעם" הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל, בין ה-11-27 באפריל 1996, בדרום לבנון בעקבות ירי קטיושות של חזבאללה על ישראל.

For English, press here
________________________________

ברית מלים

סלמאן מצאלחה

ברית מלים

על הקיר תלויים ציורי ילדים מעוטרים במלים בכתב ידם. אני בוחן את הציורים ומנסה לקרוא את מה שרשמו הידיים הקטנות. בתוך שלל המלל העברי, אני מגלה להפתעתי גם מלה אחת שיד קטנה עלומה רשמה אותה בערבית.

מדפים עמוסים בספרי ילדים ניצבים בפינת האולם. כל ילד יכול להושיט את היד, לגעת, לדפדף או לקרוא להנאתו. עולם ומלואו של אותיות שמתחברות, שיושבות יחד ויוצרות מלים ומשפטים בשחור על גבי נייר. עולם שוקק חיים בתוך נייר ממוספר שנכרך יחד וקיבל את השם ספר.

ובדומה למלים שחברו להן יחד, בתוך הכריכות הצבעוניות, אני מבחין בקצה השני של האולם בקבוצת ילדים ישובים להם וכרוכים לשולחנות העבודה. ניירות ועפרונות בצבעים שונים מונחים לפניהם, והם מקשיבים למורה מסורה המדברת אליהם. בצדו השני של האולם, משמאל לשער הכניסה, קיים עוד אגף, רחב יותר, עם עוד מדפים ועוד ספרים לגדולים.

לא, זוהי לא תמונה שעולה בזיכרוני כעת מתקופת הילדות. בילדותי לא זכיתי לבקר באולם של ספרייה ציבורית עמוסה בספרי ילדים, לא משום שלא רציתי אלא משום שמוסד כזה לא היה קיים כלל בכפר.

לא במקרה בנתה העברית בתים ליצור הקטן והמופלא הזה המשתייך למשפחת הספרים. כך קיבלנו בית ספר, וכך זכינו בבית ספרים. והספרים דומים לבני אדם, שכן גם לכל ספר יש שם. כל סימן, כל פסיק, כל צליל מתחבר לזה שעומד לידו ואומר לו שלום. וכך עוד שלום ועוד שלום, עוד מלה ועוד משפט, עד אשר נשלמת ברית המלים שנקראת יצירה. ומשזו נשלמת היא יוצרת את הקשר הנצחי בינה לבין המחבר, מחולל השלום הראשון, המסובב הראשון.

גם העברית וגם הערבית שאלו את המונח "ספר". אך לימים נפרדו דרכי העברית והערבית. ספר המשיך לשמש את העברית, והערבית החדשה בחרה לקרוא ליצור הזה בשם "כתאב". גם ל"כתאב" היה בית משלו - "בית-כתאב" קראנו לו בערבית של הימים ההם. אך זהו מונח ששימש אותנו בילדות כתחליף לילקוט בית ספר. כשידם של ההורים לא היתה משגת לקנות ילקוט, נהגו האמהות לבחור שמלה אחת שתש כוחה מרוב שימוש, לגזור ולתפור ממנה "בית-כתאב" - בית ספר, כעין שק צבעוני עם מתלה לכתפיים. ב"בית-כתאב" ההוא נהגנו לתחוב מחברות, ספרים ועפרונות בבואנו אל בית הספר.

מקום שבו בונים בתים ליצורים הקטנים והמופלאים האלה הוא מקום שוקק חיים. הוא מקום שבו יכולים יצורים אלה לצאת אל הרחוב, להתחבר אל בני אדם ואף להיכנס אליהם הביתה לביקור. בני האדם שיתחברו ליצורים אלה ישמרו עליהם מכל משמר, ואף יבנו להם ארון משלהם. יש כאלה שיבנו להם ארון ספרים יהודי, ויש כאלה שיבנו ארון ספרים ערבי. ובמקומות רחוקים מעבר לים יבנו ארון סיני או יפני, צרפתי או רוסי.

והנה אני עומד כאן ועכשיו ומעיף מבט על חבורת הילדים הכרוכה לה בשקט, שוקדת על מלאכתה באולם הספרייה העירונית בעיר דימונה, לשם הגעתי יחד עם משוררים אחרים כדי להעביר שיעורים על שירה בבתי הספר שבעיר. אני מביט על הילדים ולרגע נזכר במונח הערבי "אהל אל-כתאב", אנשי הספר או עם הספר, מונח המשמש באיסלאם לציין יהודים שהביאו לעולם את ספר הספרים.

אך דומה כי מאז זרמו הרבה מים בנהר, והדברים לא מתנהלים על מי מנוחות. כולם עדים בשנים האחרונות להידרדרות המתמשכת בשפת ההבעה של בני הנוער, הן דוברי העברית והן דוברי הערבית. הדבר מתבטא במבחנים הבינלאומיים להבנת הנקרא שמקיים ארגון המדינות המתועשות. מתברר שישראל תופסת מקום נמוך מאוד בדירוג, והיא ממוקמת בשליש האחרון של המדינות. בראש טבלת המדינות מדורגים התלמידים השוודים, הבריטים, ההולנדים והאמריקאים.

לא צריך להקים ועדות בדיקה בנדון, כי הרי הסיבות לכשל בהבנת הנקרא גלויות לעיני כל. שכן, בדומה לבעיית הדיגלוסיה הכרונית הקיימת בשפה הערבית, שגורמת לנתק כמעט מוחלט בין השפה התקנית, שפת הספר, שפת החשיבה והיצירה, לבין שפת הדיבור הדלה ברחוב, מתפתחת בעיה דומה בשפה העברית. גם בעברית הולכת ומתפתחת דיגלוסיה דומה בין עברית מדוברת של כוכב נולד, עברית דלה ושטוחה של רחוב, לבין עברית אחרת, עברית של ספר, של חשיבה ושל יצירה.

אך דומה כי במקום לבנות בתים לספרים בכל ישוב ובכל שכונה, ולסבסד ספרים להורים ולילדים, מעדיפים כאן להרוס בתי אזרחים, מעדיפים לבנות קניונים שאליהם מופנים עדרי אדם באמצעות טקסי כינוס הנקראים משום מה במונח "מבצע", כיאה לארץ המבצעים. ומבצעים של שיטוח מוחות מעין אלה לא פוסחים גם על הישובים הערביים.

כאשר עמדתי באולם הספרייה ובחנתי את ציורי הילדים התלויים על הקיר, שמתי לב כי המלה הערבית כתובה באיות לא נכון, טעות שנובעת משפה הנרכשת דרך שמיעה ולא דרך קריאה. הטעות הזאת של הילדים היא טעות נסלחת, לא כן הטעויות והחטאים שנעשים בזדון על ידי המבוגרים. את הטעות הקטנה של המלה הערבית הזאת תתקן בבוא היום הילדה הבדואית סאל עוקבי, תלמידת כיתה ד' מבית הספר היובל מבאר שבע, שהוכתרה השבוע כאלופת הבנת הנקרא בעברית בדרום הארץ. ואולי מסאלי הקטנה מן הדרום (אם עד אז לא תהרוס המדינה את ביתה) תבוא הישועה לישראל ויבוא גם לישמעאל גואל.

***

פורסם: הארץ, 20 בפברואר 2007





להרוג שלושה ולנוח



סלמאן מצאלחה ||


להרוג שלושה ולנוח

אחת מעלילות הדם הגדולות שהמציאו הציונים נגד הערבים היא הקריאה "אטבח אליהוד" המושמעת, כביכול, על ידי ערבים מתפרעים. עלילת דם זאת היא בחזקת "לשון הרע", ועל לשון הרע כבר אמרו חכמים שהיא "הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו" (ערכין טו, ע"ב).

בהכירנו את נפשו של המונותיאיסט המצוי במקומותינו, סביר להניח כי "לשון הרע" שאליו נדרשו החכמים מתייחס אך ורק ל"יהודי", בין אם הוא "אומרו", "מקבלו" או "שנאמר עליו". שכן, המושגים האלה אינם יכולים, בדיון הלכתי פנים יהודי, להכיל את שאר בני התמותה שאינם משתייכים לבני "העם הנבחר", בני בריתו של אברהם "אבינו". אבל נניח לרגע לסוגיה זאת למרות היותה רבת עניין כשלעצמה.
***
במרוצת העשורים האחרונים, שלא לומר במרוצת המאה שעברה, היחסים בין ערבים ויהודים עברו טלטלות רבות. המתח בין שני עמי הארץ, ושמא נכון יותר לומר עמי הארצות, ידע עליות ומורדות. עתות משבר ועתות רגיעה ידעה הארץ לסירוגין.

אני נזכר כעת בדברים אלה של חכמים, כי מדי פעם עולות על פני השטח שאלות בנושא היחסים העכורים בין המדינה "היהודית והדמוקרטית" לבין הערבים, אזרחי אותה מדינה שנאמר עליה גם "יהודית" וגם "דמוקרטית" בנשימה אחת ובלי ניד עפעף.

ההתפרעויות החמורות, שאירעו לאחרונה בעיר עכו ביום כיפור, היו הפעם כר נרחב לשיח החרשים המתנהל בין יהודים וערבים בארץ ה"מאובטחת". נכון, אין המדינה מוגדרת כמדינת הלכה ע"פ חוק, אך נכון גם לומר כי היא מתנהגת כמדינת "הלכה למעשה". הכפיה הדתית קיימת הלכה למעשה בישובים יהודים, כמו גם בישובים ערבים מוסלמים, משל היתה זו כפיה ע"י צו חברתי שאין המדינה יכולה לעמוד בפניו. כך, אתרע מזלו של הנהג הערבי בעיר עכו, שהיא להזכירכם עיר מעורבת, שרצה להסיע את בתו ביום-כיפור בחזרה הביתה לשכונה שרוב תושביה יהודים. רק בנס הוא ניצל מלינץ' הכפיה הדתית "הלכה למעשה" שעשו בו תושבי השכונה היהודים. במהרה, נפוצה שמועה בשכונות הערביות שתושבים ערבים נצורים וכי אזרח ערבי נהרג, וכך הכל התחיל להתגלגל והלהבות אחזו בבתים.

העתונות לא איחרה לבוא. היא מיהרה להביא דיווחים מן השטח ולפרסם עדויות מפי אנשי העיר, יהודים כערבים. שוב ושוב שטחו תושבים יהודים בפני הכתבים את המנטרה הידועה לשמצה "אטבח אליהוד", אותה מנטרה קמאית שכביכול נישאה בפי הערבים המתפרעים. הכתבים שמעו, רשמו והעיתון הדפיס והפיץ: "ושלא יספרו לנו שהערבים לא תיכננו את זה... זה הכל היה מתוכנן. הם צרחו פה כמו משוגעים 'אטבח אליהוד, אטבח אליהוד'. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, מהחלון של הבית שלי", טוען תושב עכו בפני כתב הארץ (עכו, מערכה ראשונה, הארץ, 17 באוקטובר 2008). וכך שבה לה הסיסמה הזאת והתפרסמה שוב ושוב בכל העתונים, אתרי האינטרנט ועברה מפה לאוזן: "תושבים באזור סיפרו שערבים התדפקו על דלתותיהם וצעקו 'איטבח אל יהוד'. לא יודע מה איתכם, אבל לי יש הרגשה שהייתה יד מכוונת לכל הפוגרום הזה...", תוהה תושב העיר המודאג באתר עכו.נט. או
"הערבים סבבו ברחובות וקראו 'איטבח אל יהוד'" (מחלקה ראשונה).

אני קורא את הדברים ואומר לעצמי, לו התושבים היו מדווחים על קריאות כמו "אללה אכבר", הייתי אומר: ניחא, זוהי קריאה שגורה בפי מוסלמים, אך קריאה כמו "אטבח אליהוד", הרי מעולם לא נשמעה לא כאן ולא במרחב הזה מעולם.

***

אני תוהה על קנקנה של הקריאה המצמררת הזאת ומנסה לברר, היכן כל העסק המתקרא "אטבח אליהוד" התחיל? לשם כך, אני מתדפק על דלתו של הרב "גוגל" שליט"א ושואל לעצתו בסוגיה שאני מתחבט בה. הרב גוגל נ"י לא מאכזב אף פעם את המתדפקים על דלתו.
איש אחד יליד איסטנבול, משה בן שהם שמו, עלה לארץ עם משפחתו ומשפחת אחיו בשנת 1920. המשפחות התגוררו ליד נמל יפו, בשכונת נווה שלום. שנה לאחר מכן, באחד במאי 1921, השלום הופר בנווה השכונה. "כאשר פרצו המאורעות ביפו, נכנסו הערבים לדירת שתי המשפחות ובצעקות 'איטבח אל יהוד' היכו למוות את משה ואת אחיו יום טוב. בשל התגוננות הגבורה שלהם הצליחו הנשים והילדים למלט את נפשם." (מתוך: מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון).

עשר שנים לאחר מכן, וליתר דיוק בי"ז בשבט, תרצ"א, יוצא משה-צבי עם חמישה חברים, בחורי ישיבה ירושלמים, לטיול רגלי במזג חורפי נאה ושמים את פעמיהם לכיוון ים המלח ויריחו. הרב נריה אומר: "הרב קוק עודד טיולים בארץ ישראל כביטוי לאהבת ארץ ישראל... בשבילי זה היה טיול ראשון בארץ ישראל, והסמיכות לט"ו בשבט כנראה לא היתה מקרית. עם מקלות בידינו יצאנו לפנות בוקר והלכנו דרך שבילי ואדי קלט ליריחו. רק פעם אחת פגשנו בדרך בערבי שצעק לעברנו 'איטבח אל יהוד'..." (מתוך: אתר "כיפה"). כנראה שהקריאה "אללה אכבר" עוד לא צורפה אז בימים ההם לליקסיקון האימה. דומה כי הצעקה "איטבח אליהוד" משמשת כעין מס שפתיים שצריך לשלם לקורא היהודי, שכן לא יאה להביא סיפורי הרפתקאות של יהודי בארץ-ישראל בלי תשלום המס הזה.

לאחר שלנו בחורי הישיבה את הלילה במלון 'ירדן' ביריחו בעד 25 גרוש א"י, יצאו מחרת היום בי"ח בשבט עם בוקר לכיוון ים המלח: "יצאנו דרך השדה עם מצפן לים המלח. ראינו את הירדן, את ים המלח ואת מפעל נובמייסקי, ומשם דרך הואדי התקדמנו. באנו לירדן. הלכנו לים. עברנו את המפעל, נחנו ויצאנו ברגל ליריחו. פגשנו אוטו ערבי ושבנו איתו ירושלימה בארבע וחצי.", מספרים הבחורים. ואני קורא ולא יכול שלא לתהות על פשר ההתנהגות הזאת. כיצד זה עולים אותם בחורי ישיבה על "אוטו ערבי", כהגדרתם, ושבים איתו ירושלימה? האם פרחה מזכרונם הצעקה "אטבח אליהוד" של יום האתמול, או שמא לא היתה ולא נבראה ורק מס שפתיים המשולם לקורא על מנת להעצים את חוויית ההרפתקאה היהודית בארץ ישראל היתה זאת?

ימי הולדת היו מאז ומעולם סיבה למסיבה ובקיבוצים מציינים ימי הולדת של החברים. כאשר מדובר בחברים ותיקים זוהי הזדמנות להעלות זכרונות מימים עברו, וכך נוהג גם הקיבוץ הדתי שדה אליהו. במלאות שמונים לאסתר גולדשמיט לבית פנסו כותבת נורית דיקסטרו בעלון הקיבוץ: "אביה של אסתר ושמונת אחיו באו ארצה בתחילה המאה ה-20 ממקדוניה, מהעיר מונסטיר בבלקנים ... האב בא ישר לירושלים... אימה של אסתר באה מרבאט שבמרוקו... בירושלים נפגשו אביה ואימה של אסתר והקימו משפחה גדולה... בשכנות גרו גם משפחות של ערבים, איתם היו יחסים טובים. הילדים היו משחקים יחד ברחובות ולא היו בעיות. רק בימי שישי, אחרי התפילה במסגדים, היו קבוצות של צעירים משולהבים עוברים ברחובות הרובע, שולפים חרבות וצועקים 'איטבח אל יהוד'." (מתוך: שבולת, עלון קיבוץ שדה אליהו, גליון מספר 668, 2005).

לא רק בציון ימי הולדת של באים ובאות בימים הדברים עולים, כי אם במחזות הנכתבים על גיבורים מן העבר הציוני. והנה מחזאי אחד שהוא גם סופר ומשורר, ישראל גולד שמו, כותב מחזה בשם "אבשה" ובו הוא מעלה על נס את קורותיה של תנועת ניל"י. בין הדמויות במחזה: אבשלום פיינברג (1889-1917), מייסדה של התנועה ושעל שמו נקרא המחזה, וכן יוסף לישנסקי (1890-1917) ממנהיגי ניל"י.

על יחסו של הסופר, המחזאי והמשורר לערבים ניתן ללמוד מדברי אבשלום הסח באוזני חברו יוסף: "כשמדובר בנאמנותם של בני דודינו, רעי היקר, אימצתי לעצמי עיקרון בסיסי בלשון: 'כבדם וחשדם', והתאוריה הזאת כבר הוכיחה את עצמה לא אחת". על השכנים הערבים יודע יוסף לספר במקום אחר: "שכנינו הערבים, לעומת זאת, חוגגים על גבם של הג'נדרמים ומשמשים להם גיס חמישי. לא אחת יוצאים בחסות אדוניהם לפשיטת על הישוב כשבפיהם הקריאה המצמררת: "אללה הוא אכבר! איטבח אל יהוד! איטבח אל יהוד!"

ואבשלום מחזק את דבריו: "עם הקריאות הללו נאלצתי להתמודד לא אחת עוד בילדותי כתלמיד בית ספר אליאנס ביפו. לא עזרו לי לימודי האיסלם בכותאב ולא הסלנג הערבי השגור בפי. השינאה המושרשת בהם, בערה בעיניהם להשחית וידיהם קפוצות לאגרופים." (מתוך: ישראל גולד, "אבשה").

לא רק מייסדי ניל"י, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, ידעו לעצור בימים הרחוקים ההם את "בני דודנו" הפורעים שצועקים "אטבח אליהוד", כי אם גם בימים אלה רב"ט אולגה עמדה בפרץ, כפי שמדווחת יולי סקר בעתון "במחנה". תחת הכותרת "חתולות הרעם" היא מספרת לקוראים: "בתקרית אחרת, לפני כחודשיים, חדר מסתנן לשטח ישראל, לא רחוק מהיישוב נאות הכיכר, והחל לשרוף חממות. כשסיור של פלוגת קרקל ג' התקרב אליו, הוא פרץ בשאגות "אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד"... אחרי שנוהל מעצר חשוד לא עזר, והמסתנן התקרב למרחק שבעה מטרים מהלוחמים, רב"ט אולגה הייתה זו שעצרה אותו." (מתוך: אתר אכ"א של צה"ל)

לו היו הדברים נעצרים אצל "חתולת הרעם" רב"ט אולגה, דיינו. אך, גם אלופי צה"ל יודעים להפיץ את השקר הזה הנקרא "אטבח אליהוד". על כך אנו למדים מדבריו של האלוף שלמה גזית, בראיון שנתן לרוביק רוזנטל ב-1997. הוא זורק את עלילת הדם הזאת בהתייחסותו לאחריות הפלסטינית על הדישדוש במקום בכל הקשור למימוש הסכמי אוסלו בין ישראל והפלסטינים: "היתה להם תרומה גדולה. רבים אומרים שהם אינם רוצים שלום, ואני לא בטוח שטיעון זה הוא רק תעמולה. מצד שני, מאוד ייתכן שזה חלק מרטוריקה ערבית מקובלת, שלא בדיוק מתכוונים אליה. נתקלתי בזה עוד לפני שנים, כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהפגנה סוערת בחיפה וצעקו 'איטבח אל יהוד', ולמחרת באו לעבודה ודיברו וצחקו ואמרו: מה זה שייך אחד לשני? אמרנו, אמרנו. מישהו מתכוון לזה?" (פנים, גליון 3, אוקטובר 1997).

"מוות וחיים ביד-לשון", נכתב בספר הספרים. השקר של "אטבח אליהוד" המתגלגל בלשון העברית והמופץ חדשות לבקרים על כל צעד ושעל עוד לא בא אל קצו. נהפוך הוא, הוא ממשיך ללבות את הבעירה ואת השינאה. במאמר הנושא את הכותרת "אללה הוא אכבר", כותב מוטי פלד: "הבוגרים והוותיקים באזרחי ישראל יספרו שהמושג "אללה הוא אכבר" היה חלק בלתי נפרד מהקריאות "איטבח אל יהוד" ו"עליהום", קריאות מחרידות אלו היו קריאות עידוד של פנאטים צמאי דם לטבוח ביהודים באשר הם יהודים, ללא אבחנה, נשים וטף, קשישים וצעירים." (אתר "מחלקה ראשונה", 29/10/2006).

***
נער הייתי וגם זקנתי ואני יכול להעיד כאן, כי מעולם לא שמעתי את הקריאה הזאת בשום אירוע ובשום הפגנה לא בפלסטין ולא במרחב הזה מעולם. הגיע הזמן לומר את האמת, והאמת היא כי הקריאה הזאת נישאת אך ורק בפי יהודים. היא מעולם לא עלתה על לשונם של ערבים או מוסלמים בשום הפגנה, לא באיראן הרחוקה ולא בלבנון הקרובה. היא מעולם לא הושמעה ע"י פלסטינים, לא בשיאה של האינתפאדה הראשונה ולא בשיאה של האינתפאדה השניה. היא מעולם לא הושמעה ע"י ההמונים שהשתתפו בהלוויות של השהידים לא בגדה ולא בעזה, אף לא תחת שלטון החמאס.

יש הרי ערביסטים בשפע כאן, הן באוניברסיטאות והן במכוני מחקר. יש כאלה רבים המועסקים בכל אמצעי התקשורת, מי טיפש יותר ומי טיפש פחות. איש מכל אלה לא הביא מעולם ולו עדות מצולמת או מושמעת אחת של ערבים הנושאים כרזות או משמיעים את הקריאה המצמררת "אטבח אליהוד". איש מכל אלה לא יוכל להמציא ולו הקלטה אחת, כרזה אחת או כל עדות אחרת אחת המצביעה על קריאה ערבית כזאת.

אני קובע כאן, כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא סיסמה מעוברתת ותו לא, כיוון שהפועל "אטבח'" בערבית גזור משורש "טבח'" שהוראתו בישול ולא הרג. אמנם ישנו פועל אחר בערבית "ד'בח" המקביל ל"זבח" בעברית, אבל כנראה שהקריאה "אטבח אליהוד", הנישאת רק בפי יהודים כאמור, באה להעצים את הפראנויה היהודית השואבת מהיסטוריה והיסטריה רבת ימים. מעולם לא נשמעה בערבית קריאה הכוללת "אד'בח" ולא "אטבח" אליהוד ולא שום בטיח מן הסוג הזה.

יהיה מי שיטען כי נשמעו ערבים הקוראים קריאות כמו "מוות ליהודים", ואכן היו קריאות כאלה פה ושם כאן בארץ. אבל יש להדגיש קבל עם ועולם, כי קריאות אלה של ערבים מושמעות בשפה העברית דווקא ולא בשפה הערבית, ללמדנו כי קריאות אלה הן בהשפעת מורשת האספסוף היהודי הזועק בעברית "מוות לערבים", הן במגרשי כדורגל והן בהפגנות ובאירועים אחרים.

לא קל לנפץ עלילות דם, קל וחומר כאשר עלילה זאת, על רקע הסיכסוך המתמשך, משמשת בעברית לדימוניזציה של הערבי "הפראי וצמא הדם". אינני יודע מי רשם והפיץ לראשונה בעברית את הקריאה "אטבח אליהוד" ומתי התחילה זו להתגלגל על לשונות היהודים בארץ. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא הרגו יהודים, הרגו גם הרגו. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא טבחו ביהודים, טבחו גם טבחו. גם "בני דודנו" היהודים לא טמנו ידם בצלחת. גם הם טבחו בערבים הפלסטינים גם טבחו. כולם נעשו טבחים, עד אשר נעשתה הארץ כולה תוכנית ריאליטי של "קרב סכינים".

אני יכול לקבוע כאן ללא היסוס כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא אחד השקרים הגדולים שנשמעו בעברית. שקר זה הוא בחזקת "לשון רע", אף אם זה "שנאמר עליו" במקרה הזה הוא ערבי. עוד דבר קטן אחד אמרו החכמים: "המדבר לשון הרע הוא כמו רוצח ועובד עבודה זרה", ודי לחכימא ברמיזא.

***
המאמר פורסם גם באתר: "הגדה השמאלית"
 *
באותו נושא: "קשים גרים לישמעאל"
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــــ

נפש ישראלי הומייה


סלמאן מצאלחה || 

נפש ישראלי הומייה


יצחק רבין נרצח על קו התפר המתוח שבין ישראלי ליהודי. הוא נרצח על-די שליחי השבט היהודי משום שהיה לו העוז לנסות להרחיב את שטחי המרעה של השבט הישראלי על חשבון זה היהודי. כך קם הגולם על יוצרו.

אין זה מקרה שבהימנון של המדינה, אין ולו רמז אחד לפן החילוני של הציונות. נהפוך הוא, הדגש ב"התקוה" הוא דוקא על הפן התיאולוגי העמוק ביותר הקשור בזמן (היסטוריה), ובמקום (ארץ ציון): "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופייה". השילוב הזה בין השניים, הנפש והמקום, איננו יכול להיות אלא מיתי דתי. ההימנון של מדינת ישראל הוא תפילה דתית יהודית ולא ישראלית. מדינת ישראל היא מדינת "שריעה" (הלכה) יהודית, ולא מדינה חילונית. משלא השכילו, אולי לא יכלו ואולי לא רצו קברניטי המדינה לנתק את הקשר הזה בין דת ומדינה, הם חטאו את החטא הקדמון של הציונות. כעבור שני עשורים באה מלחמת יוני 1967 וקירבה את השבט היהודי עד כדי נגיעה ממש באותם מקומות הטעונים בזמנים ובערכים מיתולוגיים. החבל הלך והתהדק.

לחטא קדמון זה נוסף עוד חטא. החילוניות הישראלית, על כל גוניה, לא הצליחה לסגל לעצמה שיח ערכי שיש לו בטחון עצמי למול השיח הדתי. נהפוך הוא, על החילוניות הישראלית השתלטו רגשי נחיתות מול אותו שיח דתי פונדמנטליסטי. מן הטעם הזה לא יחסה החילוניות הישראלית חשיבות למלים הנכתבות ולמלים המושמעות בראש חוצות. הימין, על גוניו השונים, הדתיים והלא דתיים, ידע לנצל את המלים הטעונות בקדושה עד תום. וזוהי נקודת השבר הגדולה.

כך, שוב ושוב צצו מן העבר המיתולוגי דמויות מפלצתיות - עמלק, פרעה, המן ואפילו דמויות מן ההיסטוריה הקרובה כגון היטלר. הימין היונק ממקורות דתיים והטוען לערכי משפחה ושבט, הציב את עיניו בעורפו כמי ששבוי בפרנויה תמידית. גם את העתיד הוא רואה במשקפי קסם, המראים לו כל העת תמונות מן העבר המפלצתי. בפראנויה זאת מנסה הימין להדביק את כולם. והיא אינה צומחת בחלל ריק. מקורה, בין השאר, בכך שהימין מודע בתוך תוכו, כי עשה עוול בל ישוער לאחר, והאחר במקרה הזה הפלסטיני.

הימין, מעצם מהותו, שבוי בתוך המלכודת הזאת. חלקים בשמאל, לא כולם, מנסים להיחלץ ממנה עם נפגעים מעטים ככל האפשר.

יצחק רבין לא רק הבין את הסכנה החמורה, הטמונה במלכודת הזאת. הוא הרי היה מודע לכך שהוא כרמטכ"ל הכניס את ישראל לתוכה. משראה את הדברים נכוחה, היה לו האומץ להתחיל לחפש דרכי מילוט ונסיגה. אך בהיותו גנראל רצה שהנסיגה תיעשה עם מינימום נפגעים. זו גם סיבת ההססנות והחשדנות שלו.

לשם יציאה מן המלכודת רבין היה מוכן ללכת צעדים גדולים קדימה. הוא היה מוכן להטות את הכף לטובת השבטיות הישראלית לעומת זו היהודית. בתגובה בא אליו הימין בתביעה הגזענית ל'רוב יהודי'. תביעה זאת אף הצליחה לחלחל אל תוך מפלגתו שלו. בנסיון נואש, ניסה להתיר את הפלונטר והתחיל לדבר בשפה אחרת. מונחים כמו גזענות ואפרטהייד, שהטיח בימין, הושמעו מפיו בנימה של שאט נפש, וכך תיאר אותם בערוץ הממלכתי ימים ספורים לפני הרצח.

האבל ששטף את ערביי ישראל לאחר הרצח היה כן ואמיתי. הוא נבע ממקור עמוק ביותר, מאותו קו תפר המפריד בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המאמצים. זהו אבל של ילד שננטש ב-1948 על-די הוריו הביולוגיים, ובעקבות אוסלו הבין סופית היכן הוא עומד ולתוך איזה משפחה הוא גדל. הוא אפילו החל לאהוב את המשפחה המאמצת ולא חשש להביע את רגשותיו קבל עם. רבין נתן לילד זה זיק של תקוה לזכות באימוץ במדינת ישראל החדשה, ולהיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה הישראלית. אך מצד שני, זוהי בעצם סיבת הרצח. משום כך, הדיון הציבורי בעקבות הרצח ניסה לפסוח על אבלו-גורלו של הילד הזה, המהווה עשרים אחוז מאזרחי המדינה (חמישים אחוז ממשתתפי עצרת הרצח, כפי שטען הרוצח).

השיקוי הרעיל הזה של שבטיות ודתיות הוא בית הגידול של האידיאולוגיה, המצמיחה לא עשבים שוטים כי אם רוצחים קמאיים, ואפילו יהיה הקורבן ראש ממשלה יהודי. התדהמה שנשמעה מפי רבים על כך ש'יהודי עשה את זה' מעידה על צביעות וטמטום. זוהי מלחמה בין חוק האדם לבין חוקי השבט והאלוהים, שיודעים רק נקם.

רצח רבין הוא נסיון לרצוח את הנורמליות הישראלית המתפתחת בעודנה באיבּה. הוא נרצח על 'כבוד המשפחה' היהודית. זוהי גם, בין השאר, סיבת הצהלה שנשמעה בקרב חלקים קטנים בציבור היהודי כאן ובחו"ל. אני מעז להתנבא, כי המאבק הבא לא יתנהל על השאלה מיהו יהודי. זה יהיה מאבק על השאלה: מיהו ישראלי? ובמלחמה הזאת שותפים כל אזרחי ישראל, יהודים כערבים.





ירושלים, נובמבר 1995


***

__________

פורסם בספר הזכרון ליצחק רבין: אשר אהבת את יצחק, עורך ספרותי: זיסי סתוי, עורכת אחראית: עליזה ציגלר, משכל - הוצאה לאור, תל-אביב 1995.


***

For English, press here
__________

נפש ערבי הומייה


סלמאן מצאלחה ||


נפש ערבי הומייה


בל יהיו הדברים הבאים פעוטי ערך בעיניכם: בשונה ממשורר יהודי שחי כאן ויוצר שירה עברית, קרוב לודאי שמשורר ערבי בישראל לא יזכה ששירתו תעטר דוחות של ועדות חקירה ממלכתיות. שיריו לא יושמעו ברבים על-ידי מנהיגים ואנשי ציבור בעתות ששון או עתות יגון. בעבר שימשה השירה הערבית בארץ עילה לחקירה מסוג אחר, חקירה שהתנהלה בחדרים אפלים. הזמנים ההם חלפו, לשמחתנו, לבלי שוב. מאחורי היעדרות זאת מסתתרת הוויה עמוקה של פירוד, של ניכור ושל מתח שבטי שאין לטאטאו אל מתחת לשטיחי התקינות הפואטית.

לנוכח נוכחות נפקדת זאת, השאלה שעולה על פני השטח המדמם שבו אנו חיים היא מדוע כך הם פני הדברים? והתשובה עליה פשוטה ומורכבת בעת ובעונה אחת. שכן, לא הרי השמחה הערבית במקומותינו כהרי השמחה היהודית, לא הרי הכאב היהודי כהרי הכאב הערבי ולא הרי החוויה הערבית בארץ הזאת כהרי החוויה היהודית. לנפקדות זאת נוכחות בולטת בעולמם הקטן של בני אדם קטנים, החל בפולטקאים, אנשי ציבור ודת לסוגיהם וכלה בחסידיהם השוטים למיניהם.

אדם איננו בוחר לכתוב שירה. השירה היא זאת שבוחרת באדם שדרכו היא מבקשת לבוא אל העולם. במקום נסתר, מעבר לעולם המוחשי, קיים כד ענק מלא שירה צרופה והכד הזה דולף ללא הרף. ומכיוון שטיפת השיר היא טיפה שקופה, היא מקבלת את צבע האדם שהיא נופלת עליו או נוחתת על לשונו. כך, דוברת הטיפה את שפתו ומשמיעה את ניגונו.

ומאחר והשפה היא היא היצירה המופלאה של האדם, הרי שהשירה היא נזר הבריאה שלו מאז ומעולם. המפץ הרוחני הגדול הוא המאמר הראשון, שנאמר כי "העולם נברא במאמר". השירה, על שלל צליליה וניגוניה, שלחה מאז את המלים אל מעבר לגבולן המקורי וכך הלך העולם הרוחני והתפשט. הוא ימשיך להתפשט לעד, כי באשר האדם שם שפה ושם שירה. ומכיוון שטבעה של השירה היא פריצת גבולות השפה, היא חייבת לפרוץ בדרכה כל גבול שהחברה האינושית מנסה להציב בפני האדם.

ובשונה ממשורר עברי שקהל היעד שלו תחום למקום הקטן הזה הרי שמשורר ערבי, ובגלל טבעה של השפה הערבית השגורה בכתיבה, מתיימר לפנות אל מרחבים גדולים בהרבה מגבולותיה של הארץ הקטנה ואל קהל יעד גדול ושונה. מצב זה שבו נתון משורר ערבי, קל וחומר משורר ערבי בארץ, משול לאליה וקוץ בה. שכן, ככל שהוא חי את ההוויה הכלל ערבית הוא מתרחק מן ההוויה הפלסטינית המקומית. כשמשוררים ערבים מזכירים בשיריהם שמות כמו בגדאד, ביירות, דמשק או קהיר למרות שכף רגלם לא דרכה בערים אלה מעולם הרי שהם נותנים לדימוי המיתי של מקומות אלה לשלוט בהם. הם אינם יוצרים דימוי חדש, הם רק ממחזרים שוב ושוב את הדימוי הישן נושן. הנוסטלגיה אל מקומות וזמנים מן העבר המפואר היא הביטוי המובהק ביותר לתחושת האמפוטנציה שעולה מן ההוויה העכשוית.

ככלל, הכפילות שחי בה משורר ערבי היא כפולה ומכופלת ויוצרת שכבות רבות של מתח. המתח קיים בשל כפילות לשונית, שכן שפת שירתו הכתובה שונה מזו המדוברת בבית או ברחוב, הן באוצר מלים, בצלילים ואף בתחביר. המתח חי ובועט גם בנבכי נשמתו, שכן הוא נע ונד כל העת בין שייכות למרחב תרבותי ערבי רחב ממדים, לבין ההוויה שלו כפרט, כאדם שחי במרחב קטן תחום במקום ובזמן. ולמשורר ערבי בארץ נוסף על כל אלה גם מתח מסוג אחר. זהו מתח קיומי, שבטי ולאומי שנובע משייכות עמוקה למולדת הזאת מחד, ולזרות ולהדרה נוכח המרחב הציבורי השלטוני והתרבותי.

משורר ערבי בארץ משול, אם כן, לתחנת שידור ערבית שמשדרת למרחב. וכאן בארץ, רק "קשבינו" הערביסטים טורחים, ולא מן הסיבות הנכונות, להטות אוזן ולהקשיב לשיר שהוא אוצר, לניגון שהוא משדר. לכן, רק כאשר נגיע לרגע בו יעוטר דוח של ועדת חקירה ממלכתית בשיר של משורר ערבי בן הארץ הזאת, נוכל לומר: דיינו.

*

פורסם: "ידיעות אחרונות", ספרות, 18 במאי, 2007
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــ

נדודי שירה

סלמאן מצאלחה

נדודי שירה

"מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע", ניסה דרויש לנסח את המבע הפואטי של הטרגדיה הפלשתינית. אך דומה כי מאז החליט לקום ולעזוב מרצונו את חיפה ב-1970, ולהצטרף בסופו של מסע לשורות אש"ף, הוא נע ונד בין שדות תעופה ו"ישב על המזוודות" יותר מכל פלשתינאי אחר. יציאת פלשתין הראשונה שלו אירעה בשנת הנכבה, כמניין הפלשתינאים. גלות זאת לא ארכה זמן רב, שכן הוא חזר כילד עם משפחתו, בין ה"מסתננים", אל בירוה, כפר הולדתו, כדי לגלות שהכפר חרב ואיננו עוד. כך הצטרף הילד דרויש אל עדת "הנפקדים הנוכחים" שלא היו בארץ בזמן עריכת מפקד האוכלוסין. מאחר שהוראת המונח מולדת בתרבות הערבית צרה מאוד והיא מצטמצמת לתחום הכפר, הוא גילה עם שובו כי חזר מגלות לבנון אל גלות מסוג אחר, גלות במולדתו שלו: "פליט הייתי בלבנון וכעת פליט במולדתי", כתב דרויש על תחושותיו עם חזרתו לכפר שאיננו, ל"מולדתו האבודה". זה, בסופו של דבר, החוט המחבר את מכלול שירתו של דרויש לאורך השנים.

הוא למד בבית ספר בדיר אל-אסד, הכפר הגלילי הלא רחוק מחורבות כפרו, גן עדן האבוד שלו. בימים ההם הסתירו אותו המורים מפני המשטרה, משום שכ"מסתנן" היה לא חוקי בעיני "אנשי החוק" החדש ששלט בארץ.

עם השנים החל דרויש לחפש מקום לבטא בו את מורכבות חייו בארץ ששינתה את פניה. וכך הוא מצא את דרכו אל העיתונות הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ובמהרה כוכבו החל לדרוך כמשורר. בעקבות מלחמת יוני 1967, לא רק ירושלים חוברה לה יחדיו כי אם גם הפלשתינאים משני עברי הגבול חוברו להם יחדיו בפצע ובחבורה טרייה. גם לעיני העולם הערבי מסביב נגלה פתאום מיעוט ערבי-פלשתיני שנשכח בתוך חלקי ארץ פלשתין שנהפכו לאזרחי מדינת ישראל.

דרויש חש מחנק בארץ ורצה לעוף גבוה יותר, חזק יותר ורחוק יותר. הוא שאף להיות באור הזרקורים הערביים, "בעד בעד חיפה", בערי הבירה של העולם הערבי. ואכן, לאחר שעזב ב-1970 התקבל בזרועות פתוחות, מצא המון זרקורים והמון אורות הופנו אליו. אולם ככל שנקפו השנים וחלום שחרור פלשתין התרחק והלך, דומה כי החרטה על הצעד הפזיז שעשה בעוזבו את הארץ, את מולדתו הפרטית, החלה אוכלת אותו מבפנים. הוא התיישב בלבנון וכתב שירים על ביירות. אך הלבנונים שהיו שרויים במלחמותיהם עם הפלשתינאים לא היו מרוצים מכך שפלשתינאי אחד, אף אם הוא משורר נערץ, כותב על ביירות. הם אמרו לו כדבריו: "זו לא העיר שלך. אמרו שאני זר. הרגשתי שם ארעי" (מתוך ראיון עם הלית ישורון ב"חדרים" 12).

ואכן, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה עקר דרויש, ביחד עם אנשי אש"ף, לקפריסין ולאחר מכן לתוניסיה. מכאן והלאה, מונחים כמו "כאן" ו"שם" הלכו ותכפו בשירתו של דרויש בחיפוש אחר שייכות: "אני מכאן, ואני משם, ואינני שם ואינני כאן" (מתוך: "פחות ורדים"), והוא הלך ושקע בזיכרונות: "אני משם. ויש לי זיכרונות. נולדתי כשאר האנשים. יש לי אמא / ובית עם הרבה חלונות. יש לי אחים, חברים, וכלא עם חלון קר..../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת / היא המולדת" (שם).

מכאן, בדיוק מנקודת הניכור הזאת בגלות, החלה דרך החזרה הנפשית שלו הביתה, אל המקום הקטן הזה, אל הכפר שהוא מולדתו האמיתית: "אני אוהב לנסוע / אל כפר שלא תלה את לילי האחרון על ברושיו". אך יחד עם זאת הוא ידע שדרכו איננה סוגה בשושנים: "אזרוק הרבה ורדים לפני שאגיע אל ורד אחד בגליל". לא במקרה בחר דרויש, בשנות גלותו מפלשתין, לרבעון שערך שנים רבות - החל בביירות, קפריסין ולבסוף ברמאללה - את השם "אלכרמל". אמנם הוא עזב את הגליל ואת הכרמל, את הגיאוגרפיה ה"פרטית" שלו, בחיפוש אחר תהילה בבירות ערב, אך הוא המשיך לשאת את המולדת הקטנה שלו על כנפי המטאפורה.

ברגעים של גילוי לב חשף את צפונות לבו ביחס למולדת האמיתית, לא הסיסמה, שאצר בתוכו. הוא התוודה בראיון להלית ישורון שלא ירצה לגור בעזה, שאינו אוהב את עזה, ועזה איננה מולדתו. אך לא רק עזה איננה מולדת בעיניו, אלא גם רמאללה, שאליה חזר בעקבות הסכמי אוסלו. שוב חש שהוא חי בגלות ב"מולדת הפוליטית", וכך התוודה דרויש באוזני אדם שץ בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2001: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, לכן היא איננה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו". במלים אלה חושף "המשורר הלאומי הפלשתיני" את הבעייתיות של השתייכות למולדת הפלשתינית, אך אין הוא מסביר לקורא מהי המולדת האמיתית בעיניו.

דברים כאלה מעולם לא נחשפו בראיונות לעיתונות הערבית. המולדת היא סיסמה שנישאת ברבים, אך איש אינו מנסה לפרוט אותה לפרטים, לדון במשמעותה העמוקה, להצביע על גבולותיה ועל מה שהיא מסמלת בתודעה הפרטית והקולקטיווית של הפלשתינאי ושל הערבי בכלל. תקשורת ההמונים הערבית התייחסה אליו כאל סמל שיחס של קדושה דבק בו. על כן, דיון אמיתי וכן בשאלות כאלה היה בו משום חילול הקודש.

בעל כורחו נהפך דרויש לסמל פלשתיני, הן מבחינה פואטית והן מבחינה פוליטית. הדבר הקשה עליו מאוד ולא אחת ניסה להשתחרר, אך ללא הועיל, מכבלי הנישה הפלשתינית הצרה שייחדו לו משוררים ערבים אחרים שנתקנאו בתהילתו. ההמון, מעצם טבעו, מחפש סמלים, וההמון הערבי אהב אותו. מה עוד שמסורת היא מימים ימימה בתרבות הערבית, עוד לפני האיסלאם, שמשוררים אמורים להיות הדוברים של השבט. והנה נפל בחלקם של המונים ערבים דובר מובהק של השבט הפלשתיני, של השבט הערבי, הניצב זקוף מול אויביו: "רשום לפניך, ערבי אני", כפי שהטיח דרויש בגאווה באחד משיריו המוקדמים.

וכך, במודע או לא במודע, הפך דרויש את הדיבור על המולדת למקצוע הפואטי שלו: "אמר לי בדרכו אל כלאו: / אדע כאשר אשתחרר, / כי לדבר בשבח המולדת, / כמו לדבר סרה במולדת, / הוא מקצוע ככל המקצועות" (מתוך: "מצב מצור"). ואכן, בהיותו איש מלאכה מיומן, לא חסך דרויש דיבורים על המולדת. הוא אף נתן את הכותרת "מולדת ממלים" לאחד משיריו.

לא אחת היתה האהדה הרבה לדרויש מעין "התרסה מותרת" נגד השליטים והמשטרים הערבים עצמם. שכן הדיבור על פלשתין בעולם הערבי היה מפלטם היחיד של מתנגדי המשטרים האלה. משטרי דיכוי אלה הותירו לאזרח הערבי לשאת את "דגל פלשתין" כעצם לשחק בה, בתנאי שלא ייגעו בשליטים ובשלטון. ההמונים אהבו את שירתו הגרועה של דרויש, לא את שירתו הטובה שהתפתחה בשנים האחרונות. לא אחת ביקשו ההמון לקרוא משהו מן השירה הגרועה ההיא שהפכה אותו לסמל פלשתיני וערבי, ולא אחת סירב וניסה להשתחרר מכבלי אותה שירה, מכבלי אותו סמל שהעיקו עליו מאוד.

בהיותו אמון על המסורת הפואטית הערבית הקלאסית, דרויש המשיך לדבוק, ובצדק, במסורת הנותנת משקל נכבד לצד המוסיקלי בשירה, צד המבדיל אותה מן הפרוזה. יחד עם זאת ניסה בשנים האחרונות לרכך את עמדתו בנוגע לדבקותו בשירה השקולה, וניסה להשתחרר מכבלי המשקל. לזכותו ייאמר כי לא נח לרגע על זרי הדפנה, אלא המשיך במסעות החיפוש אחר הביטוי הפואטי שלו. שירתו של דרויש קלחה כמעיין המתגבר, אם כי, לטעמי, הוא גלש לעתים לגודש מלאכותי של מטאפורות צורמניות חסרות שחר פואטי, כגון: "תקרת צהלת הסוס", ועוד כהנה וכהנה מטאפורות מצועצעות הנשמעות כאילו היו לקוחות מפס ייצור של מפעל צעצועים מפלסטיק לשיווק המוני.

דרויש לא אהב ביקורת (אך מי אוהב ביקורת?), ואני לא חסכתי ממנו ביקורת בשנים האחרונות, ולעתים במלים בוטות שפירסמתי בערבית כאן ובחו"ל. דרויש חיפש אהבה בכל מחיר, אהבה של השלטון ואהבה של העם בעת ובעונה אחת, ואין סתירה גדולה מזאת. ברצותו להחזיק בטלית משני קצותיה, מעולם לא נקט עמדה חד-משמעית שיש בה אמירה מוסרית כלשהי ותמיד הילך בין הטיפות. מצד אחד לא רצה להרגיז את השלטון, כל שלטון - לא השלטון הפלשתיני המושחת שהיה סמוך על שולחנו משך שנים רבות, וגם לא השלטונות הערביים במדינות ערב. ומהצד האחר, לא רצה להרגיז את ההמון הערבי שהיה זקוק לאהבתו הפופוליסטית כמו אוויר לנשימה.

יחד עם זאת, ובהניחנו לרגע את הפן הפופוליסטי שניבט לעתים משיריו הפמפלטיים הישירים, שירים שפורסמו בהשפעת האירועים ברגעי כעס ובסערת רגשות מוצדקת, דרויש הוא משורר נפלא שגילה במרוצת דרכו הפואטית את סודה הכמוס של השירה האמיתית. וכך העניק לקוראיו רגעים של אושר, גם אם מלנכולי ברובו, כיאה לתפקידה של שירה גדולה.

עכשיו, לאחר שתמו נדודי השירה שלו, הוא ימשיך להיות עוד לשנים רבות, "הנפקד הנוכח" הפואטי האולטימטיווי, הן בשירה הפלשתינית והן בשירה הערבית בכלל.

***

פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 15 באוגוסט 2008

למאמר באנגלית, לחץ כאן.




בחזרה לתקופת האבן


סלמאן מצאלחה || 

בחזרה לתקופת האבן


האם מקרה הוא כי ששת הימים, בתחילתו של יוני 67', נמתחו לכדי ארבעים שנה? ומדוע זה קרה? השקט ששרר בשטחים הפלסטינים הכבושים בעקבות המלחמה ההיא לא נבע רק מאפקט ההלם שנחת על העולם הערבי כולו, אלא בעיקר משום שהפלסטינים הטילו כל הזמן את יהבם על העולם הערבי. ומשזה היה שרוי בהלם, היו הפלסטינים אובדי עצות.

כל עוד העולם הערבי המשיך לנהל מלחמות עם ישראל ולשדר עוינות, במסווה של דאגה לזכויות הפלסטינים, ישבו אלה וחיכו שהישועה תבוא מן האחים הערבים. ליתר דיוק, מן הרטוריקה של המשטרים הערביים. אולם, לאחר שיצאה מצרים ממשוואת העימות, בעקבות חתימת הסכם השלום, ולאחר מכן, בעקבות הוצאת אש"ף כחזית עימות בגבול לבנון, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, נסתתמו הדרכים בפני הפלסטינים. הם איבדו את התקווה שהישועה תבוא להם מן החוץ. זוהי הסיבה האמיתית לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדת האבנים, כפי שקראו לה. המשמעות העיקרית שלה היתה כי הפלסטינים עומדים בדד אל מול הכיבוש הישראלי, ולכן החליטו ליטול את גורלם לידיהם.

אולם, עד שהתהליך הזה הבשיל עברו שנים רבות, שבהן הצליח הכיבוש הישראלי לזרוע עוד ועוד התנחלויות, לנגוס עוד ועוד אדמה פלסטינית, ולהתבסס בשטחים הכבושים. התבססות הכיבוש הישראלי היתה כל כך עמוקה עד כי הסכמי אוסלו, שנחתמו בין מדינת ישראל לאש"ף בעקבות האינתיפאדה הזאת, לא יכלו להביא לסיום הכיבוש. נוסף על כך, הדיון בשאלות המרכזיות, כמו מעמדה של ירושלים, נדחו למועד מאוחר יותר שאיש לא ידע מתי יגיע, אם בכלל.

ומשהתחוור לפלסטינים כי ישראל גוררת רגליים, מושכת זמן ולא מתכוונת להחזיר את מזרח ירושלים לפלסטינים, הדרך אל האינתיפאדה השנייה היתה סלולה. אינתיפאדת אל-אקצה קראו לה, כי הפעם חיפשו הפלסטינים ישועה ממקור רחב אחר, מאחר שהלאומיות הערבית שעליה הטילו את יהבם הכזיבה ולא הביאה שום תוצאה. בכך, נוסף לסכסוך פן אחר, קשה יותר לפתרון, הוא הפן הדתי.
*
אין הרי הזמן במזרח התיכון כהרי הזמן במקומות אחרים, שכן, לא תנועת כדור הארץ סביב השמש היא אשר קוצבת את חיי האנשים כאן. הזמן במזרח הזה, ערש המונותיאיזם, אינו שועה לחוקי הפיסיקה או לצוויים ארציים. הזמן כאן במזרח הוא מעל הפיסיקה ומעל ההיסטוריה, כי הוא זמן מיתולוגי. לא מקרה גם כן, כי הדגש בהמנון "התקווה" של מדינת ישראל מושם על הפן התיאולוגי, "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופיה".

השילוב בין שני המרכיבים, נפש יהודי - לא נפש ישראלי - מחד, לבין המקום, ציון, לא יכול להיות אלא מיתי דתי. לכן, אפשר לומר כי "התקווה" היא יותר תפילה יהודית מאשר ישראלית. כאשר ההמנון, סמל המדינה, הוא תפילה יהודית, הרי שמדינה כזאת אינה יכולה להיות אלא מדינת "שריעה", הלכה יהודית, שלא מפרידה בין דת למדינה, בין מדינה למיתולוגיה.

מלחמת יוני 67' קירבה את ישראל, כמדינת הלכה, אל המקום הטעון ביותר באותה הלכה. רגשי הנחיתות הקיימים אצל כל אלה שמתקראים "חילונים" מול נושאי דגל היהדות, על סוגיהם וזרמיהם השונים, הכניסו את כולם למלכוד. ישראל, שבלעה בששת הימים את החצי השני של פלסטין, א"י אל קרבה, דמתה יותר ויותר ל"וַואוִוי בָּלע מַנְגָ'ל", שועל אשר בלע מגל, כמאמר הפתגם הערבי העממי. אין הוא יכול להשאירו בקרבו ואין הוא יכול לעכלו. גם ניסיונות הוצאתו מקרבו יהיו מלווים בפצעים ובכאבים רבים. מה עוד שהמגל הזה נושא, בין השאר, חתימות עתיקות יומין מן המורשת השועלית המיתולוגית.
*
כאשר ביקש שלמה המלך לבנות את בית המקדש, מספרת לנו האגדה הערבית, הוא נדרש לסיועה של חטיבה מצבא הג'ינים. שכן ג'ינים, שדים, חיות ורוחות השמיים היו סרים למרותו. הג'ינים שקדו לילות כימים על מלאכת חציבת הסלעים, על הניסור ועל הסיתות. הרעש שנישא בשמי העיר טרד את מנוחתם של אנשי ירושלים. נזדעקו תושבי העיר אל שלמה וטענו בפניו שאין הם יכולים לחיות כך, ושאין הם יכולים לישון בלילה מרוב הרעש שעושים הג'ינים החוצבים בסלעים.

שמע שלמה את קובלנותיהם, ודבריהם נפלו על אוזניו הקשובות. הוא פנה אל הג'ינים: האין אתם יודעים על משהו, על כלי כלשהו, שאפשר בעזרתו לחצוב בסלע בלי לעשות רעש? אחד הג'ינים ענה לו: כן, הו נביא האלוהים, אני מכיר משהו כזה. זהו סלע שנקרא סאמור, אך אינני יודע את מקום הימצאו. פנה שלמה אל הג'ינים: אתם חייבים למצוא אותו בכל דרך. אך, משאלה לא הביאו פתרון לבעיית הרעש, שטרד את מנוחת אנשי העיר, ביקש שלמה להתייעץ עם שריו.

לאחר שהרהר בדבר הוא ביקש שיביאו לו קן של נשרים עם ביצים שהוטלו בו, ושידאגו לכך שהקן יוסר ממקומו בלי שדבר בסביבת הקן, אם אבן ואם ענף, יזוז ממקומו. הקן הובא אל שלמה, והוא ציווה שהקן יושם בתוך תיבת זכוכית קשיחה, ויש אומרים כי התיבה היתה עשויה ברזל. לאחר מכן הוא ציווה להחזיר את הקן אל מקומו בתוך התיבה השקופה. בערבו של יום שב הנשר, אך לא יכול היה להגיע אל הקן. הוא ניסה להסיר את התיבה מעל הקן, אך ניסיונותיו כשלו. לאחר שנואש פרש הנשר את כנפיו, התעופף ונעלם מאחורי האופק. כל הזמן הזה צפו אנשיו של שלמה מרחוק בנעשה. למחרת היום שב הנשר כשהוא נושא ברגליו אבן, ריחף מעל הקן והשליך את האבן לכיוון הקן. התיבה נשברה ממכת האבן ונחצתה לשניים.

משראה שלמה את המחזה הוא ביקש שיביאו לו את הנשר. הג'ינים יצאו למשימה והביאו את הנשר אל שלמה וזה שאל אותו: מהיכן לך האבן הזאת שהשלכת על הקן? והנשר ענה: זוהי אבן שנמצאת בהר בקצה המגרב, המערב, ששמו סאמור. ציווה שלמה על הג'ינים להתלוות לנשר אל ההר ההוא ולהביא מן ההר אבנים שישמשו כלים לחציבה ולניסור הסלעים בירושלים, וכך היה. העבודות התבצעו מאז ללא רעש שיטריד את מנוחת אנשי העיר, מספרת האגדה.

אגדות ומיתוסים תמיד נקשרו בבניית ערים מרכזיות בתרבות האנושית, וירושלים אינה יוצאת מן הכלל הזה. רעש ומהומה שטרדו את מנוחתם של אנשי ירושלים היו כאן מאז ומתמיד, ושמא נכון לומר, מאז ולתמיד.

והנה חלפו להם ארבעה עשורים מאז שנשמעה ההוראה "בן צור, סע!" בחודש יוני 67'. האם היה בהוראה הזאת רמז כלשהו אל "אבן הצור" ההיא שנותרה על ההר, ייתכן. שכן, במהרה הדהדה הקריאה ברשתות הקשר "הר הבית בידינו", בסיומו של יום קרב.

ב"פצע וחבורה ומכה טריה" חוברה לה העיר מאז, ומשל היתה העיר לארץ כולה. פצעים, חבורות ומכות טריות שהתערבבו בה עם מכות הטוריות שפצעו את אדמתה, והציבו בה עוד חומה על ההיא הרובצת בה מימים ימימה.
*
היריות שנשמעו ב-4 בנובמבר לפני כתריסר שנים, בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, נועדו למחוק כליל את הקו הירוק שהחל מצטייר מחדש בלב הארץ בעקבות אינתיפאדת האבנים הראשונה, שהובילה אל הסכמי אוסלו. על מנת לצייר את הקו הזה מחדש, נזקק יצחק רבין באותם ימים למשענת אזרחית, לנפש ישראלית, לא יהודית, בדמות רוב חוסם שכלל חברי סיעות ערביות בכנסת. מצדם, שמחו חברי סיעות אלה לתת לרבין את המשענת, והדגישו בכך גם הם את רצון הניתוק שלהם ממה שקורה מעבר לקו הירוק. ניתוק זה, גם אם לא יודו בו מנהיגי ציבור ערבים בארץ, מטעמים של "תקינות פוליטית פלסטינית", ממשיך להתקיים עד היום, אחרי ארבעים שנה.

רבין נרצח על רקע חילול כבוד המשפחה, חילול כבוד השבט היהודי. במלחמת השבטים, המתנהלת זה עשרות שנים בארץ, היווה הצעד האזרחי של יצחק רבין מהלך של חציית קווים שבטית. לא עוד שני מחנות, שבט יהודי מחד מול שבט ערבי שנלחמים על הארץ, כי אם מחנה ישראלי שמנסה להציל את השבט היהודי מהסכנות הטמונות בתפיסות המיתיות העומדות בבסיס קיומו השבטי. אולם, מנגד עמדו כוחות טעונים במטענים מסוג אחר, מטענים מיתולוגיים הנדחסים כחגורות נפש מתפוצצות.

צחוק הגורל הוא כי היה זה אותו רבין אשר פיקד על מחיקת הקו הירוק במלחמת יוני 67' וקירב בכך את השבט היהודי אל אותה אבן, אל אותו "סלע" ואל אותה אגדה. בכך הוא נתן לבני השבט היהודי לגעת במיתוס, וגם ליפול ברשתו. המגע עם ה"סלע", כמו גם עם מקומות טעונים אחרים, הוביל את ישראל אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה. שהרי נאמר כי ציון היא נקודת המוצא, היא הציר, היא מרכז העולם והעולם מאמצעיתו נברא. ונאמר גם: "אבן השתייה נבראה בתחילה ושאר עפרות תבל נדבקו לה רגבים רגבים, עד שהושלמה מלאכת הארץ כולה", כפי שרש"י יודע לספר. אבן שתייה זאת, שאותה משום מה לא פוררו הג'ינים של שלמה עד עפר, תמיד עוררה שדים מרבצם והיוותה, כמו כל המתחם כולו סביבה, סלע מחלוקת לאורך ההיסטוריה של המקום.

באחד המדרשים של ר' שמעון בן יוחאי נאמר: "והמלך השני שיעמוד מישמעאל יכבוש את כל המלכויות ויבוא לירושלים... וחוצב בהר המורייה ועושה אותו מישור כולו... רואה אני את מלכם שהוא בונה לו השתחוויה על אבן השתייה".

ייתכן כי המלך הישמעאלי השני הזה גם הוא שמע משהו אודות נפלאות העיר הזאת, שכן נאמר: "מי שחפץ לראות פיסת אדמה מגן העדן, שיילך לראות את בית אל-מקדס", היא ירושלים, כדברי הנביא מוחמד, כפי שמסופר באחת המסורות. והמלך הישמעאלי הזה הוא לא אחר מאשר הח'ליף השני, עומר בן אל-ח'טאב. ואולי שמע הח'ליף שישב בחצי האי ערב, קריאה דומה לקריאת "הר הבית בידינו" ממפקדי צבאו, שכבשו את העיר בשנת 638 לספירה. המלך הישמעאלי, הח'ליף עומר, שהתפלל לבטח גם הוא בחצי האי ערב לכיוון ירושלים בטרם שונה הכיוון למכה, שם מיד את פעמיו לירושלים כדי לחזות במו עיניו במראות גן העדן.

באיגרת אחת, מתקופת הגאונים, שנשלחה מירושלים אל בני הגולה, מסופר: "בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש".

גם מסורות ערביות ידעו לספר פרטים דומים על האירוע הזה: כאשר הח'ליף השני, עומר בן אלח'טאב, הגיע לירושלים, הוא מצא כי שטח ההר כולו עזובה, שכן הוא שימש מזבלה עירונית לאחר החורבן. ציווה עומר, על פי המסורת, לנקות את השטח ואף השתתף בעצמו בעבודות הניקיון. לאחר מכן הוא ביקש לברר אצל כעב אל-אחבאר, היהודי המומר, שהתלווה לכוחות המוסלמים, את המיקום המדויק של ה"סלע" על-מנת לבנות את המסגד, וכעב הראה לח'ליף את המיקום המדויק.

כאשר התייעץ עומר עם כעב היכן לקבוע את המסגד, אמר לו זה לקבוע את המסגד מאחורי הסלע. למשמע עצתו זו של כעב, מוסיפה המסורת לספר, גער בו הח'ליף כשהוא טופח על חזהו ואומר: "הו כעב, אתה עדיין הולך בדרכי היהודים". שכן, קלט עומר בן אל-ח'טאב כי כעב זה, היהודי המומר, מנסה לקבוע את מיקום המסגד כך שהמתפללים יפנו בעת התפילה אל כיוון הסלע. וכל זאת משום שהסלע הוא ה"קִבְּלה", כיוון התפילה, של היהודים, והסלע בעיני היהודים משול לכעבה אצל המוסלמים, בעוד כיוון התפילה של המוסלמים שונה מזמן אל כיוון מכה. האם כעב זה רצה להמשיך להתפלל לכיוון הסלע בגלל מוצאו היהודי? ייתכן.

בסופו של דבר נבנה המסגד בחלקו הדרומי של המתחם, והמתפללים המוסלמים פונים אל הכעבה שבמכה, הקבלה של המוסלמים, ולא אל הסלע, הקבלה של היהודים, כפי שמספרות המסורות המוסלמיות.
*
ובתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, ולא הרחק משם, שוכן לו גם קברו הקדוש של יהודי מפורסם אחר, שכנסיה מפורסמת סוככת עליו ואליה נוהרים חסידים מארבע רוחות השמיים. תחת השם "כניסת אל-קיאמה", כפי שהנוצרים מכנים אותה, הדביקו לה המסורות המוסלמיות את השם הלא מחמיא "כניסת אל-קמאמה", כלומר כנסיית הזבל, ללמדנו על המתח הדתי הקיים גם בין האיסלאם לנצרות.

המולה רבה אני פוגש בתחילתו של חודש אפריל 2007 בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. קולות שירה והלמות תופים מהדהדים בתוך תיבת התהודה השמימית המשונה הזאת, ששמה ירושלים. אני נזכר כי 'שבת האור' היום, ורק נעניתי להזמנת חבר לביקור קצר בעיר העתיקה לשם קיום מצווה ירושלמית, מצוות ניגוב החומוס המסורתי שיצא שמעו למרחקים. אני צועד לי במעלה הסמטה, בכיוון הרובע הנוצרי, ומנסה לפלס את דרכי בתוך ההמון החוגג. המון רב היה שם, ערב רב של צבעים וגזעים, צליינים ותיירים נושאי מצלמות דיגיטליות להנצחת המעמד בחגו של ישו. למשמע הקריאות הנישאות באוויר הדחוס של הסמטאות, אני אומר לעצמי, כי ישו ודאי מתהפך בקברו, השוכן מספר מטרים משם, או שמא הוא זז באי-נחת על מושבו המרופד אי שם בשמיים, כמאמר הנוצרים.

לעתים, נדחקים הזיכרונות מן העבר הרחוק, או שהם נארזים בחבילה ונשמרים בחדרי נפש, עד שזעזועים גלובליים פורמים את האריזה והם צצים על פני השטח. דומה כי זיכרונות נוצריים כאלה שבים ומהדהדים. לפני כיבוש ירושלים ע"י הצבאות המוסלמיים, שלח אבו עוביידה, מפקד הכוחות המוסלמיים איגרת אל תושבי ירושלים: "אל הפטריארכים של אנשי איליה [ירושלים] ותושביה...אנו קוראים לכם להעיד כי אין אלוהים בלעדי אללה וכי מוחמד הוא שליח אללה... אם תיענו לקריאתנו דמכם, רכושכם וצאצאיכם יהיו אסורים עלינו, ותהיו אחים לנו. ואם תסרבו לקריאתנו, תחוייבו בתשלום ה'ג'זיה', מס גולגולת, בעוד ידנו תהיה על העליונה ואתם מושפלים. ואם תסרבו לכך, הריני מודיעכם, כי אפשוט עליכם עם אנשים שאהבת המוות שלהם גדולה יותר מאהבתכם את שתיית היין ואכילת בשר החזיר, ולא ארפה מכם עד אשר אהרוג את לוחמיכם ואקח בשבי את צאצאיכם. בחרו אם כן באחת מן השתיים".

לבסוף נכנעה ירושלים, והסכם מסירת העיר והסדרת היחסים עם הנוצרים נחתם ע"י הח'ליף עומר בן אלח'טאב. בכך עבר קברו הקדוש של ישו לידי השלטון המוסלמי, ומפתחות הכנסייה עד עצם היום הזה נמצאים בידיהם, שריד מאותם ימים בעבר. מלחמות הדת לא פסקו כאן, הם המשיכו לבעור על אש קטנה, עד אשר הגיעו הצלבנים לשחרר את הקבר הקדוש מידי שלטון "הברברים".

כאשר סבבתי בסמטאות העיר העתיקה בתחילת אפריל שנה זו, ושמעתי את הלמות התופים בחגו של ישו המתהפך בקברו, שמעתי גם הדים אחרים שקמים לתחייה מתוך זיכרונות העבר. אני מטה אוזן ומקשיב לשירת הצעירים הנוצרים המשולהבים בחגיגה, ולא מאמין למשמע אוזניי: "באל-רוח, באל-דם, נפדיכּ יא מסיח", בנשמה, בדם נפדה אותך משיח, קוראים הצעירים בקול ניחר, בהשפעת הרוחות המנשבות באזור, קריאה המנוגדת לרוח הפסוק "המכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת", רוחו של ישו. התיירים המנציחים את ההתלהבות הנוצרית לבטח ישאו את הסיסמה אל מעבר לים, כדי שתהדהד גם שם ללבות את מלחמת הדת, שתביא כליה על העולם.

אגדה ערבית אחרת מספרת, כי מלאך המוות היה חברו של שלמה המלך. כשבא יום אחד לביקור, פנה אליו שלמה ושאל: כיצד זה אתה בא אל בית ולוקח את כל אנשי הבית, בעוד אתה לא נוגע באיש בבית שלידו? ענה מלאך המוות: אתה ודאי יודע את זה טוב ממני. אני בסך הכול יושב מתחת לכס מלכות שמיים, שממנו מושלכים אלי איגרות הכוללות שמות של אנשים שאני מצווה לקחת את נשמותיהם.

יום אחד בא מלאך המוות לבקר את שלמה, שישב באותה עת עם חבר אחר שלו. מלאך המוות הביט אל החבר וחייך אליו. משהלך מלאך המוות, פנה החבר אל שלמה ושאל: מי זה, הו נביא האלוהים? "זהו מלאך המוות", ענה לו שלמה. אמר החבר: "ראיתי שהוא חייך אלי, אני מבקש ממך לצוות על הרוח שתישא אותי מכאן אל מקום רחוק בהודו". נענה שלמה לבקשת החבר והרוח נשאה אותו והשליכה אותו הרחק בהודו. כשחזר מלאך המוות לבקר את שלמה, שאל אותו שלמה מדוע הוא חייך אל החבר. "ראיתי אותו אצלך", ענה מלאך המוות, והוסיף: "אמרתי לעצמי, מה עושה כאן האיש הזה, שכן אני נצטוויתי לקחת את נשמתו במקום כלשהו רחוק בהודו", ולכן הסתכלתי עליו וחייכתי.

כך היה בעיר הזאת, בארץ הזאת, וכך הווה. והנה אנו כאן יושבים בה ורואים לנגד עינינו איך היא נחצבת ואיך מלוא הארץ רעש. כל נגיעה באדמתה מעוררת את הג'ינים מרבצם, ואלה רק מחכים כדי לפרוץ מתוך הבקבוקים, כדי לצאת במחול שדים רועש ומדמם, שאיש אינו יודע את תוצאותיו.

שלמה איננו עמנו יותר כדי לשפוט משפט צדק במלחמת ה"כולה שלי" של עובדי האבן, שאותה הותירו הג'ינים כחור שחור ואפל. רק מלאך המוות סובב לו בארץ וידיו מלאות עבודה.

והסיפור עוד לא נגמר. בדם ואש, הוא עוד יסופר.
____

פורסם: פנים, גליון 39, יוני 2007

במרחב
  • בימים ההם בזמן הזה

    בטרם מעלים האיסלאמיסטים את תפארת העבר על ראש שמחתם, יש אם כן להזכיר להם שהשגשוג המדעי והתרבותי אז התרחש דווקא בזכות הקפיצה מעל משוכת האיסלאם האורתודוקסי השמרני…


    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

  • האור מגיע ממערב

    ”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור…


    על האורה בקצה הג׳ורה

    אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות...

    כל הפרטים

בארץ
  • ערבי בכל ניידת

    היחסים בין הציבור הערבי לשלטון המרכזי לא יכולים להמשיך להתנהל במתכונתם הנוכחית, המעוותת. השלטונות חייבים להפנים את העיקרון של אזרחות שווה לכלל האזרחים, על כל המשתמע מהדבר...

    ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • נחשפה ערוות השמאל

    השיח הפוליטי בקרב מה שמכונה בטעות "שמאל" בישראל הוא שיח עקר, שלא ישנה את המצב הקיים. מדברים שפורסמו לאחרונה ב"הארץ" על ידי כותבים הנמנים עם מחנה השמאל כביכול, מצטיירת תמונה עגומה. השיח תחום בגבולות אתניים יהודיים.

    ספסרי הדת

    הנה נודע לנו באחרונה, כי בספרי הלימוד שבהם משתמשים בזרם הממלכתי־הדתי מצנזר משרד החינוך פרקים העוסקים ברביית האדם. זאת, מתוך היענות לבקשות מצד מערכת החינוך הממלכתית־הדתית.
  • ערבי, דבר ערבית

    גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית.

    יהודית ודגנרטית

    אפשר להירגע. לא תקום כאן מדינה דו־לאומית. הטעם לכך פשוט: בשטח שמשתרע בין הים לירדן אין שני לאומים מגובשים לצורך ריקוד הטנגו הזה.
ישראל-פלסטין
  • תש״ח בערבית

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

  • בעקבות המופתי

    מכיוון ששמו של המופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, התגלגל באחרונה על לשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלטתי לנצל את השהות בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ״הצורר״ הפלסטיני...

    כל הפרטים

מגרות
  • על קופים וחזירים

    ויהי כאשר ישבו בני ישראל במדין ויאסור עליהם אללה ביום השבת את הדגים: הן דיג והן אכילה. ויהי כאשר באה השבת ויבואו הדגים על כל סוגיהם, ובא מקרל, ובאה דניס, ובא לברק, ובאו אלתית ואספמיא אל חוף ימם. ויהי בצאת השבת וישובו כל הדגים כולם אל לב ים, ולא שזפו עיני בני ישראל עוד דג, קטן כגדול, עד לבוא השבת הבאה. והיה כדבר הזה ימים רבים.
  • רצח לשם כבוד

    אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי"...

ארכיון

 
תרגומים
  • מרטין נימלר

    בַּהַתְחָלָה בָּאוּ אֶל הַקּוֹמוּנִיסְטִים
    וְלֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי,
    כִּי לֹא הָיִּיתִי קוֹמוּנִיסְט;

    כל הפרטים

  • בלקרישנא סאמא

    מִי שֶׁאוֹהֵב פְּרָחִים, יֵשׁ לוֹ לֵב כֹּה רָגִישׁ.
    מִי שֶׁלֹּא יָכֹל לִתְלֹשׁ אֶת כּוֹתַרְתָּם,
    לוֹ וַדַּאי לֵב אָצִיל.

  • שרון אולדס

    אֵיךְ הֵם עוֹשִֹים אֶת זֶה, אֵלֶּה הָעוֹשִֹים אַהֲבָה
    לְלֹא אַהֲבָה? יָפִים כְּמוֹ רַקְדָּנִים
    מַחֲלִיקִים אֶחָד עַל גַּבֵּי הַשֵּׁנִי כְּגוֹלְשִׁים
    עַל קֶרַח, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם נְעוּצוֹת זֶה
    בְּגוּפוֹ שֶׁל זֶה, פְּנֵיהֶם
קולות באפלה
  • תגובות אחרונות

  • מבחר נושאים