סלמאן מצאלחה ||
שני עמים ככל העמים
לשלום יש מחיר, נוהגים לומר ״אנשי שלום״ במקומותינו. כוונתם היא לתשלום במטבע שהוא משאת נפשה של הציונות – מקרקעין. במלים אחרות, המחיר הוא נסיגה מהשטחים, סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
ואולם זה אינו מקרה ששני עשורים של שיחות בין ישראלים לבין פלסטינים לא הניבו עד כה הסכם שלום, וסיום הסכסוך בארץ המאובטחת, המשתרעת מן הים ועד לנהר, אינו נראה באופק. שכן השתלטות על דונם ועוד דונם היא סלע קיומה של הציונות.
התנועה הציונית לא ראתה מעולם את תושבי הארץ. הם היו שקופים בעיניה. האמירה הידועה ”עם ללא ארץ לארץ ללא עם”, שאומצה על ידי ישראל זנגוויל ורבים ממנהיגי התנועה הציונית, מסכמת בצורה החדה ביותר את יחסה של הציונות אל תושבי הארץ הערבים.
ואולם המציאות בשטח טפחה במהרה על פני מהגרי החלום הציוני, ששאפו להקים בית לאומי יהודי: ”ארץ ישראל לא ריקה... במערב הירדן יש שלושה רבעי מיליון תושבים”, כפי שהעיד בן גוריון בראותו את המציאות.
בעיניים ערביות, ״היהודים החדשים״ שהגיעו מעבר לים והתיישבו בארץ, היו מאורגנים מאוד. עדויות מן השטח הצביעו על תחילתו של המתח ביניהם לבין תושבי הארץ הערבים, כפי שדיווח ירחון עיראקי לקוראיו ב-1911: ”צריך לזכור שהזרים האלה מתחרים עם בני הארץ... וכך מתפתחים מאבקים וסכסוכים עליה”.
אם כן, ההתנגשות בין הציונות, ששאפה לרכוש קרקעות, לבנות יישובים ולהקים בארץ בית לאומי ליהודים, לבין תושבי הארץ הערבים - הייתה בלתי נמנעת. בן גוריון ראה את ההתנגשות הזו כהתנגשות בין ״מהפכנות״ ציונית לבין ״שמרנות״ ערבית. האינטרס של ה״בלתי-יהודים״, כניסוחו של בן גוריון, הוא לשמר את הסדר הקיים, בעוד האינטרס המהפכני של היהודים שואף לבריאה חדשה, לשינוי ערכים, לתיקון ולבנייה.
לפני שנים, בעיצומו של תהליך אוסלו, שתחילתו נראתה מבטיחה אך בהמשך נתקע בדיונים על פרטי-פרטים לא מהותיים, הייתה לי שיחה פתוחה עם איש אקדמיה באוניברסיטה העברית.
בן שיחי שמח מאוד על כל מכשול שצץ בדרך ועלז על כל עיכוב בתהליך. ״השלום״, אמר האיש, "איננו טוב לישראל״. כשביקשתי להבין את פשר דבריו הוא לא היסס לומר את אשר טרד את מנוחתו: ״הציונות קיבצה כאן ערב-רב של אנשים מתרבויות שונות ומעמים שונים, שהמפריד ביניהם רב על המשותף, ועדיין לא נוצר כאן עם״, אמר האיש והוסיף: ״עמים נוצרים תוך כדי עימות עם גורם חיצוני. צריך קודם לבנות כאן עם״.
דומה כי הצורך ביצירתו וגיבושו של עם, נכון הן לישראלים והן לפלסטינים. אמנם אוכלוסיית ישראל-פלסטין גדלה והיא מונה כ-12 מיליון איש, אך אין בערב-רב הזה ולו עם אחד לרפואה. את הטרגדיה של יושבי הארץ אפשר לייחס, אם כן, להיעדרה של זהות לאומית מגובשת בקרב יושביה. זהו המכשול הגדול שממשיך לעכב את פתרון הסכסוך היהודי-ערבי, הישראלי-פלסטיני.
מה שמעניין בסיפור הוא שקיומה של קהילה אחת הוא מרכיב מרכזי מאוד בהגדרתה של האחרת. שכן, ללא קיום האחת מאבדת השנייה את המרכיב העיקרי בזהותה. במלים אחרות, קיומה של זהות פלסטינית קשור קשר הדוק לעצם קיומה של זהות ישראלית, ולהפך.
הזהות היהודית לא עומדת מול זהות פלסטינית, כי אם מול זהות דתית אחרת כלשהי - נוצרית, מוסלמית וכו׳. זהות יהודית יכולה להתקיים מחוץ למקום הזה, כפי שהדבר אכן קרה במרוצת ההיסטוריה וממשיך להתקיים בימינו אלה. גם זהות ערבית או זהות מוסלמית יכולות להתקיים מחוץ למקום הזה. במלים אחרות, רק זהות ישראלית מחד גיסא וזהות פלסטינית מאידך גיסא, זקוקות למקום הזה כדי להתממש.
לא זו אף זו. ההתנגשות הזו היא גם התנגשות בין תפישות עולם מנוגדות בכל הקשור למושגים של עם, אומה ומולדת.
לא אחת נשמעת הטענה השחוקה שלערבים יש הרבה מדינות, אך ישראל היא מדינת היהודים היחידה. אמנם נכון הדבר שלערבים ישנן הרבה מדינות, אך מרוב מדינות ערביות לא רואים את ״המדינה הערבית״. שכן הערביות איננה הגדרה לאומית-מדינית, והפלסטינים אינם אזרחים באף מדינה המתקראת "ערבית" ולא נושאים את דרכונה.
ליהודים יש הרבה מדינות ומספרן עולה על מספר הערביות, והוא כמספר דרכוני מדינות-הלאום שאותם יהודים ישראלים נושאים בכיסיהם או שואפים לשאת. לעומת זאת, לפלסטינים אין דרכון זולת זה המונפק ברשות הפלסטינית, בפיקוח הכיבוש הישראלי, או זה הישראלי המונפק ע״י משרד הפנים לאזרחי ישראל הערבים.
ישראל קמה כשהציונות של בן-גוריון העבירה את היהודים אל השלב הלאומי בקבלת תוכנית החלוקה, בעוד הפלסטינים היו עדיין בשלב הטרום-לאומי, כחלק מהמרקם הערבי באזור.
ואולם כעת, מקץ עשורים רבים של סכסוך, המצב התהפך. הימין הישראלי על כל זרמיו חזר אל התפישה של ארץ-ישראל, ארץ הקודש, שהיא תפישה דתית טרום-לאומית. זו תפישה המקבילה לתפישת ארץ-פלסטין האיסלאמיסטית מן הצד הערבי.
לעומת זאת, הזרם המרכזי הפלסטיני מנסה להיכנס לשלב הלאומי ע״י קבלת עקרון החלוקה והקמת מדינה לאומית לצד ישראל. הטרגדיה הגדולה היא ששני הקהלים, הישראלי והפלסטיני, אף פעם לא היו מסונכרנים במה שקשור לאינטרסים ה״לאומיים״ המוצהרים שלהם.
כדי לסיים את הסכסוך נדרש, אם כן, סנכרון בין שני הצדדים. מצד אחד, על היהודים לחזור להיות עם שחי בגבולות מדינה מוכרים ולא מקבץ של קהילות דתיות המשתטחות ללא גבולות על קברי ״צדיקים״ מפוקפקים או אבות מיתולוגיים. מן הצד השני, על הפלסטינים להתחיל להיות עם ולהתנהג כעם עם הנהגה שהחלטותיה מתקבלות באופן דמוקרטי, המחייב גם את אלה החולקים עליהן.
ללא יצירה של שני עמים אמיתיים המתנהגים בהתאם, תמשיך ארץ ישראל-פלסטין לשרוץ ערב-רב של קהילות ושבטים, יהודים וערבים, המסוכסכים ביניהם עד זוב דם.
*
פורסם: ועידת ישראל לשלום,
הארץ,
***
For Arabic,
press here
פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.
הטרגדיה הישראלית־הפלסטינית היא סימפוניה נדל"נית קקופונית בלתי גמורה, הנובעת בעיקר מתפישות מנוגדות של המושג "מולדת", החוסמות כל אפשרות להסדר מוסכם בעתיד הנראה לעין...
נֹאמַר הַנְּשָׁמוֹת בָּעִיר הַזּוֹ מוֹנוֹת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן, 
בפרק השני בקוראן, פסוק 65 נאמר: "שֶכֵּן, ידוֹע יְדַעְתֶּם עַל אֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶר חִלְּלוּ אֶת הַשַּבָּת, וַנֹאמַר לָהֶם: הֱיוּ קוֹפִים מְהֻסִּים מְאוּסִים". בכדי לעמוד על פרטי הפרשה יש לפנות אל הפרשנות האסלאמית של הטקסט הקוראני.…
כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם. כך גם נקטע ביקורו ונאומו של סעיד עקל בירושלים וחזון השלום שלו עבר לארכיון המדינה. 
סלמאן מצאלחה