עוד לא אבדה נכבתנו

יש לומר בפה מלא: כל האסונות הקשורים לארץ הזאת משותפים ליהודים וערבים.

סלמאן מצאלחה || עוד לא אבדה נכבתנו

נניח לרגע את שיח הזכויות הלאומיות ואת הדיון בצדק הטבעי כי ישועה לא תצמח מהם. מה עוד, שאלה לעולם לא יובילו לפתרון הסכסוך; להיפך, הם ישפכו עוד שמן על גחלי הסכסוך וידחפו להמשך ההתבוססות בבוץ, באש האינסופית. העיסוק הגובר בסוגיית ה"נכבה" מעיד יותר מכל שזהו אירוע חי הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים. העבר הטעון של הארץ הוא בצה טובענית; יש מי שבוחר לפנות אל העבר כדי להישאר שם, נובר עד שהוא מוצא את עצמו שקוע עד צוואר בבוץ העבר.

יש לומר בפה מלא: כל האסונות הקשורים לארץ הזאת משותפים ליהודים וערבים. הם משותפים כי הם מדידים שינה מעיני כולם ומשפיעים על מהלך החיים של כל תושבי הארץ בלא הבדל דת, גזע ומין.

מן הראוי להבין את שורש הטרגדיה הישראלית-הפלסטינית. שכן האסון של הארץ, ליתר דיוק של היושבים בה, יהודים כערבים, מקורו בתהום הפעורה בין שתי תפישות מנוגדות של המושג הטעון "מולדת". היהודי-הציוני תופש את הארץ כולה כמולדת, שבה הוא יכול לעבור ממקום למקום, להתנחל ולחיות בה. לעומתו, הפלסטיני חושב על הכפר המסוים, העץ והמעיין המסוימים שאינם עוד. במלים אחרות, היהודי-הציוני איננו קשור לחלקת אדמה פרטית מסוימת, ואילו הערבי קשור יותר מדי לחלקת אדמה מסוימת ומצומצמת.

להמחשת הניגוד בין שתי תפישות המולדת נפנה אל השירה העברית והערבית. המשורר אהרן שבתאי, למשל, מבטא את הימצאותו במולדת בכל גרגיר אדמה מדן ועד אילת: "בכל גרגיר מדן ועד אילת משתרעת המולדת/ ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת/ ישאל אותי איש: 'היכן אתה?' ואענה: 'במולדת'.../ ונניח שייקח מקבת, יהלום ברקתי/ וייצא וישאל פלוני או אלמוני:/ 'היכן הוא הגבר האידיוט שהרגתי?' / התשובה תהיה בהכרח: 'גם כעת האיש במולדת' / כי אהרן כי אהרן כי אהרן הוא רק במולדת" (מתוך: "ארצנו, שירים 1987-2002").

לעומת התפישה המרחיבה הזאת קיימת התפישה המצמצמת של הפלסטיני. המבטא הבולט ביותר של תפישה זו הוא דווקא מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הלאומי: "אני משם. ויש לי זיכרונות.../ יש לי אמא/ ובית עם הרבה חלונות.../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת/ היא המולדת". אולם "המולדת" של דרוויש איננה מולדת פוליטית, איננה עזה ואיננה רמאללה, כפי שהצהיר לא פעם, "לא דן ולא אילת", אלא מקום קטן מאוד ומצומצם: "אני אוהב לנסוע/ אל כפר שלא תלה את לילי האחרון על ברושיו". המולדת של דרוויש היא בסך הכל כפר קטן בגליל: "אשליך הרבה ורדים לפני שאגיע אל ורד אחד בגליל", כך המשורר הלאומי חושף את מהות המולדת בתפישה הפלסטינית.

לאחר שחזר לרמאללה בעקבות הסכמי אוסלו הצהיר דרוויש בראיון ל"ניו יורק טיימס" במאי 1996, שהוא רוצה לבקש אזרחות ישראלית, והוסיף: "אני מקבל על עצמי כל תעודה שתיתן לי את הזכות להיות שם". כך מסכם המשורר "הלאומי" הפלסטיני את משאת הנפש ואת מהות המולדת.

שתי התפישות המנוגדות של המושג "מולדת" הן שורש הטרגדיה. מצד אחד התפישה היהודית-הציונית, שהיא תפישה מרחיבה ומתפשטת על פני הארץ כמפץ הגדל ומתנחל. מצד אחר התפישה הערבית-הפלסטינית, שהיא תפישה מצמצמת, מתכנסת בתוך עצמה וקורסת לאחור אל תוך חור שחור.
*
פורסם: דעות-הארץ, 31 במאי 2012
***
For English, press here

ליהודים בלבד


ממשלת אחדות ליהודים בלבד:
יש מי שיכנה זאת אקרובטיקה פוליטית מבית מדרשו של "הקוסם" בנימין נתניהו. אולם הפליק-פלאק לאחור שעשה נתניהו אינו מעיד על עוצמה.

על חשבון הברון


מן הראוי להזכיר לכל אלה המתעקשים לדבוק ב"חלוקה", כמנהג אנשי ירושלים מימים ימימה, כי "אם אין קמח אין תורה"...


סלמאן מצאלחה || על חשבון הברון

באמצע המאה השמינית שיגר החליף המוסלמי השאם בן עבד אל-מלכ שליח מיוחד אל מלך טורקיסטאן. המלך ביקש מהתורגמן לברר את מבוקשו של השליח. השליח שטח בפני המלך את בקשת החליף, המסתכמת בקריאה לו ולנתיניו להתאסלם. "ומה זה האיסלאם?" שאלו המלך. השליח פירט באוזניו את המצוות, התפילות, ההיתרים והאיסורים שבדת האיסלאם. מקץ כמה ימים שב המלך בלוויית עשרה נושאי דגלים וביקש, כי השליח יתלווה אליו. "רכבנו לילה שלם עד אשר הגענו לגבעה, ומשעלתה השמש", ממשיך השליח לספר, "המלך ציווה על כל דגלן לנופף בדגלו. כל אימת שדגלן נופף הגיעו ונאספו בבקעה שמתחת עשרת אלפים פרשים חמושים ומפקדם ניגש אל המלך והצדיע לו. כך נמשך הטקס עד אשר נתאספו במקום מאה אלף פרשים". עוד נשוב לתשובת המלך לשליחו של החליף.

אין זה משנה אם אכן כך התרחשו הדברים במציאות. הסיפור הוא רק משל למה שמעסיק את הציבור בארץ בשנים האחרונות. מדי פעם שב ועולה מחדש המתח החברתי בין הציבור החרדי לחילוני. למשל, משעלתה הצעה להפריד את בית שמש לשתי רשויות נפרדות נזעק שר הפנים אלי ישי והצהיר על התנגדותו: "עיר חרדית תהיה בלי הכנסות, בלי מסים, בלי תעשייה. זה לא נכון לעשות את זה", אמר בראיון לתחנת רדיו חרדית. גם צורי קריספל, ראש העיר החרדית אלעד, הסביר את הסכנה שבקיום רשות חרדית נפרדת. בעיר חרדית, אמר, רוב התושבים מקבלים הנחות בארנונה, ועיר לא יכולה להתקיים כך. לכן, עדיף לחרדים להתגורר עם חילונים.

החיים על חשבון הנדבנים אינם מנהג חדש במקומותינו. פעם קראו לזה "חלוקה". אנשי ירושלים, למשל, התנהלו כך לא מהיום, אלא מימים ימימה. הנה מה שסופר עליהם ב-1887: "החלוקה היא כמעט בת לווייתם של כל אנשי ירושלים... הירושלמי רואה את ה'חלוקה' כקרן קיימת שאין לשללה ממנו, כירושת אבות בטוחה, כזכות שאין להרהר אחריה. מעולם לא עלה על דעת איש מהן להסתלק ממנה... הרוב רואה בחלוקה אמצעי יסודי לקיום", כותב ד"ר חיים חיסין ביומנו על תרבות ה"חלוקה", ומוסיף, כי היא "הסיחה את דעת ההמון ממלחמת הקיום של כל אחד למען יחיה בכוחות עצמו וימצא את לחמו ביושר". לא זו אף זו, על אופיו של איש ירושלים מסכם ד"ר חיסין את תצפיתו: "הוא לא די שאינו נותן, אלא עוד מקבל, ורגש היושר שלו שקט לגמרי" ("מיומן אחד הבילויים", עמ' 177).

ה"חלוקה" עכשיו באה מציבור העובדים. הציבור הזה - יהודים וערבים כאחד, המשלמים מסים ונושאים בנטל - תופסים בשנים האחרונות את מעמד "הנדיב החדש". אחוז גבוה מאוכלוסייה שהולכת וגדלה מתבטל ונסמך על שולחנם של עובדי ישראל.

נחזור לסיפור מלך טורקיסטאן ושליח החליף המוסלמי. משהתייצבו עשרות אלפי הפרשים בבקעה לפניו, פנה המלך לתורגמן ואמר: "אמור לשליח הזה שיסביר לאדונו, כי בין כל אלה אין ולו מרפא אחד, סנדלר אחד או חייט אחד. אם הם יתאסלמו וידבקו במצוות הדת, מהיכן יאכלו?"

ובהקשר זה, מן הראוי להזכיר לכל אלה המתעקשים לדבוק ב"חלוקה", כמנהג אנשי ירושלים מימים ימימה, כי "אם אין קמח אין תורה". ובפרפראזה על דברי מלך טורקיסטאן: אם הם "יתאסלמו" מהיכן יאכלו?
*
פורסם: דעות-הארץ, 6 במאי 2012

***
For English, press here

במרחב
  • בימים ההם בזמן הזה

    בטרם מעלים האיסלאמיסטים את תפארת העבר על ראש שמחתם, יש אם כן להזכיר להם שהשגשוג המדעי והתרבותי אז התרחש דווקא בזכות הקפיצה מעל משוכת האיסלאם האורתודוקסי השמרני…


    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

  • האור מגיע ממערב

    ”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור…


    על האורה בקצה הג׳ורה

    אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות...

    כל הפרטים

בארץ
  • ערבי בכל ניידת

    היחסים בין הציבור הערבי לשלטון המרכזי לא יכולים להמשיך להתנהל במתכונתם הנוכחית, המעוותת. השלטונות חייבים להפנים את העיקרון של אזרחות שווה לכלל האזרחים, על כל המשתמע מהדבר...

    ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • נחשפה ערוות השמאל

    השיח הפוליטי בקרב מה שמכונה בטעות "שמאל" בישראל הוא שיח עקר, שלא ישנה את המצב הקיים. מדברים שפורסמו לאחרונה ב"הארץ" על ידי כותבים הנמנים עם מחנה השמאל כביכול, מצטיירת תמונה עגומה. השיח תחום בגבולות אתניים יהודיים.

    ספסרי הדת

    הנה נודע לנו באחרונה, כי בספרי הלימוד שבהם משתמשים בזרם הממלכתי־הדתי מצנזר משרד החינוך פרקים העוסקים ברביית האדם. זאת, מתוך היענות לבקשות מצד מערכת החינוך הממלכתית־הדתית.
  • ערבי, דבר ערבית

    גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית.

    יהודית ודגנרטית

    אפשר להירגע. לא תקום כאן מדינה דו־לאומית. הטעם לכך פשוט: בשטח שמשתרע בין הים לירדן אין שני לאומים מגובשים לצורך ריקוד הטנגו הזה.
ישראל-פלסטין
  • תש״ח בערבית

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

  • בעקבות המופתי

    מכיוון ששמו של המופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, התגלגל באחרונה על לשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלטתי לנצל את השהות בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ״הצורר״ הפלסטיני...

    כל הפרטים

מגרות
  • על קופים וחזירים

    ויהי כאשר ישבו בני ישראל במדין ויאסור עליהם אללה ביום השבת את הדגים: הן דיג והן אכילה. ויהי כאשר באה השבת ויבואו הדגים על כל סוגיהם, ובא מקרל, ובאה דניס, ובא לברק, ובאו אלתית ואספמיא אל חוף ימם. ויהי בצאת השבת וישובו כל הדגים כולם אל לב ים, ולא שזפו עיני בני ישראל עוד דג, קטן כגדול, עד לבוא השבת הבאה. והיה כדבר הזה ימים רבים.
  • רצח לשם כבוד

    אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי"...

ארכיון

 
תרגומים
  • מרטין נימלר

    בַּהַתְחָלָה בָּאוּ אֶל הַקּוֹמוּנִיסְטִים
    וְלֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי,
    כִּי לֹא הָיִּיתִי קוֹמוּנִיסְט;

    כל הפרטים

  • בלקרישנא סאמא

    מִי שֶׁאוֹהֵב פְּרָחִים, יֵשׁ לוֹ לֵב כֹּה רָגִישׁ.
    מִי שֶׁלֹּא יָכֹל לִתְלֹשׁ אֶת כּוֹתַרְתָּם,
    לוֹ וַדַּאי לֵב אָצִיל.

  • שרון אולדס

    אֵיךְ הֵם עוֹשִֹים אֶת זֶה, אֵלֶּה הָעוֹשִֹים אַהֲבָה
    לְלֹא אַהֲבָה? יָפִים כְּמוֹ רַקְדָּנִים
    מַחֲלִיקִים אֶחָד עַל גַּבֵּי הַשֵּׁנִי כְּגוֹלְשִׁים
    עַל קֶרַח, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם נְעוּצוֹת זֶה
    בְּגוּפוֹ שֶׁל זֶה, פְּנֵיהֶם
קולות באפלה
  • תגובות אחרונות

  • מבחר נושאים