יש לומר בפה מלא: כל האסונות הקשורים לארץ הזאת משותפים ליהודים וערבים.

סלמאן מצאלחה || 

עוד לא אבדה נכבתנו

נניח לרגע את שיח הזכויות הלאומיות ואת הדיון בצדק הטבעי כי ישועה לא תצמח מהם. מה עוד, שאלה לעולם לא יובילו לפתרון הסכסוך; להיפך, הם ישפכו עוד שמן על גחלי הסכסוך וידחפו להמשך ההתבוססות בבוץ, באש האינסופית. העיסוק הגובר בסוגיית ה"נכבה" מעיד יותר מכל שזהו אירוע חי הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים. העבר הטעון של הארץ הוא בצה טובענית; יש מי שבוחר לפנות אל העבר כדי להישאר שם, נובר עד שהוא מוצא את עצמו שקוע עד צוואר בבוץ העבר.

יש לומר בפה מלא: כל האסונות הקשורים לארץ הזאת משותפים ליהודים וערבים. הם משותפים כי הם מדידים שינה מעיני כולם ומשפיעים על מהלך החיים של כל תושבי הארץ בלא הבדל דת, גזע ומין.

מן הראוי להבין את שורש הטרגדיה הישראלית-הפלסטינית. שכן האסון של הארץ, ליתר דיוק של היושבים בה, יהודים כערבים, מקורו בתהום הפעורה בין שתי תפישות מנוגדות של המושג הטעון "מולדת". היהודי-הציוני תופש את הארץ כולה כמולדת, שבה הוא יכול לעבור ממקום למקום, להתנחל ולחיות בה. לעומתו, הפלסטיני חושב על הכפר המסוים, העץ והמעיין המסוימים שאינם עוד. במלים אחרות, היהודי-הציוני איננו קשור לחלקת אדמה פרטית מסוימת, ואילו הערבי קשור יותר מדי לחלקת אדמה מסוימת ומצומצמת.

להמחשת הניגוד בין שתי תפישות המולדת נפנה אל השירה העברית והערבית. המשורר אהרן שבתאי, למשל, מבטא את הימצאותו במולדת בכל גרגיר אדמה מדן ועד אילת: "בכל גרגיר מדן ועד אילת משתרעת המולדת/ ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת/ ישאל אותי איש: 'היכן אתה?' ואענה: 'במולדת'.../ ונניח שייקח מקבת, יהלום ברקתי/ וייצא וישאל פלוני או אלמוני:/ 'היכן הוא הגבר האידיוט שהרגתי?' / התשובה תהיה בהכרח: 'גם כעת האיש במולדת' / כי אהרן כי אהרן כי אהרן הוא רק במולדת" (מתוך: "ארצנו, שירים 1987-2002").

לעומת התפישה המרחיבה הזאת קיימת התפישה המצמצמת של הפלסטיני. המבטא הבולט ביותר של תפישה זו הוא דווקא מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הלאומי: "אני משם. ויש לי זיכרונות.../ יש לי אמא/ ובית עם הרבה חלונות.../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת/ היא המולדת". אולם "המולדת" של דרוויש איננה מולדת פוליטית, איננה עזה ואיננה רמאללה, כפי שהצהיר לא פעם, "לא דן ולא אילת", אלא מקום קטן מאוד ומצומצם: "אני אוהב לנסוע/ אל כפר שלא תלה את לילי האחרון על ברושיו". המולדת של דרוויש היא בסך הכל כפר קטן בגליל: "אשליך הרבה ורדים לפני שאגיע אל ורד אחד בגליל", כך המשורר הלאומי חושף את מהות המולדת בתפישה הפלסטינית.

לאחר שחזר לרמאללה בעקבות הסכמי אוסלו הצהיר דרוויש בראיון ל"ניו יורק טיימס" במאי 1996, שהוא רוצה לבקש אזרחות ישראלית, והוסיף: "אני מקבל על עצמי כל תעודה שתיתן לי את הזכות להיות שם". כך מסכם המשורר "הלאומי" הפלסטיני את משאת הנפש ואת מהות המולדת.

שתי התפישות המנוגדות של המושג "מולדת" הן שורש הטרגדיה. מצד אחד התפישה היהודית-הציונית, שהיא תפישה מרחיבה ומתפשטת על פני הארץ כמפץ הגדל ומתנחל. מצד אחר התפישה הערבית-הפלסטינית, שהיא תפישה מצמצמת, מתכנסת בתוך עצמה וקורסת לאחור אל תוך חור שחור.
*
פורסם: דעות-הארץ, 31 במאי 2012

***
For English, press here