הערבים בארץ צריכים לעמוד על שתי רגליהם בארצם כאן. לא רגל פה רגל שם כמי שתקועים בשטח הפקר ללא אופק.
האסון האחרון שפקד את לבנון הוא הזדמנות פז, הנקרית כעת לפני הדור הלבנוני החדש, להחזיר תקווה לא רק ליושבי מדינה זו, אלא למרחב כולו.
פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.
הטרגדיה הישראלית־הפלסטינית היא סימפוניה נדל"נית קקופונית בלתי גמורה, הנובעת בעיקר מתפישות מנוגדות של המושג "מולדת", החוסמות כל אפשרות להסדר מוסכם בעתיד הנראה לעין...
נֹאמַר הַנְּשָׁמוֹת בָּעִיר הַזּוֹ מוֹנוֹת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן, 
בפרק השני בקוראן, פסוק 65 נאמר: "שֶכֵּן, ידוֹע יְדַעְתֶּם עַל אֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶר חִלְּלוּ אֶת הַשַּבָּת, וַנֹאמַר לָהֶם: הֱיוּ קוֹפִים מְהֻסִּים מְאוּסִים". בכדי לעמוד על פרטי הפרשה יש לפנות אל הפרשנות האסלאמית של הטקסט הקוראני.…
כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם. כך גם נקטע ביקורו ונאומו של סעיד עקל בירושלים וחזון השלום שלו עבר לארכיון המדינה. 
סלמאן מצאלחה