מרווא סעאבנה | לימון עגנון

 

מרווא סעאבנה 

לימון עגנון 

זה מעשה על חיבה יתירה, לא, על התאווה הגואה בי לקטוף פרי מאימו בעונתו, בייחוד זו הקרה שארצנו מביאה עלינו ביד קמוצה, ומכאן יצא שבראותי פרי על אימו ועונתו היתה, אני מיד נדרכתי. בעיני רוחי חזיתי בפרי לוחש את שמי. הוא קורא לי, ואני, מחמת הכבוד הנתון בי לקריאות כגון אלה, הייתי פולשת לבתים, לחצרות האנשים, ותרחישי פתע היו מתרגשים עלי. אם יהיה ואיתפס בקלקלתי מה הרע אשר יאונה לי, דרך משל. שהרי נראותי, שאין בה דבר מזאת של לסטים, תסגיר אותי, וודאי שיתעקשו תופסַי לדרוש פשר. זאת הפולשת-קוטפת לנו בסתר בלא שתבקש ובלא שתשאל, מי היא? אבל כל עניין לגופו שכן רבים האנשים ובתים רבים יש וחצרות הרבה יש ורבים הם העצים ויש שאני ארָאֶה לעיני הבעלים ויש שאין יראוני. כלומר, יש ויש. לסוף לרסן תאוותי בראותי פרי אני לרוב כשלתי. 
*
בעת האחרונה תרתי אחר ספר של עגנון לקרוא סיפור להרצאה ולא מצאתי. ידעתי שבחנות אחת לבטח אמצא. אולם, רחוקה היא מביתי כעשרים קילומטרים. מיואשת מלמשוך את החיפוש עוד, פסקתי, אלך בתום יום העבודה.
 נוסעת לעבודתי וגשם כבד יורד ופועלים נותנים עינם לתיקון דבר מה בכביש ממנו ביקשתי לנסוע, להוציא אחד שעמד והורה לרכבים על דרך חלופית בעיבורה של העיר על כי התיקון, כמדומה, מתעכב לו.
 המעבר היה צר, והדרך בינות לבתים מלאה בורות ורצוצה ולכן לאט- לאט נסעתי. רכבי משל היה גמל שהחל זוקף רגליו בתום הבריכה. לבדו זוחל נכנס לבור וזוחל יוצא בגפו הימנה ואני על הסרג אנה ואנה ניטלטלתי. חצר אחורית של בית נשקפה. בחנתי אותה מתוך העלרוד. בטבורה מעמדים מעץ, פיגומים, ואמבט לגיבול בטון המונח במאונך כולו נסמך על מְכוּלַת ענק עשויה פלדה. הא! למראה ענפי העץ הכפופים מכובד משאם ונדמה היה שהשיגו מהמכולה קרקעיתה דבר נתלבה בי. בלמתי לדקדק את ההבטה. גמלי עמד מלכת.
 האוויר היה נהיר. האוויר היה ברור. קרירותו השחיזה את חוטמי והוא האדים לו. ראיתי עלווה סמיכה. עלווה ירוקה ונקייה למשעי מחמת הגשם. ראיתי שנצצה מן השמש המפציעה חרף השמים שהתקדרו עבים. ורוח היתה. וראיתי שנתנה ידה לטיפי המטר העושים דרכם למטן. טיף-טיף גולשים אחר מצטופפים-מתעכבים על הלימונים טרם הנטיפה. והם, הלימונים, הלכו והבריקו והלכו והבהיקו ונגהו מאוד מזיו צלילות צהבותם. אמרתי, וכי תאווה זו לעיניים, ודממתי. הרחש שזה עתה שמעתי, מהו אם לא קריאה? אף גמלי שמע. על מה חרחר, אם כן, תכף הרחישה? הלמוּת לבי הרעישה עליי את נועם הבטתי וההקשבה. אמת היא שהיה בי מן האושר ומן החשש. בין כך לבין כך, בלא שחשתי בבואו, הוא בא.
 בית השירה שהתנגן בראשי בלשון ערבית היה. ואני, כהרגלי, הברכתי שפה על שפה ותרגמתי. הפכתי יחיד לרבים. קרן לגידים. עיברתי צורה. המרתי מטבע שלא לצורך. ושוב, אותו המטבע, לסורו החזרתי. כול זה ובינתיים מוזות להן הטיפות על הלימון. טף מענף, טף מעָלֶה והלימון והשמש שחים בינם בלשון שלא הבנתי. מה לכם, אמרתי, הלא תראו שהמים אשר משמיים אינם מקבלים טומאה וטהור הוא הלימון? רגע, רגע, מה לי ולהלכות טהרה והשירה עודה מתנגנת ומלבוש השפה האחרת רחוק מלהישלם. הלך הרחש והכול נאלם ואני תרגמתי. 
סַל לִימוֹנִים 
תַּחַת גִידֵי הַחַמָּה
 השְׁנוּנִים.
וְהַיֶּלֶד בְּעֶצֶב קוֹרֵא: 
"עֶשְׂרִים בִּגְרוּשׁ.
 בִּגְרוּשׁ אֶחָד, עֶשְׂרִים!"
פעם רעיתי בראשי מחשבה שדי לי במצער. כלומר, מהר-מהר אקטוף מהר-מהר אנוס והנה השגתי לי פרי מאימו ולא נתפסתי. הרגעים עברו ולא ידעתי אם למהר לקטוף אם להמשיך לעבודה. כשאין בטוחות בדרכיהן מתמהמהות להן הבריות. התמהמהתי. טווּוּוּוּוּוּט ארוך נשמע מרכב סמוך. נרתעתי. נקטע ה טווּוּוּוּוּוּט, ותחת לו, במקצב מדויק להפליא, נשמע,
 טֻטְ- טֻטְ- טוּוּוּט. טֻטְ- טֻטְ-טוּוּוּט. כתפי הימנית זינקה קדימה. השמאלית החרתה החזיקה אחריה בזינוקה. גופי שנתגמש חישב לרקוד. איש צווח והתעשתי. רכבי שחסם את המעבר אילץ אותי לנסוע. נסעתי.
 במעבר השעות לשוני היטיבה להחליק בראשי ללקק את קרירות הטיפות המשתהות על הלימונים ממתינות. אח! ולמי המתינו אם לא לי, חשבתי. בדרך חזרה בלמתי בסמוך לאותה החצר. ילד עבר. 
אתה יודע להגיד מיהם הבעלים של הבית הזה, שאלתי.
אין לי מושג, אמר, ומשך בכתפיו. 
חייכתי חיוך מתוק. חיוך תם. כזה של ילדים בראשית עומדם על מושג התחבולה.
רציתי לקטוף לימונים ואין ממי לבקש. בחנויות הם עשויים פלסטיק, הוספתי.
 ולשם מה התואנה ולילדוּת היגיון משלה, חשבתי.  
 אז תקטפי וזהו, אמר הילד באדישות, והמשיך בדרכו.
אומנות ההיגיון הפשוט של הילדוּת נעמה לי. פסעתי לעבר המכולה. חשקתי לשכב פרקדן בתוכה ולהתענג על המלאכה. לא נועזתי. מבין הלימונים שהשמש נָקְשָׁה בחרתי את הקטנים יותר. הנחתי כף ידי על הראשון ומשכתי. הענף נשתרבב לעומתי, עליו נרעדו, והוא, לרפיון אחיזתי ולימונו כבר בידי, הִזה על פנַי וידַי טיפין קרות ואני לֻחלחתי. בחזרתו למשכן צחקק הענף. לשמעו גם אני צחקתי. שניתי את שעשיתי. לסוף שש פעמים שיחקנו אני והענפים. שישה לימונים קטפתי וסל הבשר עשוי כפותַי נתמלא. 
ביקשתי לשחק עוד עד ש טווּוּוּוּוּוּט פתאומי, ארוך, נטול מקצב, החריד אותי וידי נשלחה לסוכך על לבי. בִּיסְמִילַלה! פלטתי. והוא נמשך. אצתי לרכבי ולימונַי בידי. והוא נמשך. יצאתי מן החצר, השטתי את המבט לצד שמאל בבהלה. והוא נמשך. כך עד שהבחין הנהג בי, נתקף תדהמה והטווּוּוּוּוּוּט חדל. הוא הושיט ידו מבעד לשמשה לאות התנצלות וארשתו נמרחה במעטה חיוך אווילי, נבוך. שפתיו נחשקו בשרבוב. העיניים, שטחו מראות המאורע כהלכה, הצטמצמו והתרחבו לסירוגין לתפיסת המִשְׁגֶּה, והראש נדחק למחזה נענוע פרוע שכולו אומר: סלחי לי. 
כמעט צחקתי. שיתחנחן, חשבתי. כי לא שוגים כך עם עלמת חן. כי לא מבהילים אותה. וגם, כי, לשם מה לצפור ממושכות, בפראות שכזאת, כבהמה. מתוך היסח הדעת, ואולי מתוך החסד, אף ידי הושטה. לימונים אחדים מעדו, הכו באדמה, והתגוללו הלאה. קצפי שזע בקרבי הרעיד את אברַי, אספתי את הלימונים בתנופה, החשתי לרכבי ובזעמי זה נסעתי. טווּוּוּוּוּוּט, טווּוּוּוּוּוּט, צווחתי מתוך הנסיעה. מה יש לו נוגש בי, ממהר בשעת גשם, להיכן. ואַתְ, כלילת המחילה, על מה היד הושטה לבעל הטווּוּוּוּוּוּט והנה את הלימונים שמטתי?
 משך הדרך ליטפתי לימונים והרחתי. טהרת הניחוח הביאה עליי שלווה ונרגעתי, אף שידעתי, מכוח המכה נחבל הלימון וקליפתו נדקקה, כאחוזת עווית, בחובקה את הלִבְנָה.
*
כשמונה עשר קילומטרים נשלמו בואכה חנות הספרים והנה אני בפתחה של עיר עמוסת רחובות. על הכביש משני צידיו עצים הרבה ותפוזים דחוסי כתום עז, משונה, דבוקים להם על הענפים כקישוטי החג. המשכתי לנסוע ושני עניינים הטרידוני: התפוזים נדמו כמשותכים על אימם; אנשי העיר, מדוע אינם קוטפים?
 אה! ועוד עניין. התפוזים עצמם, מה להם לא קראו לי?
 נסתמן המקום בו יכולתי לבלום ובלמתי. הנני בסמוך לעץ מסרבת שתושבי המקום, עוכרי התפוז, יראוני. והנהגים, תהיתי, מה יאמרו ואך אני עצרתי ועדות לתקלה בי או ברכבי לא היתה. וכביש ראשי זה, ורכבים היו למכביר. עקשנות דלקה בי והמתנתי. עת רבה עברה עד שנפסקה התנועה כליל. מיהרתי. היה עליי לקפוץ לתפוס את התפוז. קפצתי. כף ידי אחזה בו. ציפורנַי נבלעו בתוך כתום חמאתי. כתום רביכתי. וקול צלול של טִק נשמע. בחזרתי לרכבי תפסתי שמלוחלחות היו האצבעות והיד שקטפה. מעופש מבשלוּת היה התפוז. והשיירים המעוכים, שרידי התוך והקליפה, עמסו את חלל הפנים של ציפורנַי. כעסתי על ששבתי כלעומת שהלכתי. התפוזים לא קראו לי, רטנתי, הגחמנות הזאת, לְמָה. גם תמהתי על שקשרתי קשר עימם ואני מהבוקר על הלימונים מתלקקת וקטפתי. לפתע עלילת סיפור שקראתי זה מכבר נשטחה בתודעה ותוגה עזה, בת עשורים הרבה, רבצה לי על הלב ולא זחה. חנוקה כולי מלמלתי, ארץ התפוזים העצובים. ושמתי פנַי אל מחוז חפצי. 

חנות הספרים בית משפחה ישן ולו שלוש קומות. להיכנס בשביל הזה ולהחנות, אמר השלט. נכנסתי. ברדתי מן הרכב הבחנתי בגדר אבנים ומעבר לה חלקת אדמה קטנה וצידו האחורי של בית נוסף. בצמוד לגדר עץ ענק עמד בהדרו. באותו היום לא ירד גשם בעיר הרחובות ורק הרוח בא, והעלווה, חרף ירקותה, קמוטה היתה ומאובקת. גחנתי לראות. רקמה דקיקה של חוטי עכביש נגלתה. פלא אריגה סבוכה שענפי הפנים רפודים בו. כולי נפעמת פלטתי, כְּמוֹתָם אָרַכְנֶה לֹא טָוְתָה קוּרִים. מבטי נמשך מעלה. התגודדות כרסים צהבהבים בצבצה. לימונים! הרבה לימונים! צחקתי מאושר. צחקתי מהפתעה. צחקתי מהדאוס אקס מכינה שבא. צחקתי עד שתוגת התפוז צוחצחה מליבי.
מה קודם למה, תהיתי, הלימון, או ספר עגנון? 
מה אם אדם יבוא ויחמוס את המון הלימון עד שאין נותר בו דבר זולת הענפים ולימון אחד לא נשתייר לי? לעץ אם כן. אבל מה אם אדם ייכנס ויבקש לנכס את ספר עגנון לו ואני לשווא את כל הקילומטרים נסעתי? לחנות אם כן. נותרתי על עומדי זמן מה תוהה מה בהול ממה וכאן אומרת לימון וכאן אומרת עגנון ואף אמרתי היינו הך ועדיין לא ידעתי. ואז ביקשתי את שכל ליבי והוא החזיק בי והכרעתי.
 עטתי על העץ. פלשתי אל תוך העלווה. הזרועות מושטות לפנים עד קצה היכולת וקטפתי. טִק נשמע. קטפתי עוד. טִק נוסף נתלווה. פרושׂה לה הכף להשיג, מאותתת, והכרית נכפפת על אצבעותיה לתפוס תכף ההשגה. פעם את ימיני משלחת אני ופעם את שמאלי. והטִק, שלא שינה לו מי מבינן שולחה, נותר דקיק ונוקדני בתבל צלצלו. נדחקתי עוד. אני בעומק הקרבַיִם וסער לי חוללתי. הודפת מעליי ענפים שהשליך העץ בי וקוטפת כאחוזת טירוף והם תשים אל מול כוחי במנוסה או בהשתברות, ושייריהם, זלזלים ועלים אפופי אבק, וקורי העכביש שביתקתי, מרחפים באובך העלווה ואצים לנפול, רגע על מנחת הבשר המרצד ורגע על שאר זרדים שרְעדה האיצה בהם בשל שאני את אחיזתם באימם טלטלתי.
 קולות בקעו מעצמים ונלכדו בעצמים. היתה אוושת עלים מעכסים לאיטם מהליכת הרוח על האדמה. היה חיכוך בשר בעץ קשוי וקשוי למחצה. היתה טפיפת חתול מהוסה שלא גרע עיניו ממני. והיתה פעם שמשׂמחת הלב, אני, במתיקות נעימת קולי, גנחתי. בהמולה זאת אירע שפעמים אחדות, מבלי משים, נשרטתי. אירע שצמצמתי עינַי שלא יילכדו בהם המזיקים. אירע שסובבתי ראשי בסיבובים בולשת אחר אי אלו לימונים שנתפספסו. ואז השגחתי בשרטת שפשטה במורד הזרועות. במשטח קיבורת ימין, המשיי לשעבר, שהלך והאדים בחספוסו. משהו במראם, בדקיקות תלמי הדם, הבעיר את איברַי והסתערתי דולקת אחר הלימונים שבירכתיים. טִק-טִק-טִק-טִק-טִק-טִק-טִק-טִק ואני, רוגשת כולי, הצטווחתי, זה האושר! זה האושר! 
לו פתח מי מדיירי הבית ההוא חלון אולי דימה קופה מקפצת-מרננת בעץ הלימון. קופה גדולה במלבוש בני האנוש או שמא השתגעתי, יאמר הדייר. אני, מדמיון מראי והמחשבה, מלוא גרוני צחקתי. מלוא עץ הלימון שעימו נתחבקתי. צחקתי עד כי מרוב צחוקי והרגשה העולפת אותי השתנקות אחזה בי וכחכחתי. וכעכעתי. ושיעולים עזים נפלטו מן הוושט ואני נזדעזעתי כולי בתנועות עזות לפנים ולאחור שהעץ עצמו נרתע. שנוקה ולימונים מלוא חיקה, גיחכתי.
דשנה מאושרי זה שבתי לרכבי וספרתי. עשרים לימונים היו לי, שכן נוסף לחיק עוד את כיסַי גדשתי. נתתי את מבטי לצדדים. אדם לא נראה. משכתי נתח אוויר עסיסי, דחוס קרירות, ונשפתי. וכמו דבר לא היה העמדתי פני מטרונית הדורה שעניינה ספרות ופסעתי הלאה לעבר החנות. 
בפתח ניצב ראי שבבואתי עמדה בו להקדים פנַי. נבעַתִּי. חולצתי השחורה במקום בו נמתחה על חזי והכתפיים לוטה באבק היתה ושרידי קורי העכביש שחתכו בה בשתי וערב חסר סדר נצצו בדיבוקם. ראשי והשיער הפחוס שחיפה עליו ונצרר בעיגולים שנשורת וחבילי זרדים דקיקים פילחו דמה לראש כרובית שנתאחרה עליו הקטיפה. ומעל פנַי נמשח דוק אפור שניכר בעיקר בגון השיער המרובה, המעובה הרבה של ריסַי. אמרתי, אין המום גמור ועדיין מעבודה נפסלתי. פרשתי החוצה בריצה. וכדי לנער את חוצני מההשתקפות הגחה מבעד לראי כה וכה טפחתי עליי. אָי, אָי, זעקתי. חתכי הזרועות החלו צורבים. חככתי בזריזות בראשי. ניערתי שערי ועלה נשמט ארצה. מחמתו נשתעשעתי. די! צעקתי. כפיתי על עצמי ארשת מרצינה ונכנסתי בשנית.
עכשיו הכול טוב, אמרה האישה מעבר לדלפק.
 אני, סמוקה כולי, התחייכתי.
נתקלתי בעץ הלימון. שלכם הוא, שאלתי.
לא שלנו, אמרה וצחקה.
מהוססת, נועזתי לשאול אם מותר לקטוף.
אני קוטפת ממנו כל הזמן, אמרה וקרצה.  
 לא גיליתי שמצידו התוחם בחנות כבר הורק העץ מלימוניו.
ישנו ספר של עגנון -  
אה, זו היית את שהתקשרת. הנה, שם, אמרה, והורתה על חדר סמוך.

רפרפתי על הספר. הסיפור נמצא. ועוד ספרים אחדים שביקשתי. תפח החשבון ולא יכולתי לו. אקנה בהדרגה, אמרתי. אבל אילו ספרים לקחת ואילו להותיר לא ידעתי. חשבתי, או שאעשה כעצת אן קרסון ואפתח את הספרים בטבורם והמשפט הטוב מבינם יכריע, או שציטוט בפתיח, או הקדשה. עשיתי כך ועשיתי כך ועדיין התלבטתי. עד שבספר אחד שלוש שורות מהווידויים של אוגוסטינוס על אהבה והרעב לה צדו את עיני. והרי אני שנה ועוד שנה אניתי ואבלתי ועודי מאריכה בייסורין וכבר שלוש מן השנים ואף יותר שברעבי לאחד נתייסרתי. לֶאֱהוב הלה לא ידע. ואני ידעתי שאף אם יהיה והרבה יאכילני אוכַל אני מידו ולא אשׂבע. וכיצד ילעיטני וכוסו שלו לא ידעה רוויה. נתעצם הרעב בי והחל מיתרגם לשירה. כלומר, לא תרגום התחושה כמשורר האומר, המבעבע בי למילים נהיָה, אלא תרגום במובן המקובל, כהלכה.
שיר אַלְחַלַּאג' מנין בא? ודאי שלא מהספר בו החזקתי. חשתי שכותרתו מהתלת בי. מה, רטנתי, לא נשמרתי די בייסורַי? השיר קרב עוד. המילים התפתלו והחלו מיתמרות בתרגומן מבלי שנועצו בי. משוגות קמו. קמתי בתורי. שינסתי מותני ורוח התרגום נענתה לי. העברית ביקשה לה שורה נוספת. אמרתי שגחמנות זו אינה בעתה. ואז נמלכתי בדעתי. אמרתי, נראה, אם ניעור צורך נוסיף אם לא אין שורה יתירה. לסוף היה שנעימת השיר אמרה ערבית ופני העברית לא שבו ריקם על כי אני לעברית הוספתי. 
עֱנוּת
הוֹ רוּחַ קַלִּיל, אֱמֹר נָא לצְבִיָּה.                              
 הֲגַם שאָכֵן שָתִיתִי, צָמָא עלַיי בָּא.        
אָהוּב לִי כָּאן.
 בקְרָבַי אַהֲבָתוֹ פּוֹשָׂה.
יְבַקֵּשׁ לְדַשְׁדֵּשׁ על לְחָיַי
 אֹמַר: דַּשְׁדֵּשׁ נָא לְךָ.
רוּחוֹ רוּחִי הִיא.
 ורוּחִי רוּחוֹ.
  יַחְשֹׁק, אֶחְשֹׁק אֲנִי.
 וְהָיָה ואֲנִי חָשַׁקְתִּי,
 תָּבוֹא עליו חשִׁיקָה.

רכשתי את שני הספרים ויצאתי. אך השגתי את רכבי השגחתי בכדורים הצהובים ברובצם על המושב. מחמת שזכרתי את שהיה התחייכתי. אוושה קמה. מה, אחים מבקשים לכם, שאלתי, ולא המתנתי לתשובה. קרבתי מן הגדר. דילגתי לעברה האחר. על מנת להיטיב לראות השתוחחתי קלות בהולכי תחת לענפים. בשופי הגשתי כפי וקטפתי לימון אחד. שניים. שלושה. ומתוך התחושה שכבר אני מבינה גדולה בקטיף געשה בי אותה רגשת פנים, אותו שאון איברים. אני הבאה תמיד באחת, בכול כולי, שוב התפרעתי. 
מהלימונים היו לי חמישים. חשתי כי יום טוב זה ואינו חול. לבית, לחשתי, והאושר שבלהתענג על השלל נכפל בי.
 בדרך חזרה הבטתי בלימונים. קול הדהד בי והחווה, "אבל באמת הפרזה." נזכרתי ליום ההוא. בהיפרעו לבלב בכותלי הלב וגאה וחום עלה בי ופעפע. ומועקה. אותה המועקה הכבדה המשבשת עליי מזה שנים את ימַי. למען תפוג נמנעתי מלדבר מפורשות על הלה. סופר אמר, לא מדברים על הדבר אומר זה שאין לך עניין בו, או שטבעְתָ במצולות המחלה. ידעתי שמעוצם חוליי דממתי. הגם שלא פציתי פי רוחי נעכרה וליבי החל חובט בחוזקה וראשי כאב ומתוך הכאב נתערבבו עליו החומרים. סדר לא היה בם ואהבה היתה. עברית לא היתה שם וערבית היתה. לבי געש בי ואני למען ישקוט לבי תרגמתי.
 אלחלאג' כותב, "ובאשר ללב, דומני כי אתה שוכנו, ואך בעל הבית מיטיב לראות את הפְּנים." אַלְ מַנְפַלוּטי אומר, "לא יצא ח'יר מחיים שחי האדם בלא לב; וח'יר לא יצא מלב המפעֵם בקרבַיִם ונטול האהבה הוא." יגעתי מן המילים ולא ביקשתי לתרגם עוד. אולם בית שירה אחד דחק בי. נדהמתי על העברית שהתחבטה בו. מילה בלשון המקור נחסרה ממנה והתרגום רעוע היה. הן צר לי על העברית והן צמרמורת עונג הנצה בי משהגיתי את הערבית וסלסלתי ארוכות את תנועותיה. הייתי אנוסה להביא עברית מיטיבה על השורה עד שמרוב מאמץ כמעט וסרה מעליי תוגתי. לסוף שרתי, "רוּחַ יוֹסֵף לֹא תִּתְאַבֵּךְ וְאֵין בָּאוֹת נְשִׁיבוֹתֶיהָ זוּלַת אֶל לֵב שמֻשָּׂאוֹ יַעֲקֹב הוּא". לבי נתרווח במושבו. כשיקוי הקסם אלחלאג' הזה. מפורש מן הסתום, זעקתי. והתחוור לי שאין האונים בלמסור מלימונַי אל הלה לו רעבתי הוא שהיה בעוכרי הנאת הקטיפה. דמעותַי עמדו לבוא עלי ואני לבכות לא חשקתי. פטרתי אותן באין בוכין ביום טוב חרף שמתאווים לנחשק ואִמְרָתִי היתה להן לרטייה. נתתי ידי ללימונַי שבשק וליטפתי. רכבי המשיך בדהרתו.
*
  חניתי בסמוך לביתי. אמרתי, לימון יש וספר עגנון יש ומהמורות אַיִן. יש להינפש בקריאה ומתוך שאקרא אשכח את הלה ועד ששוב ישוב אנוס לי אי לאן לתור אחר דבר והדבר מן הלה יחלצני. פוסעת אני מתנודדת אילך ואילך מכובד המשא והנה קול צועק לעברי.
      הי, מוכרת לימונים?
 נעצרתי. הסבתי ראשי. איש התקדם לעברי.
לימונים טובים. אלה של הירקן הם לא מי יודע מה.
חייכתי. מבטו נמשך אל השק. הוא בחן, בלא רשות, את לימונַי. אחת מידַי נפרשה מעליו להסתירם ולא היה בה די.
מאיפה הלימון?
חשתי כורח להתבדח. התבדחתי. 
זה לימון עגנון, אמרתי.
זה מה? זן חדש זה?
מחמת כחכוח הכורח שכחכחתי נבלם צחוקי באבו. 
לא, הוא ישָׁן כל כך שהמטבע בו נקנה בן המאה החולפת.
 האיש בהה בי כמו דיברתי לשון זרה. חוטמו התעקם מעלה בחשדנות. 
 עשרים בגרוש, אמרתי.
הא? 
 הלימונים.
נו? 
בגרוש אחד, עשרים.
הצחוק שהתפתל בגרוני נפלט באחת. צחוקו הקולני של האיש בצורת חא-חא-חא הדהד בשכונה. מסרתי לידו לימונים אחדים ונפשי נעמסה חסד. משנכנסתי לבניין השגחתי בתיבת הדואר שלי. מעטפה בקעה מפתחהּ. שליתי אותה. בפנים שישה דפים ומעליהם נדפסה הכותרת "מדירה לדירה" והערה - נא לקרוא לקראת ההרצאה. 
 נו באמת, גיחכתי. 

 

כל הפרטים