סלמאן מצאלחה

הפרוטוקולים של זקני ישראל

נהוג בימינו לייחס למה שמכונה הימין הישראלי את מדיניות ההדרה והאפליה הנהוגה כלפי האזרחים הערבים. אמנם הימין הלאומני, הדתי והמשיחי עבר כברת דרך באימוץ תורה גזענית השוללת הישענות דמוקרטית על נבחרי ציבור ממפלגות ערביות. אך יש לומר, כי הימין הגזעני הזה קיים, הן בקואליציה הנוכחית והן באופוזיציה הטוענת לכתר. 

מחברי מגילת העצמאות ידעו לנסח חזון של שוויון והבטיחו כי מדינת ישראל ״תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״. הם אף קראו לאזרחים הערבים ״ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים״, אך דומה שכל החזון הזה היה מן הפה וליחסי החוץ.

הטענות הנשמעות נגד שלטון הימין בימים אלה מטאטאות אל מתחת לשטיח את האמת המרה. שכן, הימין הזה הולך עקב בצד אגודל אחרי האידיאולוגיה הציונית מימים ימימה ושממנה ינק מה שמכונה ה״שמאל הציוני״ שהקים את המדינה. 

ימי מפא״י העליזים:

מן הראוי לחזור מעט אחורה, לימים העליזים של שלטון מפא״י.  מסמך מסווג מתאריך 9 בפברואר 1960, שנושא את הכותרת ״סודי ביותר״, חושף בפנינו את צפונות ליבם של המתכנסים בפורום הדן בענייני המיעוט הערבי בישראל. הישיבה כונסה במשרד ראש הממשלה בעקבות כינוס פורום מפלגתי בבית ברל בראשות משה שרת שדן בנושא המיעוט הערבי. טדי קולק מזמן חבורה נכבדה שכללה את שמואל דיבון, עמוס מנור, יצחק נבון, יוסף נחמיאס, א. נתן, שמעון פרס, מישאל שחם ואורי לוברני. את הישיבה הוא ביקש לקיים במשרד ראש הממשלה בפני פורום ממשלתי משום שלדבריו: ״לנושא זה שיש לו אספקטים מדיניים ובטחוניים, נודעת חשיבות ממלכתית״.

יש לציין כי הפורום הנ״ל התכנס בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית. בבחירות אלו נחלה מק״י מפלה ונחתך כוחה בחצי, מ־6 ח״כים בכנסת השלישית ל־3 ח״כים בכנסת הרביעית.

הפרד ומשול:

שמואל דיבון, ראש המחלקה הערבית במשרד החוץ ששירת בעבר, בין השנים 1954-1965, כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, פותח את הדיון ומציג ארבע שאלות מרכזיות: ״היכן אנו עומדים, מה אנו עושים, לקראת מה אנו הולכים וכיצד לקדם את פני הבאות?״. 

את המפלה של מק״י מייחס דיבון בעיקר למחלוקת שנתגלעה בין משטרו של קאסם בעיראק לבין משטרו של נאצר במצרים. הנאצריסטים התחילו לפעול באופן עצמאי ואף הוציאו את עיתון ״אל־ארד״. דיבון מדגיש, כי יש להתייחס אל הקבוצה הזו בחומרה מכיוון שזה עלול להוביל להתארגנות של ״גורמים לאומניים לא קומוניסטים שונים. אם לא תיעשה פעולה מזורזת, לא מן הנמנע כי בכנסת הבאה נזכה לחברי כנסת נאצריסטים״.  הוא מציע כמה דרכים להתמודדות עם המצב שנוצר: פעילות בטחונית מתואמת של גורמי הבטחון, ממשלה, ש.ב. ומשטרה; פעולות נגד מק״י והלאומנות; מדיניות עדתית המכוונת לטיפוח הדרוזים, טיפוח תודעה יחודית בקרב עדות נוצריות ו״מִשׂמושׂ התודעה של העדה הגדולה - העדה המוסלמית״. בקיצור הוא מבקש לעודד את הפיצול העדתי בקרב הערבים ולמנוע התארגנות כלל ארצית, כמו ארגון ראשי מועצות מקומיות.

אורבניזציה של ערבים?

בשונה מהדאגה שנשמעת בשנים האחרונות בקרב ראשי ערים ממעבר מעבר אזרחים ערבים לערים יהודיות או ערים מעורבות, הרי בימים ההם דיבון הציע דווקא לפתוח את הערים המעורבות בפני האוכלוסיה הערבית. שכן, הוא ראה בתהליך האורבניזציה של האוכלוסיה הכפרית כדבר חיוני מבחינה בטחונית וכלכלית גם יחד.  לדבריו: ״טובים 5000 ערבים מסודרים בחיפה מאשר 5000 ערבים מובטלים בסביבות נצרת״, אומר דיבון בפני הפורום הסודי ומוסיף, כי המעבר להשתקעות בערים חשיבות רבה מבחינה כלכלית: ״ההשתקעות בערים צריכה להיות של קבע על מנת למנוע הוצאת כספים ממחזור הכספים של משק המדינה.״

א. נתן שהשתתף בדיון הסודי מבקש להתייחס לשכבת האינטליגנציה הערבית ואומר, כי יש לתכנן ולתאם את הטיפול במיעוט הערבי בצורה קפדנית. הוא מצביע על סכנה עתידית שעלולה לצוץ בקרב השכבה הזו שבגלל אי קליטתה במשק הכלכלי תמצא את דרכה ל״משפחת אל־ארד״. הוא מציין: ״הסכנה הבטחונית הנוגעת ממציאותה של אינטליגנציה ערבית ממורמרת אינה חמורה כל כך היום, כיוון שהמשכילים עודם צעירים וחסרי נסיון, אך בעתיד צפויה מהם סכנה רצינית.״

טרנספר:

גם רעיון הטרנספר של האוכלוסיה הערבית שב ועולה בדיון ה״סודי ביותר״ בימים ההם. הדבר נשמע בדבריו של אורי לוברני, איש משרד החוץ, ששימש גם הוא ב־1956 כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.  לוברני מבקש להדגיש את שאלת ״יהוד או פיתוח הגליל״, ללמדנו שמחשבות על יהוד המרחב הזה עלו בראשם של מנהיגי הציונות מכל הקשת הפוליטית. לוברני אף הוסיף עוד בפני הפורום: ״סבורני שיש מקום לבדוק בצורה רצינית אפשרות הוצאתם של הערבים מן הארץ והעברתם לארצות אחרות.״

מחשבות להעברת האוכלוסיה הערבית מהארץ היו בראשיהם של מנהיגי הציונות עוד מראשית המדינה. עדות לכך אנו מוצאים במכתב מאוגוסט 1948, אותו הפנה יוסף ויץ, מראשי קק״ל, אל משה שרת (שרתוק), שר החוץ הראשון של ישראל.: ״הרשני-נא להזכירך, כי בפגישתנו אצל בן-גוריון ביום א׳, 25 ביולי, אמרת לי שמעתה תהיה היוזמה בשאלת ה׳טרנספר׳ בידך ואתה תקרא מיד להתיעצות ולפעולה״. ויץ מבקש לזרז את הדיון בשאלה כיוון שהוא רואה בהגשמת הטרנספר ״עטרת נצחוננו במלחמת-ישראל, ויפה שעה אחת קודם.״ 

נגד אינטליגנציה:

מישאל שחם, המושל הצבאי הכללי, טוען שלא ניתן לשלב את האוכלוסיה הערבית, כי היא ״חלק בלתי נפרד מן האומה הערבית בארצות השכנות״. יחד עם זאת הוא מוסיף: ״שאם יהיה שלום בין ישראל ובין מדינות ערב תהגר אוכלוסיה ערבית וביחוד מקרב האינטליגנציה, מישראל למדינות ערב״, דבר אשר ימתן את חומרת הבעיה הדמוגרפית בישראל הנובעת מ״קצב הריבוי הטבעי העצום של הערבים בארץ״.  שחם מצהיר שהוא נגד עידוד אינטליגנציה ערבית בישראל. עמדתו זו לא נובעת מהקשיים שעומדים בדרך קליטתה בחברה הישראלית ״אלא משום שאסור לקלוט אותה״, הוא אומר בנחרצות. נוסף על כך הוא מבקש לנקוט בפעולות למען שימור המבנה החמולתי בקרב הערבים. מבנה זה הוא מוסיף אף נשמר בבחירות לרשויות המקומיות שהוקמו בכפרים הערבים.  המבנה החמולתי, לתפיסתו של שחם הוא: ״סכר בפני רוחות פרצים בלתי מרוסנות״. 

נגד אורבניזציה:

לסיכום הדיון מציע שמעון פרס לא ללכת בגדולות אלא להשקיע מאמצים בהסברה בענייני הערבים בשטח היהודי ולעודד את הצריכה בסקטור הערבי. אולם בנושא מעבר ערבים להשתקעות של קבע בערים מעורבות רואה שמעון פרס סכנה גדולה: ״אורבניזציה ערבית זוהי קטסטרופה ממדרגה ראשונה בגלל סכנת הערביזציה של מרכזים עירוניים״. במקום זאת הוא מסכם במשפט ציוני אלמותי: ״יש לייהד את הגליל.״

למקרא הפרוטוקול ה״סודי ביותר״ של המזימות אותן רקמו זקני ישראל נגד החתום מעלה עוד ב־1960, מתברר שאין כל חדש תחת שמי האידיאולוגיה הציונית. כאז כך היום, הגזענות הפושה בארץ בכל הנוגע להתייחסות לאזרחים הערבים, הן משמאל והן מימין חיה ובועטת במלוא המרץ. 

ובכן, אני מוצא את עצמי בימים אלה נאלץ לדרוש במפגיע מהנהגת המדינה הציונית התנצלות פומבית. אני מציע נוסח התנצלות שוודאי מוכר להם: ״אשמנו, גזלנו, דיברנו דופי, זדנו, חמסנו, פשענו, צררנו וגו׳״. שאם לא כן, לא אסלח ולא אשכח.

 For English, press here

 

כל הפרטים