מרווא סעאבנה | לימון עגנון

 

מרווא סעאבנה 

לימון עגנון 

זה מעשה על חיבה יתירה, לא, על התאווה הגואה בי לקטוף פרי מאימו בעונתו, בייחוד זו הקרה שארצנו מביאה עלינו ביד קמוצה, ומכאן יצא שבראותי פרי על אימו ועונתו היתה, אני מיד נדרכתי. בעיני רוחי חזיתי בפרי לוחש את שמי. הוא קורא לי, ואני, מחמת הכבוד הנתון בי לקריאות כגון אלה, הייתי פולשת לבתים, לחצרות האנשים, ותרחישי פתע היו מתרגשים עלי. אם יהיה ואיתפס בקלקלתי מה הרע אשר יאונה לי, דרך משל. שהרי נראותי, שאין בה דבר מזאת של לסטים, תסגיר אותי, וודאי שיתעקשו תופסַי לדרוש פשר. זאת הפולשת-קוטפת לנו בסתר בלא שתבקש ובלא שתשאל, מי היא? אבל כל עניין לגופו שכן רבים האנשים ובתים רבים יש וחצרות הרבה יש ורבים הם העצים ויש שאני ארָאֶה לעיני הבעלים ויש שאין יראוני. כלומר, יש ויש. לסוף לרסן תאוותי בראותי פרי אני לרוב כשלתי. 
*
בעת האחרונה תרתי אחר ספר של עגנון לקרוא סיפור להרצאה ולא מצאתי. ידעתי שבחנות אחת לבטח אמצא. אולם, רחוקה היא מביתי כעשרים קילומטרים. מיואשת מלמשוך את החיפוש עוד, פסקתי, אלך בתום יום העבודה.
 נוסעת לעבודתי וגשם כבד יורד ופועלים נותנים עינם לתיקון דבר מה בכביש ממנו ביקשתי לנסוע, להוציא אחד שעמד והורה לרכבים על דרך חלופית בעיבורה של העיר על כי התיקון, כמדומה, מתעכב לו.
 המעבר היה צר, והדרך בינות לבתים מלאה בורות ורצוצה ולכן לאט- לאט נסעתי. רכבי משל היה גמל שהחל זוקף רגליו בתום הבריכה. לבדו זוחל נכנס לבור וזוחל יוצא בגפו הימנה ואני על הסרג אנה ואנה ניטלטלתי. חצר אחורית של בית נשקפה. בחנתי אותה מתוך העלרוד. בטבורה מעמדים מעץ, פיגומים, ואמבט לגיבול בטון המונח במאונך כולו נסמך על מְכוּלַת ענק עשויה פלדה. הא! למראה ענפי העץ הכפופים מכובד משאם ונדמה היה שהשיגו מהמכולה קרקעיתה דבר נתלבה בי. בלמתי לדקדק את ההבטה. גמלי עמד מלכת.
 האוויר היה נהיר. האוויר היה ברור. קרירותו השחיזה את חוטמי והוא האדים לו. ראיתי עלווה סמיכה. עלווה ירוקה ונקייה למשעי מחמת הגשם. ראיתי שנצצה מן השמש המפציעה חרף השמים שהתקדרו עבים. ורוח היתה. וראיתי שנתנה ידה לטיפי המטר העושים דרכם למטן. טיף-טיף גולשים אחר מצטופפים-מתעכבים על הלימונים טרם הנטיפה. והם, הלימונים, הלכו והבריקו והלכו והבהיקו ונגהו מאוד מזיו צלילות צהבותם. אמרתי, וכי תאווה זו לעיניים, ודממתי. הרחש שזה עתה שמעתי, מהו אם לא קריאה? אף גמלי שמע. על מה חרחר, אם כן, תכף הרחישה? הלמוּת לבי הרעישה עליי את נועם הבטתי וההקשבה. אמת היא שהיה בי מן האושר ומן החשש. בין כך לבין כך, בלא שחשתי בבואו, הוא בא.
 בית השירה שהתנגן בראשי בלשון ערבית היה. ואני, כהרגלי, הברכתי שפה על שפה ותרגמתי. הפכתי יחיד לרבים. קרן לגידים. עיברתי צורה. המרתי מטבע שלא לצורך. ושוב, אותו המטבע, לסורו החזרתי. כול זה ובינתיים מוזות להן הטיפות על הלימון. טף מענף, טף מעָלֶה והלימון והשמש שחים בינם בלשון שלא הבנתי. מה לכם, אמרתי, הלא תראו שהמים אשר משמיים אינם מקבלים טומאה וטהור הוא הלימון? רגע, רגע, מה לי ולהלכות טהרה והשירה עודה מתנגנת ומלבוש השפה האחרת רחוק מלהישלם. הלך הרחש והכול נאלם ואני תרגמתי. 
סַל לִימוֹנִים 
תַּחַת גִידֵי הַחַמָּה
 השְׁנוּנִים.
וְהַיֶּלֶד בְּעֶצֶב קוֹרֵא: 
"עֶשְׂרִים בִּגְרוּשׁ.
 בִּגְרוּשׁ אֶחָד, עֶשְׂרִים!"
פעם רעיתי בראשי מחשבה שדי לי במצער. כלומר, מהר-מהר אקטוף מהר-מהר אנוס והנה השגתי לי פרי מאימו ולא נתפסתי. הרגעים עברו ולא ידעתי אם למהר לקטוף אם להמשיך לעבודה. כשאין בטוחות בדרכיהן מתמהמהות להן הבריות. התמהמהתי. טווּוּוּוּוּוּט ארוך נשמע מרכב סמוך. נרתעתי. נקטע ה טווּוּוּוּוּוּט, ותחת לו, במקצב מדויק להפליא, נשמע,
 טֻטְ- טֻטְ- טוּוּוּט. טֻטְ- טֻטְ-טוּוּוּט. כתפי הימנית זינקה קדימה. השמאלית החרתה החזיקה אחריה בזינוקה. גופי שנתגמש חישב לרקוד. איש צווח והתעשתי. רכבי שחסם את המעבר אילץ אותי לנסוע. נסעתי.
 במעבר השעות לשוני היטיבה להחליק בראשי ללקק את קרירות הטיפות המשתהות על הלימונים ממתינות. אח! ולמי המתינו אם לא לי, חשבתי. בדרך חזרה בלמתי בסמוך לאותה החצר. ילד עבר. 
אתה יודע להגיד מיהם הבעלים של הבית הזה, שאלתי.
אין לי מושג, אמר, ומשך בכתפיו. 
חייכתי חיוך מתוק. חיוך תם. כזה של ילדים בראשית עומדם על מושג התחבולה.
רציתי לקטוף לימונים ואין ממי לבקש. בחנויות הם עשויים פלסטיק, הוספתי.
 ולשם מה התואנה ולילדוּת היגיון משלה, חשבתי.  
 אז תקטפי וזהו, אמר הילד באדישות, והמשיך בדרכו.
אומנות ההיגיון הפשוט של הילדוּת נעמה לי. פסעתי לעבר המכולה. חשקתי לשכב פרקדן בתוכה ולהתענג על המלאכה. לא נועזתי. מבין הלימונים שהשמש נָקְשָׁה בחרתי את הקטנים יותר. הנחתי כף ידי על הראשון ומשכתי. הענף נשתרבב לעומתי, עליו נרעדו, והוא, לרפיון אחיזתי ולימונו כבר בידי, הִזה על פנַי וידַי טיפין קרות ואני לֻחלחתי. בחזרתו למשכן צחקק הענף. לשמעו גם אני צחקתי. שניתי את שעשיתי. לסוף שש פעמים שיחקנו אני והענפים. שישה לימונים קטפתי וסל הבשר עשוי כפותַי נתמלא. 
ביקשתי לשחק עוד עד ש טווּוּוּוּוּוּט פתאומי, ארוך, נטול מקצב, החריד אותי וידי נשלחה לסוכך על לבי. בִּיסְמִילַלה! פלטתי. והוא נמשך. אצתי לרכבי ולימונַי בידי. והוא נמשך. יצאתי מן החצר, השטתי את המבט לצד שמאל בבהלה. והוא נמשך. כך עד שהבחין הנהג בי, נתקף תדהמה והטווּוּוּוּוּוּט חדל. הוא הושיט ידו מבעד לשמשה לאות התנצלות וארשתו נמרחה במעטה חיוך אווילי, נבוך. שפתיו נחשקו בשרבוב. העיניים, שטחו מראות המאורע כהלכה, הצטמצמו והתרחבו לסירוגין לתפיסת המִשְׁגֶּה, והראש נדחק למחזה נענוע פרוע שכולו אומר: סלחי לי. 
כמעט צחקתי. שיתחנחן, חשבתי. כי לא שוגים כך עם עלמת חן. כי לא מבהילים אותה. וגם, כי, לשם מה לצפור ממושכות, בפראות שכזאת, כבהמה. מתוך היסח הדעת, ואולי מתוך החסד, אף ידי הושטה. לימונים אחדים מעדו, הכו באדמה, והתגוללו הלאה. קצפי שזע בקרבי הרעיד את אברַי, אספתי את הלימונים בתנופה, החשתי לרכבי ובזעמי זה נסעתי. טווּוּוּוּוּוּט, טווּוּוּוּוּוּט, צווחתי מתוך הנסיעה. מה יש לו נוגש בי, ממהר בשעת גשם, להיכן. ואַתְ, כלילת המחילה, על מה היד הושטה לבעל הטווּוּוּוּוּוּט והנה את הלימונים שמטתי?
 משך הדרך ליטפתי לימונים והרחתי. טהרת הניחוח הביאה עליי שלווה ונרגעתי, אף שידעתי, מכוח המכה נחבל הלימון וקליפתו נדקקה, כאחוזת עווית, בחובקה את הלִבְנָה.
*
כשמונה עשר קילומטרים נשלמו בואכה חנות הספרים והנה אני בפתחה של עיר עמוסת רחובות. על הכביש משני צידיו עצים הרבה ותפוזים דחוסי כתום עז, משונה, דבוקים להם על הענפים כקישוטי החג. המשכתי לנסוע ושני עניינים הטרידוני: התפוזים נדמו כמשותכים על אימם; אנשי העיר, מדוע אינם קוטפים?
 אה! ועוד עניין. התפוזים עצמם, מה להם לא קראו לי?
 נסתמן המקום בו יכולתי לבלום ובלמתי. הנני בסמוך לעץ מסרבת שתושבי המקום, עוכרי התפוז, יראוני. והנהגים, תהיתי, מה יאמרו ואך אני עצרתי ועדות לתקלה בי או ברכבי לא היתה. וכביש ראשי זה, ורכבים היו למכביר. עקשנות דלקה בי והמתנתי. עת רבה עברה עד שנפסקה התנועה כליל. מיהרתי. היה עליי לקפוץ לתפוס את התפוז. קפצתי. כף ידי אחזה בו. ציפורנַי נבלעו בתוך כתום חמאתי. כתום רביכתי. וקול צלול של טִק נשמע. בחזרתי לרכבי תפסתי שמלוחלחות היו האצבעות והיד שקטפה. מעופש מבשלוּת היה התפוז. והשיירים המעוכים, שרידי התוך והקליפה, עמסו את חלל הפנים של ציפורנַי. כעסתי על ששבתי כלעומת שהלכתי. התפוזים לא קראו לי, רטנתי, הגחמנות הזאת, לְמָה. גם תמהתי על שקשרתי קשר עימם ואני מהבוקר על הלימונים מתלקקת וקטפתי. לפתע עלילת סיפור שקראתי זה מכבר נשטחה בתודעה ותוגה עזה, בת עשורים הרבה, רבצה לי על הלב ולא זחה. חנוקה כולי מלמלתי, ארץ התפוזים העצובים. ושמתי פנַי אל מחוז חפצי. 

חנות הספרים בית משפחה ישן ולו שלוש קומות. להיכנס בשביל הזה ולהחנות, אמר השלט. נכנסתי. ברדתי מן הרכב הבחנתי בגדר אבנים ומעבר לה חלקת אדמה קטנה וצידו האחורי של בית נוסף. בצמוד לגדר עץ ענק עמד בהדרו. באותו היום לא ירד גשם בעיר הרחובות ורק הרוח בא, והעלווה, חרף ירקותה, קמוטה היתה ומאובקת. גחנתי לראות. רקמה דקיקה של חוטי עכביש נגלתה. פלא אריגה סבוכה שענפי הפנים רפודים בו. כולי נפעמת פלטתי, כְּמוֹתָם אָרַכְנֶה לֹא טָוְתָה קוּרִים. מבטי נמשך מעלה. התגודדות כרסים צהבהבים בצבצה. לימונים! הרבה לימונים! צחקתי מאושר. צחקתי מהפתעה. צחקתי מהדאוס אקס מכינה שבא. צחקתי עד שתוגת התפוז צוחצחה מליבי.
מה קודם למה, תהיתי, הלימון, או ספר עגנון? 
מה אם אדם יבוא ויחמוס את המון הלימון עד שאין נותר בו דבר זולת הענפים ולימון אחד לא נשתייר לי? לעץ אם כן. אבל מה אם אדם ייכנס ויבקש לנכס את ספר עגנון לו ואני לשווא את כל הקילומטרים נסעתי? לחנות אם כן. נותרתי על עומדי זמן מה תוהה מה בהול ממה וכאן אומרת לימון וכאן אומרת עגנון ואף אמרתי היינו הך ועדיין לא ידעתי. ואז ביקשתי את שכל ליבי והוא החזיק בי והכרעתי.
 עטתי על העץ. פלשתי אל תוך העלווה. הזרועות מושטות לפנים עד קצה היכולת וקטפתי. טִק נשמע. קטפתי עוד. טִק נוסף נתלווה. פרושׂה לה הכף להשיג, מאותתת, והכרית נכפפת על אצבעותיה לתפוס תכף ההשגה. פעם את ימיני משלחת אני ופעם את שמאלי. והטִק, שלא שינה לו מי מבינן שולחה, נותר דקיק ונוקדני בתבל צלצלו. נדחקתי עוד. אני בעומק הקרבַיִם וסער לי חוללתי. הודפת מעליי ענפים שהשליך העץ בי וקוטפת כאחוזת טירוף והם תשים אל מול כוחי במנוסה או בהשתברות, ושייריהם, זלזלים ועלים אפופי אבק, וקורי העכביש שביתקתי, מרחפים באובך העלווה ואצים לנפול, רגע על מנחת הבשר המרצד ורגע על שאר זרדים שרְעדה האיצה בהם בשל שאני את אחיזתם באימם טלטלתי.
 קולות בקעו מעצמים ונלכדו בעצמים. היתה אוושת עלים מעכסים לאיטם מהליכת הרוח על האדמה. היה חיכוך בשר בעץ קשוי וקשוי למחצה. היתה טפיפת חתול מהוסה שלא גרע עיניו ממני. והיתה פעם שמשׂמחת הלב, אני, במתיקות נעימת קולי, גנחתי. בהמולה זאת אירע שפעמים אחדות, מבלי משים, נשרטתי. אירע שצמצמתי עינַי שלא יילכדו בהם המזיקים. אירע שסובבתי ראשי בסיבובים בולשת אחר אי אלו לימונים שנתפספסו. ואז השגחתי בשרטת שפשטה במורד הזרועות. במשטח קיבורת ימין, המשיי לשעבר, שהלך והאדים בחספוסו. משהו במראם, בדקיקות תלמי הדם, הבעיר את איברַי והסתערתי דולקת אחר הלימונים שבירכתיים. טִק-טִק-טִק-טִק-טִק-טִק-טִק-טִק ואני, רוגשת כולי, הצטווחתי, זה האושר! זה האושר! 
לו פתח מי מדיירי הבית ההוא חלון אולי דימה קופה מקפצת-מרננת בעץ הלימון. קופה גדולה במלבוש בני האנוש או שמא השתגעתי, יאמר הדייר. אני, מדמיון מראי והמחשבה, מלוא גרוני צחקתי. מלוא עץ הלימון שעימו נתחבקתי. צחקתי עד כי מרוב צחוקי והרגשה העולפת אותי השתנקות אחזה בי וכחכחתי. וכעכעתי. ושיעולים עזים נפלטו מן הוושט ואני נזדעזעתי כולי בתנועות עזות לפנים ולאחור שהעץ עצמו נרתע. שנוקה ולימונים מלוא חיקה, גיחכתי.
דשנה מאושרי זה שבתי לרכבי וספרתי. עשרים לימונים היו לי, שכן נוסף לחיק עוד את כיסַי גדשתי. נתתי את מבטי לצדדים. אדם לא נראה. משכתי נתח אוויר עסיסי, דחוס קרירות, ונשפתי. וכמו דבר לא היה העמדתי פני מטרונית הדורה שעניינה ספרות ופסעתי הלאה לעבר החנות. 
בפתח ניצב ראי שבבואתי עמדה בו להקדים פנַי. נבעַתִּי. חולצתי השחורה במקום בו נמתחה על חזי והכתפיים לוטה באבק היתה ושרידי קורי העכביש שחתכו בה בשתי וערב חסר סדר נצצו בדיבוקם. ראשי והשיער הפחוס שחיפה עליו ונצרר בעיגולים שנשורת וחבילי זרדים דקיקים פילחו דמה לראש כרובית שנתאחרה עליו הקטיפה. ומעל פנַי נמשח דוק אפור שניכר בעיקר בגון השיער המרובה, המעובה הרבה של ריסַי. אמרתי, אין המום גמור ועדיין מעבודה נפסלתי. פרשתי החוצה בריצה. וכדי לנער את חוצני מההשתקפות הגחה מבעד לראי כה וכה טפחתי עליי. אָי, אָי, זעקתי. חתכי הזרועות החלו צורבים. חככתי בזריזות בראשי. ניערתי שערי ועלה נשמט ארצה. מחמתו נשתעשעתי. די! צעקתי. כפיתי על עצמי ארשת מרצינה ונכנסתי בשנית.
עכשיו הכול טוב, אמרה האישה מעבר לדלפק.
 אני, סמוקה כולי, התחייכתי.
נתקלתי בעץ הלימון. שלכם הוא, שאלתי.
לא שלנו, אמרה וצחקה.
מהוססת, נועזתי לשאול אם מותר לקטוף.
אני קוטפת ממנו כל הזמן, אמרה וקרצה.  
 לא גיליתי שמצידו התוחם בחנות כבר הורק העץ מלימוניו.
ישנו ספר של עגנון -  
אה, זו היית את שהתקשרת. הנה, שם, אמרה, והורתה על חדר סמוך.

רפרפתי על הספר. הסיפור נמצא. ועוד ספרים אחדים שביקשתי. תפח החשבון ולא יכולתי לו. אקנה בהדרגה, אמרתי. אבל אילו ספרים לקחת ואילו להותיר לא ידעתי. חשבתי, או שאעשה כעצת אן קרסון ואפתח את הספרים בטבורם והמשפט הטוב מבינם יכריע, או שציטוט בפתיח, או הקדשה. עשיתי כך ועשיתי כך ועדיין התלבטתי. עד שבספר אחד שלוש שורות מהווידויים של אוגוסטינוס על אהבה והרעב לה צדו את עיני. והרי אני שנה ועוד שנה אניתי ואבלתי ועודי מאריכה בייסורין וכבר שלוש מן השנים ואף יותר שברעבי לאחד נתייסרתי. לֶאֱהוב הלה לא ידע. ואני ידעתי שאף אם יהיה והרבה יאכילני אוכַל אני מידו ולא אשׂבע. וכיצד ילעיטני וכוסו שלו לא ידעה רוויה. נתעצם הרעב בי והחל מיתרגם לשירה. כלומר, לא תרגום התחושה כמשורר האומר, המבעבע בי למילים נהיָה, אלא תרגום במובן המקובל, כהלכה.
שיר אַלְחַלַּאג' מנין בא? ודאי שלא מהספר בו החזקתי. חשתי שכותרתו מהתלת בי. מה, רטנתי, לא נשמרתי די בייסורַי? השיר קרב עוד. המילים התפתלו והחלו מיתמרות בתרגומן מבלי שנועצו בי. משוגות קמו. קמתי בתורי. שינסתי מותני ורוח התרגום נענתה לי. העברית ביקשה לה שורה נוספת. אמרתי שגחמנות זו אינה בעתה. ואז נמלכתי בדעתי. אמרתי, נראה, אם ניעור צורך נוסיף אם לא אין שורה יתירה. לסוף היה שנעימת השיר אמרה ערבית ופני העברית לא שבו ריקם על כי אני לעברית הוספתי. 
עֱנוּת
הוֹ רוּחַ קַלִּיל, אֱמֹר נָא לצְבִיָּה.                              
 הֲגַם שאָכֵן שָתִיתִי, צָמָא עלַיי בָּא.        
אָהוּב לִי כָּאן.
 בקְרָבַי אַהֲבָתוֹ פּוֹשָׂה.
יְבַקֵּשׁ לְדַשְׁדֵּשׁ על לְחָיַי
 אֹמַר: דַּשְׁדֵּשׁ נָא לְךָ.
רוּחוֹ רוּחִי הִיא.
 ורוּחִי רוּחוֹ.
  יַחְשֹׁק, אֶחְשֹׁק אֲנִי.
 וְהָיָה ואֲנִי חָשַׁקְתִּי,
 תָּבוֹא עליו חשִׁיקָה.

רכשתי את שני הספרים ויצאתי. אך השגתי את רכבי השגחתי בכדורים הצהובים ברובצם על המושב. מחמת שזכרתי את שהיה התחייכתי. אוושה קמה. מה, אחים מבקשים לכם, שאלתי, ולא המתנתי לתשובה. קרבתי מן הגדר. דילגתי לעברה האחר. על מנת להיטיב לראות השתוחחתי קלות בהולכי תחת לענפים. בשופי הגשתי כפי וקטפתי לימון אחד. שניים. שלושה. ומתוך התחושה שכבר אני מבינה גדולה בקטיף געשה בי אותה רגשת פנים, אותו שאון איברים. אני הבאה תמיד באחת, בכול כולי, שוב התפרעתי. 
מהלימונים היו לי חמישים. חשתי כי יום טוב זה ואינו חול. לבית, לחשתי, והאושר שבלהתענג על השלל נכפל בי.
 בדרך חזרה הבטתי בלימונים. קול הדהד בי והחווה, "אבל באמת הפרזה." נזכרתי ליום ההוא. בהיפרעו לבלב בכותלי הלב וגאה וחום עלה בי ופעפע. ומועקה. אותה המועקה הכבדה המשבשת עליי מזה שנים את ימַי. למען תפוג נמנעתי מלדבר מפורשות על הלה. סופר אמר, לא מדברים על הדבר אומר זה שאין לך עניין בו, או שטבעְתָ במצולות המחלה. ידעתי שמעוצם חוליי דממתי. הגם שלא פציתי פי רוחי נעכרה וליבי החל חובט בחוזקה וראשי כאב ומתוך הכאב נתערבבו עליו החומרים. סדר לא היה בם ואהבה היתה. עברית לא היתה שם וערבית היתה. לבי געש בי ואני למען ישקוט לבי תרגמתי.
 אלחלאג' כותב, "ובאשר ללב, דומני כי אתה שוכנו, ואך בעל הבית מיטיב לראות את הפְּנים." אַלְ מַנְפַלוּטי אומר, "לא יצא ח'יר מחיים שחי האדם בלא לב; וח'יר לא יצא מלב המפעֵם בקרבַיִם ונטול האהבה הוא." יגעתי מן המילים ולא ביקשתי לתרגם עוד. אולם בית שירה אחד דחק בי. נדהמתי על העברית שהתחבטה בו. מילה בלשון המקור נחסרה ממנה והתרגום רעוע היה. הן צר לי על העברית והן צמרמורת עונג הנצה בי משהגיתי את הערבית וסלסלתי ארוכות את תנועותיה. הייתי אנוסה להביא עברית מיטיבה על השורה עד שמרוב מאמץ כמעט וסרה מעליי תוגתי. לסוף שרתי, "רוּחַ יוֹסֵף לֹא תִּתְאַבֵּךְ וְאֵין בָּאוֹת נְשִׁיבוֹתֶיהָ זוּלַת אֶל לֵב שמֻשָּׂאוֹ יַעֲקֹב הוּא". לבי נתרווח במושבו. כשיקוי הקסם אלחלאג' הזה. מפורש מן הסתום, זעקתי. והתחוור לי שאין האונים בלמסור מלימונַי אל הלה לו רעבתי הוא שהיה בעוכרי הנאת הקטיפה. דמעותַי עמדו לבוא עלי ואני לבכות לא חשקתי. פטרתי אותן באין בוכין ביום טוב חרף שמתאווים לנחשק ואִמְרָתִי היתה להן לרטייה. נתתי ידי ללימונַי שבשק וליטפתי. רכבי המשיך בדהרתו.
*
  חניתי בסמוך לביתי. אמרתי, לימון יש וספר עגנון יש ומהמורות אַיִן. יש להינפש בקריאה ומתוך שאקרא אשכח את הלה ועד ששוב ישוב אנוס לי אי לאן לתור אחר דבר והדבר מן הלה יחלצני. פוסעת אני מתנודדת אילך ואילך מכובד המשא והנה קול צועק לעברי.
      הי, מוכרת לימונים?
 נעצרתי. הסבתי ראשי. איש התקדם לעברי.
לימונים טובים. אלה של הירקן הם לא מי יודע מה.
חייכתי. מבטו נמשך אל השק. הוא בחן, בלא רשות, את לימונַי. אחת מידַי נפרשה מעליו להסתירם ולא היה בה די.
מאיפה הלימון?
חשתי כורח להתבדח. התבדחתי. 
זה לימון עגנון, אמרתי.
זה מה? זן חדש זה?
מחמת כחכוח הכורח שכחכחתי נבלם צחוקי באבו. 
לא, הוא ישָׁן כל כך שהמטבע בו נקנה בן המאה החולפת.
 האיש בהה בי כמו דיברתי לשון זרה. חוטמו התעקם מעלה בחשדנות. 
 עשרים בגרוש, אמרתי.
הא? 
 הלימונים.
נו? 
בגרוש אחד, עשרים.
הצחוק שהתפתל בגרוני נפלט באחת. צחוקו הקולני של האיש בצורת חא-חא-חא הדהד בשכונה. מסרתי לידו לימונים אחדים ונפשי נעמסה חסד. משנכנסתי לבניין השגחתי בתיבת הדואר שלי. מעטפה בקעה מפתחהּ. שליתי אותה. בפנים שישה דפים ומעליהם נדפסה הכותרת "מדירה לדירה" והערה - נא לקרוא לקראת ההרצאה. 
 נו באמת, גיחכתי. 

 

כל הפרטים

 

סלמאן מצאלחה

הפרוטוקולים של זקני ישראל

נהוג בימינו לייחס למה שמכונה הימין הישראלי את מדיניות ההדרה והאפליה הנהוגה כלפי האזרחים הערבים. אמנם הימין הלאומני, הדתי והמשיחי עבר כברת דרך באימוץ תורה גזענית השוללת הישענות דמוקרטית על נבחרי ציבור ממפלגות ערביות. אך יש לומר, כי הימין הגזעני הזה קיים, הן בקואליציה הנוכחית והן באופוזיציה הטוענת לכתר.

מחברי מגילת העצמאות ידעו לנסח חזון של שוויון והבטיחו כי מדינת ישראל ״תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״. הם אף קראו לאזרחים הערבים ״ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים״, אך דומה שכל החזון הזה היה מן הפה וליחסי החוץ.

הטענות הנשמעות נגד שלטון הימין בימים אלה מטאטאות אל מתחת לשטיח את האמת המרה. שכן, הימין הזה הולך עקב בצד אגודל אחרי האידיאולוגיה הציונית מימים ימימה ושממנה ינק מה שמכונה ה״שמאל הציוני״ שהקים את המדינה.

ימי מפא״י העליזים:

מן הראוי לחזור מעט אחורה, לימים העליזים של שלטון מפא״י. מסמך מסווג מתאריך 9 בפברואר 1960, שנושא את הכותרת ״סודי ביותר״, חושף בפנינו את צפונות ליבם של המתכנסים בפורום הדן בענייני המיעוט הערבי בישראל. הישיבה כונסה במשרד ראש הממשלה בעקבות כינוס פורום מפלגתי בבית ברל בראשות משה שרת שדן בנושא המיעוט הערבי. טדי קולק מזמן חבורה נכבדה שכללה את שמואל דיבון, עמוס מנור, יצחק נבון, יוסף נחמיאס, א. נתן, שמעון פרס, מישאל שחם ואורי לוברני. את הישיבה הוא ביקש לקיים במשרד ראש הממשלה בפני פורום ממשלתי משום שלדבריו: ״לנושא זה שיש לו אספקטים מדיניים ובטחוניים, נודעת חשיבות ממלכתית״.

יש לציין כי הפורום הנ״ל התכנס בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית. בבחירות אלו נחלה מק״י מפלה ונחתך כוחה בחצי, מ־6 ח״כים בכנסת השלישית ל־3 ח״כים בכנסת הרביעית.

הפרד ומשול:

שמואל דיבון, ראש המחלקה הערבית במשרד החוץ ששירת בעבר, בין השנים 1954-1965, כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, פותח את הדיון ומציג ארבע שאלות מרכזיות: ״היכן אנו עומדים, מה אנו עושים, לקראת מה אנו הולכים וכיצד לקדם את פני הבאות?״.

את המפלה של מק״י מייחס דיבון בעיקר למחלוקת שנתגלעה בין משטרו של קאסם בעיראק לבין משטרו של נאצר במצרים. הנאצריסטים התחילו לפעול באופן עצמאי ואף הוציאו את עיתון ״אל־ארד״. דיבון מדגיש, כי יש להתייחס אל הקבוצה הזו בחומרה מכיוון שזה עלול להוביל להתארגנות של ״גורמים לאומניים לא קומוניסטים שונים. אם לא תיעשה פעולה מזורזת, לא מן הנמנע כי בכנסת הבאה נזכה לחברי כנסת נאצריסטים״. הוא מציע כמה דרכים להתמודדות עם המצב שנוצר: פעילות בטחונית מתואמת של גורמי הבטחון, ממשלה, ש.ב. ומשטרה; פעולות נגד מק״י והלאומנות; מדיניות עדתית המכוונת לטיפוח הדרוזים, טיפוח תודעה יחודית בקרב עדות נוצריות ו״מִשׂמושׂ התודעה של העדה הגדולה - העדה המוסלמית״. בקיצור הוא מבקש לעודד את הפיצול העדתי בקרב הערבים ולמנוע התארגנות כלל ארצית, כמו ארגון ראשי מועצות מקומיות.

אורבניזציה של ערבים?

בשונה מהדאגה שנשמעת בשנים האחרונות בקרב ראשי ערים ממעבר מעבר אזרחים ערבים לערים יהודיות או ערים מעורבות, הרי בימים ההם דיבון הציע דווקא לפתוח את הערים המעורבות בפני האוכלוסיה הערבית. שכן, הוא ראה בתהליך האורבניזציה של האוכלוסיה הכפרית כדבר חיוני מבחינה בטחונית וכלכלית גם יחד. לדבריו: ״טובים 5000 ערבים מסודרים בחיפה מאשר 5000 ערבים מובטלים בסביבות נצרת״, אומר דיבון בפני הפורום הסודי ומוסיף, כי המעבר להשתקעות בערים חשיבות רבה מבחינה כלכלית: ״ההשתקעות בערים צריכה להיות של קבע על מנת למנוע הוצאת כספים ממחזור הכספים של משק המדינה.״

א. נתן שהשתתף בדיון הסודי מבקש להתייחס לשכבת האינטליגנציה הערבית ואומר, כי יש לתכנן ולתאם את הטיפול במיעוט הערבי בצורה קפדנית. הוא מצביע על סכנה עתידית שעלולה לצוץ בקרב השכבה הזו שבגלל אי קליטתה במשק הכלכלי תמצא את דרכה ל״משפחת אל־ארד״. הוא מציין: ״הסכנה הבטחונית הנוגעת ממציאותה של אינטליגנציה ערבית ממורמרת אינה חמורה כל כך היום, כיוון שהמשכילים עודם צעירים וחסרי נסיון, אך בעתיד צפויה מהם סכנה רצינית.״

טרנספר:

גם רעיון הטרנספר של האוכלוסיה הערבית שב ועולה בדיון ה״סודי ביותר״ בימים ההם. הדבר נשמע בדבריו של אורי לוברני, איש משרד החוץ, ששימש גם הוא ב־1956 כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. לוברני מבקש להדגיש את שאלת ״יהוד או פיתוח הגליל״, ללמדנו שמחשבות על יהוד המרחב הזה עלו בראשם של מנהיגי הציונות מכל הקשת הפוליטית. לוברני אף הוסיף עוד בפני הפורום: ״סבורני שיש מקום לבדוק בצורה רצינית אפשרות הוצאתם של הערבים מן הארץ והעברתם לארצות אחרות.״

מחשבות להעברת האוכלוסיה הערבית מהארץ היו בראשיהם של מנהיגי הציונות עוד מראשית המדינה. עדות לכך אנו מוצאים במכתב מאוגוסט 1948, אותו הפנה יוסף ויץ, מראשי קק״ל, אל משה שרת (שרתוק), שר החוץ הראשון של ישראל.: ״הרשני-נא להזכירך, כי בפגישתנו אצל בן-גוריון ביום א׳, 25 ביולי, אמרת לי שמעתה תהיה היוזמה בשאלת ה׳טרנספר׳ בידך ואתה תקרא מיד להתיעצות ולפעולה״. ויץ מבקש לזרז את הדיון בשאלה כיוון שהוא רואה בהגשמת הטרנספר ״עטרת נצחוננו במלחמת-ישראל, ויפה שעה אחת קודם.״

נגד אינטליגנציה:

מישאל שחם, המושל הצבאי הכללי, טוען שלא ניתן לשלב את האוכלוסיה הערבית, כי היא ״חלק בלתי נפרד מן האומה הערבית בארצות השכנות״. יחד עם זאת הוא מוסיף: ״שאם יהיה שלום בין ישראל ובין מדינות ערב תהגר אוכלוסיה ערבית וביחוד מקרב האינטליגנציה, מישראל למדינות ערב״, דבר אשר ימתן את חומרת הבעיה הדמוגרפית בישראל הנובעת מ״קצב הריבוי הטבעי העצום של הערבים בארץ״. שחם מצהיר שהוא נגד עידוד אינטליגנציה ערבית בישראל. עמדתו זו לא נובעת מהקשיים שעומדים בדרך קליטתה בחברה הישראלית ״אלא משום שאסור לקלוט אותה״, הוא אומר בנחרצות. נוסף על כך הוא מבקש לנקוט בפעולות למען שימור המבנה החמולתי בקרב הערבים. מבנה זה הוא מוסיף אף נשמר בבחירות לרשויות המקומיות שהוקמו בכפרים הערבים. המבנה החמולתי, לתפיסתו של שחם הוא: ״סכר בפני רוחות פרצים בלתי מרוסנות״.

נגד אורבניזציה:

לסיכום הדיון מציע שמעון פרס לא ללכת בגדולות אלא להשקיע מאמצים בהסברה בענייני הערבים בשטח היהודי ולעודד את הצריכה בסקטור הערבי. אולם בנושא מעבר ערבים להשתקעות של קבע בערים מעורבות רואה שמעון פרס סכנה גדולה: ״אורבניזציה ערבית זוהי קטסטרופה ממדרגה ראשונה בגלל סכנת הערביזציה של מרכזים עירוניים״. במקום זאת הוא מסכם במשפט ציוני אלמותי: ״יש לייהד את הגליל.״

למקרא הפרוטוקול ה״סודי ביותר״ של המזימות אותן רקמו זקני ישראל נגד החתום מעלה עוד ב־1960, מתברר שאין כל חדש תחת שמי האידיאולוגיה הציונית. כאז כך היום, הגזענות הפושה בארץ בכל הנוגע להתייחסות לאזרחים הערבים, הן משמאל והן מימין חיה ובועטת במלוא המרץ.

ובכן, אני מוצא את עצמי בימים אלה נאלץ לדרוש במפגיע מהנהגת המדינה הציונית התנצלות פומבית. אני מציע נוסח התנצלות שוודאי מוכר להם: ״אשמנו, גזלנו, דיברנו דופי, זדנו, חמסנו, פשענו, צררנו וגו׳״. שאם לא כן, לא אסלח ולא אשכח.

 For English, press here

 

כל הפרטים

 

כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם... ארץ הארזים המשיכה, מאז, לשקוע בתוך הביצה הטובענית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני. וכך גם הגענו עד הלום.

סלמאן מצאלחה 

אתי מלבנון תבואי

המלחמה הנוכחית בצפון העלתה על פני השטח קולות רבים, מכל העדות בלבנון, שעושים חשבון נפש ודורשים לערוך שינוי בגישת השלטון, הן כלפי פנים והן כלפי היחסים עם מדינת ישראל. קולות אלה דורשים להתנתק מהקשר האיראני שאותו כופה חזבאללה על לבנון מזה עשרות שנים. נוסף על כך, הם גם מבקשים להתנתק מן ההקשר הפלסטיני של הסיכסוך עם ישראל. 

לא אחת גם בעבר נשמעו קולות דומים לאלה: ״ישראל של ימינו, שההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה ציוותה עליה להושיע את לבנון בו בזמן שכל המעצמות, ידידות כאויבות, עזבוה לנפשה, הנה אני בא לספר לכם על לבנון, ואתם, לאחר שתדעו את לבנון זו, תדעו גם כמה תודתה גדולה.״

הדברים המצוטטים לעיל אינם דבריו של נשיא לבנון ג׳וזף עאון שקיבל הזמנה לבית־הלבן מנשיא ארה״ב, דונלד טראמפ, למפגש משולש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הדברים הנ״ל לא נוסחו בימים אלה על רקע המלחמה הנוכחית. אלה דברים שהיו אמורים להישמע מעל פסגת הר־הצופים מפיו של גדול משוררי לבנון, סעיד עקל, עוד בשנת 1982 בעקבות ״מבצע שלום הגליל״ שבמרוצת השנים נודע כ״מלחמת לבנון הראשונה״.

אמנם בצעירותו היה סעיד עקל מחסידי סוריה הגדולה ונמנה על חברי המפלגה הסורית הלאומית ששללה את הגבולות שסרטטו המעצמות הקולוניאליות בלבנט בראשית המאה העשרים, אולם עם הזמן הוא ראה את עצמו שייך לאליטה האינטלקטואלית של לבנון והבדיל בין ההשתייכות לאליטה זו לבין השתייכות למפלגה פוליטית כלשהי.  בחיבור שלו משנת 1954 שנשא את הכותרת ״עתיד האליטה״ הוא מייחס לכל מפלגה פוליטית, באשר היא, את השאיפה היחידה שלה, המסתכמת בתאוות תפיסת השלטון, בעוד הוא רואה את האליטה האינטלקטואלית ״מעל התאווה ומעל השלטון״.  השלטון, בעיניו, הוא שיטה להובלת אומה בדרך הקידמה אל העתיד ואל גורל גדול, בעוד האליטה היא היא הגורל הגדול הזה. ״המפלגה״, לדבריו ״מבטלת את זולתה, בעוד האליטה נותנת השראה לזולתה״. הוא ראה את עצמו כמטיף בשער תושבי ארץ הארזים לעתיד אחר של פתיחות וקידמה. 

החברה הלבנונית אינה שונה מכל חברה אחרת בעולם והוא מוסיף: ״באנגליה ישנם שודדים כפי שישנם שודדים בלבנון, כמו גם צבועים וסוחרי סמים״, אולם, מה שמבדיל לדבריו בין החברות הוא התפקיד אותו ממלאת האליטה בחברה. בעיניו, החברה הלבנונית איננה מפגרת בשל הימצאותם של סוחרי סמים, אלא בשל היעדרותה של אליטה המונעת קיומם של מעשים נפשעים. חברה נחשבת מפגרת יותר מחברות אחרות ״אם ממשיכים סוחרי החשיש מעת לעת לשלוח לשלטון דוגמאות מהם״. אין צורך בכך שאנשים המשתייכים לאליטה יתפסו בעצמם את השלטון, אלא מן הראוי, לדבריו, שאנשי השלטון יתכבדו בעצמם להסב אל שולחנה של האליטה. שכן, הוא פוסק ״רק על השולחן הזה יכול השלטון להציל את עצמו מעצמו.״

סעיד עקל היה בין אלה שרצו להחזיר עטרה לבנונית פניקית ליושנה. הוא אף ביקש, בהשראת אתאטורק, לנטוש את הערבית הספרותית ואת הכתב הערבי לטובת שפה ערבית לבנונית הכתובה באלפבית לטיני. 

דומה שעל הרקע הזה נוצר קשר עם הסופר והמשורר אהרן אמיר שהיה מראשי התנועה הכנענית בישראל. אהרן אמיר פגש את סעיד עקל בשנת 1982 בעיר בירות ושם נרקמה התוכנית לביקורו של עקל בירושלים שבה היה אמור לשאת את נאומו על הר־הצופים. 

במכתב מיום 3.9.1982 כותב אהרן אמיר לראש הממשלה מנחם בגין: ״על דעתו של ידידנו, המשורר הלבנוני הגדול סעיד עקל, אני מתכבד להגיש לך בזה את נוסח הנאום שהוא אומר לשאת ממרומי הר־הצופים, נוסח שקיבלתי מידו בימים אלה, בביקורי האחרון בביירות. גם הוא גם אני היינו בדעה שהענין חשוב עד כדי להצדיק את עירובו של ראש הממשלה אפילו בשלב זה. ההצעה היא אפוא שתואיל לעיין בכתוב - ככל שלחץ הטרדות השוטפות יאפשר זאת - ואחר כך אולי תזמין את המשורר (באורח דיסקרטי ביותר) לפגישה מוקדמת עמך… מר עקל עצמו יראה בכך זכות יוצאת מן הכלל, וברי שלא ישכח את הדבר כל ימי חייו - מה עוד שממילא התכוון לבקש ראיון אצלך מיד לאחר שישא את נאומו״.

נאומו של עקל משתרע על 27 עמודים ומנוסח בשפה הצרפתית. תגובתו של בגין לא איחרה לבוא. כעבור שבוע הוא כותב לאהרן אמיר: ״הריני מודה לך על מכתבך… וכן על הנאום המצורף של מר סעיד עקל. קראתי את דבריך בתשומת לב מרובה. אני אמנם קורא צרפתית, אבל באיטיות. זמני מוגבל מאד ואם רוצה אתה שאקרא את הנאום בשלמותו, אנא תרגמו לעברית או לאנגלית.״

באוניברסיטה העברית החלו להתכונן לקראת ביקורו של סעיד עקל. רשימת מוזמנים שכללה אנשי רוח ואקדמיה מירושלים, תל-אביב וחיפה הוכנה לקראת המאורע ההיסטורי. מעיון בנאומו של סעיד עקל עולים ניחוחות של השאיפה שלו להחזרת עטרה לבנונית ליושנה. זוהי גם עטרת קשרי העבר הפיניקים עם ממלכת ישראל: ״ועל אזנו של שלמה המלך, ידיד ורע למלך חירם השני, למשורר המשוררים הזה אשר לאהבה, שפסקו אשר הצמיד את לבנון לאהבה - ״אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי״ - קבע לארצו מקום בלבות כל הנאהבים שבעולם, אני המשורר מלבנון אבוא ואשיר: ׳מלבות כלותיהם של אלה החיילים הגיבורים הראויים למולדות יפות, בואי רעיה היודעת להושיע מולדות יפות.״

באשר לעמדתו הפוליטית על לבנון זו של העת החדשה שבה חולקו סמכויות השלטון לפי מפתח עדתי בין העדות השונות הוא מדגיש: ״רוצים לדעת מי אני כאיש פוליטי? הרי אני בעד עמי יותר משהנני בעד מולדתי: נאבקתי ועודני נאבק למען כל הלבנונים בלי יוצא מן הכלל״. בהקשר הזה הוא שב ומזכיר כי, ״פעמים הרבה, לפני המלחמה הזאת ובהמשכה, הצעתי אני, המארוני, את מועמדותו של מוסלמי לנשיאות הרפובליקה שלנו! וכמו כן, ובאורח הטבעי ביותר, גם הצעתי את מועמדותו של יהוד״. הוא מוסיף כי הציע את מועמדותם של אלה ״פשוט מאד, מפני ששני לבנונים אלה היו שני לבנונים גדולים.״

יש להזכיר, כי לבנון של 1982 היתה שקועה במלחמת אזרחים עקובה מדם בעקבות השתלטות אש״ף על שטחים נרחבים בלבנון. משום כך הוא מצביע בנאום הנ״ל על האויב היחיד שלו בלבנון: ״אויב אחד ויחיד היה לי על אדמתי: הפלשתינאי״. ניכרים בדבריו עמידה איתנה לצד ישראל מחד, וכעס רב על מה שעוללו הערבים לארץ הארזים מאידך:  ״מי שירצה לנשל את ישראל מן המלבן הקטנטן הזה שבאסיה המערבית, מדינה קטנטונת הפחותה 400 מונים ממולדתם של הערבים… או מי שירצה לנשל את ישראל זו מאדמתה, שהיא גאוותה, משול יהיה כמי שירצה להצית אש ביער־הארזים כדי להביא על מקומו את דקל־המדבר אשר לו, או למי שירצה להחריב על אדמת בעלבק את המקדשים היפים שבעולם, על־מנת לתקוע שם את אוהל־הנוודים אשר לו.״

סעיד עקל משתפך על הקשר בין לבנון וישראל ופונה להשוואה בין שני השמות: ״מן הזמן שבו הכרנו את אלוהים בשם ׳אל׳. זה ׳אל׳ שעודו שלכם. כל מלאכי התנ״ך מעצבים את שמם תוך שהם מעטרים את שמו״. הוא מוסיף ופונה לקהל שומעיו: ״כאשר יסדתם את המדינה שלכם… את השם הזה היפה עד מאד של אלוהים הכללתם בשם מדינתכם. ישר-אל, כוח אל, כך אמרתם״. על לבנון הוא מתפייט באוזני שומעיו הפוטנציאלים: ״אולי תמצאו ענין בידיעה שגם אנחנו שיבצנו את שמו של אלוהים בשמה של מולדתנו: לב-אנאן, אמרנו, שפירושו לב אלוהים״.  לדבריו של עקל, האל הוא המכנה המשותף בין שתי האומות: ״אתם בחרתם בו בכוחו; אנחנו באהבתו״. 

המשורר עקל, חרף היותו מעמיד עצמו כצופה פני עתיד גדול לא ראה את הנולד נכוחה:  ״לטוב המזל התברר כי שתי האומות שלנו, שכל אחת מהן שמה מקיף את שמו של אלוהים, אלו הדבקות כל כך באמונתן, הן הפחות תאוקרטיות, ולפיכך יותר מודרניות.״. מתברר, כי האל הזה שהוא דאג לפאר עתיד לשים מקלות בגלגלי חזונו.

עקל מודה בנאום לראש הממשלה מנחם בגין על ״הרעיון הגאוני להושיע את לבנון״. הוא משווה מתאר את זה כ״יציאת מצרים נוספת״, בהשראת האל. בימים ההם עוד חלם סעיד עקל על ביקור של מנחם בגין בלבנון ושם יישא נאום בבעלבק. שם גם ישמע את התודה ההיסטורית לישראל מפי לבנונים ומפי סעיד עקל עצמו: ״אז, באותה השתפכות של שמחה, אולי ידובר על ברית, ומה תהיה משמעותה? שלבנון, שהמזרח נטוע בה, על־ידי שתכרות חוזה־ברית עם ישראל תשיב את ישראל למזרח השורשי״. והוא מסיים בכך שלבנון תעיד בכך, בפני עולם ומלואו, לא רק על העבר הגדול והמפואר של ישראל, אלא גם על העתיד ועל התמיד המפואר והגדול של ישראל.

אולם כאמור, הדברים האלה לא נישאו בפיו של עקל ממרומי הר־הצופים. שכן, כעבור שבוע, וליתר דיוק ב־14 בספטמבר 1982, החריב פיצוץ גדול את מטה שומרי הארזים בשכונת אשרפיה בביירות. בפיצוץ נהרג הנשיא הנבחר החדש, בשיר ג׳ומייל, יחד עם 26 אנשים נוספים. 

כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם. כך גם נקטע ביקורו ונאומו של סעיד עקל בירושלים וחזון השלום שלו עבר לארכיון המדינה. 

ארץ הארזים המשיכה, מאז, לשקוע בתוך הביצה הטובענית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני.  

וכך גם הגענו עד הלום.

 For Arabic, press here

 

כל הפרטים

 סלמאן מצאלחה 

מעלים את אל־קודס על ראש סיסמתם 

רבים תוהים איך זה שבמלחמה שישראל וארה"ב מנהלות נגד המשטר האיראני רוב הטילים והכטב"מים לא מופנים לישראל, אלא דווקא למדינות ערביות. הסיבות לכך לא אמורות להפתיע איש, ועל כך בהמשך.
 

כדי להבין את הפרדוקס הזה צריך לחזור אל שורשי הסכסוך הפנים־איסלאמי. האיסלאם התחיל כאידיאולוגיה דתית ערבית אימפריאליסטית, שהתפשטה מחצי האי ערב וכפתה את האיסלאם, אם בחרב ואם בדרכים אחרות, על עמים ותרבויות אחרות שהפרסית היא הבולטת בהן.
 

רוב המוסלמים בעולם היום אינם ערבים. הערבים הם כ–20% מכלל המוסלמים. במרחב המזרח־תיכוני קיימות שתי מעצמות אזוריות מוסלמיות — איראן במזרח וטורקיה בצפון. המרחב הערבי היה נתון עוד מהתקופה הקדם־איסלאמית להשפעת המאבק בין שתי המעצמות של הימים ההם, פרס במזרח והאימפריה הביזנטית בצפון.
 

כאז כך גם היום. משטר האייתוללות השיעי באיראן הוא ממשיך דרכה של האימפריה הפרסית, ומשטר האחים המוסלמים הסוני של רג'פ טייפ ארדואן הוא ממשיך דרכה של האימפריה העותמאנית. שני המשטרים הלא ערביים הללו נאבקים ביניהם על ההגמוניה במרחב הערבי. במילים אחרות, שניהם שואפים להחזיר ליושנה עטרה לא ערבית במרחב. מול שתי השאיפות האלו ניצבת ישראל כאבן נגף. לכן פלסטין משמשת בידיהם כלי ניגוח נגד המשטרים הערביים, באמצעות חשיפת אוזלת ידם מול הציונים. לשם כך, חדשות לבקרים מעלים שני המשטרים האיסלאמיסטים את אל־קודס על ראש סיסמתם.
 

לא אחת ארדואן מרים בנאומיו את דגל פלסטין וירושלים לראש התורן: "כל יום שבו ירושלים תחת כיבוש הוא עלבון בעבורנו", אמר בכנס בנושא ירושלים שנערך באיסטנבול ב–2017. גם משטר האייתוללות הבין כי פלסטין היא כלי יעיל להחזרת עטרה פרסית ליושנה. לשם כך אף הקים את "כוח אל־קודס" (כוח ירושלים), השואף לשחרר את ירושלים מהכיבוש הציוני. המשטר ידע גם לשחק בסנטימנט העממי הערבי, האוהד את העניין הפלסטיני, וקבע את יום שישי האחרון בחודש הרמדאן כ"יום ירושלים", למרות שאין לירושלים שום חשיבות בדוקטרינה הדתית השיעית; היא חשובה כקליפת השום בעיני זרם זה באיסלאם.
 

הפרשנות השיעית של פסוק הקוראן שבו מוזכר אל־אקצא מסבירה, שמדובר על "מסגד של מעלה", הנמצא בשמים ולא על "בית אל־מקדס" (בית המקדש) בירושלים. בעיני השיעים, המסגד של העיר כופה בעיראק קדוש יותר מזה שבירושלים. אמנם משטר האייתוללות מכנה את איראן "רפובליקה איסלאמית" אך בפי מנהיגיו לא אחת נשמע המונח "מילת־י איראן" — "האומה האיראנית" — שמדגיש את הלאומיות הפרסית דווקא.
 

התמיכה האיראנית בחיזבאללה ובעבר במשטר אסד היא חלק מהמשיחיות השיעית המצפה להופעת המַהְדִי, המקביל השיעי למשיח. הדברים מתבססים על מסורות בכתבים שיעיים: "תתרחש 'פתנה', מלחמת אחים בסוריה… ולא תחדל עד אשר תישמע בת קול משמים ותאמר האמיר שלכם הוא פלוני", כפי שמוסר לנו המלומד השיעי אבן טאווס במאה ה–13.
 

לא זו אף זו. המסורות השיעיות מספרות כי המהדי (המונחה, המודרך) נקרא כך, כיוון שהוא מודרך לבוא אל אחד ההרים בסוריה ושם הוא מוצא כמה ספרים מן התורה ומציג אותם בפני היהודים. חלק מן היהודים מתאסלמים בעקבות זאת. הוא גם נושא את השם המפורש של אלוהים בעברית דווקא, מחזיק במטה של משה ונושא את ארון הברית שבו נמצאת השכינה. בעזרת ארון הברית הוא יכבוש ערים וארצות וישליט צדק בעולם.
 

באחרית הימים גורלם של הערבים יהיה עגום. שכן, "כאשר יופיע המהדי, רק החרב תדבר עם הערבים", כפי שמוסר לנו המלומד השיעי אל־נועמאני במאה העשירית.
 

בל יתפלא איש, אם כן, נוכח התנהלותה של איראן מול מדינות ערב.
*

הארץ, 27.3.2026 

כל הפרטים

 מן הארכיון - 1996

 

המלחמה בנוסטלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטלגיה עתידית, או לחילופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו.  

סלמאן מצאלחה

הנוסטלגיה כמחלה

נתחיל בחדשות הטובות: זוהה הנגיף התוקף את מוחו של האדם במצב של חולשה המתרחשת בזמן ובמקום. לנגיף הזה ניתן שם הקוד: נוסטלגיה.  אולי אין זה המקום לרדת לעובי הקורה בבירור תולדותיו של הנגיף, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בודאות:  נוסטלגיה ואימפוטנציה הולכים יד ביד. 

צאו וראו את כל אלה המתרפקים על עבר לוט בערפל כרונולוגי כבד. בחינה מדוקדקת של מצבם תצביע על אי נוחות של קיומם כאן ועכשיו. אי־נוחות זאת יכולה להיות אינדיבידואלית, והיא יכולה להיות גם שבטית ולאומית.  המילון יאמר שהמושג מקורו ביוונית: נוסוס = מחלה + אלגוס = כאב, ויסביר את המונח בעברית של ימינו כגעגועים עזים לבית, למולדת או לעבר.  ובכן, האם די בכך? כמובן שלא. הנוסטלגיה היא מחלה, כי היא זיכרון סלקטיבי של אדם ושל עם. האם אי מי מכם רבותי מעלה בדמיונו כל געגוע לאיזה חצבת עברית ראשונה, או שמץ של כיסוף כלשהו לאיזה שחפת מן הימים ההם, שלא לדבר על עגבת תיכונה? 

זכרונות של עגבים דוקא יש, והרבה. כשגבר או אשה מזדקנים (אין זה משנה אם הם באים בימים או שזהו רק מצב נפשי, גם אין זה משנה אם הם משתייכים לעם ישראל, או שמא הם נמנים על בני ישמעאל), רק תפארת הניעורים עומדת מול עיניהם, תפארת ה"היו זמנים". החולשה ה"אורגנית" יוצרת ואקום מפחיד, אז מה עושים? והתשובה היא: בשביל מה יש זיכרון, אם לא למטרה הזאת? וכך רבותי, תפארות העבר אינן קיימות אלא במוחותיהם הקודחים של אימפוטנטים מאונס.

ועם הנוסטלגיה האינדיבידואלית הזאת עוד אפשר להסתדר איכשהו. לא כך המצב עם נוסטלגיה קיבוצית, כלומר לאומית.  יהיו כאלה שיתמהו, היש חיה כזאת? ובכן, ישנה חיה כזאת, ועוד איך ישנה. אל הערכה הנוסטלגית שהמילון מספק אפשר להוסיף עוד אי־אלה בונבונים, ליתר דיוק "בּומבּ־ונים": געגועים למיתוסים, לאידיאות או אל ערכים מן העבר הרחוק, וכאן הדבר מתחיל להיות מסוכן, כי אז הופכת הנוסטלגיה להיות האמא החוקית של הפונדמנטליזם. כאשר עמים מואסים בהווה המורכב ולא רואים כל זיק של תקוה לעתיד, ובמלים אחרות, כאשר אינם יכולים להעביר את הנוסטלגיה ממשבצת העבר למשבצת התקוה לעתיד, או אז, עולים על הדרך המובילה אל העבר החשוך, אל החור השחור שקשה, אם לא בלתי אפשרי להשתחרר ממנו. 

המלחמה בנוסטלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטלגיה עתידית, או לחילופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו.  בסופו של דבר, רק החיים כאן ועכשיו ואולי התקווה לעתיד יביאו מזור לתחלואי הנוסטלגיה הפונדמנטליסטית.  הנוסטלגיה הלאומית הופכת להיות פולחן העבר, ופולחן ערכי העבר, פולחן של זמנים ומקומות, ולא של האדם באשר הוא כזה. זמנים היסטוריים ומקומות היסטוריים של האבות המייסדים. פולחן האבות המיתולוגיים האלה, סופו שיכרה קבר לבנים, ודי לחכימא.  לא מלכות השם ומלכות ישראל, כמאמר עמים אחדים, ולא האיסלאם הוא הפתרון, כמאמר עמים אחרים, יביאו להגלדת הפצעים של כאן ועכשיו. 

כל עוד העמים שרויים בצער עצמי, הווה אומר, אימפוטנציה רוחנית, הרי שהם זוכרים רק את עצמם בלבד, ורק זיקפתם הלאומית שלהם לבדה עומדת לנגד עיניהם. כל החוויות הקיומיות שלהם הן חוויות אגוצנטריות שמשכיחות מליבם את הטוב הקיים על הארץ, והקיים גם בכוח בעמים אחרים, גם אם הם שכנים המתגוררים באותו בית דירות שנקרא "ארץ ישראל" מחד, ופלסטין מאידך. רק ע"י נטישה של אגואיזם לאומי, הניזון מעבר מיתולוגי, נסללת הדרך אל השלווה האמיתית. ואיש תחת גפנו לא תהיה רק סיסמה של משוררים הוזים בוואקום האין-אונות העכשווי, אלא אורח חיים לעתיד אחר. 

על שום כך יש להכריז מלחמת חורמה נגד הנוסטלגיה החשוכה הזאת. יש לעקור את העבר ופולחן העבר מן הלב. ובמלים אחרות, לבטל את העבר כמשהו ערכי שראוי שיתקיים בימינו. רק בשעה מופלאה זאת של ביטול העבר בנפשו של עם כזה או אחר יוכל אורו הרוחני, ולא רק הרוחני, של העתיד לזרום אל תוכם של עמים ולמלאם בשמחה. רק אז ילכו כולם, גם ערבים וגם יהודים,  זקופי קומה.

*

פורסם: כל העיר, 26.4.1996 

 

כל הפרטים