15 באוקטובר 2008

עיר הפרח המהלך


סלמאן מצאלחה || 

עיר הפרח המהלך

לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים היא בסופו של דבר עיר הזרים הנצחיים.

בעוד אנו אורזים את חפצינו בשנה האחרונה של המאה החולפת, של האלף החולף ומנסים למיין מה נחוץ לנו ומה לא, נחשפים לפנינו דמיונות חבויים שניסינו להסתיר, פיסות זיכרון ששכחנו במרתף ילדותנו ואולי זה הזמן להעלות. את האלף הראשון כבר עברו אבותינו ולא שבו. המתים, כידוע, לא קיימו הבטחות מעולם. ועכשיו, מה נאמר לכל אלה הבאים אחרינו? עוד חזון למועד? רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח.

כאן על קו פרשת הרוח, בין מציאות לדמיון, בין אוטופיה של ספירות עליונות למציאות של העולם התחתון, ניצבת ירושלים כגושי אבן המפרידים בין ים לים, בין המחר לאתמול, בין הירוק למדבר, ומעל לכל, בין קודש לחול. היא עומדת לה כאן כטרמינל קוסמי-פוליטי רחב ידיים, כנקודת זינוק על מסלול תחרויות שכּל הנוטל בהן חלק עובר אל מקומות אחרים ואל זמנים אחרים. כאן בירושלים, ובארבע כנפות תבל, נדחפים צאצאי משה, ישו ומחמד אל המסלול, כדי לקחת חלק באולימפיאדת הרוח הרעה שאיננה יודעת מנוח. כולם עומדים רכונים בחרדת קודש על הקרקע ומחכים ליריית הזינוק כדי לנצח את כוחות הכבידה.
*
בדמיוני כילד נקשרה ירושלים קשר הדוק באותו יום אפוקליפטי של הזנקה שאין ממנה חזרה. התסריט, כולל הוראות הבמאי היושב על במה מוגבהת בכיפת השמים, היו קבועים מראש ומפורטים לפרטי פרטים. במחזה של אחרית הימים לא ניתנת יד חופשית לאלתורים של שחקנים בני תמותה. אלה אמורים למלא את התפקיד שנקבע להם מראש, באמונה שלמה ובלי להעלות שאלות ותהיות, שמא ואולי ובכל זאת. היהודים, נאמר בתסריט האימים, עתידים להרוס את המסגדים המוסלמיים בירושלים, וכך יתחילו תגובות שרשרת. בתגובה על התמיכה הבלתי מסויגת של המערב, הנוצרי ברובו כידוע, ביהודים ובמדינת היהודים, יקומו המוסלמים להרוס את הכנסיות הנוצריות. תגובת המערב על הרס הכנסיות לא תאחר לבוא. המערב, הנוצרי כאמור, יגייס את צבאותיו, שיבואו לכבוש את הכעבה ואת מכה. וכך, בתגובות שרשרת בלתי ניתנות לריסון, תפרוץ המלחמה העולמית הגדולה, היא היא האפוקליפסה, עד אשר יבוא המשיח וישליט סדר חדש בעולם.

אמנם זה יהיה סדר עולמי חדש, שונה מזה שמדברים בו בימים אלה. אני לא תיארתי לעצמי, בימי הילדות ההם, כי הגורל עתיד לזמן אותי להצטופף עם קהל העיר הזאת, קל וחומר לחשוב על אפשרות להתגורר בעין הסערה שעתידה להתרחש באחרית הימים.

בשנת 1690, לספירת הנוצרים כמובן, מישהו אחר חשב שהנה אחרית הימים מתרחשת לנגד עיניו הכבויות. איש אינו יודע את שמו, ורוב הסיכויים שאיש לא יידע. איש העיר חלבּ, עבד אלע'ני אלנאבלסי שמו, בא באותה שנה לירושלים, נשא בה תפילה, סבב בשוקיה, פגש את אנשיה, וכמנהג עולי רגל רבים אחרים העלה את רשמיו על הכתב. יום אחד יצא אל גבעה הנמצאת מחוץ לחומות העיר בצד מערב. בימים ההם הגבעה שימשה בית קברות מוסלמי, ובית הקברות עדיין קיים בטבורה של ירושלים באזור ממילא. מלוויו של האיש סיפרו לו, כי כאן בקצה בית הקברות מישהו ניסה לחפור איזה קבר, והנה גילה בתוך הקבר איש מוסלמי היושב וקורא בקוראן. האיש מן הקבר פנה אליו ושאל: מה קרה, האם השעה, אחרית הימים, הגיעה? החופר בקבר נבהל ממה שראו עיניו ונס על נפשו. ואולם כעבור זמן חזר החופר למקום בלוויית אנשים אחרים. אך לא מצאו במקום זכר, לא לחפירה ולא לקבר.

כ200- שנה לאחר מכן, מישהי חשבה שאחרית הימים קרבה ובאה. בשנות השבעים של המאה ה19- באה לעיר ירושלים אשה הולנדית בשם ג'ין מרקס. כאן כינו אותה אנשי העיר "הנסיכה ההולנדית". ג'ין החליטה שלא די לחלום, אלא הגיעה העת לדאוג לצדדים הפרקטיים של הגאולה ואחרית הימים. לשם כך, היא החלה בבניית בניין שהיה אמור לשמש אכסניה גדולה, שתכיל 140 אלף איש מבני ישראל אשר יישארו בחיים באחרית הימים. המקום שבחרה הנסיכה ההולנדית הוא אותו מתחם, ממערב לבית הקברות המוסלמי בממילא. האיש מן הקבר בסיפור הקודם אמנם משתייך לבני ישמעאל, אבל מזלו אולי היה משחק לו והיה זוכה להשתכן במלון חמישה כוכבים על תקן גוי של שבת אצל ניצולי בני ישראל.

הפרויקט של הנסיכה ההולנדית לא הושלם, כי נגמר לה הכסף. ללמדך, שגם בעסקי אחרית הימים העניינים מתנהלים על פי מחירי השוק הארציים. במקום ההוא נמצא היום גן העצמאות המהווה, בשעות הקטנות של הלילה, כמנהגם של גני עצמאות בארץ הקודש, אתר מפגשים, מן הסוג שבגינו לגירוש מגן העדן היתה נוספת בעיטה, אם לא מעבר לכך, מנקודת המבט של האורתודוקסיה השלטת בעולמה של העיר. כך, לאורך השנים, יושבים להם אנשי ירושלים, החיים והמתים, בצפייה ליום הדין אשר לבטח יבוא. וכך, על כנפי הדמיון הפנטסטי, נישאת ירושלים אט אט מעל פני האדמה. כאילו האבן של העיר איננה אותה האבן, כאילו הרוח איננה אותה הרוח וכאילו האנשים אינם אותם האנשים.

לירושלים יש חוקים משלה. חוקי פיסיקה לא פועלים עליה. העיר ירושלים נישאת מעל פני האדמה באמצעות כוחות עילוי מטאפיסיים, וכל ניסיון לרדת עמה למטה, אל קרקע המציאות, אל הרחוב, אל בית הקפה, אל המולת האוטובוסים ואל האשפה העירונית, גורם להתרסקות חלומות ספוגים בקדושת אחרית ושל פנטסיות רוויות במיצים של אלוהות. כך גם נודעה העיר בסינדרום שלה, סינדרום ירושלים. המטייל ברחובותיה עשוי לפגוש אותם אנשים אשר כל חלומותיהם התנפצו על קרקע המציאות בעיר הזרה והמוזרה. איפה נמצא עוד עיר בעולם עם סינדרום הנושא את שמה?

את ירושלים רצוי לשמור במרתפי הדמיון. מומלץ ורצוי לכתוב עליה ולה שירים. היא עיר שמיטיבה עם המשוררים ומספקת להם צבע בשפע, דימויים ומטאפורות. יחד עם זאת, לא כדאי ואולי אף מסוכן לפרוט אותה לפרטים קטנים, כי המציאות עשויה לטפוח על הפנים וההתמודדות תהיה קשה. ירושלים, שכל תושביה זרים, איננה מסבירה פנים לזרים, כי לזרוּת בה יש הירארכיה. גם אני זר בירושלים וגם לי אינה מסבירה פנים. מה אני, בן התמותה, לעומת ימיה הרבים שהחליפו בה הרבה בני-תמותה.

בשנות השבעים של המאה ה19-, כמאה שנה לפני שבאתי בשעריה של ירושלים, בא אליה דמשקאי אחד, נעמאן אלקסאטלי שמו, בחיפוש אחר קידמה ואחר פתיחות. דמשק של הימים ההם היתה בעיניו לשיא הפיגור, לכן שם פעמיו אל מה שדימה אז בעיני רוחו כעיר האורות. עיר אורות הוא כמובן לא מצא, ואת רשמיו הנציח בחיבור שבו הוא מפרט את קורות מסעו בחבלי סוריה הגדולה. כ40- אלף תושבים הוא מנה אז בעיר, ואלה היו ערב רב של זרים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. הילידים, וטנייון כפי שהוא מכנה אותם, היו מיעוט בירושלים. רוב רובם של תושבי העיר באו ממקומות רחוקים, הווה אומר, מעבר לים ומעבר למדבר. היום מונה ירושלים יותר מ400- אלף נפש. התושבים של היום הם זרים חדשים, או צאצאי הזרים של אתמול. הזרים של היום הם אבות הזרים שייוולדו בה. ולאט לאט מתברר כי הזרוּת היא חלק בלתי נפרד מן העיר.

הזרים שהתיישבו בעיר אוהבים שזרים באים לבקר. הם יושבים בציפייה "למשלחות המבקרים כי הם מהווים חלק חשוב בפרנסתם", כדברי אלקסאטלי. יחסי האהבה-שנאה משמשים בה בערבוביה, כי אלה שכבר התיישבו בה אינם אוהבים זרים אחרים שבאים להתיישב בה, אך כולם חפצים בכספי הזרים, הווה אומר תיירים, כי על כך פרנסתם.

מי בונה את מי? האם האדם בונה לו עיר כצלמו, או שמא העיר היא הבונה את האדם כדמותה וכצלמה? שאלה זו, שנראית פשוטה, איננה פשוטה כלל וכלל כשמדובר בירושלים. ערים הבנויות לחופי ימים מקבלות מן הים את אופיין. הן פונות אל הים ושואבות ממנו רוגע. המחזוריות של הגאות והשפל והגלים המכים ללא הרף בחוף נוסכים בהן תחושה של חיים לאין קץ. גם בירושלים יש מחזוריות, אך זו מחזוריות של הר געש, שאינך יודע מתי יתפרץ.

וגם ים קיים בקרבת ירושלים. אך בים הזה של ירושלים אתה תמיד שוכב על הגב ועיניך נשואות לשמים. אתה אינך צריך לנקוף אצבע כדי לצוף בים של ירושלים, כי הוא תמיד דוחף ודוחף אותך למעלה. אתה יכול לשקוע רק בהזיות על ימים אחרים וזמנים אחרים. כל ניסיון שלך לעמוד על הקרקע, להיות במציאות, דורש מאמץ עילאי ובהרבה מקרים הוא דורש הרבה דמעות, ולא תמיד בגלל המלח של ים המוות.

אני, כאמור, לא נולדתי בירושלים. הגעתי אליה בשנות השבעים של המאה הזאת, כדי להצטרף אל עדת הזרים, כי ירושלים בסופו של דבר היא עיר הזרים הנצחיים. מכיוון שכך, הם פני הדברים בירושלים. הקשר אל העיר איננו קשר אל מקום, כי אם אל זמן. הקשר איננו אל אבן, חפץ או משהו ארצי, כי אם אל רגע, אל תחושה ואל חוויה. ולירושלים, בשונה מערים רבות בעולם, ישנו יותר מדי זמן, יותר מדי רגעים ויותר מדי עבר. ומרוב עבר בירושלים קשה לראות את העתיד, כי העתיד של ירושלים תמיד מושך אל העבר. אנשי ירושלים מתהלכים בה כשעיניים קבועות בעורפם ופניהם קדימה, חסרות עיניים. זאת אולי עוד סיבה מדוע אנשי ירושלים מרבים ליפול ברחובותיה. כל תנועה בה, ולו הקטנה ביותר, יש בצדה פצע. כל אבן שהופכים בה עלולה לחשוף תחתיה עקרבים, כי ירושלים, כדברי המסורת, היא "כוס של זהב המלאה עקרבים".

ירושלים של אתמול, של היום וכנראה גם של מחר, יושבת על קו פרשת הרוח. היא תערובת של חברון מדרום ושל ורשה מצפון. היא יושבת בין המדבר לבין ההר. שני ימים נלחמים עליה, הים התיכון ממערב וים המלח ממזרח. ים של חיים וים של מוות, בדיוק כקורותיה. אך בימים אלה דומה כי היא יותר ויותר מפנה גב למערב ולא יושבת במזרח. היא מושכת אל העבר, אל הבראשית. יותר מדי עבר עבר פה, ובמקום שיש בו עבר צפוף כל כך, קשה לראות את העתיד.

ובמקום ההוא, במתחם ממילא, מספר אלנאבלסי ברשמיו, הוא ראה דבר מופלא: עיניו קלטו צמח בגודל אצבע, צבעו ירוק ויש בו פרח פורח. לצמח יש שתי ידיים וארבע רגליים וראש קטן אדום עם כרבולת לבנה מתנוססת מעליו. לצמח יש גם זנב ורוד אדמדם עם חוליות, ובצמח הזה יש רוח חיים והוא מהלך על רגליו. האם, בתוך האגדה שמספר אלנאבלסי מסתתרת תקווה? יום יבוא ומן הארץ לא רק תורה תצא, אלא גם פרחי ירושלים יתהלכו חופשי על אדמתה. שנים לא מעטות אני חי בירושלים ואני עובר הרבה ליד המקום הזה. בכל פעם אני מסתכל ובוחן את הקרקע, אולי אזכה לראות את הפרח המהלך ההוא.

בינתיים אני מסתפק בפרחים מהלכים אחרים, שאני רואה כבר שנים. יש להם ידיים ורגליים, אך אלה לא הידיים והרגליים שלהם. אלה הן ידיה ורגליה של הנערה הסובבת בלילות ומנסה למכור פרחים בברים של ירושלים.


ירושלים, קיץ 1999
*
פורסם: פנים, גליון 12, פברואר 2000

***
לאנגלית, לחץ כאן.
ـــــــــــــــــــ

שיתופים:



תגובות בפייסבוק:

0 תגובות::

הוסף רשומת תגובה

  • מזרח-תיכון

    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

    למה אמריקה אוהבת מלחמות

    התנהלות המעצמות, ובראשן ארה״ב, מול איראן איננה מפתיעה; השלום במזרח התיכון הוא האויב מספר אחת של יצרניות הנשק הגדולות...

    כל הפרטים

  • ישראל-פלסטין

    תש״ח בעיניים ערביות

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

    ישראל כמדינה ערבית

    "ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.

הקש על התמונה לשליחת דוא״ל

קלאסי

***
ג׳אז


ארכיון הצד הזה

מבחר נושאים

 
  • מסות

    עיר הפרח המהלך

    רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח...

    כל הפרטים

    כל הצפורים מוליכות לרומא

    כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮.

    כל הפרטים



  • סיפור

    צפירת הרגעה

    כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה...

    כל הפרטים


    מדרש

    על קופים וחזירים

    מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.
  • שיר

    מאותו עפר

    וְשׁוּב דִּמְדּוּמִים וְשׁוּב רוּחַ יָם רְעוּדָה.
    וְלֹא הִבְהֵב בָּאֹפֶק סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְהֲקָלָה.
    וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ.
    וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהסְתַּבְּכוּ.

    כל הפרטים

  • שיר

    בחיפה, מול הים

    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
    בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
    נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
    בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.

    כל הפרטים

  • שיר

    על חופש היצירה בעידן הלאומי


    מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
    בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
    וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
    צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
    נִצְחוֹנוֹתָיו.

    כל הפרטים